כמיהה וגעגוע

פתח דבר

אני חושבת שהחיים יפים וקשים, שצריך לדעת איך לחיות. ראויים לקנאה הם אותם האנשים שסבלו הרבה וצלחו את החיים וניצחו במאבק עם החיים.

(מתוך יומנה של ריבצ'ה)

מאז אני זוכרת את עצמי, מילדות, נמשכתי לקרוא עוד ועוד על אימי השואה, התקופה הקשה והנוראה בתולדות עמנו. חיפשתי בקדחתנות עובדות, סיפורים, עדויות, פשר ותשובות שיסבירו כיצד ייתכן שדברים כאלה התרחשו. חשתי רצון לגעת בקצוות של החיים. האכזריות שלא תיאמן, שבני אנוש מסוגלים לה, משכה ודחתה אותי בו בזמן.
הודות לדחף הזה, כאשר התוודעתי אל יומנה של ריבצ'ה, שנחשף באופן כמעט פלאי יותר משישים שנה לאחר כתיבתו, ביקשתי להשתתף בפרסום סיפורה והדפים שכתבה. הנערה שפגשתי בין השורות סִקרנה אותי ונגעה בלבי - כתיבתה, תחושותיה, יחסיה עם משפחתה, קשריה עם חברותיה, ובעיקר משך אותי הפן הייחודי של סיפורה, של התבגרות בתקופה כה קשה, כה בלתי־אפשרית.
המעבר מילדות לבגרות הוא תמיד מורכב ומאתגר וכרוך בבירור הזהות האישית, החברתית והדתית. ריבצ'ה מתארת ביומנה סיפור התבגרות נוקב במיוחד. החיים בגטו, על הרעב, היתמות, הייסורים המתמשכים והפחד, בין היתר, הביאו אותה אל תהומות של ייאוש, ובו בזמן היא הצליחה להיאחז באמונה ובתקווה. בד בבד עם התמוטטותו המוחלטת של העולם שהכירה היא גיששה את דרכה כיהודייה מאמינה, חיפשה את מקומה החברתי ויחד עם חברותיה ומדריכותיה הצליחה לשמור על לכידות חברתית ועל עזרה הדדית בתוך התופת.
סיפור חייה של ריבצ'ה, שמובא גם במילותיה שלה, יכול לתחושתי להעניק לכל אחד ואחת מאיתנו מבט משמעותי ועמוק על חייהן של נערות דתיות בנות גילה, ויותר מכך - גם על חיינו שלנו.

בני ברק, ישראל, 2011
מינה בויאר בת השמונים ושש, אישה נמוכת קומה, בעלת מראה אצילי, בריאה וחיונית, כבר סיימה את התעמלות הבוקר היומית. גם חוגי הבוקר, שבהם בילתה בצוותא עם חברותיה, כבר הסתיימו וכעת היתה שקועה בספר טוב בביתה, כאשר צלצול הטלפון הפריע את רצף הקריאה. הטלפון צלצל וצלצל ולא פסק, כמו דוחק בה לקום ולענות.
היא קמה מכורסת העור וניגשה אל המכשיר. מי זה יכול להיות בשעה כזאת? הילדים, הנכדים והנינים כולם בעבודה או בלימודים, מי יתקשר באמצע היום? בחשש־מה הרימה את השפופרת. לא בקלות הקימה את השבט הגדול שלה. היא הגיעה לישראל יתומה, אוד מוצל מאש השואה הנוראה, עם אחותה אסתר, ובכוחות עצמה שיקמה את חייה, יחד עם מנחם בעלה, ומילאה אותם שמחה ותוכן. למרות השנים הרבות שחלפו, תמיד ליווה אותה החשש שכל זה יילקח ממנה, כמו שנלקחו ממנה באחת חייה הטובים והנוחים כנערה צחקנית ומוכשרת, בתו של אחד מרבניה הבולטים של הקהילה היהודית הגדולה בלודז'.
הקול שמעבר לקו - קול אישה ספוג במבטא אמריקאי כבד - לא היה מוכר לה. "שלום, מדברת דוקטור אניטה פרידמן, מנהלת המרכז למשפחה היהודית בסן פרנסיסקו," אמרה. "האם אני מדברת עם מינה ליפשיץ?" מינה אחזה בידיים רועדות בכיסא שלידה. כבר שנים שלא כינו אותה בשם נעוריה. מהיכן מכירה אישה זרה את שמה הקודם, שלא נמצא בשימוש זה יותר משישים שנה? בכל זאת השיבה בקול רועד: "כן."
בעבר השני של הקו השתררה לרגע שתיקה כבדה, ולאחר מכן נשמעה נשימה עמוקה. ד"ר פרידמן המשיכה בהתרגשות עזה. "אני נמצאת בביקור בארץ והתקשרתי לספר לך שמצאנו יומן של נערה בשם רבקה ליפשיץ. היא כתבה אותו בזמן שגרה בגטו לודז', בין השנים 1943 ו-1944. האם השם הזה נשמע לך מוכר?"
לבה של מינה ניתר בעוז וכמו חישב לפרוץ מחזהּ. רבקה! בת דודהּ! רבקה, שיחד גדלו, משפחה ליד משפחה, ויחד עברו את מוראות הגטו ומחנה העבודה. כמה שנים שלא שמעה את שמה. בהתחלה עוד הזכירו אותה היא ואסתר בשיחות ביניהן, קיוו שאולי ישמעו ממנה דבר־מה, אבל הזמן שחלף טשטש את הזיכרונות. "את בטוחה?" שאלה כלא מאמינה. "כן, זה ברור לנו ללא כל ספק," השיבה ד"ר פרידמן. "המומחים שלנו בדקו את מהימנות היומן ותרגמו אותו מפולנית ויידיש לאנגלית. הוא שמור אצלנו במרכז, ואנחנו רוצים להעביר אותו לידייך, בתור בת משפחה של רבקה."
מינה צנחה על הכיסא, מותשת והמומה. כל הזיכרונות שהדחיקה במשך השנים עלו בבת אחת והיא התקשתה לעכל את גודל הבשורה. בעיניים דומעות לחשה: "אניטה, אני כל כך מודה לך. קשה לי לדבר עכשיו. הבת שלי תיצור איתך קשר בקרוב."

הגרמנים באים 
לודז', 1939

אברמק ליפשיץ בן השבע פרץ לחדר המגורים מתנשם, שערו סתור, פניו שטופות זיעה, וזרזיף דם מטפטף מרקתו. אמו מרים, שהיתה בעיצומה של הכנת ארוחת הערב וסינר חגור למותניה, הרימה את עיניה בדאגה ומיהרה אליו. "מה קרה לך?" קראה. יעקב, אביו, רץ לחדר הרחצה וחזר עם מגבת ספוגה במים, שבה ניגב בעדינות את הדם מרקתו של בנו. לאחר מכן התבונן הגבר הגבוה בילד כהה השיער, שקומתו נמוכה ביחס לזו של בני גילו. הוא נראה שברירי כל כך ודמעות עמדו בעיניו. האב הצמיד אותו אליו בחיבוק חזק ושאל גם הוא, "מה קרה? מי עשה לך את זה?" ריבצ'ה, אחותו הגדולה של אברמק, שהיתה רק בת עשר אך בשל גובהה נראתה אף יותר מבת מצווה, הניחה את ספר הקריאה מידה והתקרבה אליו, סקרנית לשמוע מה אירע. הילדות הקטנות - ציפקה בת השש שתלתלים בהירים מעטרים את ראשה ותמרצ'ה בת השנתיים, שפניה עגלגלות ושערה עדיין דליל - המשיכו במשחקן, כמו לא שמו לב להתרחשות סביבן.
אברמק התנשם בכבדות, ומרים התבוננה בו בחרדה. היא ידעה שהוא בוגר וחזק בנפשו ולא היתה רגילה לראות אותו נסער כל כך.
"זה הם," השיב אברמק המתנשף. "הם רדפו אחרינו עם אבנים. בנס הצלחתי להתחמק ולהגיע הביתה. אני לא יודע מה קרה למוטקה, שהיה איתי."
"מי זה 'הם'?" ניסה יעקב להבין. "מי רדף אחריכם?"
"הנערים מבית הספר הגרמני." אברמק פרץ בבכי. הוא נרגע מעט בזכות חיבוקה של אמו, שניגשה אליו, ואז המשיך.
"עד היום הם הסתפקו בקללות," אמר, "אבל הערב, בדרך חזרה מהתלמוד תורה, כשעברנו לידם, הם התחילו לצעוק, 'עוד מעט היטלר, הפיהרר שלנו, יראה לכם מה זה, יהודונים מסריחים!' וגם, 'אנחנו נעשה בשבילו את העבודה כבר עכשיו.' התחלנו לרוץ, והם רדפו אחרינו עם אבנים בידיים. כשהגענו לסמטה, דחפתי אליה את מוטקה ואמרתי לו שיתחבא ושאני אמשיך לרוץ ברחוב הראשי, כדי שלפחות אחד מאיתנו יינצל. אתם יודעים שמוטקה צולע ולא רץ כל כך מהר. הוא לא היה מצליח לברוח מהם." שוב פרץ אברמק בבכי. "אני לא יודע מה איתו. אני לא יודע אם הוא הצליח להתחבא או שהם מצאו אותו."

"ואיך ברחת מהם אתה?" שאל יעקב.
"לא הפסקתי לרוץ לשנייה, אבל הם בכל זאת הלכו והתקרבו אלי. אחת האבנים אפילו פגעה בי כאן," הוא סימן באצבעו על החתך שמעל לחיו הימנית. "חשבתי שכבר לא אוכל לרוץ יותר, אבל אז הרמתי את העיניים, ראיתי את הבניין שלנו ועוד מצאתי בתוכי כוח לעלות במהירות הביתה."
יעקב מיהר אל החלון והספיק לראות את אחרון הנערים הגרמנים מסתובב ומסתלק מעבר לפינת הרחוב. הוא פנה אל דלת הבית בעוד מרים מנחמת את אברמק. "אני אצא לחפש את מוטקה וגם אלך לבית הוריו, לבדוק אם חזר," אמר.
כשיצא מהבית, ליוו אותו מבטיהם החרדים של בני המשפחה. אפילו הקטנות התחילו להרגיש שמשהו לא טוב קרה.
יעקב ליפשיץ רץ ברחובות השכונה היהודית. עיניו הכחולות הטובות התרוצצו לכל עבר בחיפוש אחר מוטקה. רק לפני זמן קצר חזר הגבר בעל הזקן הארוך הביתה מעבודת יומו כמנהל מחלקה במפעל לייצור בגדים ובדיוק התיישב לעיין בפנקסי החשבונות של המשפחה, כשאברמק התפרץ פנימה. הוא התלבט איפה להתחיל לחפש, אך לא לאורך זמן.
בינתיים בבית משפחת ליפשיץ הושיבה מרים את הילדים ליד השולחן לארוחת הערב וניסתה להרגיע אותם, אף על פי שהיא עצמה לא היתה שקטה. הבעתה של האישה הצעירה וזקופת הקומה, שמטפחת לראשה, היתה תערובת של נחישות ורכות. בזמן האחרון החלו פניה הצעירות והנאות להיחרש בקמטים זעירים. כבר לא היה ניתן להתחמק מהשמועות על מלחמה שעומדת לפרוץ בקרוב ממש, והפחד מילא את לבה. מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה, גם כאן בפולין סבלו היהודים איומים והתנכלויות מצד תושבים ממוצא גרמני ופולנים שונאי ישראל. נהיה מסוכן יותר ויותר ללכת לבד ברחובות והפרנסה היתה בדוחק. לאחרונה התגבר עוד יותר החשש מפני האפשרות שהיטלר וצבאו יגיעו ממש עד לכאן. ברדיו של השכנים שמעו אתמול היא ויעקב על הסכם אי־הלוחמה שנחתם בין גרמניה לברית המועצות. שניהם הבינו היטב את משמעות הדבר - וכי מה תכליתו של הסכם זה, אם לא הכנה למלחמה? מרים גרה כל חייה בקרב הקהילה היהודית הגדולה בלודז'. היא לא הכירה מקום אחר וידעה שאם הגרמנים יפלשו לכאן, לא יהיה למשפחתה לאן ללכת ומצבם יהיה רע ומר.
המחשבות המטרידות לא פסקו, גם כשלאחר חצי שעה בלבד חזר יעקב ועדכן כי מוטקה נמצא בביתו בריא ושלם. "הוא התחבא כמה דקות בסמטה," סיפר, "ולאחר שהציץ החוצה וראה שהבריונים לא בסביבה, הלך הביתה." הוא הפנה את מבטו אל בנו: "אבא של מוטקה מוסר שהוא לא יודע כיצד להודות לך על העזרה. ברור לשניהם שבלעדיך הנערים היו משיגים אותו ומכים אותו מכות נמרצות."
בערב, לאחר שהילדים כבר שכבו לישון, ישבו יעקב ומרים זה לצד זה ליד השולחן הקטן במטבח ולגמו תה חם. יעקב שפשף את רקותיו, ומרים נאנחה. "היום נחלצנו בנס מהצרה," אמרה, "אבל מה יהיה הלאה? אומרים שהכוחות הגרמניים מתרכזים לקראת פריצה לפולין בימים הקרובים. מה יהיה, יעקב, מה יהיה?"
"אני לא יודע." יעקב נעץ בה מבט נוקב, והיא הבחינה שגם עיניו מעוטרות בקמטי דאגה. "אני באמת לא יודע. חודש אלול כעת. נתפלל שהשם יהיה בעזרנו."
לפתע שמעו אוושה חרישית, וכשהרימו את עיניהם הבחינו בריבצ'ה. בתם הבכורה יצאה מחדרה והתקרבה אליהם, עד שיכלו לראות את הנמשים המפוזרים על פניה, בין שתי הצמות החומות. "אני מפחדת," לחשה.
"ריבצ'ה מתוקה," השיב אביה ברוך, "תחזרי לישון. הכול בסדר עכשיו." הילדה נענעה בראשה בחוסר רצון, אך עשתה כדבריו.

שנתה השלווה של ריבצ'ה נקטעה בקול צופרים עז שהדהד בדירה הקטנה. כשהיא עדיין מעורפלת משנת הלילה, ניסתה להבין מה מתרחש. במיטה שלידה פרצה תמרצ'ה הקטנה בבכי מר. גם ציפקה התעוררה, קפצה מיד ממיטתה ורצה לחבק את אחותה הקטנה. ריבצ'ה נדהמה כתמיד מתושייתה ומזריזותה של ציפקה ומיכולתה להיות כאם אוהבת ומנחמת לתמרצ'ה, למרות גילה הצעיר. למה אני לא ניגשתי להרגיע אותה? חשבה, והרי אני גדולה מציפקה.
אבל לא היה לה זמן לשקוע במחשבות האלו, כי אמן פרצה לחדר. "מהר, בנות, מהר!" קראה. "נרוץ למטה. אבא ואברמק כבר יצאו לתפילת שחרית. אנחנו חייבות להגיע למטה. מסוכן להישאר כאן, עלולים להפציץ את העיר." בכיָה של תמרצ'ה התגבר כאשר אמה לקחה אותה בידיה והחלה לרוץ איתה במורד המדרגות. אחריה רצו שתי הבנות, עדיין לבושות בבגדי הלילה, שערן סתור ומבטן מבוהל ומבולבל.
למטה התקבצו שכנים נוספים, שהיו כולם נסערים. ריבצ'ה לא הצליחה להבין מה פשר המהומה. "מה קרה?" שאלה את אמה שוב ושוב.
מרים, שהיתה בעצמה צעירה - בשנות השלושים לחייה - ליטפה את פניה לנחמהּ, אך ידיה רעדו, וריבצ'ה חשה בכך היטב. "המלחמה פרצה," אמרה לבסוף. "המלחמה שכל כך חששנו ממנה. הגרמנים פלשו לפולין. ואנחנו כאן בלודז' קרובים אל הגבול. בוודאי לא יעבור זמן רב עד שיגיעו אלינו."
ריבצ'ה פרצה בבכי מרוב פחד, ויבבותיה הצטרפו לאלו של תמרצ'ה שטרם נרגעה. בשבועות האחרונים דיברו בכיתתה לא אחת על האפשרות שהגרמנים יפלשו לפולין. בימים האחרונים קראו בכל בוקר פרקי תהלים כדי לקרוע את רוע הגזירה.
מסביב שמעה ריבצ'ה רעש בלתי־נסבל: האזעקות, קולות המטוסים בשמי העיר, הפיצוצים העזים שהתחזקו, כאילו הלכו והתקרבו, וצעקות האנשים שרצו לחפש מחסה. כשהרימה את מבטה, ראתה את אביה ואחיה מתקרבים במרוצה. התפילין עוד היו על ראשו של יעקב, ועל ידו השמאלית עדיין היו כרוכות תפילין של יד. הוא לקח את תמרצ'ה מידיה של אמה וחיבק אותה עד שנרגעה. "האזעקות התחילו כשהיינו בסופה של תפילת שמונה־עשרה," סיפר. "סיימנו אותה בזריזות והתפזרנו. רצנו עד לכאן, לא רציתי שתהיו לבד." גם בקולו נשמע בבירור הפחד מפני הבאות. ריבצ'ה חדלה לבכות אך לא באמת נרגעה. אביה, המשענת האיתנה שלה, נראה גם הוא מבוהל ומודאג, והיא לא היתה רגילה לראותו כך.
המשפחה כולה הצטופפה מתחת לגג החזית הרעוע של הבניין הישן, בתקווה שיגן עליהם מפני ההפצצות. בשמים, במרחק, נראו מטוסי הקרב והמפציצים הרבים של הגרמנים, וגם אלה של הצבא הפולני, שניסו לגבור עליהם אף על פי שמספרם היה נמוך לאין ערוך. ברחוב לידם לא נראו עוד אזרחים, אלא רק חיילים פולנים במדים ומכוניות צבא, כנראה בדרכן לעבר הגבול המערבי.
במשך קרוב לשעתיים עמדו כך בני המשפחה, כמו יתר תושבי לודז', וחיכו להנחיות מטעם רשויות העיר. בהמולה הגדולה שהשתררה, איש לא הגיע לעדכן, להרגיע, להנחות. "נעלה הביתה," קבע יעקב לבסוף. "ההפצצות נשמעות רחוקות. מרים, נאכל, נתארגן ונחליט ביישוב הדעת מה לעשות הלאה." הם טיפסו בכבדות לביתם, וכמוהם עשו גם חלק משכניהם.
כשהגיעו למעלה, הבנות ניגשו לחדרן כדי להתלבש ולהתפלל, ואילו אביהן התיישב באנחה בכורסה הגדולה שבסלון ושקע במחשבות. הוא ידע כי גורל משפחתו מוטל על כתפיו. לא היה לו מושג מה צריך להיות הצעד הבא, אך היה לו ברור כי עליהם למהר, שהרי כל רגע של שיהוי והתלבטות עלול להשפיע על גורלם. הם מוכרחים לברוח ולהתרחק כמה שיותר מהר מהגבול עם גרמניה ומהחזית. אך מאין ישיג עגלה בזמן שכזה? כל העגלות מן הסתם כבר נתפסו על ידי העשירים, בהם בעלי מפעלי הטקסטיל, שביקשו למלט את רכושם הרב. מצד שני, אם יצא עם משפחתו ברגל מהעיר, קצב התקדמותם יהיה אטי מדי. הילדים קטנים ויצטרכו מנוחה מדי פעם. ולאן ילכו? מי יקבל אל ביתו משפחה בת שש נפשות? היכן יישנו? מה יאכלו? אחד אחד העביר בראשו את כל קרוביו הגרים בצדה המזרחי של פולין, המרוחק מגרמניה, אך אצל איש מהם לא חשב שיוכל לשכן את משפחתו לאורך זמן.
בעודו שקוע במחשבות נשמעה דפיקה מהירה על דלת הדירה. הוא קם ופתח וגילה מולו את נח, גיסו, שנראה מפוחד ולחוץ. "תיכנס, תיכנס," הזמין אותו. "מה שלום אחותי טובה והילדה בכל הלגן הזה?" יעקב אהב בכל לבו את נח גיסו, וכמובן את אחותו, ודאג גם להם. מאז נשא נח לאישה את טובה, לפני כארבע שנים, התקרבו שני הגברים מאוד. בימי החול למדו יחדיו בחברותא, וכמעט בכל שבת התראו בביתם של ההורים - אברהם דב ואסתר ליפשיץ, שם נפגשה המשפחה המורחבת. הוא חשב ששיקול דעתו ושכלו החריף של נח, שבעזרתם פיצח במהירות סוגיות בגמרא, יוכלו להועיל להם גם עתה.
נח לא קיבל את הזמנתו להיכנס ועמד מתנשם בכבדות בפתח הדלת. "זה לא זמן לשיחות חולין, יעקב," אמר. "אנחנו בסכנה נוראה, אומרים שבתוך ימים ספורים הגרמנים יגיעו לכאן. חייבים לברוח. אתה יודע כמוני שלא נוכל להרחיק מהעיר עם הנשים והילדים הקטנים. בוא נלך שנינו וננסה לאתר מקום מחבוא בקרבת מקום, שם נוכל להסתתר כולנו בזמן הקרוב, עד שאולי יתפנו העגלות והדרכים ונוכל לברוח למקום רחוק יותר."

*המשך בספר המלא*