האישה מהציור

פרק 1
אנסל

אני מתבונן במכחול שלי שמלטף את הקנבס, מרגיש כאילו מוחי הוא שמכוון את היד שלי כשאצבעותיי נעות במשיחות רכות וזורמות.

לאט ובדייקנות אני מוסיף כחולים וסגולים, צורב גוונים של אפור אל תוך לוח הצבעים. היד שלי נעה מתוך דחף טבעי אל הנקודה הנכונה, בונה תמונה חדשה שנעולה בתוך ראשי — תמונה המשוחררת מתוכו באמצעות משיחות מכחול וצבע ושירה שקטה. זו ההשתקפות של מוחי. זה האופן שבו אני חושב ומרגיש ורואה את העולם שסביבי.

הציור — היצירה — זה הבית שלי.

זו התשוקה שלי ואלה הם חיי.

אני מסיט את מבטי מהקנבס ומתבונן סביב בסטודיו שלי, מסתכל על הסדר ועל הבלגן, על הבדים הריקים, על העבודות הגמורות, ועל כל מה שאני יכול כדי להשביע את רעבוני.

אלוהים, לא יכול להיות טוב יותר מזה.

זו המשמעות של לחיות.

אבל כשאני מחזיר את מבטי אל הקנבס, המכחול נעלם מידי והצבעים שבציור מתפוגגים והופכים לרוח מפוקסלת.

נשימה מאומצת נפלטת מריאותיי ומעודדת את ליבי ללכת בעקבותיה. הוא מגביר מהירות בתוך החזה שלי ומהדהד בקצב מטורף אל מול כלוב הצלעות שלי.

זה היה רק חלום, אנסל.

אני ממצמץ ופוקח את עיניי. במקום שאור היום יסתנן אל אישוניי, חשכה מחליפה הכול.

פאק.

זה אכזרי להתעורר כשהחלומות שלך טובים יותר מהמציאות.

לפעמים החלומות שלי חיים כל כך, עד שאני שוכח שהראייה שלי כבר לא קיימת. אני פוקח את עיניי ומצפה לראות את חדר השינה שלי, מצפה לראות את השמש מציצה מבעד לחלונות, מצפה למצוא שמיכות מקומטות מעל גופי ואת הציורים שעל הקירות.

ואז אני נזכר.

אני נזכר בכאב הפיזי ובטראומה של התאונה, אבל בעיקר אני זוכר את הרגע שבו התעוררתי לצלילים המועצמים של התהום החשוכה. הרגע שבו ידעתי שהעתיד שצפוי לי הוא עגום וריק.

בכל יום מחורבן אני מתעורר ונחנק מהכאב הנורא שבכל זה.

אני עיוור, ואני חייב ללמוד להשלים עם העובדה שאני צייר שלא יכול לצייר. אומן שלא יכול ליצור. גבר שלא יכול לראות אפילו את הזין שלו תלוי בין הרגליים.

עברה כמעט שנה מאז שאיבדתי את הראייה, וחלק ממני תוהה אם בסופו של דבר גם החלומות שלי יהפכו לבור מתסכל וחסר קרקעית של צלליות חסרות צבע.

זאת תהיה ברכה, אבל זה יהיה גם סיוט.

כי החלומות האלה — הם הדבר שגורם לי להמשיך לחיות. אך הם גם אלה שקורעים אותי לחתיכות.

כל מסע כזה לעבר מה שאני לא יכול להשיג גורם לתהליך האבל שלי להתחיל, כל פעם מחדש.

באמת, אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו עד שאנחנו מאבדים אותו.

למרות התהליך המייסר, בסופו של דבר העצב נעשה פחות חריף ואני מצליח להוציא את עצמי מהמיטה, תוך כדי שאני נעזר בזיכרון ובחוש המישוש.

חדר האמבטיה שאני יכול לזכור — אבל לא לראות — נמצא בדיוק מחוץ לחדר השינה שלי. זו נוחות שמעולם לא הערכתי עד התאונה.

בזמן שאני משתין, שוטף ידיים ופנים ומצחצח שיניים, אני מדמיין את אריחי האבן שמתחת לרגליי ונזכר בגוונים הרכים של הקירות. אני מדמיין את כלי החרסינה ואת הציור המופשט במסגרת המוזהבת שמשתקף במראה.

ואני מדמיין את עצמי.

הפנים שלי, השיער, קו הלסת, העיניים. אני יודע איך הן נראו לפני שנה, אבל שם זה נגמר. הזמן שחק את הקווים והקהה את הפרטים של תווי פניי בדרכים שלעולם לא אוכל לחזות.

אני מרכיב משקפי טייסים על מה שנותר מעיניי והולך לעבר המטבח. בדרכי לשם אני שומע את הדלת הראשית נפתחת, וקולו של אחי שקורא לי מהכניסה מגיע אל אוזניי.

"אנסל! התעוררת, אחי?"

"אני במטבח," אני נוהם בעודי מנסה להכין קפה בלי לגרום לאסון.

הכיור נמצא שני צעדים מקנקן הקפה.

עשר שניות של מים זורמים בברז ימלאו ארבע כוסות מים, שדורשות שתי כפות קפה.

קופסת קפה מסוג פולג'רס נמצאת במרחק יד אחת מקנקן הקפה.

לפחות זה אמור להיות פולג'רס. אין לי מושג מה התווית אומרת, אני התגלמות הטעימה העיוורת.

אני עוקב אחרי ההוראות המפורטות ששמרתי בזיכרוני, ומפעיל את קנקן הקפה באמצעות לחיצה על הכפתור השלישי מימין.

קול צעדיו של בראם הולך ומתגבר, והוא משתנה קצת כשהוא עובר מרצפת העץ שבכניסה אל האריחים שבמטבח. "נראה שאתה מתחיל את היום ברגל ימין."

אם היו לי עיניים, הייתי מגלגל אותן עכשיו מולו.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את אחי בראם.

לעזאזל, כולם אוהבים את בראם. הוא כוכב רוק שאוהב לבלות, עם קול הורס ומספיק קסם כדי למלא אצטדיונים.

מה שאני שונא זה את כל נושא הלהיות עיוור.

"אמרתי לך שתצליח להשתלט על זה."

להיות עיוור וגם הגישה הצדקנית והעליזה שלו.

"כן, בטח. מה שעשיתי בעבר בשתי דקות, אני עושה עכשיו בשלושים," אני נוהם. "בקצב הזה, אולי עשר שנים מהיום, אצליח להכין כוס קפה מחורבנת בפחות מחמש־עשרה דקות."

אחי צוחק. אלוהים, הוא בטח לקח משהו.

רשרוש של נייר מתקמט מסיים את מה שהיה יכול להיות ביקורת פנימית מרירה.

"עשית קניות?"

"רק כמה דברים שחשבתי שתצטרך."

חרא כמו זה — אנשים אחרים שעוזרים לי — הוא בדיוק הדבר שגורם לי להרגיש פתטי.

למדתי לעשות את הדברים הבסיסיים עבור עצמי במשך שנים־עשר החודשים האחרונים, אבל אני עדיין צריך לסמוך על אנשים כמו בראם שיביאו לי את הקניות המחורבנות שלי. בכל יום שלישי אני מעביר לו רשימה, והוא קונה לי את מה שביקשתי. רשימה של דברים שאני חושב שדרושים לי. מה שאני לא צריך זה את ההנחות המתאמצות שלו לגבי מה שאני צריך.

אין מצב שאחי, עם החיים המושלמים והראייה המושלמת, יודע מה אני צריך.

"ביצים זה בסדר?" הוא שואל, והדחף להניע את ידי על פני הדלפק במטבח ולשמוע את הכול מתרסק על הרצפה הוא חזק.

"אני לא רוצה שום ביצים מזורגגות, בראם."

"אוקיי," הוא עונה בחוסר רגש מוחלט. מצב הרוח שלי הצליח באופן רשמי להחמיץ את המתיקות שלו. "מה עם טוסט? שיבולת שועל?"

הוא סבלני כלפיי כל כך, וזה רק מלבה את התסכול שלי.

"בראם," אני אומר מבעד לשפתיים חשוקות ודופק באגרופיי על השיש. "אני יכול להסתדר. אני אולי עיוור אבל לא נכה. יש הרבה דברים שאני יכול לעשות בעצמי."

"בסדר," הוא ממלמל. "תאכל ארוחת בוקר, אל תאכל ארוחת בוקר. מבחינתי, תשרוף את כל המקום המזוין הזה."

המילים הלא צפויות שלו מצליחות לעורר צחוק מגרוני. למרות העובדה שאני סובל, אני לא חושב שהגישה הקודרת שלי הצליחה אי פעם לשבור אותו. לרוע מזלו של בראם ושל כל הנפשות האחרות בחיי, התענוג היחיד שאני מקבל בימים האלה נובע מג'ודו מילולי סרקסטי. פריצת הדרך שלו משמשת אך ורק כפתיחה לקרב הזה. "אם תמשיך להתנהג כמו אימא אווזה, יכול להיות שאשקול את זה."

"תתאפס על עצמך, חתיכת בן זונה עצבני," הוא אומר במין גיחוך שקט ובעיקר עצבני. "אני רק מנסה לעזור לך."

לעזור. פאק, אני שונא את המילה הזאת.

"אבל זה בדיוק העניין, בראם," אני מסנן בתסכול. "אני לא זקוק לעזרה המחורבנת שלך."

זה שקר, שנינו יודעים את זה, אבל זה לא מצליח לרכך את עוצמת הצער שלי על כך שזאת לא האמת.

הוא נאנח בכבדות, אבל יש לו מספיק שכל כדי לשתוק. היו לנו כבר לא מעט ויכוחים בשנה האחרונה, והניסיון לימד אותו שיש מקום לתוקפנות רק מצד אחד מהמשתתפים. וכבעל הבית הזה, לי יש עדיפות כמובן.

"אז פרט לענייני ארוחת הבוקר, אתה מתכוון ללכת לסטודיו השבוע?"

מה הטעם? אני הרי לא מתכוון לצייר...

"אני לא יודע." אני מושך בכתפי. "למה?"

"לוסי קיבלה לא מעט שיחות טלפון מקונים פוטנציאליים, ואני בטוח שהיא תשמח לדבר איתך עליהם."

היא תשמח לדבר איתי עליהם? אני די בטוח שהוא מתכוון לכך שהעוזרת שלי תשמח לא לענות לכל כך הרבה שיחות ארורות. למען האמת, אני מופתע שהיא בכלל עונה לטלפונים כשאני לא שם. לוסי מילר נוטה לעשות את העבודה שלה כפי שעיניי נוטות לראות את הרגליים שלי.

לפני התאונה ביליתי בסטודיו כל יום. עכשיו אני מכריח את עצמי לבקר שם פעם בחודש, וגם זה בקושי. ברור שכשעוברים שבועות רבים ואני אפילו לא יוצר איתה קשר, זה רק פוגע עוד יותר במוסר העבודה העלוב שלה.

באופן אירוני, מאז גילה העולם שלא אצייר יותר, ערך העבודות שלי עלה פלאים. משיכה חולנית למוות במלוא תפארתה.

בחודש שעבר, נמכר אחד הציורים שלי במכירה פומבית ביותר משני מיליון דולר.

ציירתי אותו בגיל עשרים ואחת, והוא היה אחד מהציורים הראשונים שהשקעתי בהם את נשמתי. הוא מלא תנועה ותשוקה, הילד הקטן והבועות סביבו שיקפו את כל מה שהרגשתי באותה התקופה. מכרתי אותו למישהו שהאמנתי שהוא קונה נלהב. מתברר שהאידיוט הנלהב האמיתי היה אני.

המחשבה שמישהו ימכור את אחת היצירות הכי טהורות שלי רק בשביל רווח כספי השאירה טעם מר בפי, וכתוצאה מכך התחלתי לתעב כל קונה אפשרי. האם הוא אוהב אומנות או שהוא רואה לנגד עיניו השקעה שהוא יוכל להרוויח ממנה בית שהוא לא צריך, או למבורגיני מחורבנת שהוא לא ינהג בה?

אומנות נועדה להשפיע על הלב, על הנפש, על הנשמה.

היא לא אמצעי להגדלת חשבון הבנק.

חבורה של בני זונות חמדנים...

"מי מתעניין?"

"טוב..." בראם מכחכח בגרונו. "לייל ג'ייקובס."

שחקן אן־בי־איי שלא יכול להבדיל בין אומנות לבין חור התחת שלו.

"קרלי מיי."

כוכבת ריאליטי שכנראה חושבת שהמונה ליזה היא זמרת פופ.

"ג'ף סימונס."

מיליארדר יומרני שיש לו יותר כסף מכפי שבן אנוש יכול להזדקק לו. הוא נוצץ וגנדרני, והוא לא יֵדע לזהות אומנות אמיתית גם אם היא תכה בפרצוף המזוין שלו.

"לא מעוניין."

"הם מציעים המון כסף—"

"כסף זה לא העניין," אני ממלמל. "הם יכולים ללכת להזדיין עם כל הכסף שלהם."

בראם נאנח וצוחק בו־זמנית. "אלוהים, אנס, אתה יכול להיות יותר אידיוט מזה?"

"אם אני אנסה מספיק?" אני מושך בכתף. "אני מניח שכן."

למרבה המזל, בראם חכם מספיק כדי להניח לנושא הזה.

"אתה לוקח אותי לפגישה היום?" אני שואל בזמן שאני מוזג לעצמי בזהירות ספל קפה.

עוד פגישה חסרת תוחלת, שבה הרופא מאשר את מה שאני כבר יודע כל כך טוב. כן, ד"ר, אני מבין. אני לא רואה.

"כן."

"אתה יודע שהפגישה לא לפני ארבע, נכון?"

"שוב, כן," הוא אומר וחודר אל המרחב האישי שלי, אוחז בידי ומכוון את קנקן הקפה בחזרה אל מקומו במכונה, מקום שהייתי מפספס אילו הייתי מניח אותו לבד. "אני חייב ללכת לפגוש את הלהקה לכמה שעות. אחזור בסביבות שלוש כדי לאסוף אותך."

"מתי אתם יוצאים שוב לסיבוב הופעות, אימא?" אני מקניט אותו, אבל לא מתכוון לזה באמת. האפשרות האחרת היא שאבכה. לעזאזל, אני שונא את מה שנהיה מהחיים שלי.

"לא לפני הקיץ, חתיכת בן זונה רגזן."

"אני מתחיל לספור לאחור את הימים."

"אתה אידיוט."

נכון. אני יודע. אני באמת יודע.

● ● ●

אחרי נסיעה ארוכה החוׁצה את כל העיר, בראם ואני מגיעים בדיוק בזמן אל משרדו של ד"ר סמית' במנהטן.

הרופא, מנתח עיניים בעל שם עולמי, הוא אחד הרופאים שעקב אחר המקרה שלי מאז שאיבדתי את הראייה.

ברגע שאנחנו נכנסים, פקידת הקבלה מובילה אותנו לתוך חדר ואומרת לנו שהרופא עומד לסיים עם מטופל אחר ותכף יגיע לפגוש אותנו.

אנחנו יושבים ומחכים.

ומחכים.

ואני נזכר מהר מאוד שהגרסה של הרופאים לתכף היא לא כמו של כולנו, האנשים הרגילים.

כעבור לא פחות משלושים דקות, מבצע הרופא את כניסתו המפוארת אל תוך החדר.

טוב, אני מניח שהיא מפוארת, כי זה כל מה שאני יכול לעשות בזמן האחרון.

"אנסל," ד"ר סמית' מברך אותי, וקול הדלת הנסגרת מהדהד מהקירות. "טוב לראות אותך שוב."

"הייתי אומר את אותו הדבר, אבל כולנו יודעים שאני לא יכול לראות."

"אלוהים," פולט בראם. הוא כנראה התכוון שזה יהיה חרישי יותר, אבל מה שכולם אומרים באמת נכון — כשאתה מאבד חוש אחד, החושים האחרים מתחדדים.

"אני רואה שאתה עדיין חזק בציניות," אומר הרופא בגיחוך, ואחר כך דממה משתררת בחדר. אין שום הערות מצד אחי או רחשים של תנועות מכיוון הרופא. הוא כנראה כבר התיישב מאחורי השולחן.

שתיקות ממושכות כאלה גורמות לי אי־נוחות. בלי קול שינחה אותי, החשכה שמאחורי עפעפיי נראית לי אינסופית.

"הומור שחור על חשבון העיניים שלי הוא בערך הדבר היחיד שעוזר לי לעבור את הימים האלה," אני מודה כדי להפר את השתיקה.

זה מייצר את התגובות שרציתי. בראם בולע את הרוק ומזיז את הרגליים שלו על השטיח, וד"ר סמית' מתחיל להקליד משהו במחשב שלו, לפחות אני מניח שזה המקור של הנקישות האלה.

אני נושף את האוויר שלא היה לי מושג שאצרתי ומדמיין לעצמי מה הוא מקליד שם.

מטופל בן שלושים, עדיין עיוור, ציני ואידיוט.

אני כמעט פורץ בצחוק.

"יש סיבה מיוחדת לכך שרצית לראות את אנסל היום?" שואל אחי, והרופא מכחכח בגרונו.

"טוב, יש לי חדשות," הוא אומר. "אחרי שמונה חודשים ארוכים, סוף־סוף קיבלנו אישור."

"אישור?" אני שואל.

"להשתלה דו־צדדית."

"סליחה, מה?" אני בקושי מצליח לשמור על קול יציב. אני מופתע וגרוע מכך, מלא תקווה. איכשהו, אני מצליח לדחוף החוצה את השאלה מבעד לגוש שבגרוני. "אתה מדבר על השתלת עיניים?"

"כן," הוא מאשר.

"אבל חשבתי שזה בלתי אפשרי?" בראם אומר.

"זה לא היה אפשרי לפני שנה, אבל עכשיו זה כן," הוא מסביר. "אנסל יהיה בין הראשונים במדינה."

"אתה עובד עליי, דוקטור?" הנשימה שלי לא יציבה ומאולצת וקולנית כל כך, עד שאני כמעט בטוח שאני לא היחיד בחדר שיכול לשמוע אותה.

"לא," הוא אומר ומוסיף, "אנסל, אנחנו יכולים להשיב לך את הראייה."