וילפרד ר’ ביון וּבִתּוֹ פרתנופה ביון־תלמו,
ביום חתונתהּ בלוס־אנג’לס, 1968
פרתנופה תרגמה וערכה את הסמינרים בשפה האיטלקית
פתח דבר
ביון ברומא – מסע של חיים
יעל מגל
״ד״ר ביון עורר בי את האומץ לראות דברים מנקודת־מבט שונה מזו העכשווית והמקובלת, וגם מזו השונה משלו. הוא עודד אותי לחשוב בעצמי – שתהא לי דעה משלי. הוא עשה זאת בכך ששאל שאלות מאתגרות ובכך שהעיר הערות בלתי־צפויות, ולא על ידי כפיית סכֶמה פרשנית נוקשה על מה שאמרתי ועשיתי. בדרך זו הוא הניע אותי לחשוב על מה שקורה לי במונחים של עצמי״. (Tustin, F. 1981)
דברי ההקדמה שלי לביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים נובעים מן הלב, מתוך המפגש האישי שלי עם תרגומם ועריכתם של הסמינרים הללו. נראה שאינני אובייקטיבית, אך אלו הם סמינרים נהדרים. בחרתי להביא את הציטוט של טסטין משום שבדבריה על חוויית האנליזה שלה אצל ביון היא מזקקת את ההרגשה שהדבר יכול להתאפשר בחלקו גם לנו בקריאת הסמינרים הללו. נראה לי שבשונה מהקדמתו של ביון בספרו קשב ופרשנות, שבה ציין את ספקותיו בנוגע ליכולתו של מי שאינו פסיכואנליטיקאי להבין ספר זה (1970, עמ’ 31), יוכלו גם מי שאינם מטפלים לקרוא את הסמינרים הללו ולמצוא בהם את קולם הייחודי.
בפתח הדבר אני מתייחסת לנקודת־הזמן שבה העביר ביון את הסמינרים הללו, קרוב לסוף חייו, בשנת 1977, ולהתפתחות מחשבתו – וגם מחַבֶּרֶת לנקודת־מבט נוספת, שהיא ההקלטות שהקליט ביון את עצמו כהכנה לקראת הסמינרים הללו; אלו תומללו ונערכו על ידי אשתו, פרנצ’סקה ביון, בספר אילוף מחשבות פרועות (Taming Wild Thoughts, 1997). לאחר מכן אני עוברת להתמקד ב’עובדה הנבחרת’ על ידי כ’אלמנט פסיכואנליטי’ משמעותי בקליניקה וכאחד היסודות באינטואיציה של המטפל, שבו מרבה ביון לעסוק בסמינרים אלו – הדמיונות הספקולטיביים/המחשבות הפרועות. תוך כדי כך אני מלקטת את התייחסויותיו בסמינרים למושגים אלו. בסופו של דבר, ולפני התייחסותי אל התרגום ואל תודותַי, אני פורשׂת מחשבה נוספת בנוגע לחשיבות ביסוסה של יכולת ההקשבה ל’דמיונות הספקולטיביים’ ול’מחשבות הפרועות’ בקרב מטפלים צעירים במהלך הכשרתם והדרכתם.
אתם מוזמנים לקרוא בראש ובראשונה את הסמינרים עצמם על מנת להיפגש אִּתָּם באופן בלתי־אמצעי, ולאחר מכן לחזור לפתח־הדבר כדי לפגוש זאת מנקודת מבטי.
סמינרים והרצאות של ביון בשנות ה־70
ביון פיתח והרחיב את חשיבתו על התפקוד הנפשי והשינוי הנפשי בארבעת ספריו התיאורטיים: ללמוד מן הניסיון (1962), יסודות הפסיכואנליזה (1963), טרנספורמציות (1965), וקשב ופרשנות (1970). אחריהם לא כתב ביון עבודות תיאורטיות חדשות אך פיתח, הרחיב ויישם את תובנותיו באופנויות כתיבה אחרות, משוחררות יותר מסַדים תיאורטיים, נאמנות יותר להשתלשלות (evolution) המחשבות בנפשו, כתובות בשפה הקרובה יותר ל’שפת ההישג’ (language of achievement), שפה אינטואיטיבית המתפתחת מתוך ״היכולת להיות נתונים באי־ודאות, מסתורין, ספק, מבלי לגשש בעצבנות אחר עובדה והיגיון״ (ביון בעקבות המשורר ג’ון קיטס, 1970, עמ’ 161). אין זה מפתיע שביון פונה אל שׂפת המשוררים בנסותו לתאר לשון המפציעה מחוויית ההתהוות. בשירה השפה אינה מגדירה מן החוץ, אלא יוצרת התרחשות מתוך החוויה. ״היא יוצרת חוויה חדשה ומוציאה את הקורא לחופשי מאופני־התבוננות קודמים, מהגדרות ומושגים״ (Vermote, 2019, p. 127). בפגישה האנליטית מתאפשר באמצעות שפה זו לרגע חולף מבט חטוף על השתלשלותה של האמת כפי שהיא משתקפת בחוויה האמוציונלית ב’כאן ועכשיו’. אבנר ברגשטיין (2011) מסביר בעקבות ביון כיצד משמשת שפה זו לתקשורת של מה שממתין בפתח, קיים בנפש – אך עדיין אינו ידוע: ״זוהי שפה זעירה, מרומזת, ונחווית באופן חושי – וכך לפתע, ברגע המכריע, אפשר לבטאהּ״. ובמילונו המאגד את ‘שפתו של ביון’ כותב סאנדלר: ״שׂפת ההישׂג נסמכת על אינטואיציה וחוויה; אי אפשר ללַמדהּ, אף על פי שניתן ללמוד אותה״ (Sandler, 2005).
בשנים שלאחר כתיבת ספריו התיאורטיים הִרבָּה ביון לתת ביטוי לאופני חשיבתו בהדרכות ובהרצאות ברחבי העולם. הוא החל את הרצאותיו באוגוסט 1968, כשהוזמן לשבועיים לבואנוס איירס. מסעותיו אלו הסתיימו ב־1979, בסמינרים בטָוויסטוק, כשמונה חודשים לפני מותו, באותו מקום שבו החל את דרכו המקצועית. בשובו הביתה בסיום האודיסיאה שלו הוא נותן ביטוי לרעיונות שהגה בראשית חשיבתו ולתובנות הרבות־מספור שליקט בדרכו. חלק מן הסמינרים, ההרצאות וההדרכות הללו הוקלטו ותומללו לאחר מותו, נערכו והובאו לדפוס בעיקר על ידי פרנצ’סקה ביון, אשתו. מעת לעת מתגלות הקלטות נוספות של הדרכות וסמינרים שתִמלוליהן מתפרסמים בשנים האחרונות (להרחבה ראו: משה ברגשטיין, 2017).
בשנותיו האחרונות, מאז מלאו לו 76 שנה ועד היותו בן 82, היה ביון נתון עדיין בתהליך של התהוות וצמיחה נפשית. בנובמבר 1979, כשסוּפַּר לו על מחלתו ימים מספר לפני מותו, אמר: ״החיים מלאי הפתעות, רובן לא־נעימות״ (Mason, personal communication, 2014 אצל Vermote, שם).
ביון לא הכין הרצאות כתובות לקראת הסמינרים שנתן; הוא עצמו אמר שאינו יודע מה הוא עומד לומר. הוא היה מתוח לפניהן וחש לא־בטוח שיש לו בכלל מה לומר לקהל שהגיע לשמוע אותו (Culbert Koehn, 2011, אצל Vermote, שם). דבריו בהרצאות השונות עשויים להישמע כמענה אסוציאטיבי לשאלות הקהל, אך בקריאת הסמינרים השונים שהעביר באותן שנים אפשר להתחקות אחר נושאים משותפים שטרדו את מנוחתו והעסיקו את מחשבותיו.
לקראת המסע לרומא
ב־1977 נאות ביון להזמנתם של פרנצ’סקו קורֵאוֹ, קלאודיו נֶרי ופּרתֶנוֹפּה ביון־תַלַמוּ להגיע לסדרת סמינרים ברומא. פרנצ’סקו קוראו היה באותם ימים נשיאהּ של ‘החברה הפסיכואנליטית האיטלקית’ (SPI), והוא גם מי שהביא את רעיונותיו של ביון לאיטליה ודאג לתרגום ספריו לאיטלקית. קלאודיו נרי היה פסיכיאטר ומתמחה ב’חברה הפסיכואנליטית’ בהדרכתו של קוראו, שעוד קודם לכן עסק בטיפול קבוצתי ובהמשך ייסד ביחד עם קוראו את קבוצת המחקר שנקראה Il Pollaiolo, זו שמילאה תפקיד חשוב בבניית הבסיס התיאורטי של הפסיכותרפיה הקבוצתית באיטליה (Neri, 2015). פרתנופה ביון־תלמו, בתו הבכורה של ביון, למדה פילוסופיה בפירנצה ולאחר מכן עברה לרומא, שם התגוררה עם בעלה הצֶ’לן. היא המתינה באותם ימים להתקבל להכשרה ב’חברה הפסיכואנליטית האיטלקית’.
פרתנופה נכחה בכל הסמינרים ברומא ותרגמה את דברי ביון מאנגלית לאיטלקית, ואת שאלותיהם והערותיהם של המשתתפים האיטלקים תרגמה עבור ביון לאנגלית. פרנצ’סקה ביון כתבה (2005) שהיה זה הישג יוצא דופן מבחינתה של פרתנופה. ב־1998 אירע האסון הטראגי שבו נהרגה פרתנופה בתאונת דרכים יחד עם בִּתהּ הצעירה פטריסיה.
ברומא, יולי 1977, שׂררה בחברה האיטלקית ציפייה מתוחה לבואו של ביון, ונדרש אולם רחב־ידיים על מנת לאכלס את האנשים הרבים שהגיעו לשמוע את דבריו. נרי מספר שהרושם הראשוני שהותיר עליו ביון היה של מעין סבא. לפרתנופה היתה אז ילדה קטנה, כבת שנה או שנתיים, שביון סיפר שהוא מנסה ללמוד ממנה איטלקית. נרי ציין גם את התרשמותו מחוזקו ומחיוניותו של ביון, שנותר בעל גוף אתלטי למרות שמונים שנותיו.
ביון עמד על רגליו במהלך כל הסמינרים. דבריו לא היו קלים להבנה, ונוצר הרושם שקיים אצלו מִתווה מסוים, שממנו הוא מחַלֵץ קטעים נבחרים – מעין לכידת שברי דימויים ומחשבות. כל אלה שבאו לשמוע את דבריו לקחו חלק בדיון, תרים אחר אישורו של ביון. הוא הילך קסם כה רב והיה מקור־השראה כה שופע! דבריו נאמרו בנימה אישית והוא עורר, לפחות בחלקו של דבר, אותה תחושת תלוּת שבשלב מאוחר יותר בסמינרים הללו דיבר עליה כעל ‘תופעת־ההמון’. חוויית הנוכחים נעה בין חרדה גדולה להתלהבות, והאחרונה היתה השלטת1 (Neri, שם).
בקריאה בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים עשוי להיווצר הרושם, כאמור, כי ביון מקשיב ומגיב באופן אסוציאטיבי, לא־מתוכנן־מראש, לשאלות ולהערות המופנות אליו מן הקהל. ביון אמנם לא כתב את הרצאותיו מראש, אולם הוא הרהר בהן קודם לכן ולעיתים אף הכין רישומים או הקליט את הרהוריו; חלקם פורסמו בספרו Cogitations (Bion, 1992).
לפני ביקורו ברומא, במאי 1977, ישב ביון בחדר־עבודתו במשך שני ערבים, חשב על הביקור הצפוי בעיר והקליט את הרהוריו, אותם הגה בינו לבין עצמו ובה בעת גם בפנייה לקהל מדומיין במפגש הצפוי. הקלטות אלו תומללו ונערכו בספר אילוף מחשבות פרועות (1997), שבו נכלל גם מאמרו של ביון על ״הרשת״ (The Grid), מ־1963. בהקדמה לספר שכתבה פרתנופה תלמו־ביון היא מתייחסת לשתי הקלטותיו המתומללות של ביון כאל שני פרקים ראשונים בספר שעוד לא נכתב, ודבר אינו ידוע על המשכו. פרנצ’סקה ביון מתייחסת להרהוריו אלו (1997, שם) כהכנה לקראת הביקור הצפוי. היא כותבת על האופן המדיטטיבי־רפלקטיבי שבו מהרהר ביון. הוא מדבר על ביטול־הזמן־לכאורה שבהרהוריו אלה, בדיבור הזה שהוא כמעט ללא מחשבה תחילה, ומעת לעת הוא נעצר כדי לבדוק מה העלה ברשת־בטלתו. זו אינה שוטטות עצֵלה של חולם־בהקיץ, כפי שהיו מאשימים אותו בילדותו, באומרם: ״מדוע בשם אלוהים אינך מוצא לעצמך משהו לעשות?״, אלא דרכו לעקוב אחר המחשבות הפרועות, התועות, עד שנמצא להן בית.
אילנה ברנשטיין מתארת מצב חלימה דומה בקולו של אבישלום, גיבור ספרהּ חלמתי שאני ער: ״כשמישהו, בעיקר ילד, חולם בהקיץ, תמיד יש בסביבה איזה מבוגר שמרשה לעצמו להפריע ולהגיד: ‘היי, אתה שוב חולם!’, כאילו עולל הילד משהו רע. גרועים פי כמה הם אלה המנופפים בידם אל מול פניו של הילד החולם בניסיון להעירו. איזו גסות רוח! ובכל זאת כמעט כל המבוגרים נוהגים כך. דוחק בהם צורך בלתי־ניתן־לכיבוש להחזירו אל המציאות שברח ממנה לרגעים אחדים. האם חלימה בהקיץ היא תמיד בריחה? אינני בטוח... אני חולם בשביל לחיות את החלקים הרדומים שבחיי ובשביל לנסות להבין טוב יותר את העולם הסובב אותי״ (2001, עמ’ 12, 22).
ביון הגיע לרומא ב־1977. כתיבת ספרו זיכרונות מהעתיד (Memoir of the Future, 1991) הסתיימה כבר, והוא התמקד בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו. פרנצ’סקה ביון כותבת שראתה את השינוי שחל בו באותן שנים ואת ההקלה שהוא חש עת השיל מעליו חסמים של חיים שלמים (1995). וכך כותב ביון באפילוג של זיכרונות מהעתיד: ״כל חיי הייתי כלוא, מתוסכל, רדוף על ידי שׂכל ישר, היגיון, זיכרונות, תשוקות, והמטרד הקשה מכֹּל לשׂאתו – להבין ולהיות מובן. זהו ניסיון לתת ביטוי למרד שלי, לומר ‘היו־שלום’ לכל אלו. זוהי משאלתי, שנידונה לכישלון כפי שאני מבין כעת, לכתוב ספר שלא יוכתם בשום גוון של השׂכל הישר, היגיון וכו’ [...]. אינני יכול לטעון שהצלחתי בכך. אני חושש שיתגלה שכָּל אלו הצליחו להותיר את עקבותיהם: שׂרידים, רוחות רפאים החבויות במילים; אפילו שפיוּת, כגון ‘עליצות’, תתגנב לה פנימה״.
זה היה הלך רוחו של ביון באותן שנים: תנועה שבין חופש פנימי שאינו כבול במוסכמות ובאזיקים פנימיים וחיצוניים לבין הבנה שהעבר נוכח גם בהווה, תנועה שהיא אינסופית ומורגש בה המרחב שהלך וגדל בחייו האישיים והמקצועיים.
מפגש עם ‘ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים’
בקריאת ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים, כמו בקריאה בסמינרים אחרים של ביון ובכתביו בכללותם, אני נפעמת מן המפגש עם אוצר ידיעותיו ומבקיאותו האינסופית, כך נדמה – בפילוסופיה, ספרות, שירה, מיתולוגיה, היסטוריה ועוד. תמיד דמיינתי אותו עומד לפני קהל ושולף מאמתחתו כבמטה קסם את כל אותן אסוציאציות חופשיות וספונטאניות. המפגש עם הקלטות הכנותיו לסמינרים ברומא הצליח אם כך להפתיעני ולעורר בי תחושות מתחלפות של אכזבה והֲקָלָה. האכזבה ‘על מה שהוכן מראש’ הזכירה לי את החוויה שאותה תיאר דן בן־אמוץ בדבריו של אורי, גיבור ספרו לזכור ולשכוח (1968), לאחר ליל אהבה ראשון סוער עם מי שלימים תהיה אהובתו הגרמניה. ליל־אהבה שקדמו לו ארוחה נפלאה, שנראה כאילו בושלה בזה הרגע, ויין בּוֹז’וֹלֶה אדום משובח: ״אני זוכר את האכזבה הקלה שחשתי כאשר גיליתי למחרת במטבח קופסה ריקה של מרק־סרטנים צרפתי״ (עמ’ 156). ההֲקלה והרווחה שעלו בי ובאו על מקומה של האכזבה קשורות למפגש עם אנושיותו של ביון, עם ניסיונותיו לתקשר את מחשבותיו לאחר, ניסיונות שאינו משוכנע־כלל שיצליחו. היכולת להִפָּתַח לחוויות חדשות ב’כאן ועכשיו’, גם בעת הקריאה בכתביו, מאפשרת לפגוש את ביון בגדולתו וגם באנושיותו ובצניעותו – וכך, אם נניח לעצמנו להקשיב לדברים כפי שהוא עצמו מציע, בלי צורך מיידי להפנימם, להבינם, או לחפש בעצבנות אחר מקורותיהם – נוכל גם אנו לחוש השתאות, התפעמות והתרחבות של אופקינו ונפשותינו־אנו נוכח אוצרות הידע והחשיבה העומדים לרשותו בכל רגע נתון.
ואולי היתה ההיזכרות בחוויית ההנאה שבארוחה אותה תיאר דן בן־אמוץ גם מעין ‘מחשבה פרועה’ שלי, שאם אני מקשיבה לה היטב אני נזכרת בדבריה של פרנצ’סקה ביון בהספד שכתבה על בעלה (1981), בין היתר בתיאורה את אנושיותו ואהבתו להנאות־החיים: ״אדם שאהב יין טוב וסיגרים טובים״.
הקריאה בכתביו של ביון, ואמקד את נקודת מבטי כעת, כדבריו שלו, בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים, אכן מפגישה אותנו עם מרחבים אינסופיים של חוויה וידע. ביון אינו מתכוון לעורר רגש נחיתות בזולת ואינו מעוניין להפגין יהירות בביטוי ידיעותיו. ביטויה של יהירות, הרי אמר עוד בתחילת דרכו ב־1957, יכול להיות, בצירוף להתייחסויות פזורות גם לטיפשות ולסקרנות, עדוּת למפגש עם האזורים הפסיכוטיים של האישיות, אותם אזורים שאין להם ייצוג בנפש. ביון עצמו חוזר ואומר שאינו שׂבע־רצון מעצמו, ומחפש שוב ושוב שיטות לתַקשֵר בהן את מחשבותיו. הניסיון להתחקות אחר מקורות נוספים, מתחומי ידע אחרים, על מנת לספר את מה שיש בכוונתו לומר, אינו נובע אפוא, להבנתי, מרצונו להתפאר בידיעותיו; במידה מסוימת אולי אפילו ההיפך הוא הנכון. זהו ניסיון להיות מובן לאַחֵר, לחפש עוד ועוד דרכים שיוכלו להבהיר את מחשבותיו ולהעבירן הלאה, מתוך חשש (וכנראה גם מתוך חוויה המוכרת לו היטב) שאינו מובן לאחרים.
על הסזורה בין ‘אילוף מחשבות פרועות’
לבין ‘ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים’
נקודת המפגש בין שתי נקודות־המבט של ביון, האחת כשהוא מהרהר ומדבר בינו לבין עצמו (בהקלטות המתומללות) והשנייה כשהוא מדבר עִם ואל הקהל בעת ביקורו ברומא במהלך הסמינרים, מאפשרת אף היא ‘תחושה של אמת’, זיקוק עדין של ההִתָּכנוּת לפגוש את המהות החוזרת־על־עצמה, הבלתי־משתנה, שבשני מצבים אלו, שאינם שונים רק במועדם אלא גם במצב הנפשי השונה שבו שרוי ביון החולם אותם. בראשון מוצא ביון את עצמו לרגעים עם קהל מדומיין בחדרו הפרטי, ובשני הוא נמצא בתפקיד רשמי כמנחה הסמינר, כסמכות מקצועית.
נוסף על כך, אם נקשיב היטב ונהיה פתוחים לרווחה, נוכל ללכוד את החוויה המשותפת לשני מקורות אלו משתי נקודות־מבט: הן מן הקריאה וההבנה של מה שביון מנסה לתקשר ולהעביר הלאה – והן מתוך החוויה הנוצרת אצלנו במהלך הקריאה. הלמידה, לפי ביון, מתרחשת לא רק בערוצי הידע והתיאוריות הפסיכואנליטיות, אלא גם ואולי אף במיוחד בערוצי החוויה וההתנסות.
ביון מדבר על קשיי התקשורת ועל הצורך להיות די פתוחים וגמישים על מנת לעבור בין השפות השונות – שׂפת האמנות, המוזיקה, המילים – וגם מה שביניהן. הוא מדמה את המִפסָקים שבמוזיקה לסֶזוּרות שבין מצבי־הנפש השונים. ביון לא רק משׂוחח על הדבר בעת שהוא מהרהר ומקליט את מחשבותיו או מדבר בסמינרים ברומא, אלא גם חוֹוֶה את החוויה על בשרו בה־בעת; אנו יכולים לחוש את קשיי התקשורת, את המעברים בין מצבים שונים ואת הסזורות ביניהם בתנועה שבין הקריאה באילוף מחשבות פרועות לבין הקריאה בדבריו בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים.
לי נדמה שדווקא במצב הראשון, שבו ביון מדבר בינו לבין עצמו ומקליט את עצמו, הוא מצליח לתקשר את כוונותיו באופן יותר מובן. בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים הוא מנסה להעביר את דבריו, ואפשר לחוש לעיתים את חששותיו פן לא יצליח. אז הוא שב וחוזר לנושא, כל פעם מהיבט אחר, מרבה בדוגמאות, מחפש דרך להיות מובן. ייתכן שבמהלך הסמינרים, בעומדו מול קהל, הוא טרוד יותר באנשים היושבים מולו ומתרחק מן החשיבה האינטואיטיבית שלו, פחות סומך עליה שתהיה מובנת לסביבתו. ייתכן שדיבור מול קהל כרוך בחרדה רבה יותר, ולפיכך מצמצם מעט את האפשרות להיות מובן או קרוב לעצמו. ייתכן שזה עוד ביטוי למקום שבו השׂפה, הניסיון לדבר בעגה מקצועית שתהיה מובנת לקהל היעד, פוגמת, ולוּ גם במעט, במוּבנוּת הדברים.
ביון מתייחס בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים לחשיבות ביסוסו של ‘אוצר המילים’ האישי של האנליטיקאי; בכתביו בכללותם הוא מתווה שינוי בטכניקה הפסיכואנליטית, במנותו את האינטואיציה העוּבָּרית כחוש נוסף וכמרכיב מרכזי בעבודה האנליטית לצד החשיבה המדעית, ועובר מחשיבה הממוקדת בתוכן לחשיבה הממוקדת בתהליך ובחשיבה עצמה (ברגשטיין, א., 2011). ״חלק מהקושי שאנליטיקאים מתנסים בו צץ כאשר הפסיכואנליטיקאי מניח לאינטואיציה שהושׂגה לדעוך ומחליף אותה במה שלמד מן התיאוריות ומן הניסיון של הפסיכואנליטיקאי שלו״ (ביון, 1967).
ניסיונותיו של ביון לשמור על דיבור שאינו רווי הביאו אותו, לאורך כל כתיבתו, לחפש מושגים חדשים ושונים בשׂיח (למשל במושׂגיו ‘רֶווֶרי’, ‘יסודות אלפא’, ‘יסודות ביתא’, או שימוש בסימנים ל’מְכַל’, ‘מוּכָל’ וכיוצא באלו). גם המושׂגים הללו הפכו ברבות הימים לז’רגון, אך ביון רוצה להזהיר אותנו מפני זניחת ההקשבה לאינטואיציה שלנו, למחשבות הפרועות שלנו, לדמיונות הספקולטיביים שלנו.
הוא רוצה ליצור שׂפה, אולי בדומה או בקירוב ל’שׂפת ההישׂג’, שתאפשר לנו לתקשר ל’אחֵר’ – שאיננו אנחנו – את מה שאנו רואים בדמיונותינו הספקולטיביים ואת מה שמחשבותינו הפרועות מספרות לנו. הוא מחפשׂ את הדרך שבה נוכל לתקשר זה עם זה למרות הקושי להיות מובנים, למרות אי־השפיוּת הנדרשת לעיתים מעצם היותנו פסיכואנליטיקאים (Bion, 1977). אנחנו כולנו – מטפלים ומטופלים כאחד – כולנו כבני אדם, זקוקים לתחושה שאנחנו מוּבָנים. זאת גדולתה של הפסיכואנליזה, זה הדבר שהיא מאפשרת, את הרצפטיביות הזאת לנפשו של האחר, את הסקרנות לדעת את נפשו ואת ביסוס היכולת של האדם לדעת את עצמו. ״הקשר האנליטי הוא ייחודי (המצאת צורה חדשה של יצירת יחסים אנושית היא אולי התרומה המופלאה ביותר של פרויד למין האנושי. להיות חי בהקשר של הקשר האנליטי – הרי זה שונה מן החוויה של להיות חי בכל צורה אחרת של יחסי אנוש). להרגיש מוּכָּר במצב האנליטי זה לא רק להרגיש מוּבָן, אלא בעיקר להרגיש שהאנליטיקאי יודע מי אתה״ (אוגדן, 2004, עמ’ 247).
המטופלים באים לטיפול על מנת לדעת את עצמם, לדעת באופן שלא זכו לו קודם לכן, באופן שאינם יודעים עליו. הם יכולים לדעת זאת רק באמצעות הקשר עם הפסיכואנליטיקאי המוכן להשאיל את נפשו למסע האנליטי עם מטופליו, כל אחד במסע האודיסיאה שלו.
אני שׂמה לב לכך שבסוף חייו, כאן ברומא, אומר זאת ביון בדרך האמונה, בדרך התקווה. המטופל מגיע כדי לדעת את עצמו. הרעיון הזה מצוי אמנם כבר בתחילת חשיבתו, אולם אז עוד ניסח זאת בעקבות עבודתו עם פסיכוטים, באמצעות ההתייחסות ל’חָסָך’: ״לכל אורך האנליזה פנה המטופל בעקביות להזדהות השלכתית, דבר שרמז כי היה זה מנגנון שאותו מעולם לא הצליח לנצל לתועלתו באופן מסַפֵּק; האנליזה העניקה לו הזדמנות להשתמש במנגנון שנגזל ממנו במרמה״ (ביון, 1959, עמ’ 104). ״הסירוב להשתמש במנגנון זה [...] מוביל להרס החיבור בין התינוק לשד, וכתוצאה מכך להפרעה חמורה של הדחף לסקרנות שעליו נסמכת הלמידה כולה״ (1959, עמ’ 106).
במחשבה שנייה, אולי אין זו רק התנועה בין חָסָך לתקווה, או לאמונה, שעושׂה ביון בערוב ימיו, אלא האפשרות שלו לדבר על נפש האדם, להתייחס אליה לא רק כמודל, לא רק כמבנה, לא דרך פריזמת הפתולוגיה או חסימת ההתפתחות, אלא באמצעות התרחבותה של יכולתו להתייחס אל הממד ההתפתחותי שבנפש, הממד התנועתי לעבר האינסוף. מטופלים באים אלינו כדי שנעזור להם לדעת את נפשם; אנו עושים זאת באמצעות הסקרנות, בעזרת הרצון לדעת, שהוא הביטוי לאהבה בפסיכואנליזה. אנו עושים זאת באמצעות ה’רֶווֶרי’, שהוא ביטוי לאהבתו של המטפל למטופל כמו אהבת האֵם לילדהּ (ביון, 1962).
יקרת־ערך היא מתנת הפסיכואנליזה, אולם היא כרוכה בעבודה קשה. היא דורשת משמעת קפדנית, וביון חוזר שוב ושוב במהלך הסמינרים ברומא לדבר על כך. היא דורשת אינטואיציה ממושמעת (ביון, 1965), שהמרכיב המהותי והחשוב ביותר בהתהוותה הוא הפסיכואנליזה של האנליטיקאי עצמו.
‘אילוף מחשבות פרועות’
שני הפרקים הללו באילוף מחשבות פרועות (1997) לוכדים שני נושאים מרכזיים העולים בהרצאותיו בסמינרים ברומא. אני רוצה להתייחס אליהם כפי שמופיעים בשתי ההקלטות השונות, לפתח אותם מעט ולעקוב אחר התפתחות המחשבה בנוגע למושׂגים וביטויים שונים של ביון במפגש שבין ההקלטות לבין הסמינרים ברומא.
הקלטה ראשונה (28.5.77) – כיצד מְתַקְשְׁרִים אזורי הנפש השונים?2
בהקלטה הראשונה מתייחס ביון לקושי לתקשר מצבים שונים של הנפש, ומנסה לנסח ולהמשׂיג מצבי נפש שונים של שינה, עֵרוּת, חלימה וכו’, על הדומה והשונה ביניהם. כמו כן הוא מתייחס לאמצעי התקשורת השונים המאפיינים אותם, מתוך מחשבה גם על האופן שבו הם באים לידי ביטוי בשעה האנליטית – החל באמצעי תקשורת פרימיטיביים ביותר, באמצעות ‘הזדהות השלכתית’ המהווה גם אמצעי תקשורת של העוּבָּר ברחם האֵם, ועד לתקשורת מילולית בשפה רהוטה.
הוא פותח בשִיוּם (naming) של מחשבות שונות הקשורות למצבים שונים של הנפש, לעֵרוּת או לחלימה, בנסותו לתאר את הרעיון של לכידת המחשבות הפרועות והתועות. הוא מתחיל לתאר בצורה כמעט שובבית את שִיוּמָן באמצעות המושׂגים ‘יסודות־אלפא’ ו’יסודות־ביתא’ (Bion, P., שם). הוא ממשיך, מחפש ובונה סולמות־מדידה נוספים על מנת לסווג את המחשבות השונות. הוא מהרהר בָּאופן שבו נעשה למשל שימוש בסולם הצבעים, בסולמות המספריים ועוד, כדרך להבין כיצד מומשׂגות המחשבות.
גם בסמינרים ברומא הוא חוזר ומתאר כיצד במהלך ההיסטוריה חיפשו בני האדם ומצאו סולמות מדידה שונים בכל תחומי המדע כדרך לתקשר את מחשבותיהם או המצאותיהם – למשל המערכת העשרונית שפיתחו ההינדים, או הקואורדינטות הקרטזיאניות של דקארט (ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים, סמינר רביעי, חמישי ועוד).
ביון כואב את קשייו לתקשר את מחשבותיו וחוזר ומחפש אחר ‘רשת עבודה’ (grid) שיוכל ללכוד באמצעותהּ מחשבות זמינות. כאמור הוא אינו חושב או מדבר בצורה לינארית בהקלטה, אלא נע במעגלים וחוזר בסוף דבריו למה שאמר בהתחלה; דבריו אלו מועשרים בחוויות שצבר בדרך. פרתנופה ביון־תלמו כותבת שהחשיבה המעגלית הזאת מזכירה לה תמיד את Finnegans Wake שכתב ג’יימס ג’ויס, יצירה שהתפרסמה בהמשכים החל מ־1924 ועד שנתיים לפני מותו ב־1939. ג’ויס כותב שם בסגנון ‘זרם התודעה’, שאינו נאמן למוסכמות הספרותיות המקובלות: השׂפה מפורקת, קיימת תנועה מעגלית, ללא התחלה או סוף, והשימוש המיוחד באופני הכתיבה הללו נועד להמחיש מצבים של שינה וחלום. ג’ויס עצמו אמר במהלך כתיבתו שחלק גדול מאוד מקיומו של כל בן אנוש עובר עליו במצב שאין לתפושׂ אותו באמצעות שימוש בשׂפה צלולה, בדקדוק המקובל ובעלילה ההולכת למישרין.
כשביון מקליט את עצמו כאן ב־1977 מצוי גם הוא שנתיים לפני מותו (כג’ויס בסיום יצירתו המוזכרת לעיל). השׂפה הזאת, שׂפת ההישׂג, הקרובה ככל הנראה לשׂפת הנפש יותר מכל שׂפה רהוטה אחרת, מתאפשרת בין היתר גם בזכות בשלות הגיל והלמידה מן ההתנסות. סמיואל בקט, שהיה מטופל של ביון בפסיכותרפיה, כותב אף הוא באופן מעגלי, אינו נכנע לכללי הדקדוק – אך גם אינו נלחם בהם ומצליח למצוא לעצמו קול חדש בשׂפה.
אני נזכרת בכתיבתה של אלונה פרנקל בספרה ילדה (2004), שם היא משחזרת את שנות ילדותה המוקדמות בשואה. זהו ספר הפרוזה הראשון שחיברה למבוגרים, בתקופה בוגרת ובשֵלה יותר של כתיבתה. כתיבתה אינה מבחינה בין מצבי עֵרוּת לבין מצבי שינה; היא חוזרת שוב ושוב לתיאור זיכרון או חוויה שתיארה, ועושה זאת באופן מעגלי, כמו מאפשרת לקורא לעקוב אחריה במהלכי התפתחות מחשבותיה וזיכרונותיה, כל פעם מזווית אחרת, שכאילו אינה מתכננת אותה מראש אלא מגלה בעצמה לאן הגיעה במהלך כתיבתה.
נקודת־המפגש בין אסוציאציות לכותבים שונים כמו במקרה זה, המאפשרת התלכדות של אותה חוויה מכמה נקודות־מבט, היא מהותה של ‘תחושת האמת’ לפי ביון: ״פונקצית תקשורת חשובה היא להשיג מִתאָם [...]. אם הנתונים המצורפים נמצאים בהרמוניה זה עם זה, נחווית תחושה־של אמת [...]״ (ביון, 1967, עמ’ 118). רגע פתאומי זה, שבו מתקיימת הלימה בין חוויות שונות, הוא פתאומי לעד; זוהי ‘תחושה־של אמת’. כך בחיים, כך בפגישה טיפולית; ״האמת באנליזה אינה אמת כללית [...]. האמת באנליזה מחוברת לידיעת האדם את עצמו, והיא המטרה של התהליך הפסיכואנליטי״ (Bion, 1962).
כל ימי חייו ניסה ביון להמשׂיג וליצור חיבור לתחושת האמת כפי שהוא חווה אותה, כפי שהוא רואה אותה, כפי שהיא נקשרת לתהליך הפסיכואנליטי, כפי שהיא נקשרת לנפש האדם. כאן, בסמינרים ברומא, בעודו יושב במקום זר לו ודובר שפה זרה, ובתו הבכורה מתרגמת את דבריו, מפרשת את מחשבותיו לדוברי שׂפה לא־לו, אני שומעת את ביטויה המזוקק של תחושת אמת, כפי שהיא מנוסחת על ידו בבשלותהּ:
״רעיון אחד שאנחנו יכולים לדבוק בו הוא רעיון האמת. אתם יכולים לחוש שצייר הוא צייר טוב אם ציוריו הם ניסיון להראות לכם מהי האמת – האימפרסיוניסטים לא ציירו בדרכם האימפרסיוניסטית כדי שהצופים יתקשו לִצְפּוֹת ביצירתם. תוכלו להרגיש את ההבדל בין יצירה מוזיקלית שהיא חיקוי של האמת ויצירה אחרת שהיא ניסוח של האמת״ (להלן, עמ’ 128).
ביון מנסה לומר למטפלים היושבים בחדר ומקשיבים לו, לעיתים ביראה, לעיתים בהערצה, מתוך רצונם להבין את מחשבותיו ולהתחקות אחר רעיונותיו, שהדבר החשוב ביותר שיש להם הוא הם עצמם, ולכן הדבר החשוב ביותר שיוכלו לעשות הוא לחדד את ההקשבה לעצמם, את אוצר־המילים של עצמם, את האופן שבו יוכלו לבטא את עצמם בצורה הקרובה ביותר לאמת של נפשם, כמו אמן המביא לידי ביטוי את נפשו בציור, במוזיקה או בשירה. ההקשבה לתיאוריות, לפסיכואנליטיקאי או למדריך, היאּ חשובה ביותר, אך זאת על מנת שאפשר יהיה גם להיפרד ממנה ולפנות לדרך עצמאית ואישית –
״השאלות הללו יכולות להתעורר עתה, לאחר הפגישה הזאת, מחר וכן הלאה כל עוד אנחנו חיים. אנחנו יכולים לנסות לקרוא את הכתבים, את ציוני־הדרך שהורישו לנו, אבל קיים גם העניין של קריאת היקום המתדַפֵּק על דלתנו כעת [...] אם אתם מסוגלים לצייר, ככל שתלמדו זאת מוקדם יותר כן ייטב. אם אתם מסוגלים להלחין אוצר־מילים מוזיקלי, מילים ומשפטים מוזיקליים, כדאי לדעת זאת. אם אתם כותבים, ככל שתלמדו את אוצר־המילים ואת השימוש בו מוקדם יותר כן ייטב. לא תוכלו להפיק תועלת מלימוד אוצר־המילים שלי – זה יכול להיטיב עִמָּכֶם כשלב מַעֲבָרי, כתחנה שבה אתם עוצרים בדרך לגילוי אוצר־המילים שלכם ולגילוי הדרך להשתמש בו. זו הסיבה לכך שתשובותַי לשאלות הללו הן חסרות טעם. זה פשוט יֶדַע החוסם כך את הדרך בפני גילויים של עצמכם. [...] אני חושב שזה מה שפסיכואנליטיקאים מנסים לומר כשהם מדברים על ‘יחסי הַעֲבָרָה’ – אם נביא בחשבון את הפּרֶה־קונספציות הללו, האומרות שקיימת איזושהי סמכות, של אב או אֵם, היודעת את התשובה. מטרתהּ של הפסיכואנליזה היא להבהיר את הנקודה הזאת – לא על מנת שתוכלו להמשיך להרגיש עד אחרית ימיכם עד כמה חשוב האדם הזה, אלא מפני שאז תוכלו להשליך את זה ולפַנות מקום לכל הרעיונות שאתם עשׂויים לרצות להביע בעצמכם. עד אז עשׂוי האנליטיקאי להֵרָאוֹת כמי שתופס מקום יותר ויותר חשוב, אך זה עניין זמני בלבד, המסב את תשׂומת הלב לכך שהאנליטיקאי אמור להיות מי שיודע דבר זה או אחר, ממש כמו אב או אֵם. חשיבותהּ לכאורה של עמדת האנליטיקאי מתגַלָּה כדי שאפשר יהיה להשליכהּ מעלינו: מה שנחשב לסמכות נעשׂה מיותר, ועמדתו זו של האנליטיקאי כבר אינה שימושית. לכן חשוב ללמוד, בשלב המַעֲבָר אם אפשר, מיהו המוזיקאי, הצייר, המשורר הנאבק לצאת לחופשי מתוככם״ (להלן, עמ’ 158, 159).
תחושת האמת, כפי שאני שומעת אותה כאן, המפציעה בדבריו של ביון, קשורה למטרת הפסיכואנליזה, שהיא גילוי האדם את אוצר־המילים שלו עצמו, שבאמצעותו יוכל להביא לידי ביטוי את כל הרעיונות והמחשבות שיש ברצונו לבטא.
הקלטה שנייה (29.5.77) – צמיחה נפשית: מדמיון לנבט־מחשבה לעבר ‘תינוק הפוקח את עיניו’ וחוזר חלילה
בהקלטה השנייה עובר ביון לדון הלוך ושוב בדמיונות הספקולטיביים. הוא מרבה לחזור על מושׂגים לאחר שדן בהם בינו לבין עצמו בחדר עבודתו, וכך גם במהלך הסמינרים ברומא. הוא קורא למטפל בחדר־הטיפול, וגם במפגש עם מודרכיו, לאַפשֵר לעצמו ולהם לבטא את דמיונותיהם הספקולטיביים. הרלוונטיות של העבר היא בְּמַה שחי בהווה, ב’כאן ועכשיו’, ובמה שבא לידי ביטוי בחדר־הטיפול לאו דווקא במילים ובמחשבות סדורות. אם נוכל להקשיב לדמיונות הספקולטיביים המתעוררים בנו, ונַקצֶה להם מידה של ‘כבוד’ והקשבה, ייתכן שנוכל לשמוע או ללכוד מחשבה תועה או מחשבה פרועה המחפשת בית. ייתכן שנוכל לפגוש אותה, פנים אל פנים, אולי אף לראשונה – אותה מחשבה לא־ידועה, זו שמעולם לא היתה מוּדעת, מה שהוא קורא לו: ״המצב הלא נגיש של הנפש״, מושג שמנוסח מאוחר יותר בעקבות ביון כ’לא־מודע שאינו מודחק’, (Matte Blanco, 1988; Mancia, 2006; אצל ברגשטיין, 2011). כפי שהוא אומר בהקלטה הזאת: ״למטופלים שמגיעים לפגוש אותנו יש דעות על עצמם; מה שקשה להם הרבה יותר הוא מה שאינם יכולים לראות; זו הסיבה לכך שהם מגיעים אלינו, לא מפני שהם כבר יודעים את התשובה, למרות שהם יכולים לחזור ולומר שוב ושוב: ״כן אני יודע, כן את זה אני יודע״ (Bion, 1997, p. 45).
ביון מזמין אותנו לאַפשֵר לעצמנו להעז להקשיב ולתת ביטוי לדמיון הספקולטיבי שלנו, זה העולה במפגש עם המטופל, ללא זיכרון וללא תשוקה, לעיתים גם ללא הבנה. הוא אינו מתכוון בכך שנעשה ‘אנליזה פרועה’; הדמיון הספקולטיבי יכול לצמוח למחשבה סדורה, ל’עובדה הנבחרת’. אולם אם לא נאפשר לעצמנו לתרגל את הדמיון הספקולטיבי שלנו, לא ייווצרו התנאים המאפשרים לנבט המחשבה המדעית לפרוח. בדרכנו להיות לאנליטיקאים עלינו לשמור לעצמנו את הזכות לטפח ולגדל את הספקולציות שלנו, את הדמיונות הספקולטיביים שלנו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בפיסול, בציור, בהלחנה של מוזיקה, כל מה שנותן ‘אוויר לנשימה’ לדמיונות שלנו, כי משם תיווצר ההזדמנות להתפתח למשהו שיוכל אף להיות מדעי.
הדמיונות הספקולטיביים יכולים להיות פוריים, להתפשט כזרעים במרחב. יש לאפשר להם מקום ויש להעז להקשיב להם ובו־זמנית לשמור על משמעת, לא לשגות בדמיונות. ביון מצטט את המשורר פּול ואלֶרי בתארו את הדרך שבה נכתבת שירה: ״לאנשים נדמה שהמשורר יכול ללכת לישון, או לפנק את עצמו בלילה של שִכרוּת, ואז להתעורר בבוקר ולכתוב שיר. זו לא הדרך שבה נכתבת שירה; האמת היא שהמשורר בהווייתו קרוב יותר למתמטיקאי״ (שם, עמ’ 48-47, 1997). כשמטופל מגיע לחדר־הטיפול, קיימות כל העובדות הנתפשׂות בחושינו, אלו הכרוכות בפרטיו: בלבושו, באופן הילוכו, ועוד. עלינו להאמין לחושינו. העובדות יכולות להיות אכן מדהימות, אך עלינו להקשיב גם מעבר לפרטים הידועים לנו. נפש נפגשת בנפש, ויש ערוצי תקשורת רבים שאינם נתפשׂים על ידי החושים.
אני כותבת את הדברים הללו במהלך מגיפת הקורונה, שנתיים מאז החלה המגיפה. מקום הטיפול לעיתים אינו חדר־הטיפול של המטפל, אלא מסך־המחשב, שעליו רואים המטופל והמטפל זה את פניו של זה, זה לצד זה. האם הצלחנו להתאים את חושינו, את הקשבתנו ותשׂומת־לִבֵּנו, למה שנקלט מֵעֵבֶר למילים ולחושים גם במצב החדש? במצב שבו עברנו למפגש שאינו בחדר־הטיפול אלא במפגש־מרחוק?
לְמה אנחנו קשובים כשנכנס מטופל חדש לחדר ואומר שהוא רוצה אנליזה? ביון שואל ומבקש לנסח זאת באמצעות דמיון ספקולטיבי בדימויים ציוריים ולא כמחשבות סדורות הקשורות למושׂגים אבחנתיים ידועים זה מכבר, וכך הוא מציע: ״דמיינו תינוק הפוקח את עיניו ונועץ את מבטו באִמו״.
אני קוראת בדבריו של ביון ונזכרת בעיניו השחורות, הפקוחות והסקרניות של בני הקטן בהִוָּולדו. אני מנסה להתאושש מכאבי הלידה, מאי־הנוחות שבחדר במחיצת אנשי־צוות זרים, שבדיוק עכשיו התחלפו ממשמרת של לילה למשמרת של בוקר. אני מנערת מעלַי רסיסי חרדה אחרונים. והִנֵּה מניחים אותו בין זרועותַי. איני יודעת מי הניחו שם, אך אני זוכרת את ההשתאות וההפתעה שבמפגש עם מבטו המתבונן בי. כאילו ציפה לפגוש בי, מלא סקרנות ותאֵב־חיים, כמו תובע ממני את תשׂומת־לִבּי ומאפשר אותה בו־בזמן.
מה עבר על ביון, אני תוהה, כשדמיין בעיני רוחו דמיון שכזה, תינוק הנולד ונועץ מבטו באִמו? האם חשב על בִּתו פַּרתֶנוֹפּה, שאִמהּ מתה כמה ימים לאחר לידתה והוא לא נכח שם כדי לחבקהּ? וכמה זמן לקח לנפשו לחזור משׂדה־הקרב גם כשכבר נכח בגופו לצד בתו התינוקת שזה־עתה נולדה והתייתמה?
ביון מתייחס למותהּ של הנפש ולמותו של הגוף לאורך כתיבתו כולה. הוא מספר כי בשובו ממלחמת העולם הראשונה גופו נותר בחיים, אך הוא עצמו לא. על מותה של בֶּטי ז’ארדין, אשתו הראשונה, שנפטרה לאחר לידת בִּתם, הוא אומר בפרפרזה, מתוך כאבו המר: ״אף על פי שגופה מת, נשמתה תחיה לנצח״ (Abel-Hirsch, 2019).
סוגיית מות הגוף והנפש עולה גם בסמינרים ברומא. ביון מתייחס כמה פעמים לתיאורו של אחד הנוכחים בקהל את המטופל שלו שנודע לו שחלה במחלה סופנית. הוא מעלה את השאלה כיצד אנו מטפלים ומדברים עם אדם הקרב אל מותו במחלה? כיצד אנו מתמודדים עם ציפיות המשפחה מאיתנו שנעודד את מטופלינו באמצעות התייחסויות מרגיעות? ביון עומד על כך שיש לדַבֵּר אמת עם המטופל, גם עם זה החולה במחלה סופנית. זה יכול להיות מאוד מפתיע עבור המטופל לגלות שישנו מישהו שמוכן לומר לו את האמת. הוא אף מרחיב בדבריו בסמינרים ברומא בנוגע לתפקידנו כאנליטיקאים במצבים כאלו ובכלל:
״כולנו עומדים למות – מכיוון שאנחנו למעשׂה חיים. מה שכן מעניין אותי הוא האם ראוי לחיות את החיים והמרחב שנותרו, או לא. איננו יודעים ממה נמות – אני משוכנע שמישהו במוקדם או במאוחר יצטרך לאבחן זאת. במקרה זה נֶאמר שסיבת המוות היא לֶוּקמיה לימפטית. זה יכול להיות משהו אחר; זה יכול להיות מות נפשו של האדם. נתקלתי באנשים שגופם המשיך לשׂרוד, אבל בכל הקשור לנפשם, לרוחם או לנשמתם הם היו כבר מתים. ואם נחזור שוב למבט המסוים הזה, לאותו מבט צר שבו לא ממש אכפת לנו מכל העקרונות הכלליים הללו, עלינו להתמקד בשאלה: האם קיים איזה ניצוץ היכול להתפתח ללהבה באופן שהאדם יוכל לחיות לא משנה אילו חיים, לא משנה איזה הון יש לו בבנק? כמה הון של חיוניות יש לאדם הזה? והאם אפשר יהיה לסייע לו באופן שיוכל להשתמש בהון הזה שימוש מיטבי?״ (להלן, עמ’ 196).
השיבה של ביון משדה הקרב כרוכה במצבים קשים של טראומה וחרדה: המקום שאותו הוא עוזב – שׂדה הקרב, והמקום שאליו הוא הולך – בִּתו התינוקת שזה עתה נולדה וכבר התייתמה מאִמהּ. בסמינר השני ברומא הוא מנסה לתאר את הסכנה שבה נמצא המטופל, שזעקתו לא תישמע בחדר־הטיפול דווקא במקום שבו מתעוררת התקווה שתישמע. הוא נוקט דימוי ציורי ומספר על ניצולי ספינה טובעת, שברוב ייאושם כבר אבדה להם תחושת הפחד. דווקא אפשרות ההצלה, בדמותה של ספינה באופק, הולידה מחדש את חוויית הבְּעָתָה. וכך הוא אומר: ״קודם לכן הוטבעה הבְּעָתָה, אם אפשר לומר כך, בעומקי הדיכאון והייאוש המציפים את הכול״ (להלן, עמ’ 98). ובאופן דומה במקום אחר הוא מתאר את החייל המתבשר על חופשתו הקרובה משׂדה הקרב כאותו רגע של הצלה קרֵבָה המעורר את הבְּעָתָה: ״האישור על החופשה הקרובה היה החלק שפגע הכי הרבה במורל. כשאתה מרגיש כל כך קרוב למקום בטוח, אתה נדרש דווקא לזהירות כה רבה״. (CWB III, p. 157).
ובכל זאת, אם יוּתַר לי לשער, ביון לא היה מעוניין שנתעסק כל כך בחייו ובאישיותו. אני מנסה כל העת לחזור לחשיבתו הקלינית והתיאורטית ולנִגזרותיה, ומגלה שגם אני אינני מצליחה בכך. אני חוזרת שוב ושוב, כמו רבים אחרים, לנקודות־ההשקה או לנקודות־ההיזכרות באירועים בחייו. האם גם זו תנועה הנוצרת מהמפגש עם ביון, שאינו רק התיאורטיקן אלא גם האדם?
בסמינרים הללו חוזר ביון ומזמין את קהל שומעיו לדמיין את המפגש עם המטופל שלהם למחרת. הוא מנסה למקד את התבוננותו בטכניקה הפסיכואנליטית החל מהסמינר הראשון. וכך הוא אומר:
״ואם לחזור לפגישה של מחר: מה שעליכם לעשות הוא לתת לנבט המחשבה הזדמנות. לבטח תתנגדו לכך; לבטח תרצו שהוא יתאים לתיאוריה פסיכואנליטית היקרה ללִבּכם, כך שאם תגידו זאת לפסיכואנליטיקאי אחר יתאים הדבר מן הסתם לתיאוריה פסיכואנליטית כלשהי, או לתיאוריות של המדריך שלכם, או של האנליטיקאי שלכם. לא די בכך לְמַה שאתם אומרים לעצמכם. לכן – וזאת הנקודה המרכזית, אם כי הקשה ביותר – אתם חייבים להעז לחשוב ולהרגיש את מה שאתם חושבים ומרגישים, ואין זה משנה אם זה עולה בקנה אחד עם מה שהחברה שלכם, או החברה הפסיכואנליטית שלכם, חושבת על כך, או אפילו מה אתם חושבים על כך. אני יכול לנסות לסווג את המחשבות והרגשות הללו כדמיונות ספקולטיביים, רעיונות ספקולטיביים וסְבָרוֹת ספקולטיביות [...]״ (להלן, עמ’ 88).
המשמעות שאפשר לשַווֹת לפגישה אינה נעוצה בתיאוריה הפסיכואנליטית, בפסיכואנליטיקאי או במדריך שלכם, אלא ביכולתכם להקשיב לרעיונות, לדמיונות ולסברות הספקולטיביים שלכם.
לכן אני רוצה שוב לנסות לעזוב את ביון האדם, חייו וזיכרונותיו, ולהרחיב את המבט על הטכניקה הייחודית שהוא פורש בפנינו כאן בסמינרים ברומא, זו המבקשת לתת מקום למחשבות פרועות ולדמיונות ספקולטיביים.
הערות
1. תרגומי לדברי נרי, המתכתב עם דברי ביון במאמרו: ‘התקפות על החיבור’ (1959): ״התגובה האחרונה היתה, סבורני, נדירה: הדחייה היתה השלטת״ (בתרגום המאמר לעברית, תורגמה המילה linking ל’חיבורים’, ויש לתרגמה כ’חיבור’; כמו כן תורגמה המילה denial בהקשר זה ל’הכחשה’, ויש לתרגמה כ’סירוב־כניסה’, ‘דחייה’).
2. שמותיהן של שתי ההקלטות כאן ניתנו על ידי; במקור ההקלטות הן ללא כותרת.
המשך הפרק בספר המלא
וילפרד ר’ ביון וּבִתּוֹ פרתנופה ביון־תלמו,
ביום חתונתהּ בלוס־אנג’לס, 1968
פרתנופה תרגמה וערכה את הסמינרים בשפה האיטלקית
פתח דבר
ביון ברומא – מסע של חיים
יעל מגל
״ד״ר ביון עורר בי את האומץ לראות דברים מנקודת־מבט שונה מזו העכשווית והמקובלת, וגם מזו השונה משלו. הוא עודד אותי לחשוב בעצמי – שתהא לי דעה משלי. הוא עשה זאת בכך ששאל שאלות מאתגרות ובכך שהעיר הערות בלתי־צפויות, ולא על ידי כפיית סכֶמה פרשנית נוקשה על מה שאמרתי ועשיתי. בדרך זו הוא הניע אותי לחשוב על מה שקורה לי במונחים של עצמי״. (Tustin, F. 1981)
דברי ההקדמה שלי לביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים נובעים מן הלב, מתוך המפגש האישי שלי עם תרגומם ועריכתם של הסמינרים הללו. נראה שאינני אובייקטיבית, אך אלו הם סמינרים נהדרים. בחרתי להביא את הציטוט של טסטין משום שבדבריה על חוויית האנליזה שלה אצל ביון היא מזקקת את ההרגשה שהדבר יכול להתאפשר בחלקו גם לנו בקריאת הסמינרים הללו. נראה לי שבשונה מהקדמתו של ביון בספרו קשב ופרשנות, שבה ציין את ספקותיו בנוגע ליכולתו של מי שאינו פסיכואנליטיקאי להבין ספר זה (1970, עמ’ 31), יוכלו גם מי שאינם מטפלים לקרוא את הסמינרים הללו ולמצוא בהם את קולם הייחודי.
בפתח הדבר אני מתייחסת לנקודת־הזמן שבה העביר ביון את הסמינרים הללו, קרוב לסוף חייו, בשנת 1977, ולהתפתחות מחשבתו – וגם מחַבֶּרֶת לנקודת־מבט נוספת, שהיא ההקלטות שהקליט ביון את עצמו כהכנה לקראת הסמינרים הללו; אלו תומללו ונערכו על ידי אשתו, פרנצ’סקה ביון, בספר אילוף מחשבות פרועות (Taming Wild Thoughts, 1997). לאחר מכן אני עוברת להתמקד ב’עובדה הנבחרת’ על ידי כ’אלמנט פסיכואנליטי’ משמעותי בקליניקה וכאחד היסודות באינטואיציה של המטפל, שבו מרבה ביון לעסוק בסמינרים אלו – הדמיונות הספקולטיביים/המחשבות הפרועות. תוך כדי כך אני מלקטת את התייחסויותיו בסמינרים למושגים אלו. בסופו של דבר, ולפני התייחסותי אל התרגום ואל תודותַי, אני פורשׂת מחשבה נוספת בנוגע לחשיבות ביסוסה של יכולת ההקשבה ל’דמיונות הספקולטיביים’ ול’מחשבות הפרועות’ בקרב מטפלים צעירים במהלך הכשרתם והדרכתם.
אתם מוזמנים לקרוא בראש ובראשונה את הסמינרים עצמם על מנת להיפגש אִּתָּם באופן בלתי־אמצעי, ולאחר מכן לחזור לפתח־הדבר כדי לפגוש זאת מנקודת מבטי.
סמינרים והרצאות של ביון בשנות ה־70
ביון פיתח והרחיב את חשיבתו על התפקוד הנפשי והשינוי הנפשי בארבעת ספריו התיאורטיים: ללמוד מן הניסיון (1962), יסודות הפסיכואנליזה (1963), טרנספורמציות (1965), וקשב ופרשנות (1970). אחריהם לא כתב ביון עבודות תיאורטיות חדשות אך פיתח, הרחיב ויישם את תובנותיו באופנויות כתיבה אחרות, משוחררות יותר מסַדים תיאורטיים, נאמנות יותר להשתלשלות (evolution) המחשבות בנפשו, כתובות בשפה הקרובה יותר ל’שפת ההישג’ (language of achievement), שפה אינטואיטיבית המתפתחת מתוך ״היכולת להיות נתונים באי־ודאות, מסתורין, ספק, מבלי לגשש בעצבנות אחר עובדה והיגיון״ (ביון בעקבות המשורר ג’ון קיטס, 1970, עמ’ 161). אין זה מפתיע שביון פונה אל שׂפת המשוררים בנסותו לתאר לשון המפציעה מחוויית ההתהוות. בשירה השפה אינה מגדירה מן החוץ, אלא יוצרת התרחשות מתוך החוויה. ״היא יוצרת חוויה חדשה ומוציאה את הקורא לחופשי מאופני־התבוננות קודמים, מהגדרות ומושגים״ (Vermote, 2019, p. 127). בפגישה האנליטית מתאפשר באמצעות שפה זו לרגע חולף מבט חטוף על השתלשלותה של האמת כפי שהיא משתקפת בחוויה האמוציונלית ב’כאן ועכשיו’. אבנר ברגשטיין (2011) מסביר בעקבות ביון כיצד משמשת שפה זו לתקשורת של מה שממתין בפתח, קיים בנפש – אך עדיין אינו ידוע: ״זוהי שפה זעירה, מרומזת, ונחווית באופן חושי – וכך לפתע, ברגע המכריע, אפשר לבטאהּ״. ובמילונו המאגד את ‘שפתו של ביון’ כותב סאנדלר: ״שׂפת ההישׂג נסמכת על אינטואיציה וחוויה; אי אפשר ללַמדהּ, אף על פי שניתן ללמוד אותה״ (Sandler, 2005).
בשנים שלאחר כתיבת ספריו התיאורטיים הִרבָּה ביון לתת ביטוי לאופני חשיבתו בהדרכות ובהרצאות ברחבי העולם. הוא החל את הרצאותיו באוגוסט 1968, כשהוזמן לשבועיים לבואנוס איירס. מסעותיו אלו הסתיימו ב־1979, בסמינרים בטָוויסטוק, כשמונה חודשים לפני מותו, באותו מקום שבו החל את דרכו המקצועית. בשובו הביתה בסיום האודיסיאה שלו הוא נותן ביטוי לרעיונות שהגה בראשית חשיבתו ולתובנות הרבות־מספור שליקט בדרכו. חלק מן הסמינרים, ההרצאות וההדרכות הללו הוקלטו ותומללו לאחר מותו, נערכו והובאו לדפוס בעיקר על ידי פרנצ’סקה ביון, אשתו. מעת לעת מתגלות הקלטות נוספות של הדרכות וסמינרים שתִמלוליהן מתפרסמים בשנים האחרונות (להרחבה ראו: משה ברגשטיין, 2017).
בשנותיו האחרונות, מאז מלאו לו 76 שנה ועד היותו בן 82, היה ביון נתון עדיין בתהליך של התהוות וצמיחה נפשית. בנובמבר 1979, כשסוּפַּר לו על מחלתו ימים מספר לפני מותו, אמר: ״החיים מלאי הפתעות, רובן לא־נעימות״ (Mason, personal communication, 2014 אצל Vermote, שם).
ביון לא הכין הרצאות כתובות לקראת הסמינרים שנתן; הוא עצמו אמר שאינו יודע מה הוא עומד לומר. הוא היה מתוח לפניהן וחש לא־בטוח שיש לו בכלל מה לומר לקהל שהגיע לשמוע אותו (Culbert Koehn, 2011, אצל Vermote, שם). דבריו בהרצאות השונות עשויים להישמע כמענה אסוציאטיבי לשאלות הקהל, אך בקריאת הסמינרים השונים שהעביר באותן שנים אפשר להתחקות אחר נושאים משותפים שטרדו את מנוחתו והעסיקו את מחשבותיו.
לקראת המסע לרומא
ב־1977 נאות ביון להזמנתם של פרנצ’סקו קורֵאוֹ, קלאודיו נֶרי ופּרתֶנוֹפּה ביון־תַלַמוּ להגיע לסדרת סמינרים ברומא. פרנצ’סקו קוראו היה באותם ימים נשיאהּ של ‘החברה הפסיכואנליטית האיטלקית’ (SPI), והוא גם מי שהביא את רעיונותיו של ביון לאיטליה ודאג לתרגום ספריו לאיטלקית. קלאודיו נרי היה פסיכיאטר ומתמחה ב’חברה הפסיכואנליטית’ בהדרכתו של קוראו, שעוד קודם לכן עסק בטיפול קבוצתי ובהמשך ייסד ביחד עם קוראו את קבוצת המחקר שנקראה Il Pollaiolo, זו שמילאה תפקיד חשוב בבניית הבסיס התיאורטי של הפסיכותרפיה הקבוצתית באיטליה (Neri, 2015). פרתנופה ביון־תלמו, בתו הבכורה של ביון, למדה פילוסופיה בפירנצה ולאחר מכן עברה לרומא, שם התגוררה עם בעלה הצֶ’לן. היא המתינה באותם ימים להתקבל להכשרה ב’חברה הפסיכואנליטית האיטלקית’.
פרתנופה נכחה בכל הסמינרים ברומא ותרגמה את דברי ביון מאנגלית לאיטלקית, ואת שאלותיהם והערותיהם של המשתתפים האיטלקים תרגמה עבור ביון לאנגלית. פרנצ’סקה ביון כתבה (2005) שהיה זה הישג יוצא דופן מבחינתה של פרתנופה. ב־1998 אירע האסון הטראגי שבו נהרגה פרתנופה בתאונת דרכים יחד עם בִּתהּ הצעירה פטריסיה.
ברומא, יולי 1977, שׂררה בחברה האיטלקית ציפייה מתוחה לבואו של ביון, ונדרש אולם רחב־ידיים על מנת לאכלס את האנשים הרבים שהגיעו לשמוע את דבריו. נרי מספר שהרושם הראשוני שהותיר עליו ביון היה של מעין סבא. לפרתנופה היתה אז ילדה קטנה, כבת שנה או שנתיים, שביון סיפר שהוא מנסה ללמוד ממנה איטלקית. נרי ציין גם את התרשמותו מחוזקו ומחיוניותו של ביון, שנותר בעל גוף אתלטי למרות שמונים שנותיו.
ביון עמד על רגליו במהלך כל הסמינרים. דבריו לא היו קלים להבנה, ונוצר הרושם שקיים אצלו מִתווה מסוים, שממנו הוא מחַלֵץ קטעים נבחרים – מעין לכידת שברי דימויים ומחשבות. כל אלה שבאו לשמוע את דבריו לקחו חלק בדיון, תרים אחר אישורו של ביון. הוא הילך קסם כה רב והיה מקור־השראה כה שופע! דבריו נאמרו בנימה אישית והוא עורר, לפחות בחלקו של דבר, אותה תחושת תלוּת שבשלב מאוחר יותר בסמינרים הללו דיבר עליה כעל ‘תופעת־ההמון’. חוויית הנוכחים נעה בין חרדה גדולה להתלהבות, והאחרונה היתה השלטת1 (Neri, שם).
בקריאה בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים עשוי להיווצר הרושם, כאמור, כי ביון מקשיב ומגיב באופן אסוציאטיבי, לא־מתוכנן־מראש, לשאלות ולהערות המופנות אליו מן הקהל. ביון אמנם לא כתב את הרצאותיו מראש, אולם הוא הרהר בהן קודם לכן ולעיתים אף הכין רישומים או הקליט את הרהוריו; חלקם פורסמו בספרו Cogitations (Bion, 1992).
לפני ביקורו ברומא, במאי 1977, ישב ביון בחדר־עבודתו במשך שני ערבים, חשב על הביקור הצפוי בעיר והקליט את הרהוריו, אותם הגה בינו לבין עצמו ובה בעת גם בפנייה לקהל מדומיין במפגש הצפוי. הקלטות אלו תומללו ונערכו בספר אילוף מחשבות פרועות (1997), שבו נכלל גם מאמרו של ביון על ״הרשת״ (The Grid), מ־1963. בהקדמה לספר שכתבה פרתנופה תלמו־ביון היא מתייחסת לשתי הקלטותיו המתומללות של ביון כאל שני פרקים ראשונים בספר שעוד לא נכתב, ודבר אינו ידוע על המשכו. פרנצ’סקה ביון מתייחסת להרהוריו אלו (1997, שם) כהכנה לקראת הביקור הצפוי. היא כותבת על האופן המדיטטיבי־רפלקטיבי שבו מהרהר ביון. הוא מדבר על ביטול־הזמן־לכאורה שבהרהוריו אלה, בדיבור הזה שהוא כמעט ללא מחשבה תחילה, ומעת לעת הוא נעצר כדי לבדוק מה העלה ברשת־בטלתו. זו אינה שוטטות עצֵלה של חולם־בהקיץ, כפי שהיו מאשימים אותו בילדותו, באומרם: ״מדוע בשם אלוהים אינך מוצא לעצמך משהו לעשות?״, אלא דרכו לעקוב אחר המחשבות הפרועות, התועות, עד שנמצא להן בית.
אילנה ברנשטיין מתארת מצב חלימה דומה בקולו של אבישלום, גיבור ספרהּ חלמתי שאני ער: ״כשמישהו, בעיקר ילד, חולם בהקיץ, תמיד יש בסביבה איזה מבוגר שמרשה לעצמו להפריע ולהגיד: ‘היי, אתה שוב חולם!’, כאילו עולל הילד משהו רע. גרועים פי כמה הם אלה המנופפים בידם אל מול פניו של הילד החולם בניסיון להעירו. איזו גסות רוח! ובכל זאת כמעט כל המבוגרים נוהגים כך. דוחק בהם צורך בלתי־ניתן־לכיבוש להחזירו אל המציאות שברח ממנה לרגעים אחדים. האם חלימה בהקיץ היא תמיד בריחה? אינני בטוח... אני חולם בשביל לחיות את החלקים הרדומים שבחיי ובשביל לנסות להבין טוב יותר את העולם הסובב אותי״ (2001, עמ’ 12, 22).
ביון הגיע לרומא ב־1977. כתיבת ספרו זיכרונות מהעתיד (Memoir of the Future, 1991) הסתיימה כבר, והוא התמקד בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו. פרנצ’סקה ביון כותבת שראתה את השינוי שחל בו באותן שנים ואת ההקלה שהוא חש עת השיל מעליו חסמים של חיים שלמים (1995). וכך כותב ביון באפילוג של זיכרונות מהעתיד: ״כל חיי הייתי כלוא, מתוסכל, רדוף על ידי שׂכל ישר, היגיון, זיכרונות, תשוקות, והמטרד הקשה מכֹּל לשׂאתו – להבין ולהיות מובן. זהו ניסיון לתת ביטוי למרד שלי, לומר ‘היו־שלום’ לכל אלו. זוהי משאלתי, שנידונה לכישלון כפי שאני מבין כעת, לכתוב ספר שלא יוכתם בשום גוון של השׂכל הישר, היגיון וכו’ [...]. אינני יכול לטעון שהצלחתי בכך. אני חושש שיתגלה שכָּל אלו הצליחו להותיר את עקבותיהם: שׂרידים, רוחות רפאים החבויות במילים; אפילו שפיוּת, כגון ‘עליצות’, תתגנב לה פנימה״.
זה היה הלך רוחו של ביון באותן שנים: תנועה שבין חופש פנימי שאינו כבול במוסכמות ובאזיקים פנימיים וחיצוניים לבין הבנה שהעבר נוכח גם בהווה, תנועה שהיא אינסופית ומורגש בה המרחב שהלך וגדל בחייו האישיים והמקצועיים.
מפגש עם ‘ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים’
בקריאת ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים, כמו בקריאה בסמינרים אחרים של ביון ובכתביו בכללותם, אני נפעמת מן המפגש עם אוצר ידיעותיו ומבקיאותו האינסופית, כך נדמה – בפילוסופיה, ספרות, שירה, מיתולוגיה, היסטוריה ועוד. תמיד דמיינתי אותו עומד לפני קהל ושולף מאמתחתו כבמטה קסם את כל אותן אסוציאציות חופשיות וספונטאניות. המפגש עם הקלטות הכנותיו לסמינרים ברומא הצליח אם כך להפתיעני ולעורר בי תחושות מתחלפות של אכזבה והֲקָלָה. האכזבה ‘על מה שהוכן מראש’ הזכירה לי את החוויה שאותה תיאר דן בן־אמוץ בדבריו של אורי, גיבור ספרו לזכור ולשכוח (1968), לאחר ליל אהבה ראשון סוער עם מי שלימים תהיה אהובתו הגרמניה. ליל־אהבה שקדמו לו ארוחה נפלאה, שנראה כאילו בושלה בזה הרגע, ויין בּוֹז’וֹלֶה אדום משובח: ״אני זוכר את האכזבה הקלה שחשתי כאשר גיליתי למחרת במטבח קופסה ריקה של מרק־סרטנים צרפתי״ (עמ’ 156). ההֲקלה והרווחה שעלו בי ובאו על מקומה של האכזבה קשורות למפגש עם אנושיותו של ביון, עם ניסיונותיו לתקשר את מחשבותיו לאחר, ניסיונות שאינו משוכנע־כלל שיצליחו. היכולת להִפָּתַח לחוויות חדשות ב’כאן ועכשיו’, גם בעת הקריאה בכתביו, מאפשרת לפגוש את ביון בגדולתו וגם באנושיותו ובצניעותו – וכך, אם נניח לעצמנו להקשיב לדברים כפי שהוא עצמו מציע, בלי צורך מיידי להפנימם, להבינם, או לחפש בעצבנות אחר מקורותיהם – נוכל גם אנו לחוש השתאות, התפעמות והתרחבות של אופקינו ונפשותינו־אנו נוכח אוצרות הידע והחשיבה העומדים לרשותו בכל רגע נתון.
ואולי היתה ההיזכרות בחוויית ההנאה שבארוחה אותה תיאר דן בן־אמוץ גם מעין ‘מחשבה פרועה’ שלי, שאם אני מקשיבה לה היטב אני נזכרת בדבריה של פרנצ’סקה ביון בהספד שכתבה על בעלה (1981), בין היתר בתיאורה את אנושיותו ואהבתו להנאות־החיים: ״אדם שאהב יין טוב וסיגרים טובים״.
הקריאה בכתביו של ביון, ואמקד את נקודת מבטי כעת, כדבריו שלו, בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים, אכן מפגישה אותנו עם מרחבים אינסופיים של חוויה וידע. ביון אינו מתכוון לעורר רגש נחיתות בזולת ואינו מעוניין להפגין יהירות בביטוי ידיעותיו. ביטויה של יהירות, הרי אמר עוד בתחילת דרכו ב־1957, יכול להיות, בצירוף להתייחסויות פזורות גם לטיפשות ולסקרנות, עדוּת למפגש עם האזורים הפסיכוטיים של האישיות, אותם אזורים שאין להם ייצוג בנפש. ביון עצמו חוזר ואומר שאינו שׂבע־רצון מעצמו, ומחפש שוב ושוב שיטות לתַקשֵר בהן את מחשבותיו. הניסיון להתחקות אחר מקורות נוספים, מתחומי ידע אחרים, על מנת לספר את מה שיש בכוונתו לומר, אינו נובע אפוא, להבנתי, מרצונו להתפאר בידיעותיו; במידה מסוימת אולי אפילו ההיפך הוא הנכון. זהו ניסיון להיות מובן לאַחֵר, לחפש עוד ועוד דרכים שיוכלו להבהיר את מחשבותיו ולהעבירן הלאה, מתוך חשש (וכנראה גם מתוך חוויה המוכרת לו היטב) שאינו מובן לאחרים.
על הסזורה בין ‘אילוף מחשבות פרועות’
לבין ‘ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים’
נקודת המפגש בין שתי נקודות־המבט של ביון, האחת כשהוא מהרהר ומדבר בינו לבין עצמו (בהקלטות המתומללות) והשנייה כשהוא מדבר עִם ואל הקהל בעת ביקורו ברומא במהלך הסמינרים, מאפשרת אף היא ‘תחושה של אמת’, זיקוק עדין של ההִתָּכנוּת לפגוש את המהות החוזרת־על־עצמה, הבלתי־משתנה, שבשני מצבים אלו, שאינם שונים רק במועדם אלא גם במצב הנפשי השונה שבו שרוי ביון החולם אותם. בראשון מוצא ביון את עצמו לרגעים עם קהל מדומיין בחדרו הפרטי, ובשני הוא נמצא בתפקיד רשמי כמנחה הסמינר, כסמכות מקצועית.
נוסף על כך, אם נקשיב היטב ונהיה פתוחים לרווחה, נוכל ללכוד את החוויה המשותפת לשני מקורות אלו משתי נקודות־מבט: הן מן הקריאה וההבנה של מה שביון מנסה לתקשר ולהעביר הלאה – והן מתוך החוויה הנוצרת אצלנו במהלך הקריאה. הלמידה, לפי ביון, מתרחשת לא רק בערוצי הידע והתיאוריות הפסיכואנליטיות, אלא גם ואולי אף במיוחד בערוצי החוויה וההתנסות.
ביון מדבר על קשיי התקשורת ועל הצורך להיות די פתוחים וגמישים על מנת לעבור בין השפות השונות – שׂפת האמנות, המוזיקה, המילים – וגם מה שביניהן. הוא מדמה את המִפסָקים שבמוזיקה לסֶזוּרות שבין מצבי־הנפש השונים. ביון לא רק משׂוחח על הדבר בעת שהוא מהרהר ומקליט את מחשבותיו או מדבר בסמינרים ברומא, אלא גם חוֹוֶה את החוויה על בשרו בה־בעת; אנו יכולים לחוש את קשיי התקשורת, את המעברים בין מצבים שונים ואת הסזורות ביניהם בתנועה שבין הקריאה באילוף מחשבות פרועות לבין הקריאה בדבריו בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים.
לי נדמה שדווקא במצב הראשון, שבו ביון מדבר בינו לבין עצמו ומקליט את עצמו, הוא מצליח לתקשר את כוונותיו באופן יותר מובן. בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים הוא מנסה להעביר את דבריו, ואפשר לחוש לעיתים את חששותיו פן לא יצליח. אז הוא שב וחוזר לנושא, כל פעם מהיבט אחר, מרבה בדוגמאות, מחפש דרך להיות מובן. ייתכן שבמהלך הסמינרים, בעומדו מול קהל, הוא טרוד יותר באנשים היושבים מולו ומתרחק מן החשיבה האינטואיטיבית שלו, פחות סומך עליה שתהיה מובנת לסביבתו. ייתכן שדיבור מול קהל כרוך בחרדה רבה יותר, ולפיכך מצמצם מעט את האפשרות להיות מובן או קרוב לעצמו. ייתכן שזה עוד ביטוי למקום שבו השׂפה, הניסיון לדבר בעגה מקצועית שתהיה מובנת לקהל היעד, פוגמת, ולוּ גם במעט, במוּבנוּת הדברים.
ביון מתייחס בביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים לחשיבות ביסוסו של ‘אוצר המילים’ האישי של האנליטיקאי; בכתביו בכללותם הוא מתווה שינוי בטכניקה הפסיכואנליטית, במנותו את האינטואיציה העוּבָּרית כחוש נוסף וכמרכיב מרכזי בעבודה האנליטית לצד החשיבה המדעית, ועובר מחשיבה הממוקדת בתוכן לחשיבה הממוקדת בתהליך ובחשיבה עצמה (ברגשטיין, א., 2011). ״חלק מהקושי שאנליטיקאים מתנסים בו צץ כאשר הפסיכואנליטיקאי מניח לאינטואיציה שהושׂגה לדעוך ומחליף אותה במה שלמד מן התיאוריות ומן הניסיון של הפסיכואנליטיקאי שלו״ (ביון, 1967).
ניסיונותיו של ביון לשמור על דיבור שאינו רווי הביאו אותו, לאורך כל כתיבתו, לחפש מושגים חדשים ושונים בשׂיח (למשל במושׂגיו ‘רֶווֶרי’, ‘יסודות אלפא’, ‘יסודות ביתא’, או שימוש בסימנים ל’מְכַל’, ‘מוּכָל’ וכיוצא באלו). גם המושׂגים הללו הפכו ברבות הימים לז’רגון, אך ביון רוצה להזהיר אותנו מפני זניחת ההקשבה לאינטואיציה שלנו, למחשבות הפרועות שלנו, לדמיונות הספקולטיביים שלנו.
הוא רוצה ליצור שׂפה, אולי בדומה או בקירוב ל’שׂפת ההישׂג’, שתאפשר לנו לתקשר ל’אחֵר’ – שאיננו אנחנו – את מה שאנו רואים בדמיונותינו הספקולטיביים ואת מה שמחשבותינו הפרועות מספרות לנו. הוא מחפשׂ את הדרך שבה נוכל לתקשר זה עם זה למרות הקושי להיות מובנים, למרות אי־השפיוּת הנדרשת לעיתים מעצם היותנו פסיכואנליטיקאים (Bion, 1977). אנחנו כולנו – מטפלים ומטופלים כאחד – כולנו כבני אדם, זקוקים לתחושה שאנחנו מוּבָנים. זאת גדולתה של הפסיכואנליזה, זה הדבר שהיא מאפשרת, את הרצפטיביות הזאת לנפשו של האחר, את הסקרנות לדעת את נפשו ואת ביסוס היכולת של האדם לדעת את עצמו. ״הקשר האנליטי הוא ייחודי (המצאת צורה חדשה של יצירת יחסים אנושית היא אולי התרומה המופלאה ביותר של פרויד למין האנושי. להיות חי בהקשר של הקשר האנליטי – הרי זה שונה מן החוויה של להיות חי בכל צורה אחרת של יחסי אנוש). להרגיש מוּכָּר במצב האנליטי זה לא רק להרגיש מוּבָן, אלא בעיקר להרגיש שהאנליטיקאי יודע מי אתה״ (אוגדן, 2004, עמ’ 247).
המטופלים באים לטיפול על מנת לדעת את עצמם, לדעת באופן שלא זכו לו קודם לכן, באופן שאינם יודעים עליו. הם יכולים לדעת זאת רק באמצעות הקשר עם הפסיכואנליטיקאי המוכן להשאיל את נפשו למסע האנליטי עם מטופליו, כל אחד במסע האודיסיאה שלו.
אני שׂמה לב לכך שבסוף חייו, כאן ברומא, אומר זאת ביון בדרך האמונה, בדרך התקווה. המטופל מגיע כדי לדעת את עצמו. הרעיון הזה מצוי אמנם כבר בתחילת חשיבתו, אולם אז עוד ניסח זאת בעקבות עבודתו עם פסיכוטים, באמצעות ההתייחסות ל’חָסָך’: ״לכל אורך האנליזה פנה המטופל בעקביות להזדהות השלכתית, דבר שרמז כי היה זה מנגנון שאותו מעולם לא הצליח לנצל לתועלתו באופן מסַפֵּק; האנליזה העניקה לו הזדמנות להשתמש במנגנון שנגזל ממנו במרמה״ (ביון, 1959, עמ’ 104). ״הסירוב להשתמש במנגנון זה [...] מוביל להרס החיבור בין התינוק לשד, וכתוצאה מכך להפרעה חמורה של הדחף לסקרנות שעליו נסמכת הלמידה כולה״ (1959, עמ’ 106).
במחשבה שנייה, אולי אין זו רק התנועה בין חָסָך לתקווה, או לאמונה, שעושׂה ביון בערוב ימיו, אלא האפשרות שלו לדבר על נפש האדם, להתייחס אליה לא רק כמודל, לא רק כמבנה, לא דרך פריזמת הפתולוגיה או חסימת ההתפתחות, אלא באמצעות התרחבותה של יכולתו להתייחס אל הממד ההתפתחותי שבנפש, הממד התנועתי לעבר האינסוף. מטופלים באים אלינו כדי שנעזור להם לדעת את נפשם; אנו עושים זאת באמצעות הסקרנות, בעזרת הרצון לדעת, שהוא הביטוי לאהבה בפסיכואנליזה. אנו עושים זאת באמצעות ה’רֶווֶרי’, שהוא ביטוי לאהבתו של המטפל למטופל כמו אהבת האֵם לילדהּ (ביון, 1962).
יקרת־ערך היא מתנת הפסיכואנליזה, אולם היא כרוכה בעבודה קשה. היא דורשת משמעת קפדנית, וביון חוזר שוב ושוב במהלך הסמינרים ברומא לדבר על כך. היא דורשת אינטואיציה ממושמעת (ביון, 1965), שהמרכיב המהותי והחשוב ביותר בהתהוותה הוא הפסיכואנליזה של האנליטיקאי עצמו.
‘אילוף מחשבות פרועות’
שני הפרקים הללו באילוף מחשבות פרועות (1997) לוכדים שני נושאים מרכזיים העולים בהרצאותיו בסמינרים ברומא. אני רוצה להתייחס אליהם כפי שמופיעים בשתי ההקלטות השונות, לפתח אותם מעט ולעקוב אחר התפתחות המחשבה בנוגע למושׂגים וביטויים שונים של ביון במפגש שבין ההקלטות לבין הסמינרים ברומא.
הקלטה ראשונה (28.5.77) – כיצד מְתַקְשְׁרִים אזורי הנפש השונים?2
בהקלטה הראשונה מתייחס ביון לקושי לתקשר מצבים שונים של הנפש, ומנסה לנסח ולהמשׂיג מצבי נפש שונים של שינה, עֵרוּת, חלימה וכו’, על הדומה והשונה ביניהם. כמו כן הוא מתייחס לאמצעי התקשורת השונים המאפיינים אותם, מתוך מחשבה גם על האופן שבו הם באים לידי ביטוי בשעה האנליטית – החל באמצעי תקשורת פרימיטיביים ביותר, באמצעות ‘הזדהות השלכתית’ המהווה גם אמצעי תקשורת של העוּבָּר ברחם האֵם, ועד לתקשורת מילולית בשפה רהוטה.
הוא פותח בשִיוּם (naming) של מחשבות שונות הקשורות למצבים שונים של הנפש, לעֵרוּת או לחלימה, בנסותו לתאר את הרעיון של לכידת המחשבות הפרועות והתועות. הוא מתחיל לתאר בצורה כמעט שובבית את שִיוּמָן באמצעות המושׂגים ‘יסודות־אלפא’ ו’יסודות־ביתא’ (Bion, P., שם). הוא ממשיך, מחפש ובונה סולמות־מדידה נוספים על מנת לסווג את המחשבות השונות. הוא מהרהר בָּאופן שבו נעשה למשל שימוש בסולם הצבעים, בסולמות המספריים ועוד, כדרך להבין כיצד מומשׂגות המחשבות.
גם בסמינרים ברומא הוא חוזר ומתאר כיצד במהלך ההיסטוריה חיפשו בני האדם ומצאו סולמות מדידה שונים בכל תחומי המדע כדרך לתקשר את מחשבותיהם או המצאותיהם – למשל המערכת העשרונית שפיתחו ההינדים, או הקואורדינטות הקרטזיאניות של דקארט (ביון ברומא – הסמינרים האיטלקיים, סמינר רביעי, חמישי ועוד).
ביון כואב את קשייו לתקשר את מחשבותיו וחוזר ומחפש אחר ‘רשת עבודה’ (grid) שיוכל ללכוד באמצעותהּ מחשבות זמינות. כאמור הוא אינו חושב או מדבר בצורה לינארית בהקלטה, אלא נע במעגלים וחוזר בסוף דבריו למה שאמר בהתחלה; דבריו אלו מועשרים בחוויות שצבר בדרך. פרתנופה ביון־תלמו כותבת שהחשיבה המעגלית הזאת מזכירה לה תמיד את Finnegans Wake שכתב ג’יימס ג’ויס, יצירה שהתפרסמה בהמשכים החל מ־1924 ועד שנתיים לפני מותו ב־1939. ג’ויס כותב שם בסגנון ‘זרם התודעה’, שאינו נאמן למוסכמות הספרותיות המקובלות: השׂפה מפורקת, קיימת תנועה מעגלית, ללא התחלה או סוף, והשימוש המיוחד באופני הכתיבה הללו נועד להמחיש מצבים של שינה וחלום. ג’ויס עצמו אמר במהלך כתיבתו שחלק גדול מאוד מקיומו של כל בן אנוש עובר עליו במצב שאין לתפושׂ אותו באמצעות שימוש בשׂפה צלולה, בדקדוק המקובל ובעלילה ההולכת למישרין.
כשביון מקליט את עצמו כאן ב־1977 מצוי גם הוא שנתיים לפני מותו (כג’ויס בסיום יצירתו המוזכרת לעיל). השׂפה הזאת, שׂפת ההישׂג, הקרובה ככל הנראה לשׂפת הנפש יותר מכל שׂפה רהוטה אחרת, מתאפשרת בין היתר גם בזכות בשלות הגיל והלמידה מן ההתנסות. סמיואל בקט, שהיה מטופל של ביון בפסיכותרפיה, כותב אף הוא באופן מעגלי, אינו נכנע לכללי הדקדוק – אך גם אינו נלחם בהם ומצליח למצוא לעצמו קול חדש בשׂפה.
אני נזכרת בכתיבתה של אלונה פרנקל בספרה ילדה (2004), שם היא משחזרת את שנות ילדותה המוקדמות בשואה. זהו ספר הפרוזה הראשון שחיברה למבוגרים, בתקופה בוגרת ובשֵלה יותר של כתיבתה. כתיבתה אינה מבחינה בין מצבי עֵרוּת לבין מצבי שינה; היא חוזרת שוב ושוב לתיאור זיכרון או חוויה שתיארה, ועושה זאת באופן מעגלי, כמו מאפשרת לקורא לעקוב אחריה במהלכי התפתחות מחשבותיה וזיכרונותיה, כל פעם מזווית אחרת, שכאילו אינה מתכננת אותה מראש אלא מגלה בעצמה לאן הגיעה במהלך כתיבתה.
נקודת־המפגש בין אסוציאציות לכותבים שונים כמו במקרה זה, המאפשרת התלכדות של אותה חוויה מכמה נקודות־מבט, היא מהותה של ‘תחושת האמת’ לפי ביון: ״פונקצית תקשורת חשובה היא להשיג מִתאָם [...]. אם הנתונים המצורפים נמצאים בהרמוניה זה עם זה, נחווית תחושה־של אמת [...]״ (ביון, 1967, עמ’ 118). רגע פתאומי זה, שבו מתקיימת הלימה בין חוויות שונות, הוא פתאומי לעד; זוהי ‘תחושה־של אמת’. כך בחיים, כך בפגישה טיפולית; ״האמת באנליזה אינה אמת כללית [...]. האמת באנליזה מחוברת לידיעת האדם את עצמו, והיא המטרה של התהליך הפסיכואנליטי״ (Bion, 1962).
כל ימי חייו ניסה ביון להמשׂיג וליצור חיבור לתחושת האמת כפי שהוא חווה אותה, כפי שהוא רואה אותה, כפי שהיא נקשרת לתהליך הפסיכואנליטי, כפי שהיא נקשרת לנפש האדם. כאן, בסמינרים ברומא, בעודו יושב במקום זר לו ודובר שפה זרה, ובתו הבכורה מתרגמת את דבריו, מפרשת את מחשבותיו לדוברי שׂפה לא־לו, אני שומעת את ביטויה המזוקק של תחושת אמת, כפי שהיא מנוסחת על ידו בבשלותהּ:
״רעיון אחד שאנחנו יכולים לדבוק בו הוא רעיון האמת. אתם יכולים לחוש שצייר הוא צייר טוב אם ציוריו הם ניסיון להראות לכם מהי האמת – האימפרסיוניסטים לא ציירו בדרכם האימפרסיוניסטית כדי שהצופים יתקשו לִצְפּוֹת ביצירתם. תוכלו להרגיש את ההבדל בין יצירה מוזיקלית שהיא חיקוי של האמת ויצירה אחרת שהיא ניסוח של האמת״ (להלן, עמ’ 128).
ביון מנסה לומר למטפלים היושבים בחדר ומקשיבים לו, לעיתים ביראה, לעיתים בהערצה, מתוך רצונם להבין את מחשבותיו ולהתחקות אחר רעיונותיו, שהדבר החשוב ביותר שיש להם הוא הם עצמם, ולכן הדבר החשוב ביותר שיוכלו לעשות הוא לחדד את ההקשבה לעצמם, את אוצר־המילים של עצמם, את האופן שבו יוכלו לבטא את עצמם בצורה הקרובה ביותר לאמת של נפשם, כמו אמן המביא לידי ביטוי את נפשו בציור, במוזיקה או בשירה. ההקשבה לתיאוריות, לפסיכואנליטיקאי או למדריך, היאּ חשובה ביותר, אך זאת על מנת שאפשר יהיה גם להיפרד ממנה ולפנות לדרך עצמאית ואישית –
״השאלות הללו יכולות להתעורר עתה, לאחר הפגישה הזאת, מחר וכן הלאה כל עוד אנחנו חיים. אנחנו יכולים לנסות לקרוא את הכתבים, את ציוני־הדרך שהורישו לנו, אבל קיים גם העניין של קריאת היקום המתדַפֵּק על דלתנו כעת [...] אם אתם מסוגלים לצייר, ככל שתלמדו זאת מוקדם יותר כן ייטב. אם אתם מסוגלים להלחין אוצר־מילים מוזיקלי, מילים ומשפטים מוזיקליים, כדאי לדעת זאת. אם אתם כותבים, ככל שתלמדו את אוצר־המילים ואת השימוש בו מוקדם יותר כן ייטב. לא תוכלו להפיק תועלת מלימוד אוצר־המילים שלי – זה יכול להיטיב עִמָּכֶם כשלב מַעֲבָרי, כתחנה שבה אתם עוצרים בדרך לגילוי אוצר־המילים שלכם ולגילוי הדרך להשתמש בו. זו הסיבה לכך שתשובותַי לשאלות הללו הן חסרות טעם. זה פשוט יֶדַע החוסם כך את הדרך בפני גילויים של עצמכם. [...] אני חושב שזה מה שפסיכואנליטיקאים מנסים לומר כשהם מדברים על ‘יחסי הַעֲבָרָה’ – אם נביא בחשבון את הפּרֶה־קונספציות הללו, האומרות שקיימת איזושהי סמכות, של אב או אֵם, היודעת את התשובה. מטרתהּ של הפסיכואנליזה היא להבהיר את הנקודה הזאת – לא על מנת שתוכלו להמשיך להרגיש עד אחרית ימיכם עד כמה חשוב האדם הזה, אלא מפני שאז תוכלו להשליך את זה ולפַנות מקום לכל הרעיונות שאתם עשׂויים לרצות להביע בעצמכם. עד אז עשׂוי האנליטיקאי להֵרָאוֹת כמי שתופס מקום יותר ויותר חשוב, אך זה עניין זמני בלבד, המסב את תשׂומת הלב לכך שהאנליטיקאי אמור להיות מי שיודע דבר זה או אחר, ממש כמו אב או אֵם. חשיבותהּ לכאורה של עמדת האנליטיקאי מתגַלָּה כדי שאפשר יהיה להשליכהּ מעלינו: מה שנחשב לסמכות נעשׂה מיותר, ועמדתו זו של האנליטיקאי כבר אינה שימושית. לכן חשוב ללמוד, בשלב המַעֲבָר אם אפשר, מיהו המוזיקאי, הצייר, המשורר הנאבק לצאת לחופשי מתוככם״ (להלן, עמ’ 158, 159).
תחושת האמת, כפי שאני שומעת אותה כאן, המפציעה בדבריו של ביון, קשורה למטרת הפסיכואנליזה, שהיא גילוי האדם את אוצר־המילים שלו עצמו, שבאמצעותו יוכל להביא לידי ביטוי את כל הרעיונות והמחשבות שיש ברצונו לבטא.
הקלטה שנייה (29.5.77) – צמיחה נפשית: מדמיון לנבט־מחשבה לעבר ‘תינוק הפוקח את עיניו’ וחוזר חלילה
בהקלטה השנייה עובר ביון לדון הלוך ושוב בדמיונות הספקולטיביים. הוא מרבה לחזור על מושׂגים לאחר שדן בהם בינו לבין עצמו בחדר עבודתו, וכך גם במהלך הסמינרים ברומא. הוא קורא למטפל בחדר־הטיפול, וגם במפגש עם מודרכיו, לאַפשֵר לעצמו ולהם לבטא את דמיונותיהם הספקולטיביים. הרלוונטיות של העבר היא בְּמַה שחי בהווה, ב’כאן ועכשיו’, ובמה שבא לידי ביטוי בחדר־הטיפול לאו דווקא במילים ובמחשבות סדורות. אם נוכל להקשיב לדמיונות הספקולטיביים המתעוררים בנו, ונַקצֶה להם מידה של ‘כבוד’ והקשבה, ייתכן שנוכל לשמוע או ללכוד מחשבה תועה או מחשבה פרועה המחפשת בית. ייתכן שנוכל לפגוש אותה, פנים אל פנים, אולי אף לראשונה – אותה מחשבה לא־ידועה, זו שמעולם לא היתה מוּדעת, מה שהוא קורא לו: ״המצב הלא נגיש של הנפש״, מושג שמנוסח מאוחר יותר בעקבות ביון כ’לא־מודע שאינו מודחק’, (Matte Blanco, 1988; Mancia, 2006; אצל ברגשטיין, 2011). כפי שהוא אומר בהקלטה הזאת: ״למטופלים שמגיעים לפגוש אותנו יש דעות על עצמם; מה שקשה להם הרבה יותר הוא מה שאינם יכולים לראות; זו הסיבה לכך שהם מגיעים אלינו, לא מפני שהם כבר יודעים את התשובה, למרות שהם יכולים לחזור ולומר שוב ושוב: ״כן אני יודע, כן את זה אני יודע״ (Bion, 1997, p. 45).
ביון מזמין אותנו לאַפשֵר לעצמנו להעז להקשיב ולתת ביטוי לדמיון הספקולטיבי שלנו, זה העולה במפגש עם המטופל, ללא זיכרון וללא תשוקה, לעיתים גם ללא הבנה. הוא אינו מתכוון בכך שנעשה ‘אנליזה פרועה’; הדמיון הספקולטיבי יכול לצמוח למחשבה סדורה, ל’עובדה הנבחרת’. אולם אם לא נאפשר לעצמנו לתרגל את הדמיון הספקולטיבי שלנו, לא ייווצרו התנאים המאפשרים לנבט המחשבה המדעית לפרוח. בדרכנו להיות לאנליטיקאים עלינו לשמור לעצמנו את הזכות לטפח ולגדל את הספקולציות שלנו, את הדמיונות הספקולטיביים שלנו. זה יכול לבוא לידי ביטוי בפיסול, בציור, בהלחנה של מוזיקה, כל מה שנותן ‘אוויר לנשימה’ לדמיונות שלנו, כי משם תיווצר ההזדמנות להתפתח למשהו שיוכל אף להיות מדעי.
הדמיונות הספקולטיביים יכולים להיות פוריים, להתפשט כזרעים במרחב. יש לאפשר להם מקום ויש להעז להקשיב להם ובו־זמנית לשמור על משמעת, לא לשגות בדמיונות. ביון מצטט את המשורר פּול ואלֶרי בתארו את הדרך שבה נכתבת שירה: ״לאנשים נדמה שהמשורר יכול ללכת לישון, או לפנק את עצמו בלילה של שִכרוּת, ואז להתעורר בבוקר ולכתוב שיר. זו לא הדרך שבה נכתבת שירה; האמת היא שהמשורר בהווייתו קרוב יותר למתמטיקאי״ (שם, עמ’ 48-47, 1997). כשמטופל מגיע לחדר־הטיפול, קיימות כל העובדות הנתפשׂות בחושינו, אלו הכרוכות בפרטיו: בלבושו, באופן הילוכו, ועוד. עלינו להאמין לחושינו. העובדות יכולות להיות אכן מדהימות, אך עלינו להקשיב גם מעבר לפרטים הידועים לנו. נפש נפגשת בנפש, ויש ערוצי תקשורת רבים שאינם נתפשׂים על ידי החושים.
אני כותבת את הדברים הללו במהלך מגיפת הקורונה, שנתיים מאז החלה המגיפה. מקום הטיפול לעיתים אינו חדר־הטיפול של המטפל, אלא מסך־המחשב, שעליו רואים המטופל והמטפל זה את פניו של זה, זה לצד זה. האם הצלחנו להתאים את חושינו, את הקשבתנו ותשׂומת־לִבֵּנו, למה שנקלט מֵעֵבֶר למילים ולחושים גם במצב החדש? במצב שבו עברנו למפגש שאינו בחדר־הטיפול אלא במפגש־מרחוק?
לְמה אנחנו קשובים כשנכנס מטופל חדש לחדר ואומר שהוא רוצה אנליזה? ביון שואל ומבקש לנסח זאת באמצעות דמיון ספקולטיבי בדימויים ציוריים ולא כמחשבות סדורות הקשורות למושׂגים אבחנתיים ידועים זה מכבר, וכך הוא מציע: ״דמיינו תינוק הפוקח את עיניו ונועץ את מבטו באִמו״.
אני קוראת בדבריו של ביון ונזכרת בעיניו השחורות, הפקוחות והסקרניות של בני הקטן בהִוָּולדו. אני מנסה להתאושש מכאבי הלידה, מאי־הנוחות שבחדר במחיצת אנשי־צוות זרים, שבדיוק עכשיו התחלפו ממשמרת של לילה למשמרת של בוקר. אני מנערת מעלַי רסיסי חרדה אחרונים. והִנֵּה מניחים אותו בין זרועותַי. איני יודעת מי הניחו שם, אך אני זוכרת את ההשתאות וההפתעה שבמפגש עם מבטו המתבונן בי. כאילו ציפה לפגוש בי, מלא סקרנות ותאֵב־חיים, כמו תובע ממני את תשׂומת־לִבּי ומאפשר אותה בו־בזמן.
מה עבר על ביון, אני תוהה, כשדמיין בעיני רוחו דמיון שכזה, תינוק הנולד ונועץ מבטו באִמו? האם חשב על בִּתו פַּרתֶנוֹפּה, שאִמהּ מתה כמה ימים לאחר לידתה והוא לא נכח שם כדי לחבקהּ? וכמה זמן לקח לנפשו לחזור משׂדה־הקרב גם כשכבר נכח בגופו לצד בתו התינוקת שזה־עתה נולדה והתייתמה?
ביון מתייחס למותהּ של הנפש ולמותו של הגוף לאורך כתיבתו כולה. הוא מספר כי בשובו ממלחמת העולם הראשונה גופו נותר בחיים, אך הוא עצמו לא. על מותה של בֶּטי ז’ארדין, אשתו הראשונה, שנפטרה לאחר לידת בִּתם, הוא אומר בפרפרזה, מתוך כאבו המר: ״אף על פי שגופה מת, נשמתה תחיה לנצח״ (Abel-Hirsch, 2019).
סוגיית מות הגוף והנפש עולה גם בסמינרים ברומא. ביון מתייחס כמה פעמים לתיאורו של אחד הנוכחים בקהל את המטופל שלו שנודע לו שחלה במחלה סופנית. הוא מעלה את השאלה כיצד אנו מטפלים ומדברים עם אדם הקרב אל מותו במחלה? כיצד אנו מתמודדים עם ציפיות המשפחה מאיתנו שנעודד את מטופלינו באמצעות התייחסויות מרגיעות? ביון עומד על כך שיש לדַבֵּר אמת עם המטופל, גם עם זה החולה במחלה סופנית. זה יכול להיות מאוד מפתיע עבור המטופל לגלות שישנו מישהו שמוכן לומר לו את האמת. הוא אף מרחיב בדבריו בסמינרים ברומא בנוגע לתפקידנו כאנליטיקאים במצבים כאלו ובכלל:
״כולנו עומדים למות – מכיוון שאנחנו למעשׂה חיים. מה שכן מעניין אותי הוא האם ראוי לחיות את החיים והמרחב שנותרו, או לא. איננו יודעים ממה נמות – אני משוכנע שמישהו במוקדם או במאוחר יצטרך לאבחן זאת. במקרה זה נֶאמר שסיבת המוות היא לֶוּקמיה לימפטית. זה יכול להיות משהו אחר; זה יכול להיות מות נפשו של האדם. נתקלתי באנשים שגופם המשיך לשׂרוד, אבל בכל הקשור לנפשם, לרוחם או לנשמתם הם היו כבר מתים. ואם נחזור שוב למבט המסוים הזה, לאותו מבט צר שבו לא ממש אכפת לנו מכל העקרונות הכלליים הללו, עלינו להתמקד בשאלה: האם קיים איזה ניצוץ היכול להתפתח ללהבה באופן שהאדם יוכל לחיות לא משנה אילו חיים, לא משנה איזה הון יש לו בבנק? כמה הון של חיוניות יש לאדם הזה? והאם אפשר יהיה לסייע לו באופן שיוכל להשתמש בהון הזה שימוש מיטבי?״ (להלן, עמ’ 196).
השיבה של ביון משדה הקרב כרוכה במצבים קשים של טראומה וחרדה: המקום שאותו הוא עוזב – שׂדה הקרב, והמקום שאליו הוא הולך – בִּתו התינוקת שזה עתה נולדה וכבר התייתמה מאִמהּ. בסמינר השני ברומא הוא מנסה לתאר את הסכנה שבה נמצא המטופל, שזעקתו לא תישמע בחדר־הטיפול דווקא במקום שבו מתעוררת התקווה שתישמע. הוא נוקט דימוי ציורי ומספר על ניצולי ספינה טובעת, שברוב ייאושם כבר אבדה להם תחושת הפחד. דווקא אפשרות ההצלה, בדמותה של ספינה באופק, הולידה מחדש את חוויית הבְּעָתָה. וכך הוא אומר: ״קודם לכן הוטבעה הבְּעָתָה, אם אפשר לומר כך, בעומקי הדיכאון והייאוש המציפים את הכול״ (להלן, עמ’ 98). ובאופן דומה במקום אחר הוא מתאר את החייל המתבשר על חופשתו הקרובה משׂדה הקרב כאותו רגע של הצלה קרֵבָה המעורר את הבְּעָתָה: ״האישור על החופשה הקרובה היה החלק שפגע הכי הרבה במורל. כשאתה מרגיש כל כך קרוב למקום בטוח, אתה נדרש דווקא לזהירות כה רבה״. (CWB III, p. 157).
ובכל זאת, אם יוּתַר לי לשער, ביון לא היה מעוניין שנתעסק כל כך בחייו ובאישיותו. אני מנסה כל העת לחזור לחשיבתו הקלינית והתיאורטית ולנִגזרותיה, ומגלה שגם אני אינני מצליחה בכך. אני חוזרת שוב ושוב, כמו רבים אחרים, לנקודות־ההשקה או לנקודות־ההיזכרות באירועים בחייו. האם גם זו תנועה הנוצרת מהמפגש עם ביון, שאינו רק התיאורטיקן אלא גם האדם?
בסמינרים הללו חוזר ביון ומזמין את קהל שומעיו לדמיין את המפגש עם המטופל שלהם למחרת. הוא מנסה למקד את התבוננותו בטכניקה הפסיכואנליטית החל מהסמינר הראשון. וכך הוא אומר:
״ואם לחזור לפגישה של מחר: מה שעליכם לעשות הוא לתת לנבט המחשבה הזדמנות. לבטח תתנגדו לכך; לבטח תרצו שהוא יתאים לתיאוריה פסיכואנליטית היקרה ללִבּכם, כך שאם תגידו זאת לפסיכואנליטיקאי אחר יתאים הדבר מן הסתם לתיאוריה פסיכואנליטית כלשהי, או לתיאוריות של המדריך שלכם, או של האנליטיקאי שלכם. לא די בכך לְמַה שאתם אומרים לעצמכם. לכן – וזאת הנקודה המרכזית, אם כי הקשה ביותר – אתם חייבים להעז לחשוב ולהרגיש את מה שאתם חושבים ומרגישים, ואין זה משנה אם זה עולה בקנה אחד עם מה שהחברה שלכם, או החברה הפסיכואנליטית שלכם, חושבת על כך, או אפילו מה אתם חושבים על כך. אני יכול לנסות לסווג את המחשבות והרגשות הללו כדמיונות ספקולטיביים, רעיונות ספקולטיביים וסְבָרוֹת ספקולטיביות [...]״ (להלן, עמ’ 88).
המשמעות שאפשר לשַווֹת לפגישה אינה נעוצה בתיאוריה הפסיכואנליטית, בפסיכואנליטיקאי או במדריך שלכם, אלא ביכולתכם להקשיב לרעיונות, לדמיונות ולסברות הספקולטיביים שלכם.
לכן אני רוצה שוב לנסות לעזוב את ביון האדם, חייו וזיכרונותיו, ולהרחיב את המבט על הטכניקה הייחודית שהוא פורש בפנינו כאן בסמינרים ברומא, זו המבקשת לתת מקום למחשבות פרועות ולדמיונות ספקולטיביים.
הערות
1. תרגומי לדברי נרי, המתכתב עם דברי ביון במאמרו: ‘התקפות על החיבור’ (1959): ״התגובה האחרונה היתה, סבורני, נדירה: הדחייה היתה השלטת״ (בתרגום המאמר לעברית, תורגמה המילה linking ל’חיבורים’, ויש לתרגמה כ’חיבור’; כמו כן תורגמה המילה denial בהקשר זה ל’הכחשה’, ויש לתרגמה כ’סירוב־כניסה’, ‘דחייה’).
2. שמותיהן של שתי ההקלטות כאן ניתנו על ידי; במקור ההקלטות הן ללא כותרת.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
