האימה בספרות האנונימיים ועוד סיפורים

ירושלים, 27.4.78

דמותו של המספר בכרוניקה זאת תהיה משום מה מעורפלת. פעמים יהיה המספר בבחינת אותה מקהלה יוונית יודעת־כול, החוזה עבר ועתידות לא נראים בקרקע המציאות, פעמים יהיה הוא עצמו מופתע ממהלכם של האירועים, והרי הוא ידע על מהלכם. אין כאן עיסוק בטכניקות סיפוריות משוכללות ואין כאן מלבטיו של כותב המנסה ליצור עניין מלאכותי בעזרת בלבול ומסורת התשבצים, הנלבבים כל כך על כותבי הרומנים הבלשיים. הסיבות לעירוב מוזר זה, שבין המספר היודע את מהלכם של האירועים לבין מעמדו של הקורא המופתע מהתפתחותם של הדברים, נובעות מעילות אשר תפקידו של סיפור זה הוא לחושפן.

מקווה אני, אדוני הקורא, שבמהלך קריאת שורות אלה תחוש קִרבה לאותו ״איש מוזר וחסר אונים״ — כהגדרת פקיד משרד העלייה שטיפל בבואו של הנ״ל לארצו — ואולי גם תוכל להוסיף טפח מניסיונך למען הבהר את הסיבות וזרמי התעלומות היותר תחתונים שחרשו וחרצו לו, לאותו יצור, את גורלו.

היה זה בוקר ב-13.5.56, וסימניו של חג הפסח שחלף עמדו עדיין במטבח הקטן. פירורי מצות לבנים ניקדו את מפת השולחן, המוכתמת בטביעות מרק. העיקה עליו הציפייה הארוכה, בעיה שהחלה כאירוע רגיל שנפתר בדרך כלל באמצעות פגישה עם פקיד הדואר או פקידי המכס והאוצר. השנה לא היו הרדופים ליד הבית. יהושע פרץ, מהגר יהודי מאלג’יריה, סובב ליד מבנה האזבסט הלא מטופח, חש בכבדות בראשו, שהאפיר בשבועות המעטים שבהם שהה בארץ ישראל.

מעין דרמה החלה כאשר התבונן בארגזים הגדולים מלאי המיטלטלין שהביא עימו. חשב, ארץ ישראל לבטח זה חבל אדמה ששם דיו יקרה להשגה, כי הרי איכרים ברובם הם בני הארץ. נייר היה מצרך שבתודעתו ההיסטורית הקצרה — המלחמה הגדולה השנייה — נחשב לבעל ערך, קל וחומר בארץ ישראל. והרי את שנטל על עצמו למלא בחבל ארץ נידח זה לא יוכל לבצע ללא אותם מצרכים שארז ושימר תקופה כה ארוכה, שבה הכין עצמו למסע. כשסקר את החפצים, חש בהפתעה ובפחד כבוש שצימק את בטנו. החבילה העטופה בד כותנה, שבה הניחה אימו את תשעת אלפי העמודים שאותם רשם סבו, דוִד בן סולטנה פרץ, נעלמה.

חסר אונים הסתובב בבית האזבסטון שקיבל בקרבת נחל חדרה, בשכנות לאנשים שאת שפתם לא הבין ואת מנהגיהם עוד פחות. תחושת זרות כָּבדה בו, השמש הקופחת כל היום, האור המסמא. התבונן בקירות הבית המסוידים לבן, את עיניו הקיפו מעגלים כהים, שקמטים לאורכם. החלון המכוסה רשת שִׂרטט את מראה הגינה שגדלה פרא בעשבייה לא מזוהה. הוא בהה במרובעים הירוקים והצהובים חליפות. על אף מצבו הגופני, הירוד מחמת המבנה שבו גר ושאר צרכיו שסופקו לו במשורה, היה מוחו מרוכז (כן, מוחו, מפני שחש את הכאב שחלף בו בקודקוד) בשאלה המטרידה, ״מה יחשבו אימא והדוד אנדרה ג’וזף פרץ? זה כמאה שנים שאסופת נייר זו נשמרת בידי המשפחה, אלה — אם לסכם — כל נכסיה של משפחת פרץ... לבטח היה אנדרה יכול להעביר את אסופת הנייר הזאת בדרך בטוחה יותר...״ ריחות לא נעימים נישאו מן הנחל עם הרוח החמה שבאה ממזרח, שכבת האוויר מעל שכונת האזבסטונים כאילו עמדה מלכת. ריחות הזיעה והשפכים של דרי המעברה נמהלו והיו כדבק שסגר על השכונה, שהתפארה בשם ״חמאם אל פשה״ על שם המקלחות הציבוריות המלוכלכות שבקצהָ. יהושע פרץ הרכיב את משקפיו באיטיות על תמוֹכת אפו הארוך, והחלון החל מתבהר אט והחפצים לבשו אט — כאילו להכעיס — את צורת המסגרת של המשקפיים השחורים (שעליהם שמר בקפידה, יהיה זה חלום בלהות אם יאבדם או ישברם).

זה שלוש שנים שהוא עסוק בעריכת הדפים האלה, מחקר שהיקפו רב ממדים (מספיקה הכמות של הנייר שהצטברה) אשר תפקידו להבהיר את ״ספרות האנונימיים״ למיליוס. הבעיות הרבות שעניין זה עורר בו נבעו מצוואתו של הסבא, דוִד פרץ, אשר בשנת השמונים ואחת לחייו דרש כי האדם המתאים ביותר מבין בני משפחתו יטפל בכתביו ויוציאם לאור. מחקרו השתרע על כתשעת אלפי עמודים. עיסוקם היחיד היה מעמד הכתבים הביבליוגרפיים ״בהבהרת האמת״, אך בין מסכתות העיסוק החולני והדקדקני עד אֵימה בפרטים ובסיבות של הקישור שבין שמו של מחבר טקסט מסוים ובין ההצדקות הביוגרפיות וההיסטוריות — רכילות ושמועה — שהיוו את גוף הרשימות, מצויות היו הערות אגב שהתפתחו לכדי סיפורים וכרוניקות מעין־היסטוריות, שבנה סבי סביב מקרהו של אוריאל ד’אקוסטה ואפיזודות מחייו של הפילוסוף איש האלוהים בנדיקטוס דה שפינוזה, הוא ״ברוך הצעיר״ בלשון סבי.

שפינוזה והמאמר הקצר ״על אלוהים, האדם ואושרו״ תפסו כשליש מעיסוקו. המעניין שבמחקרו בעל החזות האקדמאית והפרטנית (בשולי עמודי הנייר היה מסמן באינדקס, שרק הוא הכיר, את המקורות לטענותיו בדבר המכלול הביוגרפי, שעליהן ביסס הוא את הארגומנטים) היה הדיון ב״מכתבים אבודים״ אשר לא נכללו בקובץ האיגרות של שפינוזה Opera Posthuma משנת 1677 (רמז עובדתי לעניין זה נמצא בשנת 1900 במכתביו של המוציא לאור מרטינוס ניהוף, המפרט את תוכנם ודרך מציאתם). האיגרת שעליה פרץ מבסס את הסברו החושני ואת הביוגרפיה שלו על שפינוזה קשורה בחילופי דברים שבין מדאם טרכטנברג, הגרה ברחוב האצילים שבסמוך לבית הקברות הגרמני באמסטרדם, ובין הנער חובש בית המדרש, מי שעתיד להאיר את שמש התבונה האחרונה שלפני העת החדשה, הפילוסוף הגאון בנדיקטוס דה שפינוזה, המנודה.

...חלון בצידו הצפוני של ביתה פנה אל תחתית החצר האחורית של בית הכנסת והמדרש של האנוסים הפורטוגזים. כיאה לאלמנה צעירה ישבה הגברת טרכטנברג בחלון הקדמי, כדי שבאי הקהילה יבחינו בחזותה העצובה של ״האלמנה הצעירה״. כמקובל בקהילת אמסטרדם, כאשר ימלאו למוֹת בעלה מעגלֵי השמש תהיה חופשייה על פי דין לחפש לה בעל או מאהב. זאת התקופה שעליה פרץ מבסס את חישוביו, את האיגרת היחידה שמצא כאבן תמוֹכה בחומה דמיונית שעליה הציב את התיאור ״הגברת טרכטנברג מודיעה לעלם הצעיר על הפסקת יחסי הרעות וכיוצא מזה בקשתה להפסיק את פגישותיהם עקב אי הסכמתו (של העלם הצעיר) לקבל את הצעתו של ידידה, הסוחר ושוע בקהילה מר ___ (שמו מחוק בדיו שחורה, שהוספה בשנים מאוחרות יותר, כנראה על ידי הרופא המלומד מוניקהוף בערך בשנת 1767, משפטים שהוא, ‘המלומד’, חשב שיאזרחו את הגאון כבן חוקי לכנסייה, ניסוחים כגון ‘בדוגמת האדון המשיח, מורנו הכי נעלה...’), שטען שיחסיה של מרת טרכטנברג עם יהודי הלומד את רזיה של החוכמה היהודית שאינה אלא מינות עלול לפגום ברום מעמדה. יחסים אלה עלולים להסתיים באסון כלכלי בו תֹאבד הירושה המכובדת שהותיר לה בעלה, ‘איש נוצרי וישר דרך’״.

הסגנון החברי, וכן העובדה שהמכתב כתוב בשפת גרמניה של השפֵלה, הוסיפו לפרץ את האישור ״המדעי״ ותחושת ה״אֵווידֶנציה״ (מילה חשובה במילון של פרץ) שלא מדובר כאן ביחסים אפיסטולריים שבין רֵעים אקדמיים (הוא מציין את הנוהג המקובל של משלוח מכתבים בשפת המלומדים, היא לטינית) אלא ביחסי קִרבה וידיעה אישית. על כך מוסיף פרץ: ״...זה הוא מוקד כוחות של העלם הצעיר שקיבל על עצמו בחוצפה ובהעזה כה רבה את החרם והנידוי מקהילת אמסטרדם ... והרי אין עניין החרם דבר של מה בכך, נידוי הקהילה את אחת הנפשות ... הוא נידוי פיזי ונידוי רוח המשוטטת לה בין הרקיעים לעד...״

קבלת החרם באורך רוח שכזה, מקרה אוריאל ד’אקוסטה, התאבדותו ועוד פרטים שונים מוסברים על ידי פרץ מתוך המכתב של הגברת טרכטנברג אל העלם הצעיר (פרץ מזהה את המכתב, המאוזכר בספר התרשומת של ספרי החשבונות מפני חוב שעמד בין הגברת לבין מנהלה העסקי, מר שפינוזה, על פי כתובת הנמען — גבריאל, אחי שפינוזה). על פרטים אלה ואחרים מדווח לנו פרץ בהערותיו ל״ספרות האנונימיים״ בפרק המכוּנה ״תאולוגיה ופחד״, ובהקדמה נרשם: ״...האֵימה היא בשורש הצמיחה של נפשות, הבדידות היא החומר המזין לנפשות אשר חפצה רוחם בהתאגדות עם נפש האלוהים...״ בסוף הפרק מופיע עמוד שברובו התערבבה הדיו ונמחקה, אך בקצהו רשם המשיב unio mystica.

בטח שואל אתה, הקורא, מהיכן שואב המספר הכול־יכול את יכולתו לתאר את מהלכי האירועים הנסתרים בליבם של הסב ונכדו, וכן את קשרי המאורעות, כאילו מצויה לו הפרטיטורה והוא אינו אלא רב אמן העושה טרנסקריפציה וממיר את השרטוט לתמונת צבע? אין זה סוד, אדוני הקורא; אני הוא פקיד משרד ההגירה בחיפה העיר המביא את סיפורו של הנידון, יהושע פרץ. שבוע לפני עזיבתו את ארצנו, מסיבות שאת חלקן אשתדל לבאר (את הסתום הותרתי כמות שהוא), באתי בתוקף תפקידי במשא ומתן עם איש מוזר זה, אשר פרשׂ את תלאותיו בפניי מיום בואו ועד לעזיבתו. את סיפורו נאלץ לספר לי כדי שאוכל לממש עבורו את מעט הרכוש שקיבל מן הסוכנות היהודית למען יוכל לשוב לארצות נכר, כמדומני צרפת.

אם אקדים את המאוחר, אוסיף רק כי לי נשמע הסיפור של הנ״ל ״מוזר ולא מעשי״ אך נוגע ללב, ואני רואה צורך לספרו כדי שידעו הנוגעים בדבר (דהיינו המוסמכים לענייני הגירה במשרדים השונים) כי סיפורם של המהגרים קשה הוא לתיאור ורובם ככולם מתנהגים כמנודים מעולם. יש מי שנסיבות האקלים הקשה נותנות לו תירוץ לחוסר מנוח ויש מי שהחלום שבגינו נדד לחבל ארץ זה נשחק בהמולת השווקים ובחוּמה הקופח של שמש זאת שמעלינו.

לא אאריך בהקדמת המאורעות לפניך, אדוני הקורא, ואשתדל להביאם כלשונם (כפי שרשמם הנידון מר יהושע פרץ בשפה הצרפתית, ואני תרגמתי את דבריו לעברית בנספח לדו״ח ששלחתי לרשות המרכזית לעלייה, כדי שהציבור הרחב גם הוא יהיה מעורב במתרחש במנהל הציבורי האזרחי).

פרץ יהושע ישב למול שולחנו המאולתר שעליו ניסה לשחזר את הפרק הקשה, להעלות בזיכרונו את שרשם סבו בפרק ״תאולוגיה ופחד״. למולו עמד החדר, הוורד שעמד בחלון קמל על צבעיו, צהוב וארגמן בשוליו. אלה הימים שבהם הוא מנסה לרשום קונטרס שיטהר את שמו מן ההאשמות שהטילה בו הקהילה. היה זה ערב שישי, ד’אקוסטה ראה את השמן אוזל מן המנורה אך לא ההין להוסיף שמן שמא יסיט עצמו מהזווית שבּה גופו נטוי, המתח הקפיא את שריריו וחשש מילא את עצמותיו. הבּערה הלכה ודעכה באור אדמדם. החודש האחרון בודד אותו מהאהובים עליו, אפילו מדֶבּרָה, שאליה השתדך לפני כשנה. את הביטחון שהיה לו במאורי הצדק ובדרכו איבד אט אט משהבין שהתהליך המשפטי הסתיים ואין מי שיעמוד לו כנגד רבני הקהילה.

בתחילת תשובתו פתח בבקשה לאב בית הדין שבּה הוא מתאר את ״מילונו״, כדי שהסבריו, שאותם הוא מאפיין כ״תיאור תבוני של הדת האמיתית״, יובנו, וכן בתשובה לשאלה ״מדוע התאולוגיה משמשת מסווה לדת אלוהי החיים״. זה השבוע השני שהוא אינו מתקדם מעבר לעמוד מספר תשע. הוא חש כי ידיו רפות, רצונו אינו מותיר לו כוח כדי לעבד את המחשבות הזורמות להן ללא אפיקים, החדות המחשבתית והאחדות של הטקסטים נעלמה ותחתן מצאת את חוסר הסדר, הזקן גדל פרא, הבית קיבל גוונים של הרובע בתקופת הפּרעות (לאחר הירצחו של מזכיר הקהילה הפורטוגזית דווקא ברובע היהודי — היה זה אותו סוכן שישיב בחקירות העדים שהלשינו על הנוצרים לכאורה [המרנים], ומותו ממכת פגיון ברובע היהודי נתן אות להתחלת המסע של הכס הקדוש והמחלקה הקדושה לביעור הכופרים בעיקר). הוא זכר זאת היטב, אווירת הפורענות הייתה כסימן מובהק בבית, בחפצים ובגווילים הרבים שהיו מוטלים ללא סדר, מאות העמודים של כתבי היד הראשונים של ספרו שעתיד להתפרסם מאוחר יותר, שבהם עיין כדי לבסס ולטהר את שמו מההאשמות של כפירה ומינות חמורה.

בדף מספר תשע — האחרון בעמודי הנייר שרשם לפני שסיים את חייו על השולחן בעזרת רובה מוסקט — מסתיים התיאור הלא מסודר בשורה ״...האדם ואלוהיו לבד הם בהיכל...״ לאחר שורה זאת, מציין בן סולטנה פרץ, ״שִרבטו בעמודים הבאים ראשי פרקים, שורות, רמזים על שעמד לרשום, להתפלמס. ...האהבה לאלוהים אינה בכוחה המתמיד של החזרה אלא בהתגלות... אדם, דם ומרה יוצקים ברוחו פסיעות אל הטמיר, והוא אינו אלא חומר דק בידי חזיונות הרוח... מה טעם בנישואין לטקס שבעבודת סדר, אם הדם נושא אימה ובטקס... שלבים עלומים יש בדרך לאלוהיי...״

רבות הן הגישות לפירוש ״ספרות האנונימיים״ — אותם מאות ספרים אשר חרם הכנסייה ונגישׂוֹת המדינה, בכורְתם ברית למען ספּק את בּורוּת ההמון, נצרו את שִמעם, כותבים וכְתבים גם יחד, בתעלה תת קרקעית שבה אורגנו החומרים (״רשימות החירות״) וסודרו במעין ספרייה מחתרתית. אינטלקטואל הנוטה לחקור בחומרים העלומים של הרוח היה יכול להשיג העתק הקושר בין הכותב, בית הדפוס ושנת חיבורו של כתב היד. רשת זאת של תיעוד, המכוּנה ״הרשימות של מיליוס״, עובּדה על ידי סבי בן סולטנה פרץ בדייקנות הראויה למהנדס ובעוצמה דמיונית שרק כותב הקומדיה האלוהית הניח, סוג של סימטרייה החבויה בין הפרטים — דמו של הגיבור, נפשה העדינה של הנערה, כאבו של הסופר, עבודת הנגר, דמו של המשיח, הצבע של הוורדים ביום המיוחד, היום שבו הצמיח האל שׂדה ורדים במרכז הדמיוני של האוקיינוס, מפיץ ריח ודממה שמסמנת את היום, ועוד ועוד פרטים הסדורים במערכת כאילו תוכננה עד לקטן שבפרטים על ידי מהנדס אלוהי רב כוח, היודע לשכלל את הפרטים עד לאחרון שבתהליכי היצירה (התאמה של הסגסוגת לקפיץ המפעיל את המנגנון תוך כדי ההרפיה ב״תנור הנכון״ המביאה את הקפיץ ל״טבעו״ וגו’). שכלול רב עוצמה זה הושג — בכתיבתו של בן סולטנה פרץ — במתכונת שבה הגיש את תצפיותיו.

תחילת ההערות ששרבט נמצאה בפנקס רשימות למטבח אשר אליו צירף בדקדקנות עוד פיסת נייר, שבה ביאר את שנראה לו סתום בהסברו, ולאחר שנה או חמש היה מוסיף עוד פיסת נייר מודבקת כטלאי אשר בקצהָ היה רושם את התאריך שבו מצא צורך לבאר או לעדן את שכתב, וכן הוסיף את הנסיבות שבהן נצרך היה למסד את הבנתו בעוד נדבך, שעמד כמו טור בספר המשנָה. ולטור הימני משנת 1902 נוסף הטור השמאלי, שנכתב לאורך של כשלושים שנה, הנוגע במאורעות של הפאשיסטים החומים והמדים השחורים שבהם עמדה האדמה מלכת כשזעקות הזעם כנגד האל השותק מנעו מהארץ לנוע וגו’ — כאן הוא רמז על בואן של הציפורים בעלות הכנף השחורה ועל עוד הרבה סימנים, שיחדיו מחזקים את רצונו של המשיח לבוא, וכיוצא באלו דברים...

פירושו של בן סולטנה ל״ספרות האנונימיים״ מיוסד על עיקרים הטבועים בסדר אחר. הלוגיקה שלו הייתה שואבת ממקורות מפתיעים. הוא היה מחשב את הזמנים של הופעת כתב היד כאילו הייתה התקופה עצמה זקוקה לטקסט למען הבהר את רצונו של האל על האדמה, לנתב לתועים את דרכם בחשכת האופל של טומאה ופיגולים. הוא היה מצמיד את הופעת הספר או ״הקונטרס״ למאורע חשוב בחיי הקהילה הזאת או אחרת, ותמיד עמדה לפניו איזו מסכת של אירועים צפויים שרק לו הייתה הגישה אליהן, חי בעתיד מלא אור שבו הממלכה על האדמה תחליף פניה למען ממלכת כוהנים נאורה. המדעים שימשו בידיו כאילו לקרב את יומו של המלך־המשיח. המצאות מרהיבות־שכל כגון מטוסים וכלי מלחמה שונים לא עמדו כחיץ אלא הוספו כחלק מהשלמוּת הידועה רק לו, הוא ראה בקִדמה סוג של מכניזם רב כוח המשחרר את האל מהמחויבות לטפל בנדכאים, בחולים — סוג של סימטרייה, כאילו משהו קדוש טמון בסדר המוצֵא מקבילות לכול. פירושו של פרץ בן סולטנה ל״ספרות האנונימיים״, ״...כינוס שְמות המנודים של הדור הרשומים בספר ההוא...״ והוא ״...ביטוי לאימה שבאמת ...מין חשש תמידי יש בהם במתַקני עולם אלה, לעדן את הנראה, לסבר את האוזן על הכאב והחולי, להצדיקו בחסידותו העליונה והלא מובנת של האל, לאכלס את עולם הטבע ביְצורי סדר — רישומי נייר ולבסוף להצדיק...״

קצרה היריעה מלתאר את הרגליו ותווי פניו של פרץ בן סולטנה כפי שתיאר אותו נכדו השלושים ושניים (כמדומני). חשוב רק להזכיר לקורא שמר בן סולטנה, מזכיר הקהילה היהודית באוראן, מושבת הצרפתים באלג’יריה, היה מייסד אגודת ״חובבי ציון״ של המוגרבים. בקונטרס שפרסם בשנת 1925 פרשׂ בפני האגודה את טענתו על מינוי הנגיד בנימין זאב הרצל ל״נשיא האלוהים״ — המשׂרה האזרחית הגבוהה ביותר אחרי נציג האל על האדמה, דוִד המלך — תפנית שברבע הבא של המאה הביאה את מיודענו יהושע פרץ לארצנו. אך לפני שאקדים את המאוחר אתאר את הפרטים האחרים שמסר לי הנ״ל, פרטים שיאירו את הבעיה ויַקנו לנו דרך אל נפשו התוהה.

...מהסברו הפותח עובר בן סולטנה פרץ לאפיזודה האחרונה, גורלו של ד’אקוסטה: סופו של הנ״ל ״...לא עמד בביקורת״. אתה הקורא בטח תמה על שום מה טוען בן סולטנה כי סופו של הנ״ל לא עמד בביקורת (מה הוא, אל כול־יכול הרואה מחשבות וסופן ההכרחי? הערת הקורא). הערך ההיסטורי של העוּבדות, המפוזרות כגרגרי חיטה בספרי העיתים ובפנקסי השלטונות השונים, היה בעיניו חסר משקל, הוא לא קיבל את הרציונליזם הפשטני של סיבות ומסובבים הקשורים כאילו היה זה סריג המתחיל מאיזה מקור ראשוני ונגמר וגו’. הרומנים של המאה השמונה עשרה היו בעיניו פיקציה הנובעת מאותה אופטימיות שמצא במְחַלֵּן הגרמני עמנואל קאנט, כזה המאזרח את הרעיונות הדתיים לשֵירות ״הסיפור״ — הנשמה הכוללת — האחדות הטרנסצנדנטלית של האני — בממלכה המוזרה ״ממלכת התכליות״.

הלילה הראשון, במחנה העלייה בעתלית, במיטתו — אלונקה של הצבא הבריטי עם שמיכה בתקן צבאי — עמד בסימן הבאות: ארעיות. למולו עמדו נוכחים בני משפחתו, הדוד אנדרה ג’וזף פרץ, אימו, אחיותיו אורורה ומרים. הרשת התהדקה סביב צווארו. הוא איבד את היקר שבנכסי המשפחה. אימא ראתה ב״ניירות״ אמצעי לפרנסת המשפחה, התעניינות המוסדות בכתבי היד הפיחה בה תקוות שווא על ״כסף״. הדוד אנדרה פרץ חשב, הינה תוכר המשפחה במחלקת המהגרים של משרד המדינה הצרפתית שבאוראן (מוסד בעל חשיבות ועוצמה הדומה לשירותים החשאיים של הסולטאן העות’מני). תלותה של משפחת פרץ בקצין מונטרלאן הייתה ניכרת, הנה יכירו במשפחת פרץ כנכס תרבותי שקנה את אזרחותו בעמל. לא עוד פניו הזועפים וחסרי הכבוד של מונטרלאן, מלוּוה על ידי שותפו למשמרת לה רושל, כשהם פוסעים במגפיים גסים כדי לקבל את שכר השלמונים עבור שתיקתם (הם ידעו על הקמת ״חובבי ציון״, האגודה שבן סולטנה פרץ ייסד בבית הכנסת בערב הפסח של שנת 1925... איגרת שאיחרה שלושים או ארבעים שנה: הריני ממנה את הנגיד בנימין זאב הרצל ל״נשיא האלוהים״ — המשׂרה האזרחית הגבוהה ביותר לאחר דוִד המלך, ומכריז בכך על פתיחת אגודת חובבי ציון של המוגרבים...).

הנפשות של משפחת פרץ אגודות היו סביב הציר הפלאי המכונה ״הניירות של סבא דוִד בן סולטנה פרץ״, יחסי משפחה הדורים והרגשת ייעוד, מציאות שחזקה עליה שאם לא תתממש... כמובן, כאשר עושרך מובטח לך מותר לך לבזבז חלק מנכסיך, וכך קרה שאשתו של פרץ העדיפה לשלוח את הבן מוריס לקולג’ הישועי. ידיעתו את הלטינית תאפשר לו להתקבל לבית הספר למשפטים. החלום על ״אדווקט — מוריס פרץ״ נבנה במוחה של אשת פרץ כאילו היה קונסטרוקציית אבן ירושלמית, התאבך ותפס ממדים מיתולוגיים, שאותם נשא העלם הצעיר יהושע לארץ ישראל.

*המשך הפרק בספר המלא*