פילים בגינה

חלק ראשון

1

"שמלה אדומה?" אמרה לוסי בפקפוק, "את בטוחה?"
היא כבשה את פניה בשתי ידיה, מניעה את ראשה מצד לצד. "לא בטוחה בשום דבר,״ אמרה, "כל העניין נראה לי פתטי. ברור שאני לא יכולה להתחתן בשמלה לבנה וגם לא בשמלה בהירה, שהיא כמו שמלה לבנה. אז חשבתי שנלך על אדום... מה יכול להיות?"
"דווקא נחמד,״ אמרה לוסי אחרי כמה דקות של הרהור, "מיוחד. בחיים שלי לא ראיתי כלה בשמלה אדומה."
"כן, כי את כל היתר כבר ראית, וזה נראה לך רגיל?" אמרה ולגמה לגימה ארוכה של קפה שחור ומר, ומיד אחריה הציתה סיגריה. "מי לא ראה חתונה כזאת? הנה הכלה, כמו שאתם יכולים לראות היא לא צעירה ולא יפה, יש לה עיגולים שחורים מתחת לעיניים וגם ארבעה בנים, והנה סקופ מיוחד לקוראי המקומון: הבן הקטן הוא מהחתן, שהוא גם ראש העיר החדש, ויש לציין שנראה מצוין כהרגלו, עם העניבה האדומה על התכלת של החולצה. שלושת הילדים הגדולים הם..."
"מאבא אחר,״ השלימה אותה לוסי, מביטה אליה במבט ארוך, "מה נראה לך, שהמצאת את הקונספט? יש ילדים מאבא אחד וילדים מאבא אחר. גלית מספרת לי שבכיתה של נופר חמישים אחוז מהילדים — ההורים שלהם לא ביחד, את מבינה? באמת מה עובר עליכם?"
"ואצלי הסיפור אפילו עוד יותר מעניין,״ השיבה לה, עיניה עצומות אל מול שמש הצהריים האביבית. "סוף־סוף נגמר החורף,״ אמרה, ולוסי נחרה בבוז.
"ליומיים גשם שהיו את קוראת חורף? כבר מזמן שלא היה כאן חורף אמיתי. אולי לפני...״
"שבע שנים,״ אמרה, עיניה עדיין עצומות מול השמש. "לפני שבע שנים היה חורף מטורף, וזה גם הגיע אז נורא מוקדם, עוד לפני סוף הקיץ כבר נהיה חורף.״
לוסי פתחה את התפריט שהונח לפני שתיהן. "נראה לי שאני דווקא אוכל משהו, גברתי שלא אוכלת שום דבר ורק מעשנת ושותה קפה," אמרה, ושירה חייכה מתחת לעיניה העצומות. "תאכלי, לוסי, אני צריכה שתהיי שבעה ומרוצה כדי שתמשיכי להרגיע אותי בקשר לחתונה.״
"עוד לא התחלתי להרגיע,״ אמרה לוסי, "ומה יש לי להרגיע אותך בכלל? תהיה מסיבה, תתנשקי קצת עם אנשים, תיתני לסיוון לאפר אותך יפה, את חייבת להסתיר את העיגולים השחורים האלה, אולי אפילו תלכי למספרה. את לחוצה לקראת הלילה שאחרי החופה, שאני צריכה להרגיע אותך?"
היא צחקה. "עם גדוד הילדים שילוו אותי לחופה הזאת, אף אחד לא יחשוד בי שאני לחוצה לקראת הלילה שאחרי החופה.״
לוסי חייכה. "לפני כמה זמן הייתי בחתונה של בת דודה, מהדתיים של המשפחה. את מכירה אותי — מקטרת ימים לפני שאני חייבת ללכת לאיזה חתונה משפחתית, ועוד של הדתיים. תהיה חופה ארוכה, אני אומרת לגלית, והאוכל בטח יהיה גרוע עם קינוחים פרווה, ולא עם כולם אני בקשר, אז עם מי אני אשב בשולחן..."
"ולא חבל לקנות שמלה במיוחד?" השלימה אותה בחיוך, "ועוד שמלה עם שרוולים? זוכרת את כל הקיטורים שלך."
לוסי נפנפה בידה, "כן, כן, החומר הרגיל. ואז הגעתי לשם ממש לפני החופה וראיתי את אושרית הכלה, שאני זוכרת אותה מאז שהייתה ילדה קטנה ותמיד הייתה מתוקה כזאת, ופתאום באו לי דמעות לעיניים, אני אומרת לך, לא יכולתי לעצור את הדמעות. היא הייתה כל כך יפה וכל כך בתולה, עם השמלה הלבנה ועם הלחיים הוורודות והעיניים הנוצצות, מה אני אגיד לך, נשברתי שם... בכיתי והתנשקתי עם כל הבני דודים, ואפילו רקדתי קצת עם הנשים."
שירה חייכה אל לוסי והניחה את שתי ידיה על השולחן, כפותיהן כלפי מעלה.
"אז את לא כלה כזאת,״ סיכמה לוסי ביובש כשהגיעה המנה שהזמינה. "ושלא יצפו ממני שאני אגיד איזה מנה ענקית, איך אני אשתלט עליה," צווחה בקול דקיק, "כי אני אשתלט עליה בקלות. ואת יכולה להצטרף אליי, כמובן. בכל אופן, את לא כלה כזאת, ולא רק בגלל שכבר יש לך ילדים.״ לוסי נופפה לעברה במזלג, פיה מלא. "רק מה קורה עם העיגולים השחורים?"
שירה חייכה שוב, מלקטת בקצות אצבעותיה כמה גרעינים שנותרו בצלחת הלחם של לוסי. "אז לא רק שאני לא כלה בתולה עם לחיים ורודות כמו אושרית,״ אמרה, "אני גם נראית נורא. את מבינה עכשיו למה זה נשמע לי כמו בדיחה גרועה, כל הרעיון של החתונה?"
לוסי בלעה ביס גדול, הניחה את המזלג ליד הצלחת, הושיטה אל שירה את כף ידה והניחה אותה על לחייהּ. "את לא נראית נורא,״ אמרה, "ואת העיגולים השחורים סיוון תסתיר לך בקלות עם קצת קרם בסיס וקונסילר, תוסיף לך סומק וליפסטיק, תאמיני לי שתהיי יותר יפה מאושרית. אבל למה העיגולים? את לא ישנה קצת יותר טוב עכשיו?"
שירה משכה בכתפיה. "לא יודעת. קצת,״ אמרה, "כמה שנים של שינה טובה צריך בשביל למחוק עיגולים שחורים? אוהדי מתעורר כמעט כל לילה ובא לישון איתנו. לא שזה מפריע לי, את יודעת שאני רגילה.״
"לא רק שאת רגילה,״ פסקה לוסי, "את גם אוהבת את זה. השאלה היא מה הוד מעלתו אומר?" לוסי לגמה לגימה ארוכה של קפה בהיר, הצלחת הגדולה שלפניה כבר כמעט התרוקנה.
"אמנם עוד לא התחתנו,״ השיבה לה, "אבל עכשיו אנחנו בירח דבש, אחרי השולם הגדול וכל מה שהיה. אז הוא לא אומר כלום, מכניס אותו מתחת לשמיכה ומחייך וממשיך לישון. אני מתארת לעצמי שעוד מעט יתחיל גם להתעצבן קצת, ונחזור להתווכח, בדרכנו המיוחדת.״
"או שתקנו מיטה יותר רחבה,״ אמרה לוסי ברצינות. "במקום להתווכח, שזה אומר הוד מעלתו מעליב ואת שותקת ואחר כך בוכה אל תוך הניירות במשרד. במקום זה תוציאי עוד כמה גרושים מהכסף של הוד מעלתו ותקני מיטה רחבה, ואז גם אם יבואו כל הילדים והחברים שלהם לישון איתכם בלילה הוא לא ירגיש בכלל."
היא התבוננה בלוסי בעיניים מפקפקות. "את חושבת שזה רעיון טוב?"
"אני חושבת שאת צריכה לעשות הרבה דברים כדי שהוד מעלתו יהיה מרוצה,״ אמרה לוסי, "ולפני שיתנפלו עליי כל הפמיניסטיות אני אגמור את המשפט ואני אגיד שמהניסיון שלי, כשהוד מעלתו מרוצה גם את מרוצה. ואני מהצד שלך, מאמא, אני רוצה שתהיי מאושרת."
דמעות קטנות מילאו את עיניה.
לוסי ניגבה את הרוטב מהצלחת בכמה חתיכות לחם. "היה טעים,״ אמרה, "באמת טעים. זאת אחת הבעיות שלך, את יודעת, כן?" נופפה את ידה לעברה שוב, הפעם עם נשיקת לחם שחורה מלאה גרעינים. "שאת לא אוהבת לאכול דברים טעימים."
היא פתחה את פיה כדי להשיב, ולוסי המשיכה מיד: "לא, מאמאל'ה, בייגלה שמיניות עם מלח לא נחשב. גם כשאת מתפנקת וטובלת את הבייגלה בגבינה לבנה, גם אז זה לא ממש נחשב לאוכל שמתיישב לך בבטן כמו שצריך ועושה אותך שמחה."
"אבל אני שמחה!" מחתה, "אני באמת שמחה. קצת מודאגת לקראת הגיוס, עוד צריכה להסתגל לעבודה החדשה, אבל אני שמחה..."
לוסי רכנה לעברה וליטפה את לחייהּ בגב ידה. "אני דווקא חושבת שהחתונה זה רעיון מצוין,״ אמרה, "והפעם אני נותנת קרדיט להוד מעלתו שחשב על הרעיון וגם שכנע אותך להסכים וגם מבצע אותו, כמו שאני מבינה, כי אם הוא יסמוך עלייך בעניין הזה..."
"כן, כן,״ היא נאנחה, "לפחות על זה כולנו מסכימים. אני לא האישה המתאימה לבחור מפיות ולטעום מנות ראשונות ולהתאים צבעים של פרחים.״
הן צחקו. "אז רק שתדעי שמי שמתכנן הכול זה דלוריא,״ אמרה לוסי, "אבל הוא מאשר כל דבר, ויש להם דיונים רציניים ביותר על צבעים של מפות ועל סידורים של שולחנות. אם תשאלי אותי, אלו החדשות הכי טובות בשביל החתונה שלך, כי דלוריא — את יודעת שיש לה טעם של מלכת אנגלייה והיא אוהבת את שניכם, אז..."
"כן, אבל איך כל זה יסתדר בגינה שלנו?" אמרה בפקפוק, "אני אמרתי שאני מאוד מתרגשת וכל זה, אבל שזה צריך להיות בגינה."
"למה?" הביטה בה לוסי בשאט נפש, "מה יש לך את מאירועים צנועים. ועוד בגינה שלך, עם כל הכבוד, מאמא, זאת לא הגינה הכי מטופחת שאני מכירה."
"נכון, ואלעד גם קורא לה שדה וטוען בתוקף שיש פילים מאחורי המחסן, אבל —״ היא השתתקה רגע. "אם לא הייתי אומרת בגינה,״ אמרה בשקט, "היינו כבר מזמן בגני ורסאי, ולאט־לאט הייתי מגלה שמוזמנים כבר אלף איש, את יודעת איך זה."
לוסי התבוננה בה בחיבה. "את לא כל כך טיפשה כמו שאת נראית,״ ציינה, מחויכת. "ואני יכולה לגלות לך שלדלוריא יש תוכניות גדולות לגבי הגינה שלך, ולפי מה ששמעתי התוכניות כוללות את הגנן הפרטי שלה עם שלושה עובדים, כמה ימי עבודה וקנייה של פרחים ועציצים גדולים במשתלה, ככה שנראה לי שגם את הגינה שלך לא תכירי אחרי שדלוריא תעבור עליה.״ לוסי הציתה סיגריה. "רק מה את צריכה את כולם אצלך בגינה, את זה אני לא מבינה,״ אמרה בקול מוטרד. "אנשים ייכנסו הביתה, יעשו בוץ. אל תיתני לאף אחד להיכנס הביתה, דלת סגורה וזהו."
"מה את מדברת?!" השיבה לה, "ואיך יעשו פיפי, כל האורחים?"
לוסי פרצה בצחוק ממושך. "את משהו מיוחד את,״ אמרה לה, מוחה את זוויות עיניה, "אז זה התכנון שלך, כן? כל האורחים של החתונה עושים פיפי בחדר השירותים הקטן שלך בקומה התחתונה, כמה פעמים היית צריכה אינסטלטור שיפתח לך שם סתימות? הוא לא הסביר לך, החבר שלך האינסטלטור, שכל הצנרת רקובה, כי הבעל בית הקמצן לא עשה שום שיפוץ כבר שנים? אז לשם את רוצה להכניס את כל האורחים?! הייתי אומרת לך בהצלחה, אל תשכחי להזמין לחתונה את האינסטלטור ורק שיביא איתו בגדי עבודה."
היא התבוננה בה, מוטרדת. "אז איפה? איפה באמת יעשו פיפי כל האורחים?" שאלה את לוסי, "אני מבינה שאת כבר יודעת, ובכלל את יודעת על החתונה שלי הרבה יותר ממני."
לוסי אישרה את דבריה בחיוך. "בהחלט יודעת כמה דברים, אחרי הכול אני אוכלת צהריים עם דלוריא כמעט כל יום."
"למה כמעט?" היא התבוננה בלוסי בדריכות, "למה כמעט, לוסי?"
לוסי משכה בכתפיה, עננה קטנה התיישבה לרגע על פניה. "טוב,״ אמרה, "אני לא אגיד שבכלל עוד לא התרגלתי אל הבלון הנפוח שהחליף אותך, אני באמת עושה מאמץ גדול, ולדעתי הוא מקבל שירות מצוין. כל הטלפונים וכל ההדפסות וכל מה שהוא מבקש. אבל הבלון יש לו כלל — כשהוא במשרד, הוא לא מוכן שאני אצא לאכול צהריים במטבחון. זהו.״
"אז מה,״ אמרה בזהירות, "את נשארת רעבה?"
לוסי נחרה בבוז. "נראה לך, מאמא?" אמרה. "תאמיני לי שגם מר בלון נפוח לא רוצה להיות במשרד כשלוסי רעבה. לא, לא, בדרך כלל זה מסתדר כי בלוני יוצא כמעט כל יום לאכול בחוץ, ואז גם אני אוכלת, רק שלא תמיד זה מסתדר עם דלוריא. גם היא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, את יודעת, להוד מעלתו יש את הקריזות שלו."
הן השתתקו. לוסי לגמה את הלגימה האחרונה של הקפה ונאנחה. "מה לעשות,״ אמרה. "דברים השתנו. דלוריא הייתה צריכה להתרגל, אני הייתי צריכה להתרגל. את עזבת, הוד מעלתו הגיע והביא את בלוני הנפוח."
"איך הוא?" שאלה בשקט, "איך הוא באמת, אלי?"
לוסי משכה בכתפיה. "לא טיפש,״ אמרה. "לא טיפש בכלל. לא יכולה להגיד לך עורך דין מצוין, כי אני לא מספיק מבינה, אבל בטח לא טיפש."
"לא היה מחזיק מעמד אצלנו יום אחד אם היה טיפש,״ שירה ציינה, "כלומר, אצלכם.״
לוסי הנהנה. "נכון, והוא גם מוכן לעבוד — לא מוקדם בבוקר ולא בשעה של ארוחת צהריים — אבל נשאר עד מאוחר בערב, אני רואה לפי העבודה שהוא משאיר בעמדה שלי כשאני מגיעה בבוקר. אפשר לראות שנתן כמה שעות אחרי הצהריים. הוא עובד.״
שירה שתקה, ודמעה גדולה זלגה במורד לחייה. לוסי הביטה בה בשאט נפש.
"תפסיקי, בחיי,״ אמרה, "את הכלה הכי לא רגילה, עם הבנים והשמלה האדומה והכול, אבל בכיינית כמו שגלית הייתה לפני החתונה, והיא הייתה אז בקושי בת עשרים ושתיים. הייתי אומרת לה בוקר טוב ומה שלומך, והייתה מתחילה לבכות. מה יש לך?!"
היא משכה באפה. "על מה הוא עובד עכשיו, אלי?" שאלה, "ספרי לי קצת דברים של עבודה, שאני לא אהיה כלה בכיינית."
לוסי מתחה את שפתיה לכדי קו אחד נחרץ. "המכרז של האשפה, מאמא,״ אמרה בשקט. "עברו שש שנים, צריך מכרז חדש."
הן התבוננו זו בזו. "ואו,״ לחשה. "המכרז של האשפה..."
"כן,״ אמרה לוסי, "ותאמיני לי שאין אדם אחד בעירייה שלא יודע שאלי עובד על המכרז של האשפה, כי הוא מדבר על זה כל הזמן, לוקח יועצים, סוגר את הדלת, עושה מזה סיפור גדול. בזה הוא טוב מאוד, דרך אגב."
"במה?" שאלה.
"בלספר לכולם כמה הוא עובד קשה,״ ענתה לוסי. "הוא לא כמוך, לא אחד שעובד בשקט כמו עכבר קטן בתוך החדר, ואף אחד לא יודע שום דבר. תק־תק יש מכרז, גבי עובד בטוח שמכרז אשפה זה דבר שכותבים בלילה ביד אחת, אחרי שמשכיבים את הילדים לישון. לא־לא, בלוני לא מפסיק לקטר. הגב שלו כבר כואב מרוב שהוא עובד על המכרז של האשפה, ובגלל זה הוא עשה הזמנה מיוחדת לכיסא אורתופדי, אלף חמש מאות שקל, ועוד אחרי השיפוץ הגדול. ירון כמעט חיסל את כל המגירה הסודית של המקופלות וקיבל התקף, אני אומרת לך."
"ומה אומר ראש העיר?" שאלה, מציצה בפלאפון שלה ומנידה בראשה, "עוד מעט אני בורחת, לוסי."
לוסי שתקה, ושירה הרימה אליה את עיניה. "מה?" חזרה ושאלה, "מה הוא אומר, אלעד?"
לוסי העבירה את ידיה על שערה ועצמה את עיניה. "יש סיפור,״ פתחה, ושירה חיכתה, מחייכת קלות. "יש סיפור על איך הוד מעלתו ביקש ממנו להישאר בחדר אחרי ישיבה גדולה לפני כמה ימים ואמר לו, אלי, איך אתה מרוצה אצלנו בינתיים? הכול בסדר? בקול המתוק שלו שהוא הכי מפחיד."
היא צחקה, ולוסי המשיכה: "ואחרי שבלוני הנפוח אמר לו, אני מאוד מרוצה ותודה על ההזדמנות שנתת לי וכל הבלה־בלה־בלה, הוא אמר לו, הוד מעלתו: אלי, זוכר את מה שאמרתי לך בפעם הראשונה שדיברנו אחרי שהתקבלת כאן לעבודה — אני לא מחפש יֶסמֵנים, אני רוצה שתגיד לי בדיוק כל מה שאתה חושב, גם אם זה לא יהיה לי נעים לשמוע. ואלי אמר לו, כן אני זוכר ואני מאוד מעריך את זה, זה לא מובן מאליו, ואז הוד מעלתו אומר לו, בשקט, אבל אני גם אמרתי לך עוד משהו אז, אלי, אני אמרתי לך שדבר אחד אני לא אהיה מוכן לשמוע ממך, וזה ביקורת על היועצת המשפטית שהייתה כאן לפניך. אמרתי או לא אמרתי? בלוני שותק, והוד מעלתו אומר לו, בחיוך של התליין: אתה הרי יודע, אלי, שהיועצת המשפטית שהייתה לפניך היא האישה שאני ישן איתה בלילה, ואני לא מוכן לשמוע עליה אפילו מילה רעה אחת. תקרא לזה שיגעון פרטי. עכשיו, אתה אולי חושב שאתה מסדר אותי כשאתה מכניס ככה ביקורת מהצד — אני עובד על המכרז החדש של האשפה ואני מוצא הרבה פגמים במכרז הישן, וכל מיני כאלה. אז תיקח בחשבון, אלי, שאני מבין גם ביקורת מרומזת, וגם אותה אני לא מוכן לשמוע. משוגע, מה לעשות. סגרנו את העניין הזה? ובלוני הנפוח מסמיק ככה, בפנים, ואומר, ברור, אלעד, ברור, זה לא יקרה שוב. והוא כבר קם לצאת, ואז הוד מעלתו אומר לו: ועכשיו עצה ידידותית, אלי, גם מה שאתה לא אומר לאוזניים שלי אלא לאוזניים של אנשים אחרים בעירייה בדרך כלל מגיע אליי, וגם זה מרגיז אותי, אני מציע לך לעזוב את העניין הזה לגמרי.״
הן פרצו בצחוק, ובבת אחת לוסי הרצינה. "דלוריא אמרה לי שכשהוא אמר את זה בשקט, היא ממש יכלה לשמוע את הקול של גבי עובד וגם לראות את העיניים שלו עצומות, כאילו הוא ישן אבל בעצם ההפך."
שירה נאנחה. "כן, הוא למד כמה דברים מגבי עובד,״ אמרה, "אבל זה באמת מכרז גדול. לא נורא אם הוא לוקח כמה יועצים שיעזרו לו. זה בסדר."
שוב הביטה בה לוסי בשאט נפש. "בסדר־בסדר,״ אמרה, "גם לך יש כמה יועצים שמה, בצימר שלך? או שכרגיל את עושה הכול לבד?"
היא הכניסה את הפלאפון אל תוך התיק והזמינה חשבון מהמלצרית. "עזבי,״ אמרה ללוסי, "מועצה אזורית זה משהו אחר. אין כל כך הרבה עבודה, והרוב דברים קטנים, ככה ש..."
לוסי התבוננה בה. "ככה שאת עושה את הכול לבד, כמו שאמרתי,״ ציינה ביובש. "ודרך אגב, כבר אמרתי לך, ואני אגיד עוד פעם: גם כאן אני חושבת שהוד מעלתו צודק ושאת צריכה לחפש משהו אחר, כי זה קטן עלייך, לטפל בדוחות של מִחזור וסוסים שדרכו על הערוגה או מה שהם לא עושים שם.״
שירה שילמה את החשבון והשאירה טיפ למלצרית.
"נראה,״ אמרה במהירות, "עוד נראה מה נעשה," ונשקה על לחייה של לוסי שנשארה יושבת. "תתפנקי עוד קצת בשמש,״ אמרה לה, "אני מוכרחה לרוץ לגן,״ ולוסי הנהנה.
"אני יודעת מתי את מורחת אותי,״ צעקה אחריה, "ונצטרך עוד לדבר על העניין של העבודה שלך!"