מורשת תל חי — הסימפוניה הבלתי גמורה
ד״ר מרדכי נאור
קרב תל חי בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920) היה ללא ספק אחד האירועים המכוננים של "המדינה שבדרך" ודורות של בני נוער ומבוגרים, הן בארץ ישראל הן ברחבי העולם היהודי, היו מעורים בכל פרטיו. המיתוס של דבריו האחרונים של יוסף טרומפלדור, מפקד תל חי, "טוב למות בעד ארצנו", צמח משנה לשנה.
ספר זה הופיע לראשונה בתשס"ט (2009) לקראת יום השנה התשעים לקרב תל חי. הוא מהווה מחווה וזיכרון לאחד הלוחמים הפחות ידועים של קרב תל חי — זלמן בלחובסקי, תלמיד תיכון שהגיע כמתנדב לתל חי, השתתף בקרב ואף חבש את פצעיו של טרומפלדור והיה לצעיר המגִנים. באמצעותו תוארו הקרב והמורשת שהותיר בצורה רחבה. הוא גם כלל פרק מיוחד על נושא הנראה שולי ומיותר ובכל זאת עולה מדי פעם מחדש: האם טרומפלדור אמר את המשפט המיוחס לו, או שאמר דברים אחרים ואולי אפילו לא בעברית. כבר במהדורה הקודמת הוכח, ללא צל של ספק, שהמשפט "טוב למות בעד ארצנו", אולי בשינוי מילה או שתיים, נאמר על ידי טרומפלדור בשעותיו האחרונות בחיים.
בדורנו, אשר רבים בו הספקות ו"פרות קדושות" נשחטות כמעט מדי יום, סובל גם מיתוס תל חי מניסיונות טשטוש ומזעור. מה לא אמרו וכתבו עליו בשנים האחרונות? שלא היה זה קרב של ממש אלא תקרית אש, שטוב יותר היה אילו פינו המגִנים את "אצבע הגליל", ועוד הרהורי כפירה באתוס הציוני בכלל ובמיתוס תל חי בפרט. וכמובן, עולה מחדש מדי פעם הפולמוס: אמר או לא אמר.
מטרת ספר זה היא לחזק את המשוכנעים, כמו גם את אלה שיש להם פקפוק זה או אחר. חללי תל חי, עם טרומפלדור בראשם, היו שליחי העם והם הנחילו לדורות שבאו אחריהם את הציווי: אנחנו פה ופה נישאר, למרות כל הקשיים והאיומים.
זלמן בלחובסקי היה מלוחמי תל חי. ביום הקרב היה בן 19. הוא לא זכה לפרסום, לא נפל בקרב ואף לא נפצע בו, ובשנים הבאות מילא תפקידים ציבוריים מבלי שנחשף לציבור הרחב. הוא ידע להעריך את חלקו בקרב ההיסטורי, אך לא ביקש להתהדר בו. סיפורו האישי בתל חי ומחוצה לו מקביל לסיפוריהם של אלפי צעירים שעלו ארצה בתחילת המאה העשרים, או לאלה שנולדו בארץ, ואולם לתל חי הגיעו מהם רק מעטים, מעטים מדי. בלחובסקי נטש את לימודיו בגימנסיה באמצע שנת הלימודים, עבד, שמר ולחם בתל חי במשך כמה חודשים, וחזר להשלים את לימודיו מאוחר יותר.
מתוך תשעת פרקי הספר מוקדש לזלמן בלחובסקי פרק אחד — פרק הקרב. שאר הפרקים מרחיבים את יריעת תל חי בימים ההם וגם מאוחר יותר, עד ימינו אלה. אל פרקי המהדורה הראשונה מצטרפים במהדורה החדשה מספר פרקים, מאמרים וגילויים חדשים, המאירים את פרשת תל חי מנקודות מבט נוספות. ביניהם ניתן למצוא את סיפורו של המחזה "יוסף טרומפלדור" שנכתב על ידי סופר ערבי־נוצרי בשם עזיז דומט, שאותו כתבתי אני; "מטרגדיה לניצחון" מאת העיתונאי והסופר ארי שביט; "מקרב אבוד לניצחון תודעתי" מאת העיתונאי והפרשן לענייני ביטחון רון בן ישי; "גבורתם של מגני תל חי — מתוך המסורת היהודית", מאת ההיסטוריון משה נחמני. כמו כן מרחיבים את היריעה שישה מאמרים שפורסמו בעיתונות בשנת 2020 תחת הפרק "מבט על קרב תל חי ממרחק 100 שנה", וברכות של ראשי המדינה ואישים בכירים הבאים להעלות על נס את חשיבות וייחודיות סיפור תל חי — בעיקר לבני הדור הנוכחי.
קרב תל חי ומורשת תל חי הם כמו הסימפוניה הבלתי גמורה — לעולם לא נס ליחם. להפך, כמו ביציאת מצרים חובה עלינו לספר לדור ודור את אשר אירע בתל חי, ועל המסד שהונח שם אשר תרם להקמת המדינה בתש"ח וממשיך לתרום כל השנים.
ד"ר מרדכי נאור
הצו הפנימי | פרופ' אוריאל רייכמן
קרב תל חי — צעירים עושים היסטוריה
סרן במיל' זיו שילון
כלוחם וכמפקד לשעבר בְּצבא מבוסס ובעל יכולות ואיתנות מבצעית מובהקת, קשה מאוד לדמיין את הלחימה של ראשוני המתיישבים היהודים בצפון בארץ: את חוויית הניתוק המוחלט מאספקה ומציוד, תחושת האיום המתמדת שחוו המתיישבים, שברובם לא הוכשרו כלוחמים, תנאי המחיה המורכבים שרחוקים מאלו שאנחנו חווים היום, בעידן הנוכחי, כלוחמים מנוסים.
למרות היעדר דמיון מוחלט בין הדורות והשוני בתקופה ובמציאות — אני כולי תקווה שהרוח נותרה אותה הרוח.
קריאת הספר והבנת הסיטואציות הבין־אישיות המגולמות בו מעוררת השתאות בקרב בני דורי שזכו לקבל את המדינה על כל חלקיה כעובדה מוגמרת. השליחות העצומה של המתיישבים הצעירים — שחרשו אדמות ביום ולחמו על מנת להגן עליהן בלילה בתנאים קשים ותחת סיכון חיים מתמיד — ידועה ומוכרת מסיפורי הגבורה הרבים. הסיפורים האישיים השזורים בין הדפים הם אלו שמחברים את הדמיון למציאות.
דמותו של טרומפלדור כפי שהיתה טרם קריאת הספר, דמות גיבור שאותה הכרתי בקווים כלליים בלבד, קרמה עור וגידים והפכה שלמה יותר עבורי ככל שהעמקתי בתיאורים של זלמן בלחובסקי והחברים מתל חי ומכפר גלעדי. בין שלל השפות וניבי הלשון שהסתובבו בארבעת היישובים הצפוניים, היתה גם שפתו של טרומפלדור. הוא דיבר ״מעשית״.
גילוי נאות, אישית תמיד הערצתי את דמות "המפקד השקט", אותו מנהיג שמדבר מעט ועושה המון, אולי דווקא לאור השוני מדמות המפקד שאימצתי אני, או לחלופין, לאור הצורך העכשווי הזועק במנהיגות של מעשים, נטולת מילים, מנהיגות שנדמה שקרסה תחת קורות המדיה החברתית ותרבות האינסטנט המבעבעת.
דמות החלוץ שהיתה ועודנה נכס צאן ברזל במיצוב הציונות בראשית דרכה, מוכיחה דרך טרומפלדור ואחרים כי משתנים כמו גיל, מוצא, בקיאות בשפה וניסיון חיים לא היוו גורם מכריע בהוצאה לפועל של יוזמות משמעותיות שעיצבו את יסודות המדינה.
נחישות ותעוזה, הם שייחדו את החבר'ה הצעירים הללו שעלו לארץ בגפם. השוני התרבותי, שהיה מובהק בעשרות מונים מזה שקיים היום, התבטל כלא היה אל מול הרעיון הנשגב של מדינת היהודים. על שכבת היסוד הזו נבנה רובד נוסף של רעות איתנה נטולת מילים, ומעל, כדובדבן המונח על קצפת של עשייה פורצת דרך, נבנה אתוס משותף — ליישב את ציון בכל מחיר.
על פניו, נראה כי בימינו נדרשות תכונות אופי אחרות, שונות בתכלית, כדי לייצר מציאות חדשה. החברה הישראלית רוויה שסעים שהתקבעו כמאפייני יסוד, כאלו העולים בכל דיון או מחלוקת הנוגעת בהגדרת הישראליות המודרנית. הקסם הבתולי המלווה את הכמיהה לבית יהודי לאחר 2000 שנות גלות התפוגג זה מכבר. הציונות, שיצרה ערך עליון דמוי חוקה ולפיו יישוב הארץ קודם לכול, איננה עוד.
את קסם הציונות החליפה בעיקר ציניות, מלוּוה בגלים אדירים של שנאה ופילוג הרוחשים במרחבי הרשתות החברתיות.
עולה השאלה, כיצד "דור הציניות" יכול לשנות מציאות באותו אופן ששינה דור הציונות? האם אלו שמדינת ישראל היתה עבורם חלום רחוק יכולים להידמות לאלו האוחזים בה כבמציאות שאיננה בת עוררין?
כולי תקווה שלכל הפחות הרוח, נותרה אותה הרוח.
דווקא בעידן הנוכחי, לאחר שנים של קיבעון, הטכנולוגיה הציבה את הצעירים שוב בקדמת הבימה. ומכאן, בעת הזו, אולי תפציע הזדמנות, שעת כושר לחולל שינוי — להצמיח ציונות חדשה על אדמה חרושה בציניות.
הזדמנות להשתמש בעוצמת ההמונים כדי לאחות שסעים שנצרבו כה עמוק בתודעה הציבורית, להחזיר את החזון של חברה מאוחדת, שבה אתוס מאחד גובר על ראיית השונה.
חברה צנועה יותר, שחרדה מעט יותר לגורלה, חברה שמקבלת ומכילה את כל יושביה. חברה של מנהיגות צעירה, מנהיגות שקטה של מעשים ולא של מילים. מנהיגות של חלוצים שעומדים בראש ולא מאחור. מנהיגות שבכוחה לגרום לחלום מעורפל לייצר חזון ולחזון לייצר מציאות.
מציאות של רעיון גדול הרבה יותר מחשיבותו של האינדיווידואל.
רעיון עתיק וכה מובהק, שהוביל אדם דגול, חסר יד ותמיר, כשהוא פצוע והמוות עומד לנגד עיניו לומר: ״אין דבר, טוב למות למען ארץ.״
רעיון שבגללו, כמעט מאה שנים אחרי, מפקד פלוגה זוטר ולא דגול כלל, חסר יד וממוצע בקומתו, כשהוא שוכב פצוע והמוות עומד לנגד עיניו, מִלמל ״אם כבר למות, אז לזכות שזה יקרה עבור מדינת ישראל.״ על הנוסח הפעם אני חותם ללא עוררין, כאילו הדברים יצאו מפי שלי.
אם כך, אני בטוח, הרוח היא אכן אותה הרוח!
מורשת תל חי — הסימפוניה הבלתי גמורה
ד״ר מרדכי נאור
קרב תל חי בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920) היה ללא ספק אחד האירועים המכוננים של "המדינה שבדרך" ודורות של בני נוער ומבוגרים, הן בארץ ישראל הן ברחבי העולם היהודי, היו מעורים בכל פרטיו. המיתוס של דבריו האחרונים של יוסף טרומפלדור, מפקד תל חי, "טוב למות בעד ארצנו", צמח משנה לשנה.
ספר זה הופיע לראשונה בתשס"ט (2009) לקראת יום השנה התשעים לקרב תל חי. הוא מהווה מחווה וזיכרון לאחד הלוחמים הפחות ידועים של קרב תל חי — זלמן בלחובסקי, תלמיד תיכון שהגיע כמתנדב לתל חי, השתתף בקרב ואף חבש את פצעיו של טרומפלדור והיה לצעיר המגִנים. באמצעותו תוארו הקרב והמורשת שהותיר בצורה רחבה. הוא גם כלל פרק מיוחד על נושא הנראה שולי ומיותר ובכל זאת עולה מדי פעם מחדש: האם טרומפלדור אמר את המשפט המיוחס לו, או שאמר דברים אחרים ואולי אפילו לא בעברית. כבר במהדורה הקודמת הוכח, ללא צל של ספק, שהמשפט "טוב למות בעד ארצנו", אולי בשינוי מילה או שתיים, נאמר על ידי טרומפלדור בשעותיו האחרונות בחיים.
בדורנו, אשר רבים בו הספקות ו"פרות קדושות" נשחטות כמעט מדי יום, סובל גם מיתוס תל חי מניסיונות טשטוש ומזעור. מה לא אמרו וכתבו עליו בשנים האחרונות? שלא היה זה קרב של ממש אלא תקרית אש, שטוב יותר היה אילו פינו המגִנים את "אצבע הגליל", ועוד הרהורי כפירה באתוס הציוני בכלל ובמיתוס תל חי בפרט. וכמובן, עולה מחדש מדי פעם הפולמוס: אמר או לא אמר.
מטרת ספר זה היא לחזק את המשוכנעים, כמו גם את אלה שיש להם פקפוק זה או אחר. חללי תל חי, עם טרומפלדור בראשם, היו שליחי העם והם הנחילו לדורות שבאו אחריהם את הציווי: אנחנו פה ופה נישאר, למרות כל הקשיים והאיומים.
זלמן בלחובסקי היה מלוחמי תל חי. ביום הקרב היה בן 19. הוא לא זכה לפרסום, לא נפל בקרב ואף לא נפצע בו, ובשנים הבאות מילא תפקידים ציבוריים מבלי שנחשף לציבור הרחב. הוא ידע להעריך את חלקו בקרב ההיסטורי, אך לא ביקש להתהדר בו. סיפורו האישי בתל חי ומחוצה לו מקביל לסיפוריהם של אלפי צעירים שעלו ארצה בתחילת המאה העשרים, או לאלה שנולדו בארץ, ואולם לתל חי הגיעו מהם רק מעטים, מעטים מדי. בלחובסקי נטש את לימודיו בגימנסיה באמצע שנת הלימודים, עבד, שמר ולחם בתל חי במשך כמה חודשים, וחזר להשלים את לימודיו מאוחר יותר.
מתוך תשעת פרקי הספר מוקדש לזלמן בלחובסקי פרק אחד — פרק הקרב. שאר הפרקים מרחיבים את יריעת תל חי בימים ההם וגם מאוחר יותר, עד ימינו אלה. אל פרקי המהדורה הראשונה מצטרפים במהדורה החדשה מספר פרקים, מאמרים וגילויים חדשים, המאירים את פרשת תל חי מנקודות מבט נוספות. ביניהם ניתן למצוא את סיפורו של המחזה "יוסף טרומפלדור" שנכתב על ידי סופר ערבי־נוצרי בשם עזיז דומט, שאותו כתבתי אני; "מטרגדיה לניצחון" מאת העיתונאי והסופר ארי שביט; "מקרב אבוד לניצחון תודעתי" מאת העיתונאי והפרשן לענייני ביטחון רון בן ישי; "גבורתם של מגני תל חי — מתוך המסורת היהודית", מאת ההיסטוריון משה נחמני. כמו כן מרחיבים את היריעה שישה מאמרים שפורסמו בעיתונות בשנת 2020 תחת הפרק "מבט על קרב תל חי ממרחק 100 שנה", וברכות של ראשי המדינה ואישים בכירים הבאים להעלות על נס את חשיבות וייחודיות סיפור תל חי — בעיקר לבני הדור הנוכחי.
קרב תל חי ומורשת תל חי הם כמו הסימפוניה הבלתי גמורה — לעולם לא נס ליחם. להפך, כמו ביציאת מצרים חובה עלינו לספר לדור ודור את אשר אירע בתל חי, ועל המסד שהונח שם אשר תרם להקמת המדינה בתש"ח וממשיך לתרום כל השנים.
ד"ר מרדכי נאור
הצו הפנימי | פרופ' אוריאל רייכמן
קרב תל חי — צעירים עושים היסטוריה
סרן במיל' זיו שילון
כלוחם וכמפקד לשעבר בְּצבא מבוסס ובעל יכולות ואיתנות מבצעית מובהקת, קשה מאוד לדמיין את הלחימה של ראשוני המתיישבים היהודים בצפון בארץ: את חוויית הניתוק המוחלט מאספקה ומציוד, תחושת האיום המתמדת שחוו המתיישבים, שברובם לא הוכשרו כלוחמים, תנאי המחיה המורכבים שרחוקים מאלו שאנחנו חווים היום, בעידן הנוכחי, כלוחמים מנוסים.
למרות היעדר דמיון מוחלט בין הדורות והשוני בתקופה ובמציאות — אני כולי תקווה שהרוח נותרה אותה הרוח.
קריאת הספר והבנת הסיטואציות הבין־אישיות המגולמות בו מעוררת השתאות בקרב בני דורי שזכו לקבל את המדינה על כל חלקיה כעובדה מוגמרת. השליחות העצומה של המתיישבים הצעירים — שחרשו אדמות ביום ולחמו על מנת להגן עליהן בלילה בתנאים קשים ותחת סיכון חיים מתמיד — ידועה ומוכרת מסיפורי הגבורה הרבים. הסיפורים האישיים השזורים בין הדפים הם אלו שמחברים את הדמיון למציאות.
דמותו של טרומפלדור כפי שהיתה טרם קריאת הספר, דמות גיבור שאותה הכרתי בקווים כלליים בלבד, קרמה עור וגידים והפכה שלמה יותר עבורי ככל שהעמקתי בתיאורים של זלמן בלחובסקי והחברים מתל חי ומכפר גלעדי. בין שלל השפות וניבי הלשון שהסתובבו בארבעת היישובים הצפוניים, היתה גם שפתו של טרומפלדור. הוא דיבר ״מעשית״.
גילוי נאות, אישית תמיד הערצתי את דמות "המפקד השקט", אותו מנהיג שמדבר מעט ועושה המון, אולי דווקא לאור השוני מדמות המפקד שאימצתי אני, או לחלופין, לאור הצורך העכשווי הזועק במנהיגות של מעשים, נטולת מילים, מנהיגות שנדמה שקרסה תחת קורות המדיה החברתית ותרבות האינסטנט המבעבעת.
דמות החלוץ שהיתה ועודנה נכס צאן ברזל במיצוב הציונות בראשית דרכה, מוכיחה דרך טרומפלדור ואחרים כי משתנים כמו גיל, מוצא, בקיאות בשפה וניסיון חיים לא היוו גורם מכריע בהוצאה לפועל של יוזמות משמעותיות שעיצבו את יסודות המדינה.
נחישות ותעוזה, הם שייחדו את החבר'ה הצעירים הללו שעלו לארץ בגפם. השוני התרבותי, שהיה מובהק בעשרות מונים מזה שקיים היום, התבטל כלא היה אל מול הרעיון הנשגב של מדינת היהודים. על שכבת היסוד הזו נבנה רובד נוסף של רעות איתנה נטולת מילים, ומעל, כדובדבן המונח על קצפת של עשייה פורצת דרך, נבנה אתוס משותף — ליישב את ציון בכל מחיר.
על פניו, נראה כי בימינו נדרשות תכונות אופי אחרות, שונות בתכלית, כדי לייצר מציאות חדשה. החברה הישראלית רוויה שסעים שהתקבעו כמאפייני יסוד, כאלו העולים בכל דיון או מחלוקת הנוגעת בהגדרת הישראליות המודרנית. הקסם הבתולי המלווה את הכמיהה לבית יהודי לאחר 2000 שנות גלות התפוגג זה מכבר. הציונות, שיצרה ערך עליון דמוי חוקה ולפיו יישוב הארץ קודם לכול, איננה עוד.
את קסם הציונות החליפה בעיקר ציניות, מלוּוה בגלים אדירים של שנאה ופילוג הרוחשים במרחבי הרשתות החברתיות.
עולה השאלה, כיצד "דור הציניות" יכול לשנות מציאות באותו אופן ששינה דור הציונות? האם אלו שמדינת ישראל היתה עבורם חלום רחוק יכולים להידמות לאלו האוחזים בה כבמציאות שאיננה בת עוררין?
כולי תקווה שלכל הפחות הרוח, נותרה אותה הרוח.
דווקא בעידן הנוכחי, לאחר שנים של קיבעון, הטכנולוגיה הציבה את הצעירים שוב בקדמת הבימה. ומכאן, בעת הזו, אולי תפציע הזדמנות, שעת כושר לחולל שינוי — להצמיח ציונות חדשה על אדמה חרושה בציניות.
הזדמנות להשתמש בעוצמת ההמונים כדי לאחות שסעים שנצרבו כה עמוק בתודעה הציבורית, להחזיר את החזון של חברה מאוחדת, שבה אתוס מאחד גובר על ראיית השונה.
חברה צנועה יותר, שחרדה מעט יותר לגורלה, חברה שמקבלת ומכילה את כל יושביה. חברה של מנהיגות צעירה, מנהיגות שקטה של מעשים ולא של מילים. מנהיגות של חלוצים שעומדים בראש ולא מאחור. מנהיגות שבכוחה לגרום לחלום מעורפל לייצר חזון ולחזון לייצר מציאות.
מציאות של רעיון גדול הרבה יותר מחשיבותו של האינדיווידואל.
רעיון עתיק וכה מובהק, שהוביל אדם דגול, חסר יד ותמיר, כשהוא פצוע והמוות עומד לנגד עיניו לומר: ״אין דבר, טוב למות למען ארץ.״
רעיון שבגללו, כמעט מאה שנים אחרי, מפקד פלוגה זוטר ולא דגול כלל, חסר יד וממוצע בקומתו, כשהוא שוכב פצוע והמוות עומד לנגד עיניו, מִלמל ״אם כבר למות, אז לזכות שזה יקרה עבור מדינת ישראל.״ על הנוסח הפעם אני חותם ללא עוררין, כאילו הדברים יצאו מפי שלי.
אם כך, אני בטוח, הרוח היא אכן אותה הרוח!
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
