המתנדבת

1

"היי! קוראים לי אוליביה, והיום אני אדגים לכם איך משתמשים בבדיקת הדי־אן־איי הביתית שלכם. זה סופר קל!" בריטית צעירה עם קארה שחור חלק ואייליינר חתולי, לבושה בסוודר כחול דק, הסבה אל שולחן מהגוני רחב. מירה החלישה את עוצמת הקול. היא לא ציפתה למידה כזו של התלהבות בסרטון הדרכה. אוליביה חשפה את לובן העיניים והשיניים שלה, הניחה להן לזהור לרגע, ואז החלה בחשיפת השלבים לאיסוף דגימת רוק מוצלחת. "זה הליך פשוט, נטול כאב, שכל אחד יכול לבצע בנוחיות בביתו! בתוך המעטפה הנחמדה הזאת תמצאו כמה דברים: הוראות, טופס שצריך לחתום עליו, אל תשכחו!" נופפה באצבעה מול המצלמה, "שני מטושים ארוזים, שני בקבוקונים קטנים, נכון שהם חמודים? תמצאו גם מעטפה נוספת, ולתוכה תכניסו את הבקבוקונים אחרי שתאספו את הדגימות, ותשלחו אלינו, למעבדה. אנחנו כבר נדאג לשאר!"

לפי התחקיר הקצר שערכה מירה, ילדים מאומצים שביקשו לאמת את הקשר להוריהם הביולוגיים, נשים שלא היו בטוחות מי אבי ילדיהן, גברים שפקפקו אם הילד שהם מגדלים הוא אכן פרי זרעם, וצעירים שהפחד הוביל אותם לברר אם הם ואהובם החדש עלולים להתגלות כקרובי משפחה — אלה היו קהל היעד העיקרי של הערכות האלו. מירה חשבה שאף אחד מהמקרים לא היה קליל ועליז, והטון העולץ של אוליביה הבריטית הבהיר שלפחות ביום שבו התייצבה לצילומים, לה לא היה צל של ספק מנין באה ולאן פניה מועדות. "אז ככה," אוליביה המשיכה, לאחר שפרשה את כל הפריטים על השולחן, "הדבר הראשון שאנחנו נרצה לעשות זה להוציא את אחד המטושים, ולפתוח אותו. בזהירות! אנחנו לא רוצים שהוא יזדהם, נכון?" מירה זיהתה מעבר פתאומי לצילום תקריב של ידיה של אוליביה. האם ייתכן שאוליביה הסתבכה בקריעת האריזה וזיהמה את המטוש, ולכן חתכו לקלוז־אפ? ואם זה קרה למישהי כמו אוליביה, שידיה יציבות מספיק כדי לשרטט אייליינר מושלם, מה הסיכויים שלמירה זה לא יקרה? היא שינתה את כמות הפריטים בסל הקניות הווירטואלי לשבע ערכות, למקרה של ידיים שמאליות. "עכשיו אראה לכם איך אני אוספת את דגימת הרוק. זה לא כואב, אני מבטיחה. אנחנו לא רוצים לגעת בחניכיים או בשיניים, רק בחלק הפנימי של הלחי." אוליביה תחבה אצבע לפיה ומשכה את לֶחיָיה הצידה, ואז הרימה את המטוש ביד ימין, דוחפת את המקל אל הכיס החשוך שנוצר, הניעה אותו שם בתנועת הברגה, ואז שלפה. "ועכשיו מגיע החלק האהוב עליי! נפתח את הבקבוקון החמוד, ואת המקל נכניס פנימה בעדינות, עד הקו השחור הזה. עכשיו נקפל את המקל עד שהחיבור יישבר ואנחנו נשמע קליק. מוכנים?" אוליביה חיכתה רגע, להדגשה דרמטית. היא כופפה את המקל, ובאמת אחרי רגע קצר נשמע הקליק המיוחל. אוליביה סגרה את הבקבוקון בגאווה. "אני כבר אספתי את הדגימה השנייה, אז כל מה שנשאר לעשות זה לשים במעטפה את הבקבוקונים עם טופס הוויתור החתום - זוכרים אותו, חברים? - ולשלוח אלינו. את התוצאות נשלח לכם בדואר או באימייל, תלוי מה סימנתם בטופס." אוליביה הסירה את הפס הדביק של המעטפה וחתמה אותה. היא הצליבה אצבעות וקירבה גבות בסימן הבינלאומי ל'אחלו לי בהצלחה', ואמרה: "תודה שצפיתם!" והסרטון הסתיים.

שלושה ימים לפני הלוויה הגיעה המעטפה ובה שבע הערכות. מירה טמנה אותה בארון שבו אחסנה אִימהּ את קופסאות הדברים ששולפים רק בזמן הנכון.

2

בשדה התעופה נהג המונית וידא שיש לה את הכסף הנדרש, לא השתכנע וחזר כמה פעמים על הסכום כדי להיות בטוח שהיא מבינה. מירה הראתה לו את השטרות הצבעוניים שהחליפה בשדה התעופה אַרלַנדָה, שעליהם מתנוססת קליקה של פרצופים זרים. האם זו גולדה מאיר? התלבטה מול שטר המאה הצהבהב. לא ניתן לה די זמן להתכונן. היא העדיפה להגיע מוכנה יותר. לאה גולדברג השפילה את ראשה ושתקה. נהג המונית גם הוא לא היה פטפטן. הוא זימר עם הרדיו, דיבר בטלפון. גבר צרוב שמש, פזור דעת. כששאל אותה מאיפה היא, ענתה לו. הוא אמר משהו על איקאה. היא אמרה משהו על להקת אבבא, בילבי, כדורי בשר. ומי יש לך שם בקיבוץ? ומה את עושה פה, אצלנו, בארץ? מתנדבת, שמעה את עצמה אומרת. כל הכבוד, כל הכבוד, וֶרי גוּד וכל זה, ענה לה, אבל תגידי, את לא קצת מבוגרת לזה?
 
אם חשבתְ שדרכת על נחש וקפצת, אולי צרחת, ואז גילית שהנחש הזה אינו נחש בכלל אלא חבל ישן וקרוע - את לא תוכלי להיבהל שוב. החבל הקרוע יהיה לעולם חבל קרוע ולא יהפוך שנית לנחש. בדיוק לכך קיוותה מירה כשעמדה מול שער הקיבוץ עם מזוודה בינונית, בלי קצה חוט, או חבל, או נחש.
היא התקדמה אל השער הצהוב. תחת רגליה לא הייתה מדרכה, רק כביש סלול רחב בין אדמה ועצים. האוויר היה כבד והמזוודה הרעישה בעקבותיה. בתכתובת שניהלה בשבוע האחרון עם מזכירות הקיבוץ לא נכתב דבר על הפרוצדורה הזו. היא לא הדפיסה שום מסמך כדי לעבור בשער, בעצם לא היה לה דבר מה חתום להציג לפני השומר שבמבנה השמירה המסורג הצמוד לשער הסגור, בדרכון שלה לא צוין שמה של אימה, ומובן ששמו של אביה נפקד ממנו, אז למה שייתנו לה להיכנס בכלל? היא הרגישה שהלב מתחיל עם הדפיקות המואצות, ועצרה. אולי היה שם, באימייל, מספר טלפון? מירה הוציאה את הטלפון והחלה לנבור במיילים. הידיים שלה רעדו. היא טמנה את הטלפון בכיס, נשפה על האצבעות, שפשפה את ידיה זו בזו, ואז חיפשה שנית ומצאה את המייל, גללה וגללה, עוד ועוד. זו הייתה תכתובת ארוכה, רובה בעברית, בין שלל בעלי תפקידים בקיבוץ, ולהם, לפחות כך טענה אפליקציית התרגום של גוגל, דבר אחד במשותף: כולם ראו במירה טרדה מהעבר שאין לה דבר וחצי דבר עם תחום אחריותם. לבסוף איתרה בין האותיות הזרות מספר, וחייגה. הלב המשיך להלום ולא נרגע. עמוק בתוך הקיבוץ שמעֵבר לשער הברזל צלצל וצלצל מכשיר טלפון.
 
פעם היו הטלפונים קשורים למקומות, כמו כלבי השמירה, והיום הם קשורים לבני האדם, כמו כלבי מחמד, ואלה המעטים שעוד נשארו קשורים למקומות יכולים להרעיש עד מחר, כי האנשים הלכו. יום אחד ייתלש החוט מהקיר ודי, אבל לא ביום הזה, לכן מכשיר הטלפון המשיך לצלצל והרעיד את השולחן בכניסה לחדר האוכל של קיבוץ שדות, ליד תיבות הדואר הישנות. הצלצול הזדמזם אל תוך כוורת של עשרות אשנבי עץ ריקים, מהדהד בעוצמה בתיבות הנמוכות ביותר, אלה של משפחת פרוטר, קמחי, רוזנבלום, תבורי. רבים מהם לא יוכלו לענות לשיחה, הם כבר שנים מערבה משם, מחוץ לכביש המקיף את הקיבוץ, שבע אמות מתחת לאדמת בית הקברות.
כל הדרכים בשדות, ואולי בכל קיבוץ באשר הוא, מובילות לחדר האוכל, אבל מהכביש המעגלי נסללו רק שני כבישים ישירים לשם, אחד מכיוון המשק ושני מכיוון מגורי החברים. על שבילי ההליכה המפותלים דהרו הקלנועיות, אותם רכבים חשמליים זעירים שכבר מזמן שינעו לא רק את החברים הוותיקים, וביניהם עמליה גבעון, רכזת התרבות. כשצלצל הטלפון בחדר האוכל עצרה עמליה את הקלנועית בשולי השביל, ליד הבאר הרומית, וניסתה להיזכר בשיר של עמיחי או זך שבו מופיעה המילה באר, שאותו תוכל לקבוע שם על שלט, להשכלת הציבור. אבל רק חיים באר עלה בזיכרונה והוא, על אף שמו, לא הִרבה לכתוב על בארות. מכיוון המזכירות נסע רמי גליק בקלנועית שלו במהירות המקסימלית, שגם כך הייתה נמוכה בשמונה קמ"ש מזו של כלב ממוצע. את הקלנועית בעלת הגגון האדום רכש מאיצקה פריד כשאימו עברה להתגורר בבית גיל הזהב, ועתה חלף בדהרה על פני מגורי הצעירים. לפניו, כמו תמיד, רץ כלבו פיסטוק, שידע לנבוח בפקודה כשעבר ליד חדרו של בנו אופיר, שחלק את מיטתו עם הגיטרה שלו. אופיר יצטרך בקרוב לקום ממיטתו ולהשתרך למרחב הצעיר, שם יגיש עשרות פרוסות לחם מרוחות בשוקולד 'השחר' ואחריהן כדורים־מסובבים לנגיחה לילדי הקיבוץ שחזרו לא מזמן מבית הספר. הוא התבקש לעבור במרכול ולהביא לילדים טרופיות, אבל הוא ישכח. ורד, הבת של שם־טוב מהנוי, ידעה שישכח, לכן, בדיוק כשהטלפון צלצל, נענעה בראשה וסחבה לשם את הארגז בעצמה והשאירה מאחוריה חנות ריקה. ורד ספרה 32 טרופיות. היא לא יכלה לדעת שתישאר טרופית מיותרת, כי יותמי, בנו הצעיר של מזכיר הקיבוץ, דני לקנר, פתח את הסנטר בחצר בית הספר, וכשצלצל הטלפון בחדר האוכל הוא בכה וצרח במרפאה, שם הרופאה כנרת עשתה לו תפרים ושולי האחות החזיקה לה את המספריים, ולמרות כל השנים בתפקיד עדיין ניסתה לא להקיא. יחיאל, שישב בארכיון שמעבר לשביל, גם הוא לא שמע את צלצול הטלפון, אבל יללות הילד דווקא הגיעו לאוזניו, והוא התקשה להתרכז בהקלדת תמלול פרוטוקול ישיבת מועצת הקיבוץ האחרונה, שאותו הוא עצמו כתב. "בהמשך הישיבה הוצגו שאילתות," הקליד יחיאל במאמץ. "בחודש הבא יסיימו שניים מהתאילנדים שלנו את 63 חודשי העבודה המוקצבים. על פי חוק, יעברו לפחות חמישים יום עד שנקבל חדשים. ומה יהיה בינתיים עם הפרות?" גם הפרות לא שמעו את הצלצול, כמובן. עטיניהן השתחררו מגביעי החליבה הרובוטיים כשהטלפון צלצל, ומאחוריהן עמדו קאיסיט וסוֹמצ'אי. הפועלים התאילנדים הישירו מבט דרך הגדר אל עגלול שנעצר שם. חמישה פעוטות צוהלים היו מרוחים בעסיס מנדרינות מזן טופז, שאותן קטף והגיש להם קמחי, גבוה־גבוה, ממרום העץ שבבוסתן. הפעוטות הושיטו ידיים שמנמנות לפרות, והמטפלת דקלמה בלאות שיר ילדים על פרה אדומה ועגלה. לא פעוטות הקיבוץ ולא טלי, המטפלת העייפה, יכלו לדעת שהפועלים התאילנדים הביטו בהם והתגעגעו לילדיהם. עוד פחות מכך שׂם מישהו את ליבו אל געיות הפרות. נדמה שעבר זמן רב מאז שמישהו בקיבוץ שדות הקשיב כמו שצריך למישהו אחר.
 
בימים שלפני הטיסה לישראל מירה הייתה כל כך בודדה שאפשר לצרוח. אבל מירה לא צרחה. אימא שלה לימדה אותה שצרחות נועדו לאלה שיש מי שיבוא לעזרתם. בשתי עיניים פקוחות ראתה את זה קורה. היא לא החמיצה רגע, לא עצמה עין, כי ככה אימא שלה אמרה, ותמיד עשתה את מה שאמרה לה בלי לשאול שאלות בכלל. כך שמירה לא שאלה שאלות וגם לא ישנה במשך שבוע, ורק הביטה עד שהעפעפיים שלה היו כבר חותכים ודקים, עפעפי נייר זכוכית. עד שאימא שלה הייתה כבר בול עץ מוחלט. עד הסוף.
גם בשעת הלוויה המצומצמת לא התיקה את עיניה מהארון עטור זרי הפרחים שעשה את דרכו מהקרקע וירד עמוק לתוך הבור שנחפר במיוחד באדמה הקפואה. מירה הרגישה את עיניהם של באי הלוויה מגרדות את גופה, סוקרות אותה שתי וערב, תרות אחר פתח. חרך. הצצה קטנה אל התוך הרך והמגומגם שלה. אל פנים הצער. ואם לא, יסתפקו במשהו בפניה, בזרועותיה, נשימה נעתקת, בכי כבוש, רכבת בגרביונים, ציפורניים כסוסות. מירה לא בכתה, אבל הגוף שלה הזיע ושרף מתחת לשמלה השחורה. בתי השחי היו לחים. כל כולה הייתה לחה וכבדה. היא רצתה שכולם ילכו רחוק או שיתקרבו מאוד, קרוב ככל שניתן, אבל לא ככה, לא להיוותר בין לבין. ופתאום זה נגמר. כולם, חוץ ממירה, סברו שהאדמה חזרה והתיישרה.
 
לקראת הסוף אימא של מירה דיברה שטויות. אולי לשם האיזון הקוסמי, בכל פעם שבה נוצר בגופה של האם גידול, נפער בו חור במקום אחר. "אולי תנשקי אותי כאילו את אוהבת אותי הכי בעולם?" הציעה למירה. בעצם היה הרבה יותר קל לנגב לה את התחת. וזה מה שמירה עשתה. זה הלך והתגבר. בימים האחרונים ההם החלו לפרוץ מתוך החורים שבאימא שלה לשונות זרות, שיצאו במחולות ארסיים בחדר. מי הזמין אותן? אף אחד. איש לא רצה בהן, אבל מירה נאלצה לקחת הכול: את הרע והרע עוד יותר, וגם לקחה לידיה עט ומחברת ורשמה את הדברים. ילדה אחראית. בת טובה.
 
"פעם הייתי," אמרה אימא שלה, אבל במהרה ה"פעם" וה"הייתי" פינו את מקומם ל"עכשיו" ו"אני". ומתוך המצעים שהחליפה מירה שוב ושוב, נאבקת שיישמרו לבנים, דיברה אימא שלה אל אנשים בעלי שמות משונים, כאילו נכחו איתן בחדר השינה, יושבים על מיטת הברזל. היא פנתה אליהם כפי שמירה מעולם לא שמעה אותה. ברגש. בכעס. בהשתוקקות. בלי נימוס. בעצם כמו שבישראל עושים בכל מקום. אפילו בתור לקופה. אבל את זה מירה עוד לא ידעה. משהו זר התחיל להירקם, דחוס, בין התקרה לשטיח. בבית המוסק, בתוך הקור העז, בתוך החושך, נולד קיבוץ. מה זה בכלל קיבוץ? תלושה ומרחפת בין אמת לבדיה עלתה השמש, מאירה שמות, מקומות, אירועים שאימה ראתה שוב לנגד עיניה בצלילות מבהילה, אחרי עשרות שנים. מבְנים הסתדרו, על כל פרטיהם, לבֵנה אחר לבנה. רפת, בוסתן, חדר אוכל, בריכה, מועדון, חדר, מיטה.
 
מירה כיבתה את הטלפון. היא החליטה להתקרב עוד קצת ולהציץ לתוך חלון מבנה השמירה. האדם שישב בפנים היה אפור שיער, והוא פנה בעורפו לחלון ולשער. מירה חשבה שבטח יש לו שם מוניטור, בתוך החדרון שלו, טלוויזיה קטנה רואת־כול, ושכעת הוא כבר מעביר ביעילות את תמונת פניה שדגם מתוך צילומי האבטחה אל הממונים עליו ומחכה. מייד ניגבה את הזיעה הקרה שהצטברה לה על המצח ותיקנה את אחיזת סיכות השיער שהלחות באוויר הישראלי העמידה אותן במבחן שטרם נדרשו לו. היא עמדה שם, זקופה, מחכה, אבל דבר לא קרה. אף תזוזה. מירה הבחינה בציפור אחת שלא ידעה את שמה מדדה על השביל, ובמעט רוח שהניעה ענפים. ואז, פתאום, נשמעה חריקה. השער נפתח. הוא נע באיטיות לצד שמאל וגילה חרך מתוך הקיבוץ. גלגלים התגלגלו, מסילות התחככו בשקשוק קבוע, פיסה אחר פיסה מהקיבוץ נחשפה בפניה. מקום מזמין, מטופח, שקט. מירה כבר הרגישה שהנה, המקום מחבק אותה וקורא לה לבוא, והתחילה להתקדם בהתרגשות מעבר לסף, אבל אז נשמעה חריקה נוספת, ושער הברזל הכבד חזר והתגלגל לו למקומו. היא הרימה את המזוודה וצעדה צעד גדול וחטוף לאחור, לפני שתימחץ, אלא שאז שב ונפתח השער בפניה. הפעם המתינה בלי לעבור. השער שוב נסגר. ושוב נפתח ושוב נסגר. דקות ארוכות של המשחק האכזרי הזה עם פרחי החיננית: אוהב אותי, לא אוהב אותי, אוהב אותי, לא אוהב אותי.
השער המשיך לרקוד את הריקוד המשונה, היכנסי - אל תיכנסי, והעורף האפור זז בין סורגי החלון. מירה התקרבה שוב, נצמדה לשיח רוזמרין דוקרני כדי להשעין את כפות ידיה על אדן החלון. עכשיו גילתה במורד העורף גם זוג כתפיים וחולצת פסים, ושתי זרועות ארוכות מחבקות ילדה קטנה מתולתלת, שאצבעה מושטת, לוחצת שוב ושוב על כפתור. הם היו מלופפים יחד ועסוקים בעצמם כמו תצוגה של משפחת קופיפים במוזיאון הטבע. מירה הציצה במרקע הטלוויזיה הקטנה שבפינת השולחן. להפתעתה, לא קלסתרה התנוסס שם לצורך זיהוי, אלא סרט מצויר בצבעים עזים. אפה כבר כמעט דבק בחלון והנה הסתובב האיש בכיסאו. הוא הביט בה מופתע ומייד פתח את החלון, קרא לעברה משהו בעברית וחייך. מתוך החדרון פרצו קולות הסרט המצויר וריח מתוק־חמוץ של תה. עוד לא הספיקה להשיב שהיא לא מבינה עברית, והוא כבר הרחיק את הילדה שבחיקו מהכפתור ופתח לה את השער. מירה נחפזה לעבור בו כי כבר הבינה שזה לא לתמיד. כל הפתחים סופם להיסגר ולהשאיר אותה בחוץ.