מעבר לאמנות הטיפול

תוכן עניינים

פרולוג | על אוטוביוגרפיה, פסיכותרפיה, זיכרון ואספנות 
1 על ספרות ופסיכותרפיה – שתי אהבות 
2 כתיבה חולמת 
3 הלב השומע 
4 על האמת 
5 על הביתי והאלביתי 
6 על השפה – שפת אב ושפת אם 
7 הצימאון שאין להרוותו – על הסקרנות 
8 "הדבר עם הנוצות הדוגר בתוך הנשמה" – על התקווה 
9 החלום כסוכן התעוררות 
10 ביעותי יום וביעותי לילה
11 על זיכרון, היזכרות ושכחה 
12 על הדמיון 
13 האדם תבנית נוף מולדתו 
14 על הקושי לבחור והסירוב לאבד 
15 על הרגישים יתר 
16 המחיר של חוסר נפרדות 
17 על היעדר הנראות 
18 על תחושת החריגות ומחירו של הנרמול 
19 עצב אינו דיכאון 
20 כפיית החזרה 
21 על השתיקה 
22 על הבגידה 
23 על הפרידה 
24 מחולל השינוי 
אפילוג | כל סוף הוא התחלה 
תודות 
ספרים נוספים בסדרת פסיכֶה
מראי מקום 

פרולוג
על אוטוביוגרפיה, פסיכותרפיה, זיכרון ואספנות 

בטיפול, הטקסט היחיד שבאמת חשוב ונחוץ הוא הטקסט של המטופל. זוהי דרך אחרת לומר שהטקסט החשוב ביותר לאדם הוא חייו הוא. רק יחידי סגולה יפליאו לקחת את הטקסט של חייהם ולעשות ממנו מעשה אמנות. 

כך, כשמטופלים שואלים אותי איך בחרתי להיות מטפלת, מבלי דעת הם שואלים גם על "הטקסט" שלי, הטקסט של חיי, שקשור לביוגרפיה הפרטית שלי. במישור הגלוי, מה שלעיתים עומד מאחורי השאלה הוא הקושי להבין איך מישהו יבחר לשבת יום אחר יום ולשמוע "צרות של אחרים". בשאלה הזו ניתן לזהות שתי הנחות שכיחות: האחת היא כי "להקשיב לצרות של אחרים זה משעמם", והאחרת היא כי זה "כל כך קשה ומציף, שלא ברור איך אפשר אחר כך להמשיך ביום שלך". 

ברי שיש אמת בדברים אך זו אמת חלקית. את מבחן השעמום, כביכול, אני פוטרת בכך שכאשר מתקיים מגע בין שתי נפשות – אין שעמום. ייתכנו כובד ומועקה, כמו גם בלבול ותהייה, חוסר אונים, או התפעמות, התרגשות, שחוק ופליאה, אך בהחלט לא שעמום. את ההיבט האחר, של הקושי הרגשי להמשיך אחר כך ביום שלי, אני רואה כחלק אינהרנטי של המקצוע. הניסיון רב השנים לימד אותי להתנהל עימו רוב הזמן בהצלחה. הפיצוי, אם נכון להשתמש במינוח זה, הוא בזכות שניתנה לי "להביט באדם (אחר) כאילו בא בחדריו של מלך״,² כמשפטו הנפלא של הסופר דרור דניאל. 

במלאכת הטיפול יש חיבור בין העשייה ובין מה שניתן לקבל ממנה; במובן זה, מעצם טבעו של הטיפול, נמצאת גם המטפלת, במידה זו או אחרת, בתהליך של לידה, צמיחה והתפתחות פנימית, תוך קשר עם זולת. היכולת הנרכשת, למשל, להכיל אי ודאות, להישאר עם "לא לדעת" או לא להבין, היא פועל יוצא של התביעה החוזרת ונשנית ממני כמטפלת – להימצא באזור הדמדומים הזה, של חרדה ושל הימנעות מהצורך לפעול. עוד מימי פרויד, רבים מהכותבים האנליטיים מודים למטופלים שלהם, דבר המאיר את לב העניין – להיות מטפלת במובן מסוים זה להיות מטופלת. 

עמדת המתבוננת, הצופה מן הצד, היא פן מהותי באופייה של מלאכת הטיפול. אבל היא רק פן אחד. הפן האחר הוא של משתתפת פעילה בתהליך. שתי הפנים חיוניות באותה מידה – המטפלת היא מי ש"משחקת" בתוך המגרש ובו בזמן משקיפה עליו. נדרשת גמישות דינמית במעבר בין שתי העמדות. 

אפשר שגרעינה של עמדת ההתבוננות הדואלית הנדרשת מהמטפלת בטיפול נטוע בביוגרפיה הפרטית שלי, דהיינו ב"טקסט חיי", באותם ימים של קליטה בגן הילדים בקיבוץ, בהיותי בת שלוש. 

הוריי חזרו משליחות של שלוש שנים בארצות הברית מטעם התנועה הקיבוצית, שם נולדתי, בשובם הצטרפו לקיבוץ מעגן מיכאל. וכך, אחרי שלוש שנות ילדות "נורמטיבית", נעקרתי מהשגחת הוריי וניטעתי במערכת מגורים משותפת לקבוצת ילדים בני ארבע עד שבע. שתי אנקדוטות שסופרו לי מציירות את נופיה של התקופה ההיא וניתן לראות בהן את המצע לכינונה של אותה דואליות – המתבוננת והפעילה מול המציאות. 

כמקובל בקיבוץ דאז, קיבלו הוריי "חדר" ובו חלל אחד לשינה ולסלון. המקלחות והשירותים היו משותפים לכולם וכן חדר האוכל – עורק החיים הראשי בקיבוץ, שבו הוגש אוכל שלוש פעמים ביום והתאספו בו לערבי שישי, לימי חג ומועד ולאספת החברים בכל מוצאי שבת. 

הוריי הגיעו לקיבוץ עם "בגדים יפים", קומקום חשמלי, פטיפון וכמה תקליטים. הבגדים היפים שלהם ושלי הועברו למחסן הבגדים המשותף, דהיינו לרשות הרבים. הפטיפון והתקליטים נשארו אצל הוריי, אבל כמעט כל הקיבוץ ישב אצלנו בחדר בכל ערב להאזין לתקליטים מהעולם הגדול ולשתות תה מהקומקום החשמלי, עד שביקשו הוריי להעביר גם את הפטיפון והתקליטים לרשות הרבים, ובלבד שיקבלו את פרטיותם בחזרה. אין לי זיכרון מאותה תקופה, אלא מה שסיפרו הוריי, אך מה שאני זוכרת מסיפורי הקליטה הוא הקושי של אימי לראות את מחלצותיה היפות של בתה מקשטות לפי תור את ילדות הקיבוץ, בעוד בתה יחידתה לובשת את בגדי העבודה הכחולים־אפורים "של כולם". 

האנקדוטה השנייה הייתה שעם הכניסה לגן הילדים נמצא לי "מגן" – ילד משכבת הבוגרים בגן, שהיה כרוך אחריי ושמר ששאר הילדים לא יציקו לי. שנים עברו, הסיפור נשכח, עד שיום אחד – כמו שקורה לא פעם ברגע בטיפול – צף הזיכרון ועימו השאלה, מדוע דרוש היה לי מגן? האם המעבר מרשות ההורים לחברת הילדים השאיר אותי חשופה ופגיעה כל כך? האם הייתי מושא להצקות ולקנאות? 

רבים מ"המתבוננים מהצד" יגדירו עצמם כאאוטסיידרים, לעיתים מבחירה, אך על פי רוב כעמדה הגנתית כלפי חברה שלא קיבלה ואפילו דחתה אותם, או שהם עצמם לא חשו חלק ממנה (בני מהגרים הם על פי רוב כאלה, לפחות בתחילת קליטתם). אני לא הייתי כזו, כי הבנתי מהר מאוד שלהיות "כמו כולם" הוא צו השעה, צו קיומי הישרדותי בחברת הילדים הקיבוצית; לכן עמדת המתבוננת מן הצד נשארה אצלי באופן פרדוקסלי מופנמת, מוסתרת, אבל מאוד נוכחת. 

האם אפשר לומר שלעקירתי מהשגחת הוריי ונטיעתי בחברת הילדים בקיבוץ היה תפקיד מעצב ביצירת עמדה קיומית כלפי המציאות? ייתכן. ההשפעה על בחירת מקצועי כמטפלת בוודאי נטועה בעמדה המאפשרת והמחייבת להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת – המתבוננת מהצד וזו שרוצה או צריכה "להיות כמו כולם". שני הקטבים הללו חייבו מחד התבוננות פסיבית ומאידך השתתפות אקטיבית, וזה הרי טיבה של עמדת המטפלת מול המטופל. 

הסופרת רונית מטלון, בבואה להתחקות אחר מה שהיא כינתה שלוש הקואורדינטות המכוננות את כתיבתה, דיברה על חוויה עמוקה ומכוננת של המרה כאשר "חלק אחד ממני נפרד מעצמי והשקיף על עצמו מהצד, כאילו הוא סיפור או סרט שצופים בו". זהו אותו "אני" שנעשה "הוא" או "היא". היא כרכה את הדבר במוטיבציה פנימית ועמוקה של ראיית החיים של עצמה כסיפור ואת "האני" כדמות, כגוף שלישי. בהיותה בת שנתיים או שלוש, מתארת מטלון תמונה שלה יושבת למרגלותיה של האם ומשחקת באניצים הדוקרניים של השטיח החודרים מבעד למכנסיה. ברגע מסוים, כך סיפרה, "בבואתי, התרחקה והשקיפה מהצד על 'האני'... וכך בבת אחת הפכתי להיות 'הילדה' ולא 'אני'." איזה קול פנימי שינן לה בתוכה, ''תזכרי את זה, תזכרי." 

דבריה של מטלון מדגימים הלכה למעשה את בריאתה של רפלקסיה, הולדתו של "אני מתבונן", ועל כן אולי גם את רגע הולדת הסופרת. לא היה לה רצון מובחן להיות סופרת, אלא תשוקה פנימית כלפי מה שהיא מכנה "הממד השלישי, העמוק, של החיים",³ הממד הנוסף שלהם, שבו טמונה ראשיתו של המעשה הספרותי. כמו באמנות, כך גם בטיפול, חייבת המטפלת כינונה של "תשוקה פנימית כלפי הממד השלישי של החיים". אולי לכן, מלבד הטיפול עצמו, לעיתים מתבקשת כתיבה כצורך לנסח את אותו זיכרון מתבונן, מפרש, ולהפכו נחלת הכלל. 

לאלבום תמונות הבוגרים המסורתי בקיבוץ בחר כל אחד טקסט שהופיע לצד תמונתו. אני בחרתי בשני בתיו האחרונים של מחזור שירי 'סוף הדרך' של לאה גולדברג, שבהם כתובה מעין תפילה לימים הבאים, שתשתיתה –

המילה "חירות", חירות לבחור כיצד לחיות. המילים "חירות" או "חופש" סימלו כבר אז ומסמלות עבורי עד היום את הדרך שבה בוחר כל אדם לצעוד. הכוונה היא לחירות או לחופש תודעתיים, שיש בצידם אחריות לדרך, אבל שתמיד יש לבחון אותה, בכל פעם מחדש. לא תמיד ניתן להתנהל מתוך אותה חירות, יש אילוצים שמאיימים עליה ויש גם "צריך" תובעני שעומד לא פעם בדרכה, אבל – ואת זה הבנתי כבר אז, צעירה בת שמונה־עשרה וכל החיים לפניה – חשוב לצעוד לאורה. היום ובדיעבד, אני מבינה שהחופש התודעתי בקיבוץ היה מאוים מעצם הגדרתו. כאמור, לא בחרתי לחיות בקיבוץ, ניטעתי בו בהיותי בת שלוש. עוד כילדה ובוודאי כנערה חשתי שמעולם לא היה לי החופש לבחור דווקא בגין אותה מחויבות קיבוצית, שבטית ומשפחתית שטעמה וצבעה חלחלו לכל תא ותא בגופי. 

מורת רוח אחזה בי כאשר הוחלט בתנועה הקיבוצית שמחזור הבוגרים שלנו, שסיים ללמוד ב־1968, שנה אחרי מלחמת ששת הימים, "יתנודב" לתת שנת שירות בקיבוצים החדשים שקמו ברמת הגולן, טרם גיוסנו לצבא. מורת הרוח לא הייתה קשורה לעצם העניין, אלא לחוויה של היעדר החירות לבחור לעשות זאת. אותה חירות – שכבר בצעירותי, טרם בחירת דרכי המקצועית, היוותה עבורי את אבן הראשה שעל פיה ישורטט שביל החיים כולו – משקפת את האמת הטיפולית שמנחה אותי מראשית דרכי ועד היום. אני מאמינה בחיים שיש בהם בחירה ואחריות תודעתית, ומאמינה ומבינה כי אובדנה של אותה חירות הוא שמביא לא פעם אדם לטיפול. 

אני אוהבת ציטטות. למעשה אני אספנית ציטטות. אני אוספת אותן מדברי מטופלים, מספרות יפה או מקצועית, ממאמרים ומביקורות בעיתון, מסרטים או מדברי חז"ל. 

טבען של ציטטות שהן מתייחסות למגוון האינסופי של מופעי החיים הנפלאים והנוראיים האלה שלנו כבני אדם. לעיתים נאמרות הציטטות בקריצה ולעיתים לא, אך תמיד הן מהדהדות אמת פנימית ואוניברסלית של הקיום האנושי. הצורך האספני שלי – אולי כמו כל אספנות – נובע מרצון לשמר ולנכס את דברי החוכמה. אך מה שעושה את "המילים שמצליחות לגעת" לבנות איסוף ושימור, הוא החוויה הפרטית והאינטימית שלי עם הטקסט והדהודו. ונדמה שכל הדהוד כזה נוגע לא רק בפנים הנפש, אלא עם אותו משהו שאולי אפשר לחבר לזיכרון ולהיזכרות; אל החזרה בזמן, הפרטית ואולי גם הבין־דורית. כך, ובדומה לספר, פותח ההדהוד צוהר לטריטוריה נשכחת, הופך אותה לחלק מוכר מהעולם ובכך מעשיר ומרחיב את גבולותיו. כפי שספר יכול להשפיע רק אם קיים בנפש יסוד דומה שנענה לו, גם אם על פי רוב איננו מודעים לו אלא בדיעבד, כך אני עם הציטטות והדהודן. לא בכדי כתב הפילוסוף הגרמני לודוויג ויטגנשטיין בהקדמה לספרו 'מאמר לוגי־פילוסופי' כי "ספר זה יבין אולי רק מי שכבר חשב פעם את המחשבות המבוטאות בו, או מחשבות דומות".⁴ 

בטיפול, כאמור, הטקסט היחיד שחשוב הוא הטקסט של המטופל, דהיינו חייו שלו. כפי שהעיד מרסל פרוסט בכרך האחרון של ספרו המונומנטלי 'בעקבות הזמן האבוד', 'הזמן שנמצא', "ואני הבנתי כי כל חומרי הגלם של היצירה הספרותית היו בעצם חיי שעברו; הבנתי כי הם באו אלי, בהנאות נבובות, בעצלות, ברכות ובמכאוב, וכי אחסנתי אותם אצלי מבלי לנחש את יעדם, אף לא את הישרדותם, כגרגיר שאוגר כל מה שעתיד להזין את הצמח."⁵ 

בספר זה ניסיתי להאיר שאלות שקשורות בקיום האנושי, המוצאות את ביטוייהן בחדר הטיפולים דרך הטקסטים של מטופליי ולא פחות דרך הטקסט של חיי שלי. בכל אחד מן הפרקים נבחרה תמה מחיי הנפש שנוכחת בחדר הטיפולים, לא פחות משהיא נוכחת בספרות ובאמנות. במילים אחרות, אותן תמות נבחרות, כשהן מעוגנות בחומר התיאורטי של הפסיכואנליזה, משובצות בדברי מטופלים, באנקדוטות מחיי או עושות שימוש ב"מתנת הספרות" – הן המאפשרות הצצה אל "מעבר לאמנות הטיפול". 

תהליך הכתיבה דומה לדינמיקה של טיפול, שטבעה הוא הזרם האסוציאטיבי של הדברים שמקורו בפנים הנפש על המודע, הפרה־מודע והלא־מודע שלה. 

חשוב לציין כי כל תמה ניתנת לקריאה כיחידה עצמאית. הדבר לדידי מאפשר ריבוי צלילים, כשהדגש משתנה בהתאם לנושא ובהתאם לנקודת המבט; מאישית למתבוננת, מדגימה, מפרשת וחווייתית. 

היבטים שונים של מושגים מחיי הנפש זוכים לא רק לנקודות מבט שונות, אלא אף לקונטקסט שונה, כך מתפתחות אפשרויות של חוויה, של גיוון בדמיון מתבונן ושל הדהוד. אם חוויית הקריאה תהיה דומה ולו במעט להדהוד "עם מחשבה דומה", או למפגש עם קולו של האני, שיש בו תהייה ומחשבה והשראה והתבוננות לפנים הנפש – דייני. אם יהא דינה של חוויית הקריאה כדין אותו "גרגיר שאוגר ומזין את הצמח" וכך מרחיב גבולות עולם ומעשירו – אדרבה ואדרבה. 

1
על ספרות ופסיכותרפיה – שתי אהבות 

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני קוראת. בשנים האחרונות הספרות היפה כמעט החליפה את זו המקצועית. מהי קריאה עבורי? במיטבה פותחת הקריאה חלון לטריטוריות לא מוכרות או מוכרות קמעה והופכת אותן לחלק מעולמי, וכך מותחת את גבולותיו. היא מעשירה את הדמיון ואת עולם הרגש, מרחיבה את הדעת ומסייעת לנדוד בין עולמות ולפגוש את עצמי ואחרים דרך הטקסטים. עיתים היא עניין לפנאי ועיתים היא כורח ממש, בעל כוח מרפא ומחיה כמו טיפול. 

בספרם של עמוס עוז ושירה חדד 'ממה עשוי התפוח', שבו הם משוחחים ביניהם על "כתיבה ואהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים", אומר עוז שעבורו הספרות היא מתנה. היא מאפשרת "הנאה של התוודעות", גם לזר וגם למוכר. מה שקורה בהתוודעות הוא "שהכול מתרחב פתאום".⁶ זוהי מתנת הספרות, וכפי שחדד מדייקת, מתנת האמנות כולה. וזוהי גם מתנת הטיפול במיטבו, זה שצלח. 

אין זה סוד כי הסופרים והמשוררים המוכשרים באמת הם גם חוקרי ומפענחי הנפש הגדולים ביותר; יש להם היכולת הנדירה לתאר את נפש האדם על נפתוליה, מכאוביה ונפלאותיה. ואולי המשיכה של כל אוהבי הספרות מקורה בהבנה שיש בה ללמד אותנו על החיים שלנו; על החיים שהיינו רוצים שיהיו לנו, או על אי היכולת לחיות את החיים האלה. ובלשונו הנפלאה של מרסל פרוסט בחיבורו 'על הקריאה', "כל זמן שהקריאה משמשת לנו מורה דרך וכל עוד מפתחות הקסמים שבידיה פותחים לנו, בתוכנו פנימה, את הדלת לחדרי מגורים שלא היה עולה בידינו לחדור אליהם בכוחות עצמנו, תפקידה בחיינו מבורך."⁷ 

כמי שמקדישה את עיקר יומה – ולפעמים גם את לילותיה – להבנתה ולחקירתה של נפש האדם, לא ייפלא שהספרות והספרים הם אהבתי הגדולה. אבל עדיין עולה השאלה, מה יש בה בספרות שמקרב אותה כל כך למפגש הטיפולי? 

גיבורת סרטו של וודי אלן 'אישה אחרת' – פרופסור לפילוסופיה בת חמישים, נשואה וללא ילדים – שוכרת דירה במרכז העיר בשל עבודות בנייה בבניין שלה כדי לעבוד על ספרה. בדירה החדשה יש פתח אוורור, דרכו היא שומעת את השיחות הפרטיות של המטופלים בקליניקה של פסיכיאטר שכן. 

האם אפשר שוודי אלן ביקש לתת ביטוי לאותה משאלה אנושית, עתיקת יומין, המתממשת יום־יום בעבודת המטפל, "המציצן האולטימטיבי", להציץ לחדרי נפשו של האחר ולראות בהם מופעים של עצמו, כפי שעושה הספרות? האם גרעינה של הסקרנות המציצנית הוא בהשתוקקות הילדית לדעת מה עושים הוריו של הילד בחדר המיטות בהיעדרו? אותה סקרנות לסצנה הראשונית (Primal Scene) שהאנליטיקאים רואים בה חוויה מכוננת לקיום האנושי? 

הגיבורה בסרטו של אלן נשבית בקולה ובסיפורה של מטופלת אחת, ששמה הופ (תקווה), וסיפורה גורם לה לבחון את חייה שלה. חשבון הנפש כולל מפגש עם אותה מטופלת, ומסתיים בהחלטה לשינוי למרות ההחמצות הרבות בעברה. כך, מה שהחל כמפגש אקראי עם הופ, הוביל הלכה למעשה לשינוי. ניתן לראות בסרטו של אלן הצצה והמחשה כפולה, הן לחדר הטיפולים והן לספרות. חשבון הנפש של הגיבורה הוא הדגמה ממשית של טיפול. גם אנו הצופים בסרט זוכים דרך הסיפור להביט לחדרי הנפש של גיבוריו, או לזה של וודי אלן עצמו כבורא הסיפר, ובכך להשליכם על חיינו. 

הסרט 'חיים של אחרים' סב גם הוא סביב הצצה לחייו של האחר. גיבור הסרט, סוכן שטאזי נאמן במזרח גרמניה, מציץ ועוקב אחר זוג אמנים – סופר שנחשד בעוינות למשטר, ובת זוגו השחקנית. לב הדרמה הוא המהפך וההתפכחות של סוכן השטאזי, שברגע אחד מכריע מציל את הסופר שלתוך חייו הציץ ומשלם על כך מחיר כבד בחייו שלו. 

על אף השוני בין שני הסרטים, בולט בשניהם טיבה המתמיר של ההצצה לחייו של האחר. זוהי האנלוגיה לספרות, ולא פחות מכך למלאכת הטיפול. הטיפול מאפשר לאדם להציץ על עצמו בנוכחותו של זולת מיטיב; זו הסיטואציה הטיפולית מעצם טבעה. 

בניסיון לבחון את שאלת הקשר בין שתי הדיסציפלינות הללו, ספרות (קריאה) ופסיכותרפיה, עולות כמה פריזמות. 

מעשה בשניים – הטנדו 

שני התחומים מחייבים טנדו, של אני ואתה, מטופל ומטפלת, ספר וקורא. בשני המקרים המפגש הוא שמחולל זאת. המפגש הוא אינהרנטי גם לטיפול וגם לקריאה. הספר, כדי להתקיים, זקוק לקורא שקריאתו הפרטיקולרית מחוללת את הקריאה. כך, ספר שלא נקרא הוא כמו מטפלת ללא מטופל. מה שהופך אדם למטפל הוא המפגש הטיפולי. ידע מקצועי נרכש הוא פועל יוצא של אותו מפגש. שאלות של הערכה – של חוויית הקריאה או ערכו הטרנספורמטיבי של טיפול – הן משניות למפגש עצמו. מכאן ראשוניותו לשתי הדיסציפלינות. הסופר עמוס עוז אמר שמרגע שהספר יצא לדפוס, הוא הופקע מידיו ועבר לרשותו של הקורא. בכך הוא נתן ביטוי למה שהיום מקובל לכרוך עם מאמרו של רולאן בארת, 'מות המחבר' (והולדת הקורא), שהעמיד את הקורא הפרטי במרכז הבמה, כמי שאחראי לקריאה, לא פחות מהמחבר. 

יש בדברים גם להצביע על טיבה של הקריאה כתופעה פרטיקולרית, שמתקיימת כל פעם מחדש ובאופן שונה בין קורא לספר. יתרה מזאת, כל קורא – אומרת רייצ'ל קאסק בספרה 'מעבר' – הרי מגיע לספר כזר, והספר צריך לשכנע אותו להישאר. כי הספר, או הטקסט, אם להשתמש במינוח מתורת חקר הספרות, הוא המצע הרדום שהקורא צריך להעירו, להקימו לתחייה על ידי כינון המשמעות עבורו. כך, אין קריאה אחת דומה לאחרת, אפילו אצל אותו קורא. כי הקורא הוא שותף לתהליך היצירה, מעצם הענקת המשמעות שהוא נותן לספר. המפגש הוא אפוא מפגש של כינון משמעות הדדי. כינון המשמעות ההדדי מתקיים גם בטיפול, שעיקרו אותה דרך משותפת שמשנה את ההולכים בה, מטופל ומטפלת כאחד. 

מפגש חוזר עם ספרים של ילדות או בגרות צעירה נשא עבורי כמעט תמיד טעם אחר מפעם, מעט כמו לקרוא ספר חדש. מרסל פרוסט אמר על כך שאלו העיניים שמשתנות ולא הנוף. גם כאן יש דמיון והלימה בין מה שקורה, או שראוי שיקרה בטיפול, לבין חוויית הקריאה. הקורא ש"נכנס לפרדס הקריאה" או המטופל שהשכיל לראות אחרת את נוף ילדותו, אינו אותו הקורא, אותו המטופל. הקריאה (הראויה) ובאנלוגיה הטיפול שצלח –

משנים את הסובייקט מעצם טבעם. 

נוסף על ההזדקקות למפגש דואלי כדי להתקיים, שתי החוויות מזמינות סוג של שקט או פסק זמן מהמולת החיים. אמנם הטיפול והקריאה עוסקים גם הם בחיים, אבל הם אינם החיים עצמם. הפרדוקסליות היא בדיוק שם. מה שמאפשר את אותה התבוננות בחיים היא היכולת לעצור, לעשות פאוזה מהשגרה ומהמרוץ. וכמו תמיד, מה שקובע הוא שאלת המידה; כשטיפול מחליף חיים, וכשקריאה הופכת להיות המקום היחיד שבו מתקיימים חיי רגש – זה כשלעצמו מעיד על בעיה. "הקריאה," הזהיר פרוסט, "עומדת על מפתן החיים הרוחניים; היא יכולה להכניסנו בשערם; היא איננה הם עצמם."^8א וכך גם הטיפול. 

יש מטופלים שחיי הערות שלהם צבועים בחרדה ובדיכאון. התחושה הדומיננטית עבורם היא של כעין מוות, משל הכול קמל ויבש. אין ארוס ואין חיות. ואז, כמו משום מקום, מגיחים חלומות צבעוניים, מלאי חיים והרפתקה. אלה גורמים שמחה ומעלים חיוך על שפתיי; בחינת אואזיס של חיים שעדיין אין להם ביטוי במציאות החיצונית, אבל הם ישנם. אפשר שבבוא היום יגיחו מהאפלה לאור היום. חוויית קריאה במיטבה דומה לאותו אואזיס רגשי שנגלה למטופל בחלומו. יש משהו מפתה הן בקריאה והן בטיפול כ"מחליפי חיים". יש והעוצמות הרגשיות שאדם יכול לחוות, בקריאה וגם במפגש הטיפולי, מטלטלות במידה כזו שקשה או שאי אפשר לשחזרן במציאות. 

עם זאת, ברור שחלק מהנאת הקריאה היא היכולת לחוות דרך הספר את מה שלא ניתן לחוות בחיים. כפי שהשעה הטיפולית לעיתים מאפשרת לחוות מה שמאיים לחוות אותו לבד, או בחיים בחוץ. כך שתי החוויות במיטבן מאפשרות הרחבה של מנעד רגשי, אימון על תפקודי עצמי חדשים וסימולציות נפשיות. זוהי אותה פרדוקסליות שהיא אינהרנטית לקריאה ולטיפול. מה שמאפשר את שתי החוויות – אותו שקט מחוץ לחיים – הוא גם זה שעלול להפוך אותן לבעייתיות. 

התכוונות לפנים הדברים 

בספרות יש מסורת של התבוננות מעבר לפני השטח, אל פנימיותם של הדברים. בכך הרי אינה שונה מהמעשה הטיפולי שבהגדרתו מנסה להתחקות אחר פנים הנפש ומחוזותיה – לא היכן שמוחזק, שמאורגן ושמור אלא היכן שנפרם, שמתפרק, שפוקע אריג הנפש. כשרואים מבפנים – מתמוטטים הסטריאוטיפים, נסדקת הפרסונה, ועימה נשמטת הדיאגנוזה שדרכה נראה המטופל בראשית הדרך. אז מציץ הפרטי והספציפי לאדם. כפי שאמר הרב קוק, "צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר." 

לא אחת נשאלתי בעיקר על ידי מטופלים, איך את לא מתעייפת? איך את מקשיבה לכל כך הרבה סבל ומצוקה יום אחרי יום? התשובה היא בדיוק שם, במפגש הדיאדי והייחודי שבין המטופל לביני. ואין מפגש אחד דומה למשנהו, גם עם אותו מטופל. פרט לפגישת ההיכרות הראשונית (In-Take) המכוונת לאיסוף מידע אינפורמטיבי, המאמץ או ההתכוונות הם למפגש מבפנים, היכן שכואב וחרד ומבולבל וחסר. לא כל מפגש הוא כזה. רבים הם "מפגשים שמורים, מפגשים ארוזים", אלא שהכוונה וההתכווננות הן תמיד לשם, למגומגם, לקטוע, למפורק, לכואב, ללא ידוע, למאיים. 

השפה 

על מרכזיותה של השפה בשתי הדיסציפלינות אין עוררין; הן הספרות והן הפסיכותרפיה מתמודדות עם השאלה איך מתארים במילים את מה שקורה לנו באמת. האמת במובן זה היא האמת הרגשית של החוויה. מעמדה של השפה הוא אפוא פרדוקסלי; מחד, המילים יהיו תמיד "אויבי המציאות" כאמרתו של הסופר ג'וזף קונרד, ומאידך רק דרכן ניתן ללכוד את אותה מציאות חווייתית מהותית. 

מבחינה התפתחותית, כבר בשלב הראשוני של חניכת השפה על ידי הילד, אין השפה רק ראי של המציאות אלא לא פחות זו שמעצבת אותה. היא אינה רק אמצעי תקשורת למערכת היחסים הראשונית (אם־תינוק, אב־תינוק), אלא גם זו שקובעת יחסים אלה. ללא שפה, אומר הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן, לא קיים כלום. השפה היא למעשה קצה של מהות אחת ותחילתה של אחרת. היא מציינת את שינוי הצורה, את המעבר מקליטה ומחוויה להעברה ולתקשורת של חוויה זו. כלומר, רק באמצעות השפה והמילים ניתן "לדעת" מה באמת מרגישים. למשל, להבחין בין להרגיש "לבד" לבין להרגיש "בדידות"; או ההבדל בין להרגיש "מועקה" לבין להרגיש "חרדה" או לחוש "פחד". 

כך מנסה השפה להתחקות אחר האמת הרגשית של החוויה הפרטית של המטופל, שהיא כואבת ומבזה, מרטיטה ומשפילה, מלהיבה ומפעימה, או חוויה שאין לה מילים. ואולי אין זה מקרי שהמילה "שפה" נגזרת משני חלקי הפה, כשהשפתיים משמשות שער לדיבור. כשהשפתיים חתומות – נותרת הלשון (גם כמילה נרדפת לשפה) דוממת. כשהשפתיים נפתחות, משתחררת הלשון. השפה היא אפוא זו שמַבנה מציאות לא פחות משהיא מארגנת את החוויות עבור האדם. היא גם זו שדרכה מתקיים שיח ביני לבין עצמי וביני לזולתי. 

פיתוח יכולת הקשבה לדרך שבה משתמש המטופל בשפה, במילים, הוא אתגר מרכזי שניצב בפני המטפלת במפגש הטיפולי. מקומם של המשוררים והסופרים (וביניהם כמובן הכותבים הפסיכואנליטיקאים) הוא מרכזי, מעשיר ותורם לפיתוחה של אותה יכולת. במובן זה, כתיבה טובה –

דהיינו שימוש "טוב" בשפה ובמילים שמעשיר את ההקשבה – יכולה, כדברי הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן, "להביא את השפה לחיים ואת החיים לשפה."⁹ חשיבות הדבר אינה רק עבור המטופל, אלא גם עבור קורא ספרות או שירה. אותה העשרה הדדית שמביאים השפה לחיים והחיים לשפה –

שעליה מצביע אוגדן בקריאתו את ויניקוט – היא גם זו שמבחינה בין ספרות טובה לטובה פחות. את יכולתה של שפה חיה להפיח חיים בטקסט שבתורו אכן מחיה את הקורא, מכיר כל אוהב ספרות.^ב

שפת הטיפול היא שפת הנפש, שפת הרגש. לעיתים, כמו בספרות ויותר מכך בשירה, השפה הנדרשת לטיפול היא "שפת הדימוי", שפת המטפורה. זו מאפשרת יותר מכול ללכוד חוויה, לצייר את שלא ניתן להביע אלא כך. השימוש במטפורה כשלעצמו מבטא פעולת התמרה, מהתנסות בחוויה הרגשית לאמירת אותה הרגשה שהיא מעוררת. כשיהודה עמיחי כתב, "את פותחת את המקרר, מוארת מתוכו באור שמעולם אחר,"¹⁰ הוא מצליח להשתמש בדימוי – שגור ובנאלי – כדי להעביר חוויה רגשית של אוהב על אהובתו, שמשנה גם עבורנו הקוראים את הדרך שבה נחווה העולם, עולם האוהבים.

כך, כפי שכותב אוגדן, השימוש בדימוי לא רק בורא חוויה חדשה עבור מחברו, אלא מבטא צורה של מודעות עצמית המתווכת על ידי סמלים מילוליים. היכולת של המטופל להשתמש במטפורה כדי ללכוד בה חוויה, מהווה כשלעצמה היבט טיפולי חשוב.

"אני מרגיש שאני עומד עם מחבט בייסבול ביד מחכה לכדור," אומר מטופל. "ו..." אני מקשה, "לא מגיעים כדורים?" "זהו, שאני כבר לא יודע אם לא מגיעים כדורים או שגם אם מגיע כדור אני לא חובט."

ומטופל אחר, שואל־לא־שואל בתחילת פגישה, "אני מבין שאין לי ברירה, שאני צריך לדבר על הרגשות שלי?" כשאני שותקת הוא עונה, "אם לא (אדבר) זה יהיה כמו לגשת לטיפול אצל רופא שיניים ולא לפתוח את הפה." 

פעמים רבות מגיע מטופל ולו שפה דלה, שמשקפת עולם רגשי עני ולא מפותח, או שהיא ביטויו של עולם פנימי עצור, אצור וצר, כמו בדיכאון או בחרדה. פעמים אחרות מבטאת שפתו הראשיתית של המטופל עולם קונקרטי, חסר דמיון ומעוף. חולף זמן עד שנלמדת שפת הטיפול, שמעודדת ואף מחייבת שימוש מטפורי שמצליח להעביר "כמו מה" מרגישים. זוהי שפה שעולמה הוא העולם הפנימי, המאוכלס קולות ומבעים מעולמו של המטופל, לרבות תמונות מעברו, שפת חלומותיו, משאלותיו, פחדיו וכיסופיו. ככל שאוצר המילים גדל, כן מתעשרת היכולת של המטופל לתאר, להכיר ולהכיל את עולמו הפנימי. במקום חלוקה דיכוטומית לשחור ולבן, נברא מופע רבגוני ובו פָּלֵטָה צבעונית ועשירה ברגשות, חלקם סותרים זה את זה וחלקם משלימים או הרמוניים.

כך, עצב יכול להיות גם דיכאון ומרה שחורה וכאב לב, ודאבה ויגון, ותוגה ודכדוך. עצם היכולת להבחין בין כל גווניו של העצב, למשל, מרחיבה ומעשירה את גבולות עולמו הרגשי של האדם. 

על כך אמר ביאליק, שמי שעומד בפני לשון דלה – לעולם לא ירגיש בה טעם של חיים. דהיינו, שפתו העשירה של אדם מעניקה לחייו את טעמם. 

*המשך הפרק בספר המלא*