קיימות מבראשית

מבוא

לוח השחמט
האגדה מספרת, שלפני אלפי שנים חש מלך הודו שעמום, ופנה לעמו בבקשה לקבל רעיונות, שיוכלו להפיג את שממון־רוחו ולהשתעשע קמעה. סרו אליו מיני יועצים ועצו לו עצות כושלות בזה אחר זה. לבסוף הופיע אצל המלך איש זקן נושא משחק שחמט, פרש אותו, והציג את הכלים: כאן פרשים, כאן רצים, כאן צריחים, זוהי המלכה, וכן הלאה. הוא לימד את המלך את המשחק, והלה, שבע רצון וכבר פחות משועמם, הציע לו בתמורה למאמציו כל אוצר שיחפוץ בו. השיב לו הזקן בענווה: איני מבקש אלא שתניח גרגר אורז על המשבצת הראשונה בלוח, שני גרגירים על המשבצת השנייה, ארבעה על השלישית, שמונה על הרביעית, 16 על החמישית, וכך תמשיך ותכפיל את מספר גרגירי האורז על כל משבצת ומשבצת. בשומעו את הבקשה, פרץ המלך בצחוק, והיה בטוח שמדובר בבקשה פעוטה ביותר. אך יועצו הנאמן, שעמד מאחוריו, לחש לו מאחורי גבו: אל תסכים! אם תסכים, הממלכה תפשוט רגל. הוא צדק. אם נניח, שיש בשקית אורז השוקלת ק"ג אחד כ-25 אלף גרגירים, היא תהיה ממוקמת על המשבצת ה-16 (בתוספת של כמה אלפי גרגירים). על משבצת מספר 60 בלוח השחמט, לפי העיקרון שקבע הזקן, יצטבר יותר אורז מכפי שהאנושות ייצרה אי פעם.

העולם שלנו הוא כמו לוח שחמט שבו רואים לאורך ההיסטוריה השפעה הולכת וגוברת של האדם על הטבע באופן שמזכיר את הקפיצות ממשבצת למשבצת. כשנחרב הבית השני, היו בעולם כ-250 מיליון אנשים; כשקולומבוס גילה את אמריקה, והיהודים גורשו מספרד, היו כ-500 מיליון; כשנפוליאון תכנן לכבוש את אירופה, המספר עמד כבר על כמיליארד; כעבור מאה שנה בלבד, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, שני מיליארדים; והנה, חגגנו לפני שנים ספורות מאה שנה לסיום מלחמת העולם הראשונה, והרי אנחנו מעל שמונה מיליארדי בני אדם. שמונה מיליארדים צורכים פי כמה עשרות יותר משאבים מ־ 250 מיליון. הם תופסים יותר מקום למגורים ולחקלאות. הכבישים שמשרתים אותם מתרבים ומתרחבים, וכמות האנרגיה שמשתמשים בה נוסקת.

היקף האוכלוסייה איננו המשתנה היחיד, שמשפיע על הגלובוס. גם צורת החיים. גידול מזון מן החי דורש שטח נרחב מאוד בשביל לקבל כמות מסוימת של קלוריות; רכב פרטי תופס הרבה יותר מקום מכפי שתופס אדם באוטובוס או ברכבת, או רוכב אופניים; בית פרטי מבזבז מרחב גדול פי כמה מדירה בבניין מגורים. אם כל אוכלוסיית העולם הייתה חיה לפי המודל הצרכני האמריקאי, כשכל אחד גר בווילה משלו, נוהג במכונית פרטית למרכול, וקונה בשר לשתי ארוחות ביום, אותם שמונה מיליארדים שווי ערך בפועל ל-20 מיליארד ויותר צמחונים, אשר חיים בבתים משותפים, ומתניידים בתחבורה ציבורית.

גם לטכנולוגיה חלק משמעותי בקצב היעלמות הטבע. דוגמה מובהקת לכך היא שימוש באנרגיות מחצביות (פחם, נפט, גז אשר פולטים חומרים שפוגעים בבריאות האדם וגורמים לשינוי האקלים) לעומת שימוש באנרגיות מתחדשות. ייצור חשמל מאנרגיית רוח או שמש יכול לענות על רוב צרכי האנושות כבר כיום, ועל כולם בטווח של כמה שנים, בהשפעה זעומה על האקלים ועל מערכות אקולוגיות לעומת אנרגיות מחצביות. שכלולים טכנולוגיים אינם רעים או טובים בפני עצמם. הם עשויים לסייע, כמו במקרה של אנרגיות מתחדשות, באגירה, בתחבורה חשמלית או חכמה — או להזיק, כמו דיג ברשתות ענק או על קרקעית הים שאוסף באופן לא ברירני כל מה שחי תוך הרס עצום של הסביבה הימית.

התמונה המצטיירת לא מותירה ספק על השפעתינו בעשורים האחרונים: קרוב ל-70% מאוכלוסיות חיות הבר בעולמנו נעלמו תוך 50 שנה; שטח יערות השווה לטריטוריה של מדינה אירופית ממוצעת עולה בלהבות, ומחוסל מדי שנה, אם על ידי שריפות מכוונות ואם בשל שבירת שיאי טמפרטורה; הכפלנו את כמות גזי החממה באטמוספירה; ארגון הבריאות העולמי מעריך ששבע מיליוני אנשים מתים מדי שנה בטרם עת בגלל נזקי זיהום האוויר, ועוד רבים מקפחים את חייהם בשל השפעות חומרי הדברה ורעלים אחרים, הנמכרים ברישיון לשם מלחמה בחרקים, שמתחרים בנו על התבואה; עשרות מיליוני בני אדם מעתיקים מדי שנה את מקום מגוריהם בשל נזקי משבר האקלים והנזקים הכלכליים של אירועי האקלים הקיצוניים נאמדים בטריליוני דולרים.

גם בישראל אנחנו על לוח השחמט. ישראל היא כברת ארץ ייחודית, הנהנית ממגוון ביולוגי מן העשירים בעולם ביחס לגודל השטח (מספר המינים בארץ דומה לזה של צרפת, הגדולה ממנה פי 25). מעלינו עובר נתיב נדידת ציפורים הגדול בעולם. החי והצומח בארצנו מתאפיין בצומת של השפעות מאגן הים התיכון, צפון אפריקה, אתיופיה ואיראן, ומקנה לה צביון מיוחד. פיסת הארץ הזו מתמודדת עם לחצים כבירים: הפכנו בשנים האחרונות למדינה הצפופה במערב, ולמרבה הצער תכנון התשתיות לאורך עשורים היה לקוי, והתאים יותר למדינות רחבות ידיים כמו ארה"ב מאשר למדינה קטנה וצפופה במזרח התיכון. אנחנו שיאני עולם בזמן שאנחנו מבזבזים בפקקים, מספר ארבע לנפש בצריכת בקר, מספר שתיים לנפש בצריכה של כלים חד־פעמיים. הישגים מפוקפקים בעלי השפעה על בריאות הטבע והאדם.

אנשים שונים מתבוננים באופן שונה על לוח השחמט שלנו. האסטרופיזיקאי סטיבן הוקינג ראה לוח שחמט עם כללים מאוד ברורים: הוא העריך זמן לא רב לפני מותו, שנותרו לאנושות כמה מאות שנים בלבד של חיים על פני כדור הארץ. לאחר מכן, התנאים הפיזיים לא יאפשרו את המשך קיומם של בני אדם והאנושות תיאלץ למצוא דרכים לעקור לכוכב לכת אחר. יש לציין שבמושג "אנושות", לפי הוקינג, הכוונה לנבחרת מצומצמת של בני מיננו, שתייסד מושבות במאדים או בכוכב אחר מעבר לרקיע. הצאצאים של רובנו לא יזכו לכך.

מי שנהנה מהברכה של חברת השפע לא יקבל את הקביעה של הוקינג. בזווית הזו קיימת אמונה איתנה ביכולתה של "הקידמה" להתגבר על כל מכשול, גם על תסריט הבלהות. מהי "קידמה"? לא רק השכלולים הטכנולוגיים, אשר מתווים את דרך חיינו בקצב הולך ומואץ. הקידמה היא הרעיון, שהמין האנושי נע בהתמדה מן החושך אל האור, מהרע אל הטוב. מי שמדבר כמו הוקינג — והוא אינו היחיד — נחשד בתור כופר בקידמה, רומנטיקן ורֵיאַקצִיוֹנֶר, אשר חותר להשיב את מה שחלף על כנו, מי שמאוהב בעבר, סולד מן ההווה ופוחד מן העתיד. לוח השחמט שלנו? אל תדאגו אנחנו כל הזמן מוסיפים משבצות או מוצאים דרכים להישאר על אותה משבצת.

ויש את לוח השחמט האמוני. אם א־לוהים ברא את העולם, אז הוא בוודאי רוצה בקיומו ומכח זה, סיום העולם, חורבנו, איננה אופציה. בואו נתעסק במה שבשליטתינו, בלהיות אנשים ראויים, בין אדם לחברו ובין אדם לבוראו, הקדוש ברוך הוא כבר ידאג לעתיד העולם. אמירות על חורבן העולם מתנגשות אולי בראש ובראשונה באמונה בהשגחה העליונה. אם חורבן אפשרי, האם זה אומר שאין השגחה? ואם יש השגחה, אז למה שיהיה חורבן? במה עסוקה ההשגחה העליונה? היא מסדרת את לוח השחמט. לא האדם.

בעיני זה לא משנה מהי האמונה והעמדה הערכית של הקורא ביחס למשבר האקולוגי: האם הוא חרד ממנו, האם הוא מתכחש אליו או האם הוא פשוט אדיש או אופטימי כלפיו. הספר לא נועד להוכיח לאיש את חומרת מצב הטבע כתוצאה מפעילות האדם. בשביל זה יש דו"חות מדעיים אין ספור. אדם לא צריך לשמור על הטבע רק כי הוא רוצה לשרוד וכי הוא בסכנה. הוא גם לא צריך להאמין שאנחנו בסכנה כדי לרצות לשמור עליו. הוא פשוט צריך לשמור על העולם ועל הטבע כי זה חלק מזהותו האנושית והיהודית, וכי שמירה על הטבע היא תנאי לשמירה על שלמות טבע האדם.

הבעיה בבראשית?
לפני 50 שנה ביקש מאמר מפורסם, שכתב ההיסטוריון של ימי הביניים לין וויאט, להפנות אצבע מאשימה כלפי המורשת התנ"כית שממנה, על פי הטענה, יונק היחס הבלתי מרוסן של האדם כלפי הטבע. שם הכול התחיל, בתפיסת האדם כ"נזר הבריאה", שמקורה במורשת זאת, שבגללה התפתח אותו דימוי של העולם המתחלק ליצורים עליונים, הא־ל והאדם, לעומת היצורים התחתונים, שהם שאר הברואים, החי, הצומח והדומם. מכאן, לדברי וויאט, צמח לא רק ניצול הסביבה, אלא גם חוסר ההכרה בכך שהאדם גורם לסבל ולנזק. יתרה על כן, תודעת הנתק בין "תחתונים" ו"עליונים" מזינה את האשליה האנושית, שהרס הטבע אינו פוגע באדם. המאמר עורר ביקורת, ליבה פולמוס מעניין, והציב אתגר להוגים משלוש הדתות המונותאיסטיות לעלות על בריקדות ולנסח דברי הגנה על היהדות, הנצרות והאסלאם. בה בעת, הוא העלה שאלות חשובות באשר למקומה של המסורת היהודית ביצירת האתוס המערבי, שהביא לחורבן האקולוגי של ימינו.

סיבת הסיבות של החורבן האקולוגי היא מורכבת ומסועפת. מי שיבודד את תרבות הצריכה בתור גורם יסוד, יצדק. מי שיצביע על השיטה הקפיטליסטית ועל התאגידים הגדולים, יצדק אף הוא. מי שיתמקד בכשל הדמוקרטי ובחוסר תפקודן של ממשלות, יאמר דברי טעם, וכך גם מי שיתלה את הקולר באדישות או בחיים בעיר, במנותק מן הטבע. כל אלה ביטויים של הציביליזציה המערבית. האם האשמה במערב? בואו ננסה לחפור מעט עמוק יותר.

המשבר האקולוגי הוא השתקפות של משבר אנושי, של התמכרות לדפוסים הישרדותיים בחברת שפע. האם הדפוסים האלה מקורם באדם הראשון? נזר הבריאה, הרודה בשאר היצורים, הוא גם צלם החורבן הסביבתי? האם פעלנו ועודנו פועלים שלא מדעת על בסיס אותה דמות אדם, שהצטיירה לנו בסיפור היהודי הקדמון?

נשאלת כאן שאלת היחס בין המקרא לבין החיים שלנו. זו איננה שאלה דתית, אלא קיומית. התורה, ובפרט ספר בראשית, עיצבה השקפות עולם של בני אדם במשך מאות ואלפי שנים. יש הוגים, שאימצו תפיסות היישר מן המקרא עצמו, ויש שמצאו בכתובים עקבות של מקורות חיצוניים, עתיקים יותר. בין כך ובין כך, ההשפעה של המקרא על התודעה המערבית היא עמוקה מאוד. אין בכוונתי לטעון, כפי שעושים חלק מהפונדמנטליסטים, ש"הכול כבר נמצא בתנ"ך". אני מקווה שהקורא ישתכנע לאורך הקריאה בספר שמטרתי אינה לאלץ את הטקסט להתאים את עצמו לתפיסות ירוקות או לצרכי הקיימות. ואולם, מכיוון שאני מאמין בכוחם של המקורות להעניק עוגן והשראה גם בחיים המודרניים ובדילמות מודרניות, אנסה, על בסיס ותוך דיאלוג עם הגות יהודית קיימת, לנסח משנה סביבתית סדורה, שהיא גם משנה יהודית. ככזו, אני סבור שיכול להיות לה ערך רב לחברה הישראלית.

לשרוד או לחיות
אחד ממפגשי הפסגה הנודעים בספר בראשית הוא הדו־שיח בין יעקב, המהגר הטרי שירד מארץ כנען למצרים, לבין המלך פרעה:

"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה."

(בראשית פרק מ"ז, פסוקים ח'-י')

השאלה הפשוטה של פרעה: "בן כמה אתה?" נענית בתשובה מתחמקת. למעשה, יעקב אינו עונה לפרעה. פרעה שאל את יעקב כמה שנים הוא חי, אך יעקב מונה בפניו את "שנות מגוריו", ולא את שנות חייו. ביחס לשנות חייו, הוא נותן תשובה לא מספרית: "מעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם".

לדברי יעקב, הוא התגורר יותר מכפי שהוא חי. עולה מכאן תפיסה מעניינת: הזמן שאנו מחשבים מן הלידה עד להווה שלנו, כלומר הגיל שלנו, אינו מבאר לנו כמה זמן אנו חיים, אלא כמה זמן אנחנו מתגוררים פה. פה על פני כדור הארץ, בעולם הזה ובתקופה הנוכחית. כאן, במשפחה בה נולדנו, עם החברים שאיתם גדלנו, עם האתגרים שעימם אנו מתמודדים. ובתוך ה"מגורים" האלה — מהם החיים?

בספר הזה אנסה לגבש הגדרות אפשריות למושגים שטבע יעקב אבינו. בהשראת תשובת יעקב לפרעה, אגדיר את הזמן שבין הלידה למוות כ"זמן מגורים", בעוד "זמן החיים" יהיה הכותרת למרחב התודעה ומימוש הפוטנציאל הגלום בכל אדם. שני המושגים האלה, לטענתי, מאירים שני מצבים קיומיים בסיסיים: הישרדות מול התעלות. האדם החי, לעומת האדם שמתגורר, הוא האדם שמתקיים מתוך מודעות ומימוש, בניגוד לאדם השורד ונכנע לכוחות שאינם בשליטתו.

לאדם החי אקרא להלן אדם עָרֵב, והוא מרכיב חברה אנושית, שאותה אכנה חברה מקיימת.

הפרדוקס הצורם ביותר אולי של העולם בן זמננו, הוא שהאנושות מעולם לא הייתה כה עשירה ובעלת רמת חיים כה גבוהה, ובה בעת כל כך הרבה בני אדם שרויים במצב של הישרדות, ולא של חיים, גם כשההכנסה שלהם בפועל גדולה לאין שיעור מזו של הדורות הקודמים.

אנסח זאת בזהירות: אדם בהישרדות מרע לעשות. גזענות ואלימות מגדרית, למשל, הם ביטויים של תודעה הישרדותית. אולם התוצאה החריפה ביותר של ההישרדות היא המשבר האקולוגי. בעבר, בני אדם סבלו מרעב. אם מצאו חיה טובה למאכל, ניסו לצוד אותה ולהיזון מבשרה. זוהי דוגמה מובהקת להישרדות, כפי שהיא מצטיירת במחשבתנו. אבל ההישרדות בימינו שונה לחלוטין. זו הישרדות של חברת שפע. השריפות היזומות באגן האמזונס מכלות את היער לשם פינוי שטחים לגידול בקר; צריכת הבשר צמחה להיקפים, שמוסדות כמו ארגון הבריאות העולמי מעידים כי הם מזיקים לבריאות האדם; האקלים מתחמם בשל עודפי גזי חממה, שנפלטו כתוצאה מפעילויות שאינן הכרחיות להישרדותנו, אולם אנו רואים בהן חלק בלתי נפרד מאורח החיים המובן מאליו שלנו.

לגעת בשורש המשבר
יש צעדים שמעודדים קיימות, ויש צעדים שפועלים נגדה. לדוגמה, מעבר לאנרגיות מתחדשות, צמצום בצריכת האנרגיה על ידי בנייה ירוקה, חיים בבנייני מגורים, מזון מן הצומח, תחבורה ציבורית, אופניים, צריכת מוצרים מקומיים, תיקון מוצרים ישנים וצמצום הצריכה באופן כללי — כל אלה הם צעדים מקיימים. מכאן נקל לראות את ההיפך, את מה שמסיג אותנו אחורה, שהוא ההרגלים שלנו ומי שנהנה מהם: חברות הנפט והגז, יצרני ויבואני כלי הרכב, מגדלי בקר ועופות ותרבות הצריכה כולה.

קשה לעסוק בכל אלה בלי לדבר על החיים הטובים. גם אני כבר מרגיש, תוך כדי כתיבה, שאני מענה את הקורא ואף את עצמי בהצעת סיגופים וסנקציות למיניהם. האמנם קיימות פירושה סבל? מן הנמנע לענות על השאלה הזו מבלי להתייחס לשאלת הגדרת האושר: מהו סיפוק עצמי, ומה המשמעות שאנו מבקשים להעניק למעשינו ולחיינו. אני משוכנע, שקיימות אינה סותרת את החיים הטובים, ודווקא ההיפך הוא הנכון: הפסקת מצב ההישרדות ויצירת חיים ראויים הם תנאים לחברה מקיימת.

באופן תמוה, אפשר לומר מטורף, העולם המתועש נמצא במצב של הישרדות בחברה שאין בה כמעט מחסור אובייקטיבי — וזאת בשל הצורה שבה אנו תופסים מהם החיים הראויים, ומה לא. דפוסי החיים הראויים מוכתבים לנו דרך אלפי מסרים פרסומיים, שאליהם אנו נחשפים מדי יום. מסרים אודות מוצרים, שמאוד כדאי לנו לקנות, כאשר את חלקם כלל אין לנו משאבים לרכוש, ואת היתר אולי יש ביכולתנו להשיג, אבל על חשבון דברים, שהם כנראה חיוניים יותר להישרדותנו. אך האם יש דרך ניטרלית לקבוע, מה ראוי ומה לא ראוי? לשפוט נכונה אין־ספור התנהגויות של אנשים וקבוצות? כל אלה תהיות במקומן. אבל איננו פטורים מלתת את הדעת גם לשאלה מי מעביר את המסרים שאנו קולטים ומכוונים את התנהגותנו, מהם האינטרסים העומדים מאחוריהם, והאם הם משרתים אותנו. יותר ויותר, חברות מסחריות מבקשות שנאמין שללא המוצר שלהן, חיינו חסרי ערך. פוליטיקאים מעוניינים, שנשתכנע שבלעדיהם אנחנו אבודים. אם בארנק ואם בקלפי, נוצרת דינמיקה הרסנית של תלות ושל התמכרות. בחברה, שהיא במהותה חברת שפע, צריך להמציא את המחסור בשביל לטפח את ההתמכרות. לייצר עולם של הישרדות דמיונית.

הנזקים האקולוגיים המוכחים של תודעת ההישרדות המסולפת הזו חייבים להעיר אותנו מתרדמתנו. שאם לא כן, נמצא את עצמנו בקרוב שוב במצב של הישרדות — אבל הפעם ממשית מאוד. ומסוכנת.

הפתרון בבראשית
גדלתי בדרום צרפת. בילדותי, בין עצי האלון, עקבתי אחר חיות אהובות, כמו החומט הנקוד, החדף ומרבי הרגליים. ליקטתי פטריות בעונתן, וכל עולמי היה אפוף בחסד, שטבע נדיב העניק לי. הוריי, שבעקבות מרד הסטודנטים ב-1968 ברחו דרומה לעסוק בחקלאות, חינכו אותי לרחוש כבוד לחי ולצומח. לא נותקתי מעולם מהיהדות, אך זו החלה להיות נוכחת יותר רק בנעוריי, הודות להצטרפותי לתנועת הצופים היהודים ולביקורים תכופים בישראל. מאז שעליתי לארץ בשנת 1995, חוויתי מתח מתמיד בין זהותי היהודית לזהותי הירוקה, הסביבתית. הייתה לי הרגשה שאני שותף בשני עולמות גדושים, שלכל אחד מהם בסיס איתן, אך הם אינם מחוברים זה לזה. ב-2008 התחלתי ללמוד לקראת תואר דוקטור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן בהנחייתו של פרופ' אילן גריילסאמר. נושא עבודת הגמר שלי היה "מפלגות דתיות בישראל וסוגיות הגנת הסביבה", ודרכו ביקשתי להבין, האם באמת היהדות מנוכרת מן הטבע, ואם לא כן, מדוע הדבר אינו בא לידי ביטוי בציבוריות הישראלית.

הסיפור שאני פורש להלן הוא פרי של מסע אישי והגותי, שנפתח בילדותי ובנערותי, התגבש והתבשל בהדרגה עד לפני קצת יותר מעשור, והתנסח אצלי ממש בשנים האחרונות. זהו סיפור של אדם שחי בצומת בין שני עולמות משמעות, שמקיימים ביניהם יחסים מורכבים, אך תמיד היו ותמיד יהיו משמעותיים בשבילו. הדואליות היא לא רק בין יהדות לסביבה. היא משקפת גם התקיימות הדדית של שני טיפוסים, או זהויות אנושיות, שמצויות בתוך היהדות עצמה, ואצל כולנו. אף אחד מאיתנו, או כמעט אף אחד, איננו אדם שהוא רק כזה או רק כזה, איננו אדם שהוא או מנצל את הטבע או שומר על הטבע. אנחנו גם וגם. והגם וגם הזה מוליך לשני כיוונים מנוגדים. כיוון אחד הוא התועלת והקניין: מה שייך לי? מה אני יכול להשיג לעצמי? מה אני יכול לנצל? הכיוון השני הוא כיוון הקיומיות והאחווה: למה אני שייך? מי נמצא איתי? למי אני יכול לפנות מקום? שני הכיוונים מתלכדים יחד לעלילה אחת: אדם הקניין מול האדם הקיומי.

כשמעמידים את אדם הקניין מול האדם הקיומי, הסוף לכאורה ידוע מראש. אדם הקניין דוחק את האדם הקיומי. אלה הם למשל קורותיהם של קין והבל, ואלה תולדות החברות המתוארות לנו בספר בראשית, כמו חברת מגדל בבל וחברת סדום ועמורה. כל אלה קהילות, אשר מנצלות את הטבע ואת בני האנוש, שרואות את האדם רק בראי התפקיד והתועלת שהוא יכול להביא, ולא מוכנות לפגוש אותו באמת. הן מצויות במצב של נזקקות, אך לא בשל מחסור פיזי במשאבים, אלא בשל התמכרות לדפוסים העמוקים של אדם הקניין. האדם הקיומי בא לאזן בדיוק את הדפוסים האלה.

מטרות ומבנה הספר
אני מציע קריאה אחרת של המשבר האקולוגי. כזאת שמנסה לא להתכחש למציאות בכל חומרתה, אך רואה בו גם הזדמנות נדירה וקריאת השכמה, שממנה האדם יכול להתקדם ולעבור ממצב של "מגורים", דהיינו הישרדות, למצב של חיים מלאים, מודעות ומימוש עצמי. הספר אינו עוסק ברובו בבעיה האקולוגית במישרין. הוא מתמקד בתהליך, שאם נאמץ אותו, נוכל להתפתח לקראת חברה מקיימת.

כאמור, שורש המשבר האקולוגי הוא הוויה פרדוקסלית של תחושת מחסור ודפוסי התנהגות הישרדותיים, המתקיימים דווקא בחברה עשירה. הם בעצמם נובעים מאימוץ קנאי של רעיון התועלת והקניין, המאפיינים דמות אדם מסוימת, שבה נדון בהמשך הדברים. לצד אותו טיפוס אדם, קיים טיפוס נוסף — אדם האחווה והקיומיות. שתי הדמויות ערבות זו לזו. אדם הקניין והתועלת ערב להישרדות המין האנושי בשעה של מחסור פיזי במשאבים; אדם האחווה והקיומיות ערב להישרדות המין האנושי בעת מחסור, שנובע לא ממצב אובייקטיבי של הישרדות, אלא מהוויה של התמכרות שמאפיינת את דמותו של אדם הקניין, כמו בתקופה שלנו. הערבות היא הדדית, ואין בחירה אבסולוטית בין שני הדפוסים האנושיים שחיים זה לצד זה בקרבנו, ומרכיבים את האדם השלם. האדם השלם הזה הוא האדם הערב, והוא היסוד של חברה מקיימת, שמאזנת באמת בין פיתוח וצמיחת האדם לבין שמירה על הטבע ועל טבע האדם.

הסיפור שאני מתווה מבוסס על התבנית הסיפורית הפופולרית ביותר באנושות מזה אלפים בשנים. ביהדות, כמובן, אך גם בכל המסורות של העולם המערבי, ועד להודו ואינדונזיה במזרח. התורה, ובמיוחד ספר בראשית, הם מאבני היסוד של התפיסה האנושית, לטוב ולרע. במקום להסביר לאנשים שאנו עומדים בפני סכנה איומה לעולמנו, שהיא גם הזדמנות אדירה, ולעשות זאת בשפה שמעטים יבינו, אנסה כאן להציג את אותם הרעיונות, כך כל מי שמכיר את הטקסטים הקדומים על אדם וחווה, על נח או על האבות יוכל להבינם ולהזדהות איתם.

מה שנכון באופן כללי, חיוני בעיני כשמדובר בחברה הישראלית. ישראל עדה בשנים האחרונות למגמה משמעותית של התחזקות הזיקה ליהדות. זה קורה במקביל להתגברות האתגרים הסביבתיים, אולם שוחרי הסביבה והטבע לרוב משתמשים במושגים, שאינם מובנים ואינם קורצים למי שחייהם ותרבותם נובעים מהתורה. חסר להם נחל, השואב ממעיין של מים חיים. דעתי היא, שבמדינת ישראל העניין האקולוגי יהיה יהודי — או לא יהיה.

האם ליהדות אכפת משמירה על הסביבה? התשובה מורכבת. תמיד זה מורכב. אך בספר הזה התשובה שלי היא בסופו של דבר: כן! המסורת היהודית מחוברת לכל תחומי החיים, ובוודאי לנושאים של סביבה, שמירת טבע וקיימות. נשאלת השאלה, מדוע אם כן מסורת זו לא באה לידי ביטוי באופן מובהק יותר בציבוריות הישראלית? מדוע רבנים ופוסקים אינם מורים על אימוץ הרגלים אחראיים יותר בנושאים כמו צריכת מוצרים מן החי, מגורים, תחבורה, מיחזור ועוד. מדוע מפלגות דתיות מזדעקות, כשדחפור מופעל בשבת, ועובר על מצוות השביתה ביום השביעי, אך נותרות אילמות, כשאותו דחפור כורת עצים לרבבותיהם מדי שנה, כל ימות השנה, ובכך עובר על מצוות "בל תשחית". הם צריכים להשיב על כך.

להשקפתי, בנושא הקיימות יש פוטנציאל לרענן את החוזה החברתי בין החלקים השונים של הפסיפס הישראלי. השעה היא שעה הרת גורל לעתידם של כדור הארץ והחברה האנושית. ישראל מפגרת מאחור בתחומים של קיימות וסביבה בהשוואה ללא מעט מדינות. אבל אולי דווקא היא עשויה להביא תרומה ניכרת וייחודית לאתגר הבלתי יאומן בפניו ניצבת האנושות בגלל הרקע התרבותי שלה וחשיבותו האוניברסלית. בחיבור שלפניכם, אני מבקש לשרטט את מה שאני רואה בתור הדרך לעשות זאת: לקדם את טיפוס האדם הערב וליצור שפה מלכדת ומכילה.

הספר מתחיל בתיאור האדם הערב, הבסיס לחברה המקיימת. אציג אותו ואת המודל היהודי שממנו הוא נובע: דגם שני סיפורי בריאת האדם בספר בראשית, שמשרטט שתי דמויות אדם, אדם הקניין והאדם הקיומי. הפרק הראשון וההתייחסות הרעיונית לכל אורך הספר נכתבו כמובן בהשראת הגותו הקיומית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק בחיבורו "איש האמונה הבודד". אני, מצדי, נטלתי חירות מסוימת לעצמי באיור התווים המפורטים.

הפרק השני דן באדם ובחברה במצב של היעדר ערבות. כשדמותו של אדם הקניין משתלטת לחלוטין, זוהי שעה קשה לאנושות: נדגים זאת עם קין והבל, ונמשיך בעיקר במגדל בבל ובסדום.

אך בכל זאת, יש החל משחר ההיסטוריה ניסיונות לבנות את הערבות הזו על סמך צמיחה של האדם הקיומי. בתחילה היא שברירית, כמו בימי נח, כפי שנראה בפרק השלישי. הפרקים הרביעי והחמישי מראים לנו כיצד הערבות מתפתחת, הן כלפי האדם והן ביחס לטבע.

הפרקים האחרונים עוסקים בקיימות יהודית יישומית יותר: הפרק השישי עוסק בתיקון הקניין, דרך שורה של מוסדות שקיימים ביהדות תוך הזמנה של חידוש והעצמה של רשות הרבים; הפרק השביעי סוקר את השפה הפוליטית של הקיימות היהודית, ובו נעסוק בחזון, במאזן בין זכויות וחובות ובמבנה הפוליטי; הפרק השמיני מסביר מדוע קיימות יהודית צריכה להשתלב במרחב הציבורי הישראלי.

תודות
בשנה בה התחלתי ללמוד את הדוקטורט, נחשפתי לשלושה הוגים שעיצבו את תפיסת עולמי היהודית סביבתית.

הרב יהודה ליאון אשכנזי, מניטו, היה ממחדשי יהדות צרפת אחרי השואה. קשה לי לתאר את החוב שאני חב לו ולמשנתו בדברים שיהיו בעמודים הבאים. מניטו היה תלמיד של הרב קוק, של בעל הסולם ולמד גם אנתרופולוגיה אצל אחד מגדולי המדענים של המאה העשרים, אבי האנתרופולוגיה הסטרוקטורלית, קלוד לוי שטרואס. מניטו השכיל לייצר את החיבור הכל כך נחוץ ונכון בין תפיסה תורנית לתפיסה אנתרופולוגית בצורה שנותנת מענה לאין ספור מתחים או סתירות שבעולם היהדות. הרבה מן הכתוב בספר מתבסס על כתביו או שיעוריו של מניטו, בין השאר ניתוח האחווה לאורך ספר בראשית וקווי הדמות של קיין והבל. הרב אורי שרקי, מתלמידיו של מניטו, השכיל להבהיר חלקים מתורתו וחלק ממה שלמדתי בשיעוריו בא לידי ביטוי בחיבור הנוכחי.

הרב יוסף דב סולובייצ'ק, מראשי התנועה האורתודוקסית בארה"ב והוגה מאוד משמעותי, כתב בין השאר את "איש האמונה הבודד", חיבור קטן שזכה לתהודה ענקית, מתווה את ארגון הספר ונותן השראה למהלך שאני מפתח.

שמשון רפאל הירש (הרש"ר הירש), מבולטי הרבנים הגרמנים של המאה ה-19, כתב פירוש לתורה שמהווה בסיס איתן לעיסוק בסוגיות של קיימות. אנו נפגוש רבות את הרש"ר הירש ופירושו המאיר לאורך הספר.

במסגרת הדוקטורט, שוחחתי עם שלוש דמויות שאני מבקש להודות להן כי נתנו חשק לעסוק בתחום של יהדות וסביבה. הראשון, הרב מיכאל מלכיאור, מייסד תנועת מימד ושר לשעבר שאמר לי את המילים הבאות, בערך: "הציונות הדתית הייתה בדרך לכתוב משנה סביבתית סדורה והיא הלכה לאיבוד". המשפט הזה מהדהד בי עד היום ואני שותף להרגשה כי קיימות צריכה להיות חלק מרכזי מזהותה היהודית של מדינת ישראל. ח"כ משה גפני מיהדות התורה פינה לי זמן בשיחה בלתי נשכחת שניהלתי תוך כדי שהבן שלי בוכה, והתוודתי לחשיבות שהוא מעניק לנושא (לימים בהיותי מוביל את הפעילות הפוליטית של ארגון גרינפיס בארץ, משה גפני יהיה השותף המרכזי להסרת שורה של חסמים שמנעו התקנה של מערכות לייצור חשמל מהשמש על גגות בתים). וח"כ לשעבר זבולון אורלב שקיבל אותי בסבר פנים יפות והסביר לי שהוא תמך בעמדות סביבתיות למרות החסרון שזה מהווה בציבור הדתי לאומי (אני שמח שמציאות זו כבר משתנית). אני אסיר תודה למנחה שלי לדוקטורט, פרופ' אילן גריילסאמר שבעקבות המסע המייגע של הדוקטורט שלי, הפך את אמירתו של רבי נחמן למציאות: אין ייאוש בעולם!

אני מבקש להודות מקרב לב ליקרים וליקרות, בני משפחה, חברים וידידים שעודדו, האירו בכל מה שהעירו ועזרו להוציא את הספר הזה לאור, לפי סדר אלף בית: נועם אייקנבאום, נפתלי אופנהיימר, ערן בן ימיני, מורן דימנט, אפרת חדד־אייקנבאום, הרב רונן לוביץ, יעל מדר ורונית סלע.