להביט מעבר לצל

פרולוג
מקץ ארבעים ושתיים שנה ביקרתי אותו שנית בבית העלמין. זכרתי שנקבר ליד הכביש הראשי לחיפה, לא הרחק מהגדר. זכרתי הרבה חול, ועכשיו מסביב קברים ללא קץ. קרקע מרוצפת בקברים, מצבות בצבעים ובצורות. כתובתו על פתק לבן אחוז בידי, ושנינו מחפשים בבלבול, ללא כיוון וחוקיות, הולכים לפה הולכים לשם, מחפשים לפי שמות אין־סופיים, לפי שנת פטירה, כל כך הרבה שנים עברו, אין לי יכולת לחשב את השנה, הכול כתוב לפי השנה העברית, אני זוכרת אחד במאי, סמוך לל״ג בעומר, לא יותר. אני נחושה למצוא את הקבר. נסעתי עד הכניסה לחיפה אוחזת נואשות בפתק הלבן כאילו חיי נתונים בו, אחיה או אמות, גורלי נתון בפתק הקטן. אני צריכה למצוא אותו, להתפייס, בעוד שלושה ימים ראש השנה, זמן לבקשת סליחה ולמחילה.

בחור עגלגל אדום לחיים פתח את דלת משרדי חברה קדישא בטרם דפקנו, עסוק בארגון לוויה בצהריים. כשהתפנה אלינו צללתי מיד לתוך עיניו הכחולות ונרגעתי. ידעתי שהוא, שמחה שמו, ייקח אותנו אל אבא שלי. ליד בוגנוויליה אדומה מצאנו את קברו. האותיות בהקו, כאילו נקבר אתמול. שם אמו רחל, ושמו קוצני מתנוסס מתחת למילים בוערות, לאבא, הישר באדם, אוהב בריות, עדין.

אלוהים! מה הפסדתי! איזו טעות חלה כאן! איזו טעות הם עשו, שני הוריי! ארבע ילדות קטנות היינו, ולא הבנו כלום. רק עכשיו אני מבינה. הייתה כאן טעות. של שניהם, שהרי האיש, האכזר, המכה והנוטש, הוא האיש החומל, עדין הנפש, אוהב אדם. עטרת ראשם. לא ראשי.

בבכי השתטחתי על קברו, מבקשת שייסלח לי על ארבעים ושתיים השנים, על ההתנכרות לגֵנים שהוריש לתאי גופי, על הקללה ששרקו שפתיי לעברו בכל פעם שנסעתי כאן על הכביש הראשי בדרכי לחיפה. נסלחתי וסלחתי. מחלתי על הנטישה ועל הניצול, על שבא לראות אותי כדי לקבל פיצוי מהביטוח הלאומי על ידו הפצועה. שפתיי מלמלו תודה על החיבוק ההוא שחיבק אותי בגיל עשר, כמו החיבוק מאישי המחבק אותי עכשיו מול קברו, זה החיבוק שלימד אותי שאיש גם יכול להיות טוב.

הדלקתי נר נשמה, מצאתי בקבוק קטן ריק, רחצתי את קברו במים וקראתי קדיש יתומה. כל הדרך החוצה ראיתי שמות מתים על הקברים, שמחה, ברכה, פנינה, טובה, יהושע. לרגע קצר נמלאתי אושר של שחרור. השלתי מעליי משא כבד. אולי, מעוות יוכל לתקון.

אבא

הלוויה
צילה שנאה לנסוע בטרמפים, אבל לא הייתה ברירה. ההחלטה נפלה ברגע, כשיוסף שאל אם תוכל לנסוע מחר. ברור שלא. הלוויה יש ביום אחד, ולא מחר. הנסיעה עד חיפה תארך כמה שעות, וכדאי לצאת מוקדם. היציאה הייתה קלה, שהרי יוסף המנהל בעצמו אישר ועודד אותה לצאת. כמעט שלא הצליחה לישון, אחרי הליכה מטורפת ברחובות, סיגריה ביד ובראשה תופים, הוא קיים, הוא קיים, הוא חולה ועומד למות. מה לעשות? עד היום לא חשבה עליו, לא הקדישה שביב מחשבה על מי שנעדר מילדותה ומחייה, וכשהופיע שמו נלוותה אליו תמיד עננת עוינות, זלזול וכעס.

הכול החל אתמול אחר הצהריים בצלצול טלפון וקול שנשמע ממרחק של זמן ומקום. יפה איזקסון. איך הגעת אליי?! מה מעשייך? עדיין בחיפה, אחרי שנתיים לימודים לתואר ראשון, מפח נפש, עובדת בבית חולים בטירת הכרמל, מזכירה רפואית, כן, נחמד, מדי פעם נוסעת לחו״ל עם אמנון, כן, נשואים כבר שלוש שנים. שיחת חולין המסתירה פליאה וסקרנות על קיומה, ואיך השיגה את מספר הטלפון לדירתה השכורה בירושלים? דיברה עם אימא בתל אביב, המספר שמור אצלה עוד מהצבא, ביקשה למצוא את צילה ומצאה.

לאחר השיחה התהפך הכול. צילה כבר לא יכלה לקרוא, ישבה במרפסת, והמאפרה התמלאה בסיגריות, כשהטלפון לא נח מידה. שתי אחיותיה הנשואות אינן בבית. מקץ מחצית שעה של ניסיונות חיפוש טלפוני יצאה אל הרחוב, לפרוק את המתח שזחל מעמוד השדרה, והתפתל לאורך גרונה, בהליכה בקצב של צעדת חיילים על נעלי עקב גבוהות. סיגריה אחר סיגריה, כדי לקלוט את מה שקשה לה להבין, איך מי שלא היה שם אף פעם, פתאום ישנו והולך למות?

שוב אינו קו ריק בטפסים ששנאה למלא, אלא קיים והולך למות. כך אמרה לה יפה, החברה מהצבא, שיחד איתה תכננה, כשהייתה חיילת בבסיס בחיפה, לצאת למסע חיפוש בטירת הכרמל, אבל אף פעם לא העזה לחפש את מי שמעולם לא היה קיים כדמות ממשית.

בלילה, רק לאחר שאחיותיה השכיבו את ילדיהן לישון, הצליחה לדבר איתן. ילדים צריכים לישון מוקדם, ואימא לידם, עם שיר ערש וסיפור. בלי מילים הוסכם שכל אחת תחליט על צעדיה, שהרי הוא היה של כולן במידה אחרת לגמרי, ועכשיו זה בינן לבינן. במיטה, בעודה מתהפכת, עיניה כתריסים, ניסתה צילה להיזכר אם היה זה צליל הפתעה בקולן או רִיק, כמו נפתח חור שחור, ולתוכו צונחים כל הזיכרונות החלולים של ילדותן עטופת הצללים.

בבוקר, לפני צאתה לעבודתה בבית הספר, צלצלה יפה שוב, והודיעה לצילה שזהו. הוא נפטר וההלוויה היום בשלוש. לנסוע לבד לא יכלה. צריך הרבה אומץ להגיע להלוויה של מי שראתה רק פעמיים קצרות בילדותה. בצומת בית שמש פגשה את אביבה, שתלווה אותה באותו יום אל חיפה ובחזרה, ותיוותר נטועה בזיכרונותיה עוד שנים רבות לאחר שתיעלם מעולמה, כדרך שנערות נפגשות ונפרדות משנישאו.

את הנסיעה עד לנתניה לא זכרה גם שנים לאחר מכן, כשחזרה אל אותה נסיעה בכל אחד מהסיפורים שסיפרה לחברותיה, לבעלה ולילדיה. השמלה האפורה נבחרה בקפידה מבין שלל צבעי שמלותיה, בהבליטה את יפי גזרתה, את גובהה המצודד ואת גון עורה השחום. היא בחרה ברדיד שחור על כתפיה.

*

מעולם לא זכרה באיזה גיל היה זה. אחר הצהריים נכנסה אל הצריף הקטן של סבתא אמירה ותמהה היכן אחיותיה. שלוש מילים אמרה סבתא, אבא שלך בא. עד אז לא ידעה חרדה מהי. את ילדותה חוותה בשמחה מאופקת ובשובבות. מנוגבת מאהבת אב דורכת על שרידי אדמה קוצנית ומבוקעת, בה הלכו אחיותיה הגדולות, וזרועה מיום לידתה בזרעי נחמה, חמלה ומסירות של אימה הגרושה. צילה זכתה לִגְדוֹל בַּשקט. נולדה אחרונה מבין ארבע אחיות ובן אחד שהלך לעולמו בטרם נולדה, והותיר אחריו שיברון לב. לימים תספר לה אימא על תינוק חמוד שלא הספיק למלמל, להכיר וללכת, ושֶשִּילֵם בחייו על מריבות מבוגרים, ועל חלבה שהחמיץ מִמְּרוֹרים, והיה לו כמשקה תרעלה.

אבא שלך בא, אמרה סבתא. צילה לא ידעה מה עושים. האם זה אותו אבא שהכירה מתמונות שצולמו בטרם נולדה, בימים שקירות הבית היו יצוקים, ולא ניירות מעופפים דרכם ניתן להימלט בעִתות סערה?

אבל איפה כולם, סבתא? שאלה.

אצל סלמן, ענתה סבתא, הם מחכים לך שתבואי.

במהירות הלכה אל בית סלמן השכן. הדלת חציה פתוחה קראה לה לבוא, להיכנס פנימה, אל החדר האפלולי. ממול, מעבר למפתן ראתה את דמותו, על כיסא, כמו בתמונות, בשפם סַרסוּרי. חיוך רך, את זה היא זוכרת בבירור עד היום. גם קולו היה מְזַמֵּן, וידיו מושטות כקוראות לה, בואי, בואי אליי. מוקסמת ממתיקות קולו הלא צפויה, בלי דעת, מצאה צילה עצמה בחיקו, בין ידיו המושטות.

צילה שלי, אמר, צילה'לה שלי. גופו, שהתחככה בו בנועם, צפן אותה לכמה שניות ארוכות שאותן תזכור בכל פעם שתחזור בזיכרונותיה אל הרגע הראשון שבו חוותה געגוע אבהי אליה, אל הילדה הנטושה, רגע חסד שהופר בְּחִצֵי מבטים צורבים של אימה ושל אחותה שישבו ממול, בצד הנסתר של הדלת שזה עתה נכנסה בה. צילה לא זכרה מה אמרו לה ומה נאמר שם בחדר האפל, אבל רגע האור היחיד שעטף את גופה הקטן, ולימד אותה מגע גברי חומל ומבטיח, חזר והדהד כששקעה לימים בגופו של בעלה.

היא זכרה היטב את הדרך הביתה, פוסעת בצעדים מהירים בין אימה לאחיותיה, שהטיחו בה על אותו חיבוק חם ומפתיע עם מי שהפקיר אותה בטרם נולדה. פתאום חיבקת אותו, בלעג, מה פתאום מגיע לו? בכעס ובנקמנות. עזב אותך ואותנו בלי לשאול אפילו פעם אחת מה את אוכלת, מה את שותה, אם יש לך נעליים לנעול ושמיכה להתכסות. זה מה שזכרה. מילים כועסות ואכזבה על שביקשה מתת חסד מאבא שעזב. גבעול דק ורזה המבקש מים.

לאחר חודשיים חזר והביא שמיכות. עשה כמצוות סלמן השכן הטוב, שפקח את עיניו ואמר שאין זה נאה לבוא בידיים ריקות אחרי עשר שנים, במיוחד אם הוא רוצה שהבנות יחתמו עבורו לביטוח לאומי, שגם הן בנותיו.

בפעם הזאת לא הגיעו כולן לראותו בבית סלמן. שלוש הגיעו. שתי אחיותיה הבוגרות וצילה. אימא נשארה בבית. מספיק! בלי הצגות ובלי זיכרונות מהעבר. צילה נזהרה הפעם לא לגעת, לשמור מרחק, לא להתפתות למלכודת המילים היפות. אילמוּת דבקה בה. צריך להישמר מלהרגיש. להיות למחצה. רק להביט ולנסות להבין.

התרגשות ליוותה את שובן מבית סלמן. רינה הבכורה, זו שידעה את אופיו הפתלתול וזכרה כמעט הכול, אותם זיכרונות שבֶּזִקנתה יעלו מתהומות העבר ויטלטלו את לילותיה, סיפרה לאימא את אשר היה. הוא נפצע בעבודתו בנגרייה שהקים, כך סיפר. אצבעותיו נחתכו, ושוב איננו יכול לעבוד. מגיע לו פיצוי כספי מביטוח לאומי, והוא מבקש שיצהירו שהוא אביהן. זה כל מה שביקש להגיד בשתי הפעמים שבא.

צילה לא הבינה מה אמרו, אבל חשה באוויר המטבח, שבו סופר סיפור הפציעה בנגרייה, את ההלם של אימא, שנעזבה כך בלי לדרוש פרוטה, רק כדי שילך כבר, שיצא מהבית, שיותיר אותה בשקט, כדי שתוכל לגדל ארבע קטנטנות בעמל כפיים. עכשיו ניתן דרור ללשונה כשסיפרה כיצד עמדו שניהם ברבנות, מול הדיין, היא מבקשת פרידה כדי שתוכל לגדל בשקט, ללא אלימות וללא משטרה, את ארבע הילדות הקטנות.

היא סיפרה על תחנוניו שאין לו ממה לשלם מזונות לילדות, שאינו עובד, והוסיפה על הוויתור שוויתרה על כספו, בתמורה לחירותה. סיפרה על אביו, הסבא שלא הכירו, עומד לצידו ולוחש לו לקחת וללכת, שלא תזדמן לו מציאה כזו, להתגרש ולהשאיר ארבע ילדות בלי לשלם. שייקח ויברח. וסיפרה שוב את מה שכבר שמעו הבנות, ויוסיפו לשמוע פעמים רבות גם כשבגרו, איך נזף בו הדיין, תפסיק עם הצגות המסכנוּת שלך! לך לדרכך והנח לאישה הזאת לחיות ולגדל את הבנות, ושלח אותו למקומו ואותה למקומה.

רינה חיכתה שאימא תסיים את הסיפור, זה שכולן כבר שמעו וישמעו והוסיפה: אמרתי לו שיעזוב אותנו לתמיד, שלא יבוא, שלא צריכות עכשיו את השמיכות העלובות. אמרתי לו שאימא דאגה לכסות אותנו בשמיכות ובאהבה, שילך ושלא יחזור, שאנחנו בסדר עם עצמנו, ושלא צריך אותך.

אימא שתקה, עיניה בורקות, בולעת זיכרונותיה, יודעת שאין נקמה טובה יותר מזו של בתך, עצמך ובשרך. צילה עוד זכרה ששמעה לאחר כשעה את קולו קורא בשמה ומנופף לשלום כששיחקה עם ילדים בשדות שליד הבית. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את פרצופו עטור השפם הנכלולי. הסתובבה וברחה ממנו, נמלטת מן המקום כדי לא להשאיר אחריה ענן אשמה על חיוך בוגדני או תנועת יד מיותרת.

*

לפני חדֵרָה הן החליפו טרמפ. זה מנתניה היה קצר. אבנר, הבחור שאיתו נסעו מחדרה סיפר שראה אותן עולות לטרמפ בנתניה, שמח שעלו איתו. גורל. מיד התברר שפניו לטירת הכרמל עיר מגוריו. היא זוכרת היטב את ההתרגשות בקולו כששמע שמדובר בהלווייתו של אביו של חבר טוב מבית הספר, אורי. חידה עמדה בחלל המכונית שאצה צפונה, גומעת במהירות את המרחק לקראת המפגש הצפוי.

צילה שאלה בסקרנות על אודות אביה בשמו המלא. מי היה, במה עסק, מי ילדיו, מי אשתו, היכן גר, מה מצבם הכלכלי, מהי דרכם? אבנר ענה לשאלות התחקיר בשקט, בקצרה, רושם לעצמו את הדהרה מאחת לשנייה. עד ששאל את המתבקש, מניין באת? ומה הקשר שלך אליו? צילה סובבה מבט אל אביבה במושב האחורי, בצחוק מבוכה. ומי אתה חושב שאני? שאלה בטון מתגרה.

אבנר שתק לרגע, אהובתו? היסס. היה לכם רומן? צילה לא יכלה לעצור את פרץ הצחוק. לזה לא ציפתה. מעולם לא נפנתה לשאול עצמה אם אוהב הוא אותה, אבא שלה, אולי ממרחקים הוא מהרהר בה, שואל מה עלה בגורל בתו, בת הזקונים שהייתה לא ממשית עבורו, כפי שמעולם לא היה נוכח עבורה.

כשנרגעה אמרה בשקט, אני בתו. הבת הקטנה מנישואיו הראשונים. לאחר שתיקה שאל אבנר, ממוקד בכביש, והילדים יודעים? לא יודעת, אבל אשתו יודעת, ענתה צילה. בוודאי יודעת שבא לבקש שיחתמו עבורו לביטוח לאומי שיש לו ארבע בנות. שמונה ילדים הם מתנה נאה לאיש שאיבד אצבעותיו ומצפה לפיצוי נאות מהמדינה. הוא היה אלים, אמרה צילה. אבנר נותר מהורהר לרגע, ואז הוסיף, עכשיו אני מבין למה הוא חזר בתשובה כשהיינו קטנים. כל השכנים התפלאו למה חזר בתשובה ופתאום נהיה דתי.

אני יודעת שיש לו נגרייה. בבקשה תיקח אותי לראות את הבית ואת הנגרייה. אבנר הבטיח וקיים. נותרו שעתיים לצאת ההלוויה מבית הנפטר. שני אוטובוסים חיכו לאסוף מלווים לבית העלמין. בינתיים ערכו סיור בשכונה, ראו את הנגרייה, לא גדולה, סגורה ומיותמת, ועליה מודעת אבל עם שם הנפטר, זה השם שסירבה למלא בטפסים לצבא, לאוניברסיטה ולדיקן הסטודנטים. אחר כך נחו בדירתו הקטנה של אבנר. צילה רחצה פנים, התבשמה, תיקנה את האיפור ועצמה עיניים כלא מאמינה. פחות מיממה חלפה מאז שיחת הטלפון עם יפה, החברה מהצבא, והנה היא כאן, סמוך לחיפה, מחכה להלוויה, יחידה מבין אחיותיה.

לקראת השעה שלוש נכנסו שלושתם למכונית. חלפו על פני ביתו, כדי לראות את בני משפחתו יוצאים, לבושי שחורים וצועדים במהירות. אישה כפופה וילדיה שנכנסו לשתי מכוניות בפתח הבית. צילה בקשה מאבנר, הַראֵה לי אותם מקרוב, שאֶראה שיש להם פנים. בכניסה לבית העלמין היא סקרה אחד לאחד את ארבעת אחיה ואחיותיה, אלה שהזרע שניטע בגופה של אִמָּם, הוא כזרע שניטע ברחם אִמהּ. ניטע וננטש.

ליד הקבר נערך טקס פרידה. הספדים לא נאמרו, אבל בכי גדול נשמע מילדיו. במעורפל יכלה צילה לחוש מבטים השלוחים לעברה, בוחנים את הזרה יפת המראה ודקת הגזרה הנטועה קרוב לקבר, במקום שבו עומדים רק בני משפחה קרובים. בזמן הקריעה יכלה לראות בבירור את פניהם, פנים שלעולם לא תזכור לאחר שתעזוב את המקום.

בתוך הקבר עמד איש לבוש שחורים, פרש ידיו לקבל את גופת אביה ולשטחה על הקרקע החשופה. צילה הביטה בשקט, ללא זיע, מרותקת ונטולת רגש, באביה הנטמן עמוק באדמה.

זה מקומך!

מבין הבוכים נשמעה יבבתו של אורי, מי שנחשב לבנו בכורו, שכן העולָל שמת בתרעלת חלב אמו בנישואיו הראשונים מעולם לא נחשב בן, כמי שהלך לעולמו צעיר מדי מכדי להיחשב כנפש יהודי. כשזרקו החופרים את רגבי החול על הקבר, הפכה היבבה בפי אורי לזעקה הרת אסון, המבכה על אָבדן אבא, השַּמָּש בבית הכנסת, זה שפותח וסוגר את ההיכל, ומתקין את הפרוזדור לצדיקים להתעלות רוחנית בתפילה זכּה.

צילה קראה קריאת שבר בבית המשפט הפנימי שלה. אשמתָ, בגדתָ, גזלתָ, דיכאתָ, הפקרתָ, התרוצצו בה המילים מכות בראשה, על השִכרוּת, על האלימות, על הבגידה, על העדר העבודה והבטלה, על הרחש ועל הלחש, על העוני שבו הותרת ארבע גוזלות ואימן. על גניבת התלושים בימי הצנע, בהם גזרתָ על בנותיך ועל אשתך, שעוד הייתה אשתך, עוני והרעבה. איך יכולתָּ, מנוול?! איך יכולת להכות מול עיני בתך הבכורה, המבינה, איך העזת למשוך בשערות בתך בת השלוש המסורקת בידי אמה? איזה אלוהים יסלח לך על שבלבלת דעתה של בתך השנייה? על מותו של ילד קטן שינק מחלב אמו? ואיך תינתן לך מחילה על שאיימת בסכין שלופה ושלחתָ את בנות משפחתך להיות פליטות בין קרוביהן החומלים?

צילה שמעה את אבנר לוחש לה בשקט, שימי אבן על הקבר, תני לו מחילה. משהו בה היה חסום, מנוּעַ. ידיה, שני גושי קרח כבדים, אחזו ברדידה השחור, עיניה בלשו מסביב לחרות עמוק בתוכה את המראה. מודה ועוזב ירוחם, לחש אבנר, מנסה לשדלה להניח רגב או לפחות אבן על הקבר הטרי, אבל צילה השיבה בשקט, מי שעוזב והולך בלי לחמול, לא ירוחם, לעולם.

את הדרך אל מחוץ לבית העלמין לא זכרה צילה, אך שנים ארוכות עוד יכלה לשמוע את משק כנפי מלאכי השאול הפורשים לפניו מרבד הדוּר בדרכו אל התופת, ורווח לה. לא הייתה זו שנאה שיָקדה בה באותו היום, ובשנים שיבואו אחריו. היה זה הכאב על היותה מחוקה, לא קיימת, נותרת מאחור.

מספר הטלפון שלה בירושלים הושאר בידי אבנר, אותו ביקשה למסור לאורי. כן. היא מעוניינת לפגוש אותו, ורוצה שידעו כולם שזו היא שעמדה ברדיד שחור ובשמלה אפורה ליד הקבר. שלולה מראש.

*

הנהג שאִתו נסעו, איש בעל סבר פנים נאות, שוחח אִתן בדרך מחיפה. השיחה הקולחת החלה בעקבות הבזקי החדשות בכל מחצית השעה. תחילה שוחחו על אודות ראש הממשלה המנווטת את כל שריה ורוקחת במטבחה המפורסם משחקים פוליטיים, אחר כך לגלגו על שר הביטחון המקפץ בין מיטות נשות ירושלים, מותיר את אשתו וילדיו נבוכים ומחכים. צילה הכירה את כל הסיפורים לפרטי פרטים, שהרי בהיותה סטודנטית עבדה כמלצרית בבניין הכנסת, והגישה תה וקפה לכל חבריה ושריה. מצחקוקים על אודות נבחרי הציבור עברו לשוחח על אודות מוסד הילדים שעבדה בו, מגחכות בפני הנהג הזר כשסיפרו על הקללות שהילדים האומללים מקללים את המורות ואת הוריהם, ששלחו אותם לחיות וללמוד במוסד, ולחפש אהבה ממבוגרים זרים שליוו את ילדותם נטולת הבית.

מצב רוחה הקליל של צילה הפך בהדרגה לצחוק היסטרי, שסחף את אביבה במושב האחורי ואת הנהג החביב. כל מילה, הברה, צפצוף, העצימו את צהלות השמחה המדומות. עד ששאל הנהג, מניין אתן, ומה כל כך מצחיק אתכן?

צילה ענתה ברגע בודד של רצינות, אתה בטח לא תאמין אם אספּר לך, אבל תדע שאני חוזרת עכשיו מהלוויה של אבי. איש בהלוויה לא הכיר אותי, ואני לא הכרתי אף אחד. הנהג הביט בה ואמר, אני דווקא מאמין לך. ויותר לא שאל. בשקט הגיעו אל צומת רעננה כפר סבא, נקודת המסע הרחוקה ביותר לטרמפ זה, שם ירדו.