ההיסטוריה הסודית של היהדות

תוכן עניינים

ראשית דבר
פרק ראשון | ברית ראשונה, פסח ראשון
פרק שני | המלך, הירח והשבת
פרק שלישי | הכוהן, התורה וראש השנה
פרק רביעי | רצח יום הכיפורים
פרק חמישי | המרד, המזבח וחג החנוכה
פרק שישי | הממלכה היהודית: אויבים מבית וחג הסוכות
פרק שביעי | סודות המגילה וחג הפורים
פרק שמיני | המשיח, הרב ותשעה באב
פרק תשיעי | שמחת תורה וניצחון התלמוד
פרק עשירי | שבועות ולידתה של היהדות העברית
ביבליוגרפיה
הערות

ראשית דבר

העם היהודי נולד ביציאת מצרים, והיהדות נולדה בהר סיני כאשר כרתו בני ישראל ברית עם האל וקיבלו עליהם תורה ומצוות. כך מסופר לנו שוב ושוב, הן בתורה עצמה והן בדברי רבנים ויודעי ח"ן, שנה אחר שנה, מדי חג ומדי שבוע. אך כיצד נולד העם היהודי באמת? כיצד נוסדה הדת היהודית?

לפי המסורת, אלוהים ומשה הם שכתבו את התורה. אך לא היא. את התורה כתבו אנשים בשר ודם כדי לכונן דת חדשה ולעשות זאת בכוחו של סיפור. מייסדי היהדות האמיתיים אינם נביאים או שופטים, הם מחברי התורה האנונימיים אשר הגו, יצרו וערכו את ספרי הקודש של הדת היהודית.

המחברים המייסדים מסתתרים בתבונה בקולו של מספר יודע כול, ללא שם או גיל. הקול שעטו על עצמם מלווה את עלילת התורה כולה ואינו מסגיר דבר, למעט העובדה שהמאורעות המתוארים התרחשו שנים רבות לפני שנכתב עליהם, שנים רבות לפני חיי הכותב עצמו.

כדי להגיע אל סיפור המוצא האמיתי של העם היהודי עלינו להציץ אל מאחורי הקלעים של סיפורי התורה ולנסות, במידת האפשר, להתחקות אחר תפיסת המחברים, זהותם והתקופה שהם חיו בה; לשאול מה הביא אותם לכתוב את הדברים שכתבו, מדוע בחרו בנוסח כזה ולא אחר ואילו מטרות ניסו לשרת בסיפורם.

הרעיון הזה אינו חדש. כבר במאה ה-18 גילו קוראים חדי־עין שהתורה היא אסופה של חיבורים שונים ששולבו אלו באלו. מרגע התגלית ניתחו חוקרי המקרא כל אות ואות, השוו נוסח, משלב ותחביר בכל אחד מספרי התנ"ך וניסו ללמוד מי עומד מאחורי הטקסטים הקנוניים הללו, באיזו תקופה הם נכתבו ומדוע. בתום 125 שנים התגבשה מסקנה אחידה ומקובלת על פי רוב: כמחצית מכתבי התורה כתבו כוהנים בימי גלות בבל ובראשית תקופת בית שני, את ספר דברים כתבו סופרים בירושלים בימי בית ראשון. כל היתר נכתב בימי קדם בנסיבות כה עתיקות, שאין לנו דרך להכירן ולעולם גם לא תהיה.

המיתוסים המכוננים של היהדות ועיקרי המסורת שאנו מכירים כבר מופיעים בחלקים הקדומים הללו, ומקובל על החוקרים כי תוכנם התגלגל אל הכתב ממסורות עתיקות עוד יותר שעברו בעל פה מדור לדור, ולכן כל ניסיון לחקור את טיבם או להתחקות אחריהם יעלה בתוהו — הנסיבות האמיתיות להיווצרות הדת היהודית התרחשו בתקופה שאיננו יודעים עליה דבר, ולנצח יהיו מחוץ להישג ידינו.

אך התאוריה הזאת, שהסכימו עליה כל חוקרי המקרא במשך רוב המאה העשרים, החלה לאבד מכוחה בשנות השבעים של המאה הקודמת. שלושה חוקרים חשובים ושמם ג'ון ון סטרס, הנס היינריך שמיד ורולף רנדטורף פרסמו זה אחר זה מאמרים חדשניים, ואלו הצביעו על פגמים יסודיים בשיטה הקלסית ובתיארוך החלקים הקדומים של ספר התורה. נראה שהחלקים הקדומים הללו אינם עתיקים כלל כפי שחשבו החוקרים בתחילה. המאמרים האלה הביאו בתורם לגל חדש של מחקר, ותאוריות חדשות על כתבי התורה מופיעות השכם והערב ומתחרות זו בזו על תוקף ועל חשיבות.

במבול התאוריות החדשות הללו, בעוד חוקרים מתכתשים ביניהם בוויכוחים טכניים על פרטי פרטים בקטעים כאלו ואחרים, נעלמה מעיני כולם שאלת היסוד. אם החלקים הקדומים ביותר בתורה נכתבו בתקופות שיש לנו עליהן ידע היסטורי וארכאולוגי נרחב, הרי דבר אינו עוצר בעדנו, ואנחנו יכולים לגשת ולחקור את שאלת השאלות — מי ייסד את הדת היהודית, באילו נסיבות, ומאין הגיעה דת משה וישראל?

כך בדיוק נעשה בספר הזה.

פרק ראשון
ברית ראשונה, פסח ראשון

ריח שרפה נישא בעמק. עשן שחור מיתמר ומאותת ליושבי המקום להתרחק. מעטים מעיזים להתגודד בקרבת האש הגבוהה כדי לצפות במתרחש בעיניים כלות. המקדש נותץ וטומא, גופת הכוהן הוצבה על המוקד היישר מעל במת המזבח, והאש מאכלת לאט. זעקות חנוקות נשמעות סביב, העוברים ושבים מתקשים לנתק את מבטם מן המראה. חילות המלך עוברים על פניהם, והם מביטים מטה בכניעה.

השנה היא 622 לפני הספירה, כ-35 שנים לפני חורבן בית המקדש הראשון. תושבי העיר ההמומים אינם צופים במקדש שבירושלים, אלא במקדש שביקרו בו כל חייהם, שזבחו בו לאלוהיהם ושחגגו בו את חגיהם מדי שנה בשנה — בית המקדש בבית אל. החדשות נפוצו במהירות; מלך יהודה וחייליו פשטו על המקדש, טבחו כל מי שעמד בדרכם וניפצו כל צלם, מבנה ומצבה. אחר כך צעדו אל הקברים שבהר מעבר לגיא, הוציאו את עצמות המתים וערמו אותן על במת המזבח — עצמות אדם, עצמות זקני הכפר ולוחמיו הנופלים, עצמות מכרים שנפטרו זה מכבר — את כולן העלו באש. רבים מהתושבים התקשו להאמין למראה עיניהם. מקדשם היה מהידועים והחשובים בארץ כולה, מאות שנים ביקרו בו תושבי ישראל ויהודה והקריבו בו קורבנות זה לצד זה באין מפריע. אפילו האשורים, הכובשים ממזרח, שלטו מאה שנים בשטחי ממלכת ישראל בלי לפגוע בקדושת המקום ובלי להתערב במנהגי הפולחן המקומי. וכעת מלך יהודה השכנה, השותפה לפולחן יהוה, מחריב ומטמא את מקדשם? כיצד ייתכן שהמלך עשה דבר כזה? ומדוע?

מראה הכוהן המקומי על המוקד אינו מותיר מקום לספק. המלך מירושלים גזר מלחמת חורמה על הפולחן. ניצב מול האש, מוקף בחילותיו ובאנשי שלומו, משקיף יאשיהו מלך יהודה על הנעשה, וניכר שהדבר נכון בעיניו; הוא אינו מסית את מבטו, אינו מאזין לזעקות השבר. הוא נענה לקריאה אחרת, קול אחר מדבר אליו.

עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן
בשנת 622 לפני הספירה מילאו מקדשים ובמות את שטחי ממלכת ישראל לאורכה ולרוחבה. הדבר עולה בבירור מהטקסט המקראי עצמו, וממצאים ארכאולוגיים נחשפים שנה אחר שנה ומאשררים אותו שוב ושוב.

ב-1963 גילו הארכאולוגים יוחנן אהרוני ורות עמירן מקדש גדול בתל ערד. נראה שהמקדש פעל בממלכת יהודה בכל שנות קיומה: כוהנים הקריבו בו קורבנות, וקטורת הוקטרה על המזבחות הרבים שנמצאו במקום. גם בדן, שנמצאה בתחומי ממלכת ישראל, גילו הארכאולוגים מערכת מבנים שלמה ששימשה לפולחן. מזבחות וכלי קודש אחרים שנמצאו באתר מוכיחים שכוהנים הקטירו קטורת וזבחו בו זבחים בכל תקופת הבית הראשון. בלכיש, סמוך לשער העיר, התגלה חדר ובו מזבח ואבני מצבה, ובשנים האחרונות נמצא עוד מקדש במוצא, במרחק עשרה קילומטרים בלבד מירושלים, בירת ממלכת יהודה. ראיות לעבודת קורבנות התגלו אף בקריית יערים הסמוכה, אם כי מקדש, שכנראה עמד מתחת למנזר שבראש הגבעה, עדיין לא נמצא. יש להניח שעם הזמן יתגלו עוד ועוד אתרים ומקדשים, אך אלו הם מיעוט שבמיעוט; ראיות לפולחן נמצאו בכל רחבי הארץ, מצפון ועד דרום, הן בשטחי ממלכת יהודה והן בשטחי ממלכת ישראל. אלו הן הוכחות חותכות לכך שבני התקופה הקריבו קורבנות באתרים רבים, שונים ומגוונים. היטיב לומר זאת הנביא ירמיהו, בן זמנו הצעיר של המלך יאשיהו: ״עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן״ (ירמיהו ב, כ).

שמו של אלוהי ישראל עולה שוב ושוב באתרים הללו, אך נראה שהזובחים במקדשים לא הסתפקו באל אחד, ושקורבנות הוקרבו בהם לשלל אלים ואלות. ראיה חותכת לכך נמצאה בחפירה ארכאולוגית בסיני, באתר המכונה כונתילת עג'רוד. הארכאולוגים שחפרו במקום מצאו מבנה, כפי הנראה חאן על דרך סחר, שפעל מן המחצית השנייה של המאה התשיעית לפני הספירה, ועל כתליו כתובות רבות. הכתובות מוכיחות שעל אף הריחוק מן הממלכה היה החאן מיועד למבקרים מממלכת ישראל, שכן הכתב שמופיע בהן זהה לכתב המזוהה עם תקופת בית ראשון בממלכה הזאת. שמות האנשים המוזכרים בכתובות הללו הם שמות תאופוריים, שכלול בהם שם האל: עבדיו, שמעיו, חליו, אמריו, עזיו, שכניו, אליו וכולי. הסיומת ״יו״ בשמותיהם מייצגת את שם האל כמו בשם ״אליהו״ ומבהירה כי האנשים האלה עבדו את אלוהי ישראל. אך על קירות החאן מוזכרים גם מיני אלים אחרים, ובהם האל בעל: ״לברך בעל ביֹם מלח[מה...] לשם אל ביֹם מלח[מה...]״. כתובות אחרות מזכירות עוד אלה, האלה אשרה: ״[...י]ארך ימִמ וישבעו [...יי]תנו ל[י]הוה תימן ולאשרת[ה] היטב יהוה [...]״; ״אמר א[...]ו[...] ה[...]ך אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ב]רכת אתכם ליהוה שמרן ולאשרתה״; ״ליהוה התמן ולאשרתה [...] כל אשר ישאל מאִש חנן הא ונתן לה [...] כלבבה״. את אשרה אנחנו מכירים מן הטקסט המקראי וכן מכתובות שנמצאו בעיירה אוגרית שלחופי סוריה. מהן אנו למדים שהיא נחשבה למלכת האלים, בת זוגו של מלך האלים אל ומעין אלת אם ופריון. הכתובות מכונתילת עג'רוד מוכיחות שהישראלים הקדמונים ראו באשרה בת זוגו של אלוהי ישראל עצמו. ראיות לדבר ישנן גם בכתובת קבורה מהמחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה שנמצאה בחרבת אל־כום, לא רחוק מחברון, בזה הלשון: ״אריהו השר כתבה ברך אריהו ליהוה נצרי [=מגני] ולאשרתה הושע לה לאריהו״.

אלפי צְלמים מתקופת בית ראשון נמצאו בשטחי הארץ. האחרון שסקר בקפידה את שלל הממצאים שהתגלו היה החוקר תומס הולנד, בעבודת הדוקטורט שפרסם באוקספורד ב-1975. לפי הולנד נחשפו בארץ יותר מ-2,700 צלמים, אך מאז נמצאו עוד רבים, והמספר המעודכן גדול אף יותר. הממצאים הרבים מעידים שעבודת האלילים בתקופת בית ראשון לא הייתה תופעה שולית, שהוקעה והוסתרה, אלא נורמה חברתית מכובדת שנכחה בתרבות המקומית בכל שנות הממלכה. הארכאולוג הקנדי ג'ון הולידיי סקר ממצאים מבית מירסים ומבאר שבע מהמאה התשיעית והשמינית לפני הספירה. במאמר שפרסם ב-1987 העריך החוקר שב-45 אחוזים מהבתים שנחשפו באתרים הללו נמצא לפחות פסלון אליל אחד. הצלמים לא שימשו את התושבים רק בבתיהם. בחצר המקדש שהתגלה במוצא נמצאו שני ראשי אלים זכרים מפוסלים, ובאתרים אחרים נמצאו צלמי פרים, סוסים ויענים לצד צלמים בצורת בני אדם — נשים וגברים. הנפוצה בהן היא דמות אישה חשופת חזה האוחזת את שדיה כאילו היא עומדת להניק. זוהי, ככל נראה, אלת הפריון אשרה, "זוגתו" של אלוהי ישראל.

תושבי יהודה וישראל לא ראו כל פסול בהצבת פסלים במקדשיהם. במקרא מסופר שבבית המקדש היו פסלים של יצורים מיתולוגיים מכונפים המכונים כרובים (מלכים א ו, כג־כח) ושפסל לאשרה הוצב במקדש בירושלים (מלכים ב כג, ו, טו). מדוע אפוא שלא יעמוד בבית המקדש פסל של האל עצמו? הרי פסל שלו בדמות פר הוצב במקדש בבית אל (מלכים א יב, כח). קרוב לוודאי שלפחות מקצת צלמי הפרים והאלים הזכרים סימלו בעיני יוצריהם את אלוהי ישראל.

לנתונים הללו יש אישוש נרחב דווקא במקרא. נביאי ישראל מספרים בעצמם שאלו פני הדברים בשלהי תקופת בית ראשון. ״הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם?״ שואל ירמיהו, ״הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים״ (ירמיהו ז, יז־יח). בפרק אחר ירמיהו מבכה את עבודת האלילים הזאת ומאשים את תושבי יהודה שמספר האלים שהם עובדים שווה למספר עריהם: ״וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם. כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה, וּמִסְפַּר חֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, שַׂמְתֶּם מִזְבְּחוֹת לַבֹּשֶׁת מִזְבְּחוֹת לְקַטֵּר לַבָּעַל״ (ירמיהו יא, יב־יג). הנביא יחזקאל מתאר כיצד ב״פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְהוָה, אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה, וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת תַּמּוּז״ (יחזקאל ח, יד), ומזהיר: ״וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּהְיוֹת חַלְלֵיהֶם בְּתוֹךְ גִּלּוּלֵיהֶם סְבִיבוֹת מִזְבְּחוֹתֵיהֶם אֶל כָּל גִּבְעָה רָמָה בְּכֹל רָאשֵׁי הֶהָרִים וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וְתַחַת כָּל אֵלָה עֲבֻתָּה מְקוֹם אֲשֶׁר נָתְנוּ שָׁם רֵיחַ נִיחֹחַ לְכֹל גִּלּוּלֵיהֶם״ (יחזקאל ו, יג).

כל אלו מבהירים למי שרק מוכן לשמוע: תושבי ממלכות ישראל ויהודה היו עובדי אלילים. בשלהי תקופת בית ראשון טרם נולדה היהדות. למעשה, אפשר לומר שהיהדות החלה רק ברגע שהחליט המלך יאשיהו לטהר את הארץ מעבודה זרה.

יאשיהו לא החריב רק את המקדש בבית אל. ספר מלכים מגלה לנו כי המלך פקד את הארץ כולה. מקדש אחר מקדש, במה אחר במה, החריב יאשיהו כל זכר לפולחן אלילים, הן בתחומי ממלכת ישראל הכבושה והן בתחומי יהודה, ממלכתו. אפילו בירושלים; מצוין כי יאשיהו טימא את ״הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם״ שבפאתי העיר כדי למנוע את התושבים מלהמשיך ו״לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ״ (מלכים ב כג, י). המלך טימא שלוש במות, שסופר כי נבנו בידי המלך שלמה בכבודו ובעצמו לאלים עשתֹרת, כימוש ומלכֹּם (מלכים ב כג, יג). הוא ניתץ את פסלי הסוסים והמרכבות אשר ניצבו בפתח בית המקדש לכבוד אלת השמש, ואפילו את המקדש עצמו טיהר מעבודת אלילים. בספר מלכים מסופר לנו כי המלך הוציא מן המקדש ״אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם״ (מלכים ב כג, ה). עוד נדון רבות באמינות הטקסט המקראי הזה, אך לעת עתה נאמר כי הצבת פסלי אלילים בבית המקדש במלכות יהודה היא דבר מזעזע ביותר, ואין סופר מקראי מהתקופה שיעז להעיד על שיקוץ כזה, ובטח ובטח שלא יעלה אותו על הכתב אם הדבר לא קרה והמחבר לא נדרש להסבירו.

מה הוביל את יאשיהו מלך יהודה לעקור כל זכר לפולחן ברחבי ארץ ישראל ולהשאיר רק מקדש אחד על תילו? ומדוע דרש מתושבי יהודה לעלות לירושלים ולעבוד אל אחד בלבד? נראה שהדבר החל בעקבות שיפוץ שנעשה בבית המקדש ומגילה גנוזה שנמצאה בו והובאה אל המלך.

סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה
״וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהוָה. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי יְהוָה לָלֶכֶת אַחַר יְהוָה וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְאֶת עֵדְו‍ֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית״ (מלכים ב כג, ב־ג).

מעמד זה מזכיר את הבריתות הגדולות המתוארות במקרא; את הברית שכרת האל עם נח אחרי המבול, את זו שכרת עם אברהם בין הבתרים ואת זו שכרת עם בני ישראל בהר סיני. אך האירוע המתואר בפסוקים הללו אינו מיתוס מכונן מימי קדם, אלא מאורע היסטורי עם עדויות תקפות, מאורע מתועד מעולמנו אנו. זהו הרגע שקיבלו עליהם תושבי יהודה את ספר החוקים — המהדורה הראשונה של התורה — והתחייבו לשמור על הכתוב בו. יותר מכול זה הרגע שבו גזרו על עצמם לא לעבוד עוד אלוהים אחרים מלבד אלוהי ישראל, ושבו כוננה הדת היהודית כולה. אך באיזה ספר מדובר? ומאין הגיע?

״סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה״, אומר חלקיהו הכוהן הגדול לשפן הסופר, בכיר יועצי המלך, במלכים ב. ״וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ״ (מלכים ב כב, ח). הדברים מובאים מיד אחרי תיאור קצר של שיפוץ במקדש, ונראה שכוונת המחבר שהמגילה הגנוזה נמצאה בתהליך השיפוץ. שפן מציג את התגלית למלך יאשיהו ומקריא לו את תוכנה, וזה קורע את בגדיו כאות לאבל. מן המתואר עולה שהספר אינו ידוע לאיש בממלכה, שהחוקים הכתובים בו אינם נהוגים כלל, ושתושבי יהודה צפויים להיענש ביד קשה. המלך שולח את אנשיו להתייעץ עם נביאה ששמה חולדה: ״לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ״ (מלכים ב כב, יג).

המסַפר המקראי מבקש לתאר לנו הפתעה מרעישה, מעין מנחה אלוהית עתיקה ונשגבת שהופיעה יש מאין, ובה בשורה דחופה שמניעה את המלך לפעולה. שנים רבות תהו על תוכנה של המגילה הזאת, באיזה ספר מארון הספרים היהודי מדובר. והיום, למרבה המזל, התשובה ידועה לנו. ספר הברית שבידי יאשיהו אינו החומש של ימינו. החומש אינו מנוסח כברית, ואין כל ראיה לכך ששלל סיפורי התורה המוכרים נכללו בספר הגנוז או היו ידועים ליאשיהו ובני זמנו. ספר הברית שמקריא יאשיהו בבית המקדש הוא הגרעין הקדום של ספר דברים, פרקים ו עד כח. לגרעין זה נוספו שלל נדבכים ותוספות עד שהתקבלה התוצאה שאנו מכירים היום. את הדבר גילה לראשונה חוקר המקרא הגרמני וילהלם דה וטה עוד ב-1805. מסקנותיו מקובלות על חוקרי המקרא מאז ועד ימינו ולא בכדי, הראיות לטענתו חזקות מאוד.

גרעין ספר דברים כתוב כברית בין האל ובין בני ישראל, והוא נחתם בהודעה מפורשת: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב״ (דברים כח, סט). דברי יאשיהו במעמד בית המקדש ממש מצוטטים מפרק ו בספר דברים: ״שָׁמֹור תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ״ (פסוק יז). יאשיהו מצווה על ריכוז הפולחן למקום אחד: ״הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם״ (מלכים ב כג, כז), ממש כפי שכתוב בדברים: ״בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ״ (דברים יב, ה). בעקבות חלק זה בספר דברים המלך מצווה על טיהור הארץ, ובאותן המילים בדיוק: ״וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת [...] נָתַץ הַמֶּלֶךְ״ (מלכים ב כג, יב) כנגד ״וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם״ (דברים יב, ג), ״וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת״ (מלכים ב כג, יד) כנגד ״וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם״ (דברים יב, ג), ״וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה [...] וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ״ (מלכים ב כג, ו) כנגד ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ״ (דברים יב, ג). כל אלו ועוד ראיות שקצרה היריעה מלפרטן כאן, חושפות שהגרעין הקדום של ספר דברים הוא־הוא ״ספר הברית״ שהופיע בימי מלכותו של יאשיהו.

״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד״, הוא המשפט הראשון בתורת ישראל, ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ״ (דברים ו ד־ט). המילים מותירות רושם עז, כמסר ישיר מן השמיים, אך המגילה לא הופיעה יש מאין ולא נכתבה בידי כוח עליון. היא הועתקה וסוגננה על פי מודל של חיבור נפוץ וארצי הרבה יותר — חוזה דיפלומטי, ברית ואסלות אשורית.

את נוסחת הברית האשורית אנחנו מכירים היטב בעקבות אירוע יוצא דופן. בשנת 612 לפני הספירה נפלה נינווה בירת אשור בידי אויביה; הבבלים, המידים ובני בריתם עשו יד אחת ושרפו את העיר על יושביה. בין המבנים שעלו באש עמדה ספרייתו העצומה של מלך אשור אשורבניפל ובה שלושים אלף מסמכים בכתב יתדות על לוחות חומר, ואלו התקשו והשתמרו בחום העז. כך, מבלי משים, הותירו לנו הבבלים צוואה ארכאולוגית ענפה מאין כמותה — תיעוד מקיף של האימפריה שביקשו למחות מן הזיכרון. בינות לשרידים נמצאו בספרייה ההרוסה דוגמאות רבות לבריתות שכרתה האימפריה האשורית עם עמים מקומיים, ובריתות כגון אלו נכרתו גם עם ממלכת יהודה.

חוקרי אשור עיינו בבריתות הללו ובמסמכים רבים כמותן והבחינו במבנה קבוע של ארבעה חלקים: דברי מבוא, רקע היסטורי לקשר בין הצדדים, פירוט ההתחייבויות של כל צד וצד ולבסוף סדרת קללות מאיימות שיטילו האלים על מי שיפר את ההסכם. חוקר המקרא משה ויינפלד הוא שהראה בשנת 1972 שלספר הברית — המגילה המצויה בספר דברים — יש מבנה זהה. הספר נפתח בדברי המבוא: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד״ (דברים ו, ד), ממשיך בתיאור היסטורי של הקשר בין האל לעם ישראל: ״עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם. וַיֹּצִיאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה. וַיִּתֵּן יְהוָה אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ. וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ. וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה״ (דברים ו, כא־כד). אחר כך מצוין פירוט התחייבויות נרחב של שני הצדדים; שלל חוקים שעם ישראל צריך לשמור וברכות שהאל מתחייב להעניק לבני עמו אם אכן יעמדו בהם. לבסוף מופיעה רשימת קללות מאיימות המצפות לעם ישראל אם יעזו להפר את ההסכם.

הדמיון של ספר הברית לבריתות האשוריות ניכר אף בתוכנו ובלשונו. בברית שכרת אסרחדון מלך אשור עם צור בשנת 672 לפני הספירה נכתב: ״ואהבת את אשורבניפל מלך אשור כמוך, לא תציב מלך אחר או אדון אחר עליך״,1 ובספר דברים נכתב: ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ [...] לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם״ (דברים ו, ה־יג). בחלק החותם של ברית אסרחדון נכתב: "ראש האלים יחסל אותך בחיצו האכזרי וימלא את המישור בדמך, יאכיל את הנשר והעיט בבשרך [...] ובמקום מטר ימטירו [האלים] גחלי אש על ארצך״, ובברית ספר דברים נכתב: ״וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ […] וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם״ (דברים כח, כג־כו). קללה בברית האשורית מאיימת: ״תאכלו בשר בניכם ברעבונכם. ברעב ובמחסור יאכל אדם בשר רעהו״, ובברית ספר דברים נכתב: ״וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ״ (דברים כח, נג).

לא מתקבל על הדעת שהדמיון של ספר הברית לברית אסרחדון וצור הוא צירוף מקרים. הסברה המתבקשת היא שמי שכתב את ספר הברית התבסס על הברית האשורית הזאת או על אחרת דומה לה ותחת המילים "מלך אשור" כתב "אלוהי ישראל". אין להתפלא על כך; ביהודה הקטנה לא עמדה ספרייה ענפה כמו זו שבנינווה, מעטים ידעו קרוא וכתוב וספרים לא היו. אין שום אזכור לספרי קודש כלשהם בספר מלכים לפני הופעת ספר הברית. תגובת יאשיהו לגילוי והשימוש בכינויים ״ספר הברית״ ו״ספר התורה״ בה"א הידיעה מבהירים שעבור אנשי התקופה והמְספר המקראי עצמו היה הספר הזה ראשון מסוגו. בהיעדר ספרי קודש קודמים לא הייתה למחבר המגילה האנונימי כל ברירה אלא להשתמש במודל אחר לכתיבת ספר הקודש, והוא בחר בחוזה דיפלומטי שנמצא בבית המקדש.

אנחנו יודעים שמלכי יהודה כרתו בריתות דומות עם מלכי אשור מרגע שאחז, אבי סבו של יאשיהו, קיבל עליו את מרותו של סנחריב מלך אשור בסוף המאה השמינית לפני הספירה. על פי רוב היה נהוג לשמור על הבריתות במקדשים, כך שברור שבריתות אלו עמדו לרשות הסופרים במקדש בירושלים מימי אחז עד התפוררות האימפריה האשורית בסוף המאה השביעית לפני הספירה. כל אחת מהבריתות הללו הייתה יכולה לשמש מודל לספר הברית, אך מן הדמיון הרב של הספר לברית שכרת אסרחדון עם צור בשנת 672 לפני הספירה, עולה שהברית ששימשה את מחבר ספר הברית הייתה כנראה ברית יהודה עם אסרחדון מעט לפני כן, בשנת 681 לפני הספירה. אם כן, הספר לא יכול להיכתב לפני שנה זאת, כשישים שנה לפני מעמד הברית בבית המקדש.

הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים
ספר דברים מתיימר להיות ברית קדומה מפי כוח עליון, אך כותב הספר היה אדם בשר ודם שמתנסח כקול עליון, אדם שמניעיו אינם ידועים לנו. כדי להיטיב להבין מי היה ומה הייתה מטרתו נוכל רק להעמיק ולקרוא בספר דברים ובספר המספר על מציאת ספר דברים, הלא הוא ספר מלכים.

קומץ חוקרים מאמינים שספר מלכים נכתב אחרי האירוע האחרון שמתואר בו, שחרור נכדו של יאשיהו מהכלא הבבלי בשנת 562 לפני הספירה. חוקרים אלה טוענים שלמחבר שחי כשישים שנה אחרי ימי מלכות יאשיהו לא היו ידיעות ממשיות ושתיאור מציאת ספר הברית וטיהור העבודה הזרה שבא בעקבותיו אינם אלא פרי דמיונו. טענתם העיקרית היא שספר הברית נכתב בגלות כדי לחזק את הזהות היהודית של הגולים ולמנוע מהם להיטמע באוכלוסייה הכללית, ושהסיפורים על מציאת הספר במקדש וריכוז הפולחן בידי יאשיהו נכתבו כדי להעניק לאידאולוגיה שלו משנה כוח. אי אפשר לשלול את האפשרות הזאת על הסף, אבל זו השערה חלשה ממגוון סיבות: ראשית, אם ספר הברית נכתב בגלות, מדוע מופיעים בו חוקים מפורטים לבית המלוכה? הרי זו כבר חלפה ואיננה. ושנית, אם הסיפורים על מציאת ספר הברית וריכוז הפולחן אינם אלא תעמולה, מדוע לא ייחסו אותם למלך מפואר, ידוע וחשוב יותר מיאשיהו, כמו דוד למשל?

אכן, רוב החוקרים דוחים את הסברה הזאת ומאמינים שרק הפרקים האחרונים של ספר מלכים (ממלכים ב כג ועד סוף הספר) וכמה נבואות המנבאות את חורבן יהודה בדיעבד (למשל במלכים ב כא, י־טז) נוספו לספר מלכים בגלות. לדידם, רוב הספר נכתב בימי מלכות יאשיהו. סברה זו מבוססת על כך שדברי ספר מלכים דווקא אופטימיים בנוגע לעתידה של יהודה ומלכות בית דוד. נביאים שונים מתנבאים בספר שבית דוד ימלוך לעד בירושלים, וקשה להאמין שדברים כאלה נכתבו לאחר חורבן בית ראשון. למעט הפרקים האחרונים, נראה שהספר כולו מנמק ומסביר ומפאר את הרפורמה הפולחנית של יאשיהו, ושמחברו האמין שהיא־היא רגע השיא של ממלכת יהודה.

כל מלך ומלך בספר מלכים מקבל מן המחבר ציון על תפקודו. המחבר מיידע אותנו בראשית דבריו שזה "עשה הרע בעיני יהוה" או ש"עשה כישר בעיני יהוה". אבן הבוחן היא סוגיית העבודה הזרה; מלך רע מאפשר את קיומה, מלך טוב עושה כל שבידו לעשות כדי למגר אותה, והמלך הטוב מכולם הוא המלך שריכז את הפולחן ושם סוף לעבודה הזרה, זה ש״כָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל יְהוָה בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה״ (מלכים ב כג, כה). האם המלכים האחרים פעלו למיגור העבודה הזרה כפי שהמחבר טוען, או שמדובר ביצירת תקדימים מלאכותיים לרפורמה של יאשיהו? אין לדעת, אך יאשיהו והרפורמה שלו עומדים במרכז ספר מלכים מן העמוד הראשון ועד האחרון.

כדי לשוות ליאשיהו נופך קדוש ובלתי נמנע, נוסף לתחילת הספר סיפור צבעוני ונאמרת בו לירבעם, מלכה הראשון של ממלכת ישראל הצפונית, נבואה על לידת יאשיהו: ״הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ״ (מלכים א יג, ב). ירבעם עשה הרע בעיני האל בכך שהקים מקדש בבית אל ופיצל את הממלכות, הוא ושושלת המלכים שירשו אותו עבדו עבודה זרה וחטאו שוב ושוב, והנה בחר האל לשים סוף לממלכתם. העמדה הנחרצת הזאת בעד יאשיהו ונגד ירבעם וממלכת ישראל הצפונית הביאה את רוב החוקרים להאמין שספר מלכים נכתב בימי יאשיהו ועבורו.

מסיבה זו יש יסוד להאמין שאכן התרחשה הרפורמה. הרי לא ייתכן שסופר יעלה על הכתב אירועים היסטוריים שלא התרחשו, וכל קורא אפשרי יֵדע בוודאות שהוא משקר. אירועים פרטיים שהתרחשו בחדרי חדרים, דוגמת מציאת ספר הברית במקדש או קריאתו לפני יאשיהו בארמון, אי אפשר להוכיח או להפריך לחלוטין, אך אירועים פומביים כמו הריסת המקדש בבית אל או טיהור העבודה הזרה מבית המקדש בירושלים הם עניין פשוט הרבה יותר. אילו לא קרו הדברים מעולם, שום סופר לא היה יכול לכתוב אותם, להקריא אותם או להציג אותם לפני קהל מן התקופה. ובכל זאת, חוקרים רבים מאמינים אף בפרטים הקטנים יותר בסיפור יאשיהו שבמלכים ב. מקצתם אף מאמינים שהספר באמת נכתב בידי סופרים אנונימים והוצפן בבית המקדש שנים קודם לכן כדי שיימצא בעתיד, ושגילויו והצגתו למלך הם תיאורים מדויקים ונאמנים למציאות.

אך הסברה האמינה והפופולרית ביותר בקרב החוקרים היא זו: ספר הברית נכתב בידי סופריו של יאשיהו כהצדקה לריכוז הפולחן בירושלים, וסיפור מציאתו במקדש הוא תעמולה שנועדה להעניק לספר נופך של קדושה. סברה זו משכנעת במיוחד מכיוון שיש בידינו לא מעט עדויות מהעת העתיקה למקרים דומים שבהם כתובות עתיקות ״נמצאו״ במקדשים ושימשו להצדקת רפורמות בפולחן. בממפיס שבמצרים נמצאה כתובת מסוף המאה השמינית לפני הספירה — פחות ממאה שנים לפי מלכות יאשיהו — המכונה בפי חוקרים ״תאולוגיית ממפיס״. תאולוגיית ממפיס מציגה טקסט אידאולוגי ברוח המדיניות של מלך מצרים פרעה שבאקה — קידום האל פְּתָח לראש הפנתאון המצרי והצגת ממפיס כמרכז העולם. היא נכתבה בתקופת שלטונו ומשבחת את פעולותיו, אך ההקדמה לכתובת טוענת שלא הוא כתבהּ, אלא ש״הכתובת הזאת הועתקה מחדש על ידי הוד מעלתו״, כלומר פרעה שבאקה, ״שכן הוד מעלתו מצא את היצירה של הקדמונים אכולת תולעים, כך שלא היה אפשר להבינה מהסוף להתחלה. הוד מעלתו העתיקהּ מחדש כך שתהיה טובה משהייתה״. הכתובת כתובה בכתב ארכאי שמזכיר כתובות עתיקות הרבה יותר מזמנו של שבאקה, והסברה הרווחת היא שנכתבה כך במכוון כדי להיראות כמו כתובת עתיקת יומין, ובכך לזכות בהכרה. אין סיבה להאמין שהמלך יאשיהו לא עשה את אותו הדבר בדיוק.