*3 ספרים במארז*
מותרות
רגע לפני שהיא נכנסת למקלחת, מפרסמת גיבורת מותרות פוסט בפייסבוק. וככה היא כותבת:
יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה. מפרגנת לכן מכל הלב ומקנאה בכן משורשי השיער ועד קצות הבהונות, אבל עכשיו צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת.
כשהיא יוצאת מהמקלחת מחכים לה אלפי לייקים ומאות נשים שרוצות לספר לה את הסיפור שלהן. היא בוחרת שבע, מאזינה לסיפור של כל אחת מהן ודרכו מספרת ברמזים ובשברי משפטים גם את הסיפור שלה.
יעל משאלי היתה שם ושרדה כדי לחשוב ולכתוב על זה כמו שרק היא יודעת לכתוב. היא לא עושה הנחות ולא מחפשת מה הלֶקח ואיפה הטעות ומה אפשר ללמוד מכל זה. היא שולחת את הגיבורה שלה, אריאלה, להקשיב בלב פתוח לנשים שפנו אליה בפייסבוק ולא לשפוט אותן, לא לחנך אותן, ולא להגיד להן שהכול לטובה. אה, ובסוף הספר יש גם מונולוג אחד של גבר.
הסיפורים האישיים מאוד האלה הם הסיפורים של כולנו, הנשים והאנשים, הנשואים והגרושים, הנשואות והגרושות. אלה טקסטים על אהבה ועל כאב ועל תשוקה ועל עייפות ועל שקרים ואמת, והם מבריקים וחפים מכל מניפולציה וקישוטים רומנטיים.
מוּּתרוׂת הוא הרומן השישי של יעל משאלי, מחברת רבי־מכר, כלת פרס היצירה לספרות עברית (תשס"ז). קדמו לו כרת, שעשני כרצונו, אישה אל אחותה, רק בוקר קיץ לכאורה, בניין שלם, כניסות א-ה וספרי ילדים.
יעל משאלי, 1960, אמא לשבעה וסבתא לבלי עין רעה טפו טפו טפו...
המטבח האחורי
" זהו ספר שנקרא בהנאה רבה וקשה להניח מהיד. לטעמי, הקסם של הספר טמון בעיקר בדמויות שהם אנשים בשר ודם, שכתובים ברגישות רבה ומותך אהבת אדם. ככל שהתקדמתי בקריאה רציתי לדעת עליהן עוד ועוד והצטערתי מאוד להיפרד מהן כשהספר הסתיים. כמו ספרים טובים אחרים שעסקו בנושא השחיתות, גם ספר זה מעורר מחשבה ביחס לכמה היא מתעתעת וקשה לתפיסה וכיצד היא לוכדת ברשתה גם את הנורמטיביים בעלי הכוונות הטובות."
- הסופר ליעד שהם, מתוך "בחירות המבקרים" של עברית
בעיר חוף קטנה העירייה מפרסמת מכרז לבניית דירות לזוגות צעירים – יוזמה מבורכת שהכול תולים בה תקוות גדולות עד שהיא נעצרת בגלל התככים שקדמו לה. לחזית המאבק שבין הזוגות לעירייה עולות דמויות ססגוניות, רבות יצרים וכמיהות, שובות לב כולן גם בחולשותיהן: ראש עירייה כריזמטי, מקסים ואכזר, שמתכונן לבחירות הקרובות בצילה של חקירת משטרה, מנהיג אופוזיציה נכלולי שמנסה בכל דרך לגבור עליו, עורך דין צעיר ששואף להשתלב בפוליטיקה המקומית, והיועצת המשפטית של העירייה, שחברותיה לעבודה אינן מסגירות את המתרחש בביתה. לאורך ההתדיינות המשפטית על מיזם הבנייה מתפתחת בינה לעורך הדין אהבה מהוססת ורבת תהפוכות, ואין לדעת מה יגבר בה בסופו של דבר – קולו היבש של ההיגיון או קולו של הלב.
מתוך היכרות עמוקה ומלבבת עם הטבע האנושי על כל צדדיו, ומתוך אמפתיה יוצאת דופן לגיבוריה, מפליאה רומית סמסון, בספר ביכורים בשל, להעלות מגוון עשיר של דמויות מרתקות, משעשעות או מרגיזות, שמתעמתות או נקשרות זו לזו, ואיתן הקורא הנשאב כולו אל עלילות חייהן עד שהוא מרגיש שם כבן בית.
המתנדבת
שנים רבות חלפו מאז שמישהו בקיבוץ ראה במו עיניו מתנדבת. אלא שאז הגיעה מירה. אחרי שאימא שלה מתה, מירה אוברג יוצאת מביתה בשוודיה אל קיבוץ שדות המוריק. יש לה תוכנית פעולה ומפה שאימא שלה, שהייתה מתנדבת בקיבוץ לפני ארבעה עשורים, ציירה עבורה. המפה מובילה לחמישה אנשים שפעם היו צעירים ומבטיחים וקיימו יותר מדי. מירה נכנסת לנעליה של אִימהּ ועוברת להתגורר במגורי המתנדבים המתפוררים, לצד פועלים תאילנדים. היא הופכת ליד ימינה של רכזת התרבות הזקנה ולמושא אהבתו של צעיר שחולם להיות מוזיקאי בינלאומי אבל מסתפק בינתיים בפאב המקומי. למירה אין מושג אילו סודות נלחשים סביבה בעברית, אבל היא מחברת את הנקודות. הפעם, אולי לראשונה בחייה, היא תחזיר מלחמה.
