קרדיט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרדיט
מכר
אלפי
עותקים
קרדיט
מכר
אלפי
עותקים

קרדיט

4.5 כוכבים (160 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ליעד שהם

ליעד שהם (נולד בשנת 1971) הוא סופר, עורך־דין ומחברם של יותר משנים־עשר רבי־מכר, בהם משפט חוזר, עיר מקלט ולמראית עין. ספריו עובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

יש מי שלא מספיקה להם אצבע. הם רוצים את כל היד. 
לפקד ענת נחמיאס נמאס: מהאגו הפגוע של המפקד שלה, מהמשטרה, שלא סולחת לה על טעויות העבר, מבעלה שמתעניין רק בסטרטאפ שלו, מלהרגיש ענקית ומגושמת. 
כשהיא נקראת לבחון ממצא יוצא דופן ביער ראש העין, ענת מקווה להסחת דעת מכל זה, אבל חושדת שמתחת לפני השטח מחכים סודות אפלים. כדי לחשוף אותם יהיה עליה לפענח פשעים שהועלמו, לצרף רסיסי חלומות שהתרסקו ולפרום שקרים שהסתבכו. 
בהריון מתקדם וכשהיא מתמודדת עם משבר בחייה האישיים, ענת יוצאת לחקירה שתיקח אותה מחברות ביוטק שמגלגלות סכומי עתק לחדרי מיון, מאולפני טלוויזיה נוצצים לחדרי מתים, ומזוהר לזיוף.
החוקרת האהובה חוזרת ביצירה מורכבת ומתעתעת הבוחנת את המחיר שאנו נדרשים לשלם כדי לספר את הסיפור שלנו.
קרדיט הוא ספר המתח השניים עשר של ליעד שהם, מחבר רבי־המכר עד מפתח, משפט חוזר, מראית עין ועיר מקלט, שהפך לסדרת טלוויזיה. ספריו של ליעד שהם עובדו לטלוויזיה ותיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

פרק ראשון

1

"הסיפור הוא מה שחשוב," רוביק רכן לעברה ולחש באוזנה. הם ישבו בחדר הקבלה המהודר של קרן הון סיכון שמשרדיה העצומים וגבוהי התקרה הזכירו לה קתדרלה. לא רק ששפעו פרטי ריהוט וחפצים יקרים להחריד, אלא שנדמה לה שמי שעיצב אותם רצה לתת לבאים בשעריהם את התחושה שרצתה הכנסייה להעניק למתפללים — כמה היא גדולה וחזקה וכמה הם קטנים וחלשים. וכן, שהדרך לגן עדן עוברת דרכה.

היא נתנה בו מבט נוקב. עוד חמש דקות הם אמורים להתחיל את הפיץ׳. הם כבר דיברו על זה פעמים רבות. הוא ידע היטב מה דעתה.

"אני מזכיר לך, קרן: Fake it till you make it," רוביק המשיך בשלו.

היא זזה קלות בכיסאה, מתרחקת ממנו. רק זה חסר להם עכשיו, שפקיד הקבלה — שיושב פחות משני מטרים מהם — ישמע את הדברים ויספר לממונים עליו. אז באמת לא יהיה להם שום סיכוי. שערי גן עדן ייסגרו בפניהם.

"כולם עושים את זה," הוסיף והחווה בראשו לעבר חדר הישיבות, שבו ניסו עכשיו יזמים אחרים למכור את מרכולתם.

אם היתה יכולה היתה מתרחקת ממנו עוד יותר, אלא שאין לה לאן. הכיסא עליו ישבה עלה בוודאי עשרות אלפי שקלים, אבל העניק מרחב מצומצם לתמרון. במקום זאת, הצמידה אגרוף לפיה וכחכחה בגרונה כדי לסמן לו שיחדל.

"עוד כמה דקות," פקיד הקבלה, שחשב כנראה שהכחכוח מופנה אליו, הרים אליהם את מבטו. "היו היום הרבה פגישות," הוסיף, רומז להם שהם אינם ילדים יחידים, שאף אחד לא מחכה להם. כאילו שלא ידעו.

"אין שום בעיה," חייכה אליו, מקווה שלא שמע דבר. "אנחנו נמתין."

כבר חודש שהם מתכוננים לפגישה בפני ועדת ההשקעות של הקרן הזו. היא לא הראשונה וגם לא השנייה שלהם. בינתיים כולם השיבו להם בשלילה. היא מבינה את הלחץ של רוביק. הקלפים בחפיסה שלהם עומדים להיגמר. גם היא לחוצה.

היא ידעה שזה יהיה קשה, שהמסע יהיה ארוך. רוביק הזהיר אותה מראש שלא תסתנוור מכל סיפורי ההצלחה שמדווחים עליהם בחדווה בתקשורת וברשתות החברתיות, ותצפה לניצחון מהיר. על כל תשובה חיובית יש מאה שליליות ורבים מספרים על הצלחות שלא היו ולא נבראו או לפחות מייפים מאוד את האמת. ועדיין, קיוותה שאצלם יהיה אחרת, מהיר יותר, שכל המשקיעים האלה יראו את מה שהיא רואה.

בינתיים, כאמור, אף אחד לא ראה. רוביק משוכנע שהסיבה לכך אינה נעוצה במה שהם מוכרים, אלא באופן שבו הם מוכרים. או במילים אחרות — בה.

"קרן, בבקשה..." הוא לא ויתר, ולמרות שפקיד הקבלה ניסה להיראות כמי שעסוק בדברים אחרים, היא ראתה על פניו שהפעם שמע בוודאות והוא סקרן לדעת מה בדיוק הבקשה. רוביק, עם הכריזמה והביטחון העצמי שלו, לא נראה כמו מישהו שמתחנן.

"תפסיק," נזפה בו, "פשוט די."

אין לה סיבה לכעוס עליו. גם הוא, כמוה, שם את כל הז'יטונים שלו על חלבון ה־BC15 שלהם. לפני שבוע הודיע להם דיקן הפקולטה, פרופ' קיש, שאם לא ישיגו השקעה חדשה, האוניברסיטה תמשוך את ידיה מהפרויקט. כספי המענק, שיצרו אצלם כל כך הרבה תקוות, עומדים לאזול בעוד כשבועיים, וקיש, מצידו, לא מתכוון להשקיע אגורה. היא ניסתה לשכנע אותו שייתן להם עוד תקופת חסד, אבל הוא ממאן. מאז שאתי נפטרה, אין מי שידבר למענה אצל הדיקן. זה רק רוביק והיא, ורוביק, עם כל הקסם האישי שלו, הוא בסופו של דבר חייל פשוט, זוטר אפילו ממנה.

בלי גיבוי של האוניברסיטה, לא רק שלא יוכלו להמשיך במחקר ולשלם עבור הפטנטים שעומדים לפוג, אלא שאף אחד לא ירצה לגעת בהם. מי שהאוניברסיטה זנחה, מסתובב עם אות קין על מצחו. כולם רוצים את מה שאחרים רוצים, לא את מה שאחרים דחו.

"זה חיים או מוות," רוביק המשיך לדקלם סיסמאות שכבר ידעה.

היא העמידה פנים כאילו לא שמעה אותו. אם יראה שהיא מתעלמת, אולי יפסיק.

שוב ושוב חזרה בראשה על הדברים שעוד כמה דקות תאמר להם: BC15 הוא חלבון הקיים על פני המעטפת של תאים מסוימים בגוף, ביניהם חלק מהתאים המרכיבים גידול סרטני. החלבון נמצא גם אצל אנשים בריאים, אבל המחקרים שלהם מראים שהוא יכול להיות סמן לסרטן השחלה. אצל נשים שפיתחו את הסרטן יש ריכוז גבוה שלו בהפרשות וגינליות. סרטן השחלה הוא הגידול הגינקולוגי השני בשכיחותו והשישי הנפוץ ביותר אצל נשים. הוא קטלני, בין היתר, כי קשה מאוד לאתר אותו מוקדם. אין דימום, כמו בסרטן הרחם. כשהוא מתגלה, אפשר לרפא רק מיעוט של מקרים. מה שהם גילו הוא שריכוז החלבון עולה כבר בשלבים הראשונים של התפתחות הגידול, ולכן מאפשר לתפוס את הסרטן בראשיתו.

גילוי מוקדם מציל חיים. גילוי מוקדם מציל חיים.

כאן היא תיקח נשימה ותיתן להם לעכל, ורוביק יעביר לשקף שמציג את מספר הנשים שאפשר להציל כל שנה בישראל, באירופה, בארצות הברית, בעולם. כמו שלמדו בפגישות הקודמות, האנשים שיושבים מולם מתעניינים פחות בהצלת חיים ויותר בכסף, ולכן בשקף הבא הם יראו איזה חיסכון עצום יהווה גילוי מוקדם עבור מערכת הבריאות, קופות החולים וחברות ביטוח.

כאן היא שוב תבצע עצירה מתודית. רוביק אמר לה שהיא מדברת מהר מדי והאנשים שיושבים מולה לא מצליחים לקלוט את כל המידע. צריך לתת להם גם אפשרות לשאול שאלות. שאלות קשות הן בדרך כלל סימן טוב. הן מראות על התעניינות. שתיקה בפגישות כאלה פירושה לרוב הוא אדישות.

השאלה הראשונה תמיד תהיה על המתחרים בשוק.

בשלב הזה הם יעברו לשקף הבא. רוביק ייקח את רשות הדיבור. מדע זה היא, ביזנס זה הוא. הוא יציג את שוק הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השחלה. במצגות הראשונות הם דיברו על שוק קטן, שאפשר להפוך בו לשחקן מרכזי. הם למדו שהמילים "שוק קטן" מחסלות כל אפשרות להשקעה, כולם רוצים שוק גדול, ענק, שהם יהיו בו הכי גדולים. ולכן הוא יאמר, "שוק בצמיחה מטאורית שמחכה לשחקן מרכזי שיכבוש אותו."

"אנשים לא עושים בדיקות," יקטע אותם מישהו, סביר להניח שגבר. "את בעצמך אמרת," ייתן בה מבט מאשים, "שזה הסרטן השישי הכי נפוץ. הרבה נשים לא נבדקות לגילוי מוקדם של סרטן השד, אז לזה?"

"נכון," ימהר גבר אחר להסכים איתו, "גם אם זה עובד, כמה ירכשו?" יאמץ טון סקפטי מוגזם.

היא לא תענה מיד. היא תיתן לגברים שיושבים מולה את התחושה שהביסו אותה, שהצליחו להבין בחמש דקות מה שלא הצליחה להבין בשנים של מחקר. אנשים אוהבים להרגיש חכמים. בטח החבר׳ה האלה.

תשתרר שתיקה בחדר. המנכ"לית אולי תפתח את הפה כדי לומר, "טוב, אנחנו מודים לכם על הרעיון, בהחלט נשקול את זה," מה שאומר שהם לא ישקלו ולא כלום.

אלא שרגע לפני שזה יקרה היא תעבור לשקף הבא ותאמר שההמצאה שלהם מורכבת משני שלבים. היא בינתיים הציגה רק את השלב הראשון.

"שלב נוסף?" המנכ"לית או מישהו אחר ישאלו בהפתעה. אולי יציינו שזה לא מופיע במסמכים ששלחו מראש.

"לא רצינו לעשות ספוילר," היא תחייך. יש כאלה שמגיבים בדריכות, יש כאלה שזה עולה להם על העצבים. כך או כך זה מטעין את הפגישה, זה מוציא קצת מהאדישות, והאדישות כאמור היא האויב.

בשלב הזה היא תתחיל לדבר על החומר המגיב, הריאגנט, שהם התחילו לפתח אצלם במעבדה. הוא יגיב במהירות לחלבון ויזהה אותו. הם מאמינים שאפשר יהיה להכניס אותו לתחתוניות של נשים. הריאגנט יזהה את חלבון ה־BC15 ויוכל לאותת — באמצעות שינוי צבע — שיש צורך לעבור בדיקות נוספות.

"רפואה מונעת מושלמת," רוביק שוב יתערב, "האישה לא צריכה ללכת לעשות בדיקה. אין פה שום החלטה שהיא צריכה לקבל או לנקוט צעד אקטיבי. הכול פסיבי. הריאגנט שמזהה את החלבון נמצא במוצר שהיא משתמשת בו בלאו הכי. Bundle Pricing בצורה הכי פשוטה וטבעית שלו."

כאשר מוצר נרכש לא במיוחד אלא כחלק מחבילה, אפשר לעשות הרבה כסף. הרבה מאוד כסף.

רוביק ידבר על מחיר הבדיקה, יציג את העלות הנוספת למחיר התחתוניות, את שיתופי הפעולה הפוטנציאליים, את גודל השוק שאפשר להתפרש בו. שוק ענק.

הוא ינצל את הזמן שבו הם בדרך כלל מחשבים בראש כמה כסף ניתן לעשות רק משיתוף פעולה עם יצרני התחתוניות כדי לדבר על הניסיון שלה, על התארים בהצטיינות, על הדוקטורט. הוא יחמיא לה ויציג אותה כמדענית פורצת דרך, בת החסות של פרופ' אתי לפידות, זיכרונה לברכה, כלת פרס ישראל. הוא יתאר אותה כיחידה שיכולה להרים את הפרויקט הזה. הוא ידבר גם על עצמו, אך במידה. היא הדוקטור ביניהם. הוא יספר איך, כסטודנט לתואר שני, חבר אליה כדי לעזור לה להגשים את החלום. הוא ינסה ליצור הקבלה בינו לבינם. כמו שהוא סיכן הכול כי האמין בה כל כך, גם הם יכולים.

בשלב הזה הם תמיד מרגישים על הגל, כאילו החדר שלהם.

בכל הפגישות האחרות שלהם, הגל היה קצר מאוד.

הפתיחה שלהם חזקה אבל משהו מתקלקל בדרך, הם לא מצליחים לסגור עסקה. ובסופו של דבר זה מה שחשוב — לסגור עסקה, לקבל השקעה.

מישהו יתחיל לשאול על הניסויים שעשו, הנתונים שיש בידיהם, הוצאות שיידרשו כדי להשלים את הדרך.

בתצוגות הראשונות הם אמרו את האמת. אין להם מספיק ניסויים. כמו כל דבר ברפואה, התהליכים עולים הרבה כסף. אין קיצורי דרך. צריך להגיע לוודאות מוחלטת. זה משהו שמאפיין כל המצאה רפואית. וכן, יש גם חשיפה משפטית. נשים שיקבלו תשובה חיובית מהריאגנט וירוצו בבהלה לעשות בדיקות חודרניות רק כדי לגלות שאין להן כלום. ומצד שני, חמור יותר, נשים שהריאגנט לא יגלה אצלן את החלבון למרות שגידול יתפתח אצלן בשחלה.

במסגרת הפקת לקחים שעשו אחרי הפגישות הקודמות, הם התחילו קצת לעגל פינות. הקטינו את המספרים בעמודת העלויות והציגו מתווה משפטי שכתב להם חבר של רוביק, שמקטין את החשיפה. הם גם ניסו להראות שהאינדיקציות שלהם אמנם מאוד ראשוניות אבל גם מאוד חיוביות ויש סיכוי טוב — אפילו מצוין — שזה עובד.

"למה אתם צריכים כסף בשלב הזה? למה האוניברסיטה לא ממשיכה לתמוך בכם?" מישהו ישאל.

הם ידברו כאן על קיצוצים, שינויים בפקולטה, ולאט לאט יראו איך מי שיושבים מולם מתחילים לאבד עניין, איך הם מסתכלים עליהם פחות ובנייד יותר.

אנשים לא אוהבים להשקיע במי שרק התחיל, שצריך ללכת איתו דרך ארוכה. קרנות הון סיכון לא רוצות להשקיע בעם הנצח.

בשלבים האלה היא שוב תחשוב כמה אתי לפידות חסרה לה, כמה היא מתגעגעת אליה, כמה הכול היה יכול להיות שונה אילולא התאונה הטיפשית והאיומה במעבדה שלה. אתי לא היתה רק משיגה עבורם את המימון, אלא היתה תומכת בה, כפי שעשתה לאורך כל הדרך.

"הסיפור שאנחנו מספרים לא עובד. את מדעית מדי בהצגה שלך. קרה מדי. כדי להשקיע בנו הם חייבים להתחבר אלינו רגשית, להאמין שנתאבד על ההמצאה הזאת," רוביק ספק אמר, ספק האשים בתום עוד פגישה שנכשלה.

ולכן, בפיץ׳ האחרון שלהם, למרות שלא רצתה, סיפרה להם על אחותה שנפטרה מסרטן השחלה ועל כך שנשבעה לעצמה שתעשה הכול כדי שלנשים כמוה תהיה אפשרות לגילוי מוקדם. לכן הלכה ללמוד ביולוגיה. לשם כך הצטרפה למעבדה של פרופ' לפידות, זיכרונה לברכה.

לא רק שהחשיפה התישה אותה, כשהתבוננה בפניהם ידעה גם שלא הצליחה לגעת בליבם. רוביק טוען שלרבים מהחוקרים יש סיפור אישי שהיה המנוע למחקר שלהם. ועדות ההשקעות רגילות לשמוע סיפורים על הורים, בני זוג, אחים או ילדים מתים.

צריך משהו מקורי, אמר לה.

היא הסכימה עם רוביק שהסיפור שהם צריכים חייב להיות מהסוג של "כאן ועכשיו". משהו אישי שקרה לאחרונה — ולא לפני עשר שנים. משהו שיראה להם גם שהדרך לא עד כדי כך ארוכה. השאלה, כמו בכל סיפור, היא מה?

לפני שלושה ימים התקשר והעיר אותה בשתיים בלילה כדי להגיד לה שיש לו פיצוח: הוא מצא סיפור מושלם, כזה שיש בו כל מה שחיפשו. לאחר שתיאר לה בהתרגשות את הנרטיב שבנה, היא הודתה שהסיפור מוצלח, אבל באותה נשימה גם הודיעה לו שאין סיכוי שתספר אותו. היא לא מוכנה לעוות את האמת עד כדי כך, ובוודאי לא לקחת חוויה כל כך טראומטית ולהפוך אותה לכלי שיווקי.

מאז הוא אינו מפסיק ללחוץ עליה. כדי להצליח צריך לשקר, אפילו להרוג, זה ג'ונגל שם. אנחנו לא ממציאים את החוקים, הם נקבעו כבר לפנינו. אנחנו רק משחקים את המשחק כדי לשרוד.

בכל הקשור ליכולת המדעית והיכולת העסקית, רוביק הוא ד"ר ג׳קיל ומיסטר הייד. כמדען הוא לא רק די ממוצע אלא הססן. כאיש עסקים הוא יצירתי, נחוש וחסר מורא.

"חיים או מוות, קרן, תזכרי…" רכן לעברה פעם נוספת, מבהיר לה שהוא אינו מתכוון לוותר, "אם נמשיך לספר אותו סיפור, נקבל אותה תשובה."

"סליחה," פנתה לפקיד הקבלה, קוטעת את רוביק, "היכן השירותים?"

היא יצאה מחדר ההמתנה במהירות, עוד לפני שהפקיד סיים להסביר לה. לשמחתה, רוביק לא יצא בעקבותיה, כפי שחששה שיעשה.

היא עמדה לצאת מהתא כששמעה את שתי הנשים נכנסות. היא זיהתה את קולה של אחת מהן כשייך למיכל קליין, המנכ"לית של הקרן. היא נותרה לשבת בתא. היא לא רצתה שהמפגש הראשון ביניהן יהיה בשירותים.

"אני מתה מרעב. מה יש לנו עכשיו?" שמעה את מיכל שואלת.

"סרטן שחלה," ענתה לה השנייה, "שני חבר׳ה צעירים עם תוצאות מאוד מאוד ראשוניות…"

"כן, קראתי את החומר. נעשה את זה מהר. תכתבי לרוי שיזמין לי את הסלט עוף שאכלנו שבוע שעבר, אבל שירגיעו הפעם עם ה…" הדלת נטרקה מאחורי שתי הנשים.

אז הנה, הכול הסתיים לפני שהתחיל. היא נזכרה במחקר שקראה בכתב עת מדעי. נבחנו שם יותר מאלף תיקים שנידונו במסגרת ועדה מקצועית העוסקת בשחרור מוקדם של אסירים בישראל. ניתוח החלטות הוועדה העלה שהסיכוי לזכות בשחרור מוקדם צנח ככל שהתמשכו הדיונים. כך יצא שאסיר מספר שתים־עשרה מעולם לא שוחרר. ברירת המחדל של ועדת השחרורים — כמו גם של ועדת השקעות בקרן הון סיכון כזו — היא לדחות בקשות, וככל שמקבלי ההחלטות רעבים ועייפים יותר, הנטייה שלהם לברירת המחדל, להחלטה הפסיבית של דחייה, גדולה יותר.

היא יצאה מתא השירותים והביטה על עצמה במראה. איזה סיכוי בכלל יש לשני חבר׳ה צעירים עם תוצאות מאוד מאוד ראשוניות לגרור מנכ"לית קרן השקעות רעבה — לפעולה?

"בסך הכול להקדים תוצאה לסיבה," רוביק ניסה לגמד את מה שהציע שתעשה, "לשחק קצת עם לוחות הזמנים," כינה את השקר שהגיש לה.

היא המשיכה להביט בבבואתה. אם יקבלו גם הפעם תשובה שלילית, הפרויקט ימות. המחקר ייפסק, הפטנטים ייפלו. אולי רוביק צודק והשקר יעניק להמצאה שלהם חיים? זו טיפשות מוחלטת לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולקוות בכל פעם שמשהו ישתנה. הרי את הפיץ' שהיא הולכת לעשות עכשיו כבר עשתה — ונדחתה. אז למה שהפעם תהיה שונה? היא צריכה משהו חדש. סיפור אחר.

"איפה היית?" גער בה רוביק כשחזרה מהשירותים, "כולם מחכים לנו."

כל העיניים היו נשואות אליה. למרות שמיכל קליין ניסתה להסתיר זאת, קרן ראתה שהיא מבליעה פיהוק. היא ידעה שגם רוביק ראה. לפני חודש, מבלי שביקשה, ביקש מאביו הלוואה שתאפשר להם להמשיך. הוא גם משך בהרבה חוטים וביקש טובות מאנשים שידעה שלא רצה לבקש מהם טובה, כדי לקיים את הפגישה הזאת. היא לא יכלה לבקש שותף נאמן ומחויב ממנו.

היא חייבת גם לו לנסות ולהצליח.

היא נשמה עמוקות. למרות השנים שעברו, זכרה כל מה שנאמר שם, בקליניקה של הרופא.

"צהריים טובים," פתחה והעבירה את מבטה בין כל היושבים בחדר, מנסה ליצור קשר עין, "שמי ד"ר קרן חורש ואני רוצה לספר לכם איך החיים שלי ניצלו. במסגרת עבודתי כחוקרת באוניברסיטה, עשיתי לפני פחות משנה את הבדיקה שאני עובדת עליה עם עמיתי, רוביק קפלן. עשיתי אותה בלי חשש. הרגשתי מצוין, הייתי בריאה. אמנם אחותי נפטרה מספר שנים לפני זה מסרטן השחלה, מה שהביא אותי למחקר הזה, לנסות ולמנוע מנשים צעירות כמו אחותי למות, אבל הייתי במעקב תמידי. חמש דקות לאחר מכן קיבלתי את התוצאה. הבדיקה הראתה שריכוז החלבון BC15 בגופי אינו נורמלי. התגובה הראשונה שלי היתה אי־אמון. חודשיים קודם לכן עשיתי בדיקות והכול היה תקין. הייתי בטוחה שיש כאן טעות — או שהחלבון BC15 אינו סמן טוב מספיק לסרטן או שהריאגנט שפיתחנו אינו מגיב טוב לחלבון. בידיים רועדות ולב הולם ערכתי שוב את הבדיקה. ושוב, אותה תוצאה. בדיקות נוספות הראו שאכן, יש לי סרטן, וחייבים לפעול מהר. כל יום שעובר מקטין את סיכויי ההחלמה. התחלתי טיפולים מיד. הם גבו ממני מחיר פיזי ונפשי כבד מנשוא. יש דברים שלא אוכל לעשות, דברים שמאוד רציתי. אבל אני בחיים. הסרטן שצמח בגופי הוסר. החיים שלי ניצלו. אני רוצה לספר לכם עכשיו על הבדיקה הזאת. הבדיקה שבזכותה אני עומדת כאן בפניכם."

ליעד שהם

ליעד שהם (נולד בשנת 1971) הוא סופר, עורך־דין ומחברם של יותר משנים־עשר רבי־מכר, בהם משפט חוזר, עיר מקלט ולמראית עין. ספריו עובדו לטלוויזיה ולתיאטרון, תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה בינלאומית.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

להסיח את הדעת מהפרזות המותחן החדש של ליעד שהם יעיל ומהנה למדי לקריאה, אבל הוא סובל מהיעדר פשטות, גודש מיותר וחלקים שאינם אמינים

מדגיש שפעמים רבות מעשי פשע משתבשים. מתוך הסרט 'החטא ועונשו'.

לאחרונה אני חוזר וקורא במה שמבחינתי הוא סלע קיום ואבן שתייה ספרותיים: יצירת דוסטויבסקי. ב'החטא ועונשו', אותו קראתי בהתפעלות מחודשת, שמתי לב הפעם למה שפחות החשבתי כקורא צעיר יותר, כאשר, אכן כמו אדם צעיר, התלהבתי בעיקר מהחלק ההגותי של הרומן: הגאוניות של קטעי הפעולה. בראש ובראשונה בתיאור רצח הזקנה המלווה בריבית. ועיקר הגאונות – הפשטות. ראשית, רסקולניקוב, כזכור, נגרר לרצח נוסף, לא מתוכנן, של קרובתה של הזקנה; כי, בגאונותו, לדוסטויבסקי חשוב להדגיש שפעמים רבות מעשי פשע משתבשים. שנית, פיזור הנפש המצמרר שגורם לרסקולניקוב לרצוח את ליזוואטה, הקרובה, כשדלת הבית פתוחה לרווחה! שלישית, הרגע המותח עד הקצוות, כשרסקולניקוב מצוי מעבר אחד של הדלת ושני לווים חשדנים דופקים עליה נמרצות מבחוץ. רביעית, חמיקתו של רסקולניקוב "על הקשקש": הסתתרותו בדירה ריקה משתפצת, כשמשלחת חיפוש שלמה עולה במהירות לחקור מה אירע לזקנה. איזה מתח! ובאלה אמצעים טבעיים ופשוטים ואמינים הוא נבנה!

המותחן החדש של ליעד שהם יעיל ומהנה למדי לקריאה, אבל הוא סובל מהיעדר פשטות, גודש מיותר וחלקים שאינם אמינים; כלומר, הנאת הקריאה נשענת על העלמת עין מכל זה. רב-פקד ענת נחמיאס (שכיכבה גם ברומן המתח הקודם המוצלח שלו, 'עד מפתח') חוזרת לחקור כאן מציאתה של אצבע כרותה ולאחר מכן גופה שהייתה מחוברת אליה. הגופה נקשרת בשמו של איתמר קלנר, עורך דין שחשף שמדענית ומנהלת כריזמטית ומצודדת של חברת ביוטק, המפתחת אמצעים פשוטים לגילוי מוקדם של סרטן השחלה, ד"ר קרן חורש שמה של המדענית, לא העניקה קרדיט ראוי לאחראים האמיתיים לתגלית המדעית שניצבת בבסיס המוצר שלה.

מלבד היכולת המקצוענית לשמור על קצביות ומתח, חלקים מהנים בספר הם אלה שבהם מפגין שהם בקיאות בעולם הביוטק, או כשהוא מתאר באמינות עבודת משטרה סיזיפית. ישבתי והתפעלתי, למשל, במיוחד, מהדרך שבה ענת נחמיאס, שהפתולוג מבשר לה שהאדם שנרצח עבר ניתוח לתיקון אשך טמיר, מגלה את זהותו של הנרצח באופן הבא: היא מקבלת בצו בית משפט ממשרד הבריאות את רשימת המנותחים בגיל הרלוונטי; היא מנפה את המתים; אח"כ היא מקבלת בצו נוסף מידע מחברות האשראי והתקשורת על מי שלא ביצע אף פעולה בעשרת הימים האחרונים (מאז מועד הרצח). וכך "נותרו לה שלושים ושניים שמות. שלושים ושניים גברים בין הגילאים שלושים ושתיים עד שלושים ושבע, שעברו ניתוח לתיקון אשך טמיר, שלא השתמשו בנייד שלהם ולא הפעילו כרטיס אשראי בעשרת הימים האחרונים". בעבודת ניפוי נוספת היא מגיעה לשמו של הנרצח. אמין זה יפה. שהם גם יודע מתי להעניק לנו מידע ומתי להסתיר אותו. כך, רק בשלב מאוחר ומותאם לכוונות המתח, אך מבלי ליצור תסכול ובלבול אצל הקורא, מתגלים לנו סדרי המאורעות המתוארים לאשורם. זאת כי ראשית הרומן כוללת מעבר-לסירוגין קצבי בין ענת נחמיאס וחקירת הרצח שלה לבין תיאור חקירתו של איתמר קלנר ברשות לניירות ערך, כאשר לא ברור מתי מתרחש כל חלק. מענגות כמו עיקולים חדים לנהגי מרוץ, אם כי מעט מסחררות מדי, הן התפניות החדות והמפתיעות בעלילה. למשל, האם בעלה של נחמיאס בוגד בה? והאם חוקר ניירות ערך מציע לה הזדמנות לפתוח ברומן מהצד משלה? בנושא הזה, חייה האישיים של החוקרת, אם כי שהם, ככלל, וכמו סופרי מתח רבים, לא מצטיין במקוריות (בדרך כלל כותבי מותחנים מיומנים קלישאתיים להחריד במה שלא נוגע לעלילת המתח; ובעיקרון אין עם זה בעיה, לא קוראים אותם בגלל המורכבות הפסיכולוגית, הם לא דוסטויבסקי), הרי שכאן יש תו מקורי בכל זאת. נחמיאס לא אוהבת את המחשבה שעליה להפוך לחוקרת של עצמה, לבלשית של נישואיה. היא מעוניינת להפריד בין עבודתה לבין כלי המחקר שיש ברשותה שמאפשרים לה לפצח את החידה האם בעלה מנהל רומן או לא. זה פיתול עלילה ותו אופי מעניינים.

אבל יש גודש ויציאה מטבעיות העלילה כאשר שהם מוסיף לה רכיב לא זניח: מתברר שאיתמר, חושף השחיתויות, הפך את סיפור חשיפת השחיתות לסדרת טלוויזיה מצליחה, בסגנון ‭ .True Crime‬ אמנם ההתפתחות הזו מוסיפה תפניות מתח דרמטיות לעלילה, אבל בעיקרו של דבר התוספת הזו מכבידה, מסרבלת, לא לגמרי אלגנטית או אמינה. היא בבחינת "כל המוסיף - גורע". בנוסף, יש כמה קווי עלילה לא סבירים: לא סביר, למשל, שמישהו שמעורב בפלגיאט מדעי ירצה להפליל את שותפיו לפלגיאט, כי הרי כך הוא מסתכן בחשיפתו שלו. בשלב מסוים ברור לקורא שהחיצים המופנים לכיוון הרוצח/ת יופרכו, כי ברור מדי לקורא שמדובר במה שמכונה בעגת ביקורת ספרי המתח ‭ ,red herring‬ כלומר, הטעייה מכוונת. ואילו מניעיו ומעשיו של הרוצח/ת האמיתי/ת, כשהם מתגלים, לא לגמרי סבירים והם מופרזים באופן אופראי.

באסקפיזם של שהם – ואני בכלל לא מזלזל בתפקיד הבידורי, כלומר המבדר-המפזר-המסיח את הדעת, של חלק ניכר מיצירות התרבות, זהו צורך קיומי בסיסי - צריך לעיתים להסיח את הדעת מהפרזות המסיחות את הדעת מהסחת הדעת המהנה שהוא מציע.

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 28/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
מותחן על הונאה, רצח ותככים בעולם ההיי-טק גיא הורוביץ הארץ 03/05/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הכל התחיל מאצבע כרותה שנמצאה ליד ראש העין אפרים ב"ק סרוגים 14/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

להסיח את הדעת מהפרזות המותחן החדש של ליעד שהם יעיל ומהנה למדי לקריאה, אבל הוא סובל מהיעדר פשטות, גודש מיותר וחלקים שאינם אמינים

מדגיש שפעמים רבות מעשי פשע משתבשים. מתוך הסרט 'החטא ועונשו'.

לאחרונה אני חוזר וקורא במה שמבחינתי הוא סלע קיום ואבן שתייה ספרותיים: יצירת דוסטויבסקי. ב'החטא ועונשו', אותו קראתי בהתפעלות מחודשת, שמתי לב הפעם למה שפחות החשבתי כקורא צעיר יותר, כאשר, אכן כמו אדם צעיר, התלהבתי בעיקר מהחלק ההגותי של הרומן: הגאוניות של קטעי הפעולה. בראש ובראשונה בתיאור רצח הזקנה המלווה בריבית. ועיקר הגאונות – הפשטות. ראשית, רסקולניקוב, כזכור, נגרר לרצח נוסף, לא מתוכנן, של קרובתה של הזקנה; כי, בגאונותו, לדוסטויבסקי חשוב להדגיש שפעמים רבות מעשי פשע משתבשים. שנית, פיזור הנפש המצמרר שגורם לרסקולניקוב לרצוח את ליזוואטה, הקרובה, כשדלת הבית פתוחה לרווחה! שלישית, הרגע המותח עד הקצוות, כשרסקולניקוב מצוי מעבר אחד של הדלת ושני לווים חשדנים דופקים עליה נמרצות מבחוץ. רביעית, חמיקתו של רסקולניקוב "על הקשקש": הסתתרותו בדירה ריקה משתפצת, כשמשלחת חיפוש שלמה עולה במהירות לחקור מה אירע לזקנה. איזה מתח! ובאלה אמצעים טבעיים ופשוטים ואמינים הוא נבנה!

המותחן החדש של ליעד שהם יעיל ומהנה למדי לקריאה, אבל הוא סובל מהיעדר פשטות, גודש מיותר וחלקים שאינם אמינים; כלומר, הנאת הקריאה נשענת על העלמת עין מכל זה. רב-פקד ענת נחמיאס (שכיכבה גם ברומן המתח הקודם המוצלח שלו, 'עד מפתח') חוזרת לחקור כאן מציאתה של אצבע כרותה ולאחר מכן גופה שהייתה מחוברת אליה. הגופה נקשרת בשמו של איתמר קלנר, עורך דין שחשף שמדענית ומנהלת כריזמטית ומצודדת של חברת ביוטק, המפתחת אמצעים פשוטים לגילוי מוקדם של סרטן השחלה, ד"ר קרן חורש שמה של המדענית, לא העניקה קרדיט ראוי לאחראים האמיתיים לתגלית המדעית שניצבת בבסיס המוצר שלה.

מלבד היכולת המקצוענית לשמור על קצביות ומתח, חלקים מהנים בספר הם אלה שבהם מפגין שהם בקיאות בעולם הביוטק, או כשהוא מתאר באמינות עבודת משטרה סיזיפית. ישבתי והתפעלתי, למשל, במיוחד, מהדרך שבה ענת נחמיאס, שהפתולוג מבשר לה שהאדם שנרצח עבר ניתוח לתיקון אשך טמיר, מגלה את זהותו של הנרצח באופן הבא: היא מקבלת בצו בית משפט ממשרד הבריאות את רשימת המנותחים בגיל הרלוונטי; היא מנפה את המתים; אח"כ היא מקבלת בצו נוסף מידע מחברות האשראי והתקשורת על מי שלא ביצע אף פעולה בעשרת הימים האחרונים (מאז מועד הרצח). וכך "נותרו לה שלושים ושניים שמות. שלושים ושניים גברים בין הגילאים שלושים ושתיים עד שלושים ושבע, שעברו ניתוח לתיקון אשך טמיר, שלא השתמשו בנייד שלהם ולא הפעילו כרטיס אשראי בעשרת הימים האחרונים". בעבודת ניפוי נוספת היא מגיעה לשמו של הנרצח. אמין זה יפה. שהם גם יודע מתי להעניק לנו מידע ומתי להסתיר אותו. כך, רק בשלב מאוחר ומותאם לכוונות המתח, אך מבלי ליצור תסכול ובלבול אצל הקורא, מתגלים לנו סדרי המאורעות המתוארים לאשורם. זאת כי ראשית הרומן כוללת מעבר-לסירוגין קצבי בין ענת נחמיאס וחקירת הרצח שלה לבין תיאור חקירתו של איתמר קלנר ברשות לניירות ערך, כאשר לא ברור מתי מתרחש כל חלק. מענגות כמו עיקולים חדים לנהגי מרוץ, אם כי מעט מסחררות מדי, הן התפניות החדות והמפתיעות בעלילה. למשל, האם בעלה של נחמיאס בוגד בה? והאם חוקר ניירות ערך מציע לה הזדמנות לפתוח ברומן מהצד משלה? בנושא הזה, חייה האישיים של החוקרת, אם כי שהם, ככלל, וכמו סופרי מתח רבים, לא מצטיין במקוריות (בדרך כלל כותבי מותחנים מיומנים קלישאתיים להחריד במה שלא נוגע לעלילת המתח; ובעיקרון אין עם זה בעיה, לא קוראים אותם בגלל המורכבות הפסיכולוגית, הם לא דוסטויבסקי), הרי שכאן יש תו מקורי בכל זאת. נחמיאס לא אוהבת את המחשבה שעליה להפוך לחוקרת של עצמה, לבלשית של נישואיה. היא מעוניינת להפריד בין עבודתה לבין כלי המחקר שיש ברשותה שמאפשרים לה לפצח את החידה האם בעלה מנהל רומן או לא. זה פיתול עלילה ותו אופי מעניינים.

אבל יש גודש ויציאה מטבעיות העלילה כאשר שהם מוסיף לה רכיב לא זניח: מתברר שאיתמר, חושף השחיתויות, הפך את סיפור חשיפת השחיתות לסדרת טלוויזיה מצליחה, בסגנון ‭ .True Crime‬ אמנם ההתפתחות הזו מוסיפה תפניות מתח דרמטיות לעלילה, אבל בעיקרו של דבר התוספת הזו מכבידה, מסרבלת, לא לגמרי אלגנטית או אמינה. היא בבחינת "כל המוסיף - גורע". בנוסף, יש כמה קווי עלילה לא סבירים: לא סביר, למשל, שמישהו שמעורב בפלגיאט מדעי ירצה להפליל את שותפיו לפלגיאט, כי הרי כך הוא מסתכן בחשיפתו שלו. בשלב מסוים ברור לקורא שהחיצים המופנים לכיוון הרוצח/ת יופרכו, כי ברור מדי לקורא שמדובר במה שמכונה בעגת ביקורת ספרי המתח ‭ ,red herring‬ כלומר, הטעייה מכוונת. ואילו מניעיו ומעשיו של הרוצח/ת האמיתי/ת, כשהם מתגלים, לא לגמרי סבירים והם מופרזים באופן אופראי.

באסקפיזם של שהם – ואני בכלל לא מזלזל בתפקיד הבידורי, כלומר המבדר-המפזר-המסיח את הדעת, של חלק ניכר מיצירות התרבות, זהו צורך קיומי בסיסי - צריך לעיתים להסיח את הדעת מהפרזות המסיחות את הדעת מהסחת הדעת המהנה שהוא מציע.

אריק גלסנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 28/04/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
מותחן על הונאה, רצח ותככים בעולם ההיי-טק גיא הורוביץ הארץ 03/05/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
הכל התחיל מאצבע כרותה שנמצאה ליד ראש העין אפרים ב"ק סרוגים 14/03/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
קרדיט ליעד שהם

1

"הסיפור הוא מה שחשוב," רוביק רכן לעברה ולחש באוזנה. הם ישבו בחדר הקבלה המהודר של קרן הון סיכון שמשרדיה העצומים וגבוהי התקרה הזכירו לה קתדרלה. לא רק ששפעו פרטי ריהוט וחפצים יקרים להחריד, אלא שנדמה לה שמי שעיצב אותם רצה לתת לבאים בשעריהם את התחושה שרצתה הכנסייה להעניק למתפללים — כמה היא גדולה וחזקה וכמה הם קטנים וחלשים. וכן, שהדרך לגן עדן עוברת דרכה.

היא נתנה בו מבט נוקב. עוד חמש דקות הם אמורים להתחיל את הפיץ׳. הם כבר דיברו על זה פעמים רבות. הוא ידע היטב מה דעתה.

"אני מזכיר לך, קרן: Fake it till you make it," רוביק המשיך בשלו.

היא זזה קלות בכיסאה, מתרחקת ממנו. רק זה חסר להם עכשיו, שפקיד הקבלה — שיושב פחות משני מטרים מהם — ישמע את הדברים ויספר לממונים עליו. אז באמת לא יהיה להם שום סיכוי. שערי גן עדן ייסגרו בפניהם.

"כולם עושים את זה," הוסיף והחווה בראשו לעבר חדר הישיבות, שבו ניסו עכשיו יזמים אחרים למכור את מרכולתם.

אם היתה יכולה היתה מתרחקת ממנו עוד יותר, אלא שאין לה לאן. הכיסא עליו ישבה עלה בוודאי עשרות אלפי שקלים, אבל העניק מרחב מצומצם לתמרון. במקום זאת, הצמידה אגרוף לפיה וכחכחה בגרונה כדי לסמן לו שיחדל.

"עוד כמה דקות," פקיד הקבלה, שחשב כנראה שהכחכוח מופנה אליו, הרים אליהם את מבטו. "היו היום הרבה פגישות," הוסיף, רומז להם שהם אינם ילדים יחידים, שאף אחד לא מחכה להם. כאילו שלא ידעו.

"אין שום בעיה," חייכה אליו, מקווה שלא שמע דבר. "אנחנו נמתין."

כבר חודש שהם מתכוננים לפגישה בפני ועדת ההשקעות של הקרן הזו. היא לא הראשונה וגם לא השנייה שלהם. בינתיים כולם השיבו להם בשלילה. היא מבינה את הלחץ של רוביק. הקלפים בחפיסה שלהם עומדים להיגמר. גם היא לחוצה.

היא ידעה שזה יהיה קשה, שהמסע יהיה ארוך. רוביק הזהיר אותה מראש שלא תסתנוור מכל סיפורי ההצלחה שמדווחים עליהם בחדווה בתקשורת וברשתות החברתיות, ותצפה לניצחון מהיר. על כל תשובה חיובית יש מאה שליליות ורבים מספרים על הצלחות שלא היו ולא נבראו או לפחות מייפים מאוד את האמת. ועדיין, קיוותה שאצלם יהיה אחרת, מהיר יותר, שכל המשקיעים האלה יראו את מה שהיא רואה.

בינתיים, כאמור, אף אחד לא ראה. רוביק משוכנע שהסיבה לכך אינה נעוצה במה שהם מוכרים, אלא באופן שבו הם מוכרים. או במילים אחרות — בה.

"קרן, בבקשה..." הוא לא ויתר, ולמרות שפקיד הקבלה ניסה להיראות כמי שעסוק בדברים אחרים, היא ראתה על פניו שהפעם שמע בוודאות והוא סקרן לדעת מה בדיוק הבקשה. רוביק, עם הכריזמה והביטחון העצמי שלו, לא נראה כמו מישהו שמתחנן.

"תפסיק," נזפה בו, "פשוט די."

אין לה סיבה לכעוס עליו. גם הוא, כמוה, שם את כל הז'יטונים שלו על חלבון ה־BC15 שלהם. לפני שבוע הודיע להם דיקן הפקולטה, פרופ' קיש, שאם לא ישיגו השקעה חדשה, האוניברסיטה תמשוך את ידיה מהפרויקט. כספי המענק, שיצרו אצלם כל כך הרבה תקוות, עומדים לאזול בעוד כשבועיים, וקיש, מצידו, לא מתכוון להשקיע אגורה. היא ניסתה לשכנע אותו שייתן להם עוד תקופת חסד, אבל הוא ממאן. מאז שאתי נפטרה, אין מי שידבר למענה אצל הדיקן. זה רק רוביק והיא, ורוביק, עם כל הקסם האישי שלו, הוא בסופו של דבר חייל פשוט, זוטר אפילו ממנה.

בלי גיבוי של האוניברסיטה, לא רק שלא יוכלו להמשיך במחקר ולשלם עבור הפטנטים שעומדים לפוג, אלא שאף אחד לא ירצה לגעת בהם. מי שהאוניברסיטה זנחה, מסתובב עם אות קין על מצחו. כולם רוצים את מה שאחרים רוצים, לא את מה שאחרים דחו.

"זה חיים או מוות," רוביק המשיך לדקלם סיסמאות שכבר ידעה.

היא העמידה פנים כאילו לא שמעה אותו. אם יראה שהיא מתעלמת, אולי יפסיק.

שוב ושוב חזרה בראשה על הדברים שעוד כמה דקות תאמר להם: BC15 הוא חלבון הקיים על פני המעטפת של תאים מסוימים בגוף, ביניהם חלק מהתאים המרכיבים גידול סרטני. החלבון נמצא גם אצל אנשים בריאים, אבל המחקרים שלהם מראים שהוא יכול להיות סמן לסרטן השחלה. אצל נשים שפיתחו את הסרטן יש ריכוז גבוה שלו בהפרשות וגינליות. סרטן השחלה הוא הגידול הגינקולוגי השני בשכיחותו והשישי הנפוץ ביותר אצל נשים. הוא קטלני, בין היתר, כי קשה מאוד לאתר אותו מוקדם. אין דימום, כמו בסרטן הרחם. כשהוא מתגלה, אפשר לרפא רק מיעוט של מקרים. מה שהם גילו הוא שריכוז החלבון עולה כבר בשלבים הראשונים של התפתחות הגידול, ולכן מאפשר לתפוס את הסרטן בראשיתו.

גילוי מוקדם מציל חיים. גילוי מוקדם מציל חיים.

כאן היא תיקח נשימה ותיתן להם לעכל, ורוביק יעביר לשקף שמציג את מספר הנשים שאפשר להציל כל שנה בישראל, באירופה, בארצות הברית, בעולם. כמו שלמדו בפגישות הקודמות, האנשים שיושבים מולם מתעניינים פחות בהצלת חיים ויותר בכסף, ולכן בשקף הבא הם יראו איזה חיסכון עצום יהווה גילוי מוקדם עבור מערכת הבריאות, קופות החולים וחברות ביטוח.

כאן היא שוב תבצע עצירה מתודית. רוביק אמר לה שהיא מדברת מהר מדי והאנשים שיושבים מולה לא מצליחים לקלוט את כל המידע. צריך לתת להם גם אפשרות לשאול שאלות. שאלות קשות הן בדרך כלל סימן טוב. הן מראות על התעניינות. שתיקה בפגישות כאלה פירושה לרוב הוא אדישות.

השאלה הראשונה תמיד תהיה על המתחרים בשוק.

בשלב הזה הם יעברו לשקף הבא. רוביק ייקח את רשות הדיבור. מדע זה היא, ביזנס זה הוא. הוא יציג את שוק הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השחלה. במצגות הראשונות הם דיברו על שוק קטן, שאפשר להפוך בו לשחקן מרכזי. הם למדו שהמילים "שוק קטן" מחסלות כל אפשרות להשקעה, כולם רוצים שוק גדול, ענק, שהם יהיו בו הכי גדולים. ולכן הוא יאמר, "שוק בצמיחה מטאורית שמחכה לשחקן מרכזי שיכבוש אותו."

"אנשים לא עושים בדיקות," יקטע אותם מישהו, סביר להניח שגבר. "את בעצמך אמרת," ייתן בה מבט מאשים, "שזה הסרטן השישי הכי נפוץ. הרבה נשים לא נבדקות לגילוי מוקדם של סרטן השד, אז לזה?"

"נכון," ימהר גבר אחר להסכים איתו, "גם אם זה עובד, כמה ירכשו?" יאמץ טון סקפטי מוגזם.

היא לא תענה מיד. היא תיתן לגברים שיושבים מולה את התחושה שהביסו אותה, שהצליחו להבין בחמש דקות מה שלא הצליחה להבין בשנים של מחקר. אנשים אוהבים להרגיש חכמים. בטח החבר׳ה האלה.

תשתרר שתיקה בחדר. המנכ"לית אולי תפתח את הפה כדי לומר, "טוב, אנחנו מודים לכם על הרעיון, בהחלט נשקול את זה," מה שאומר שהם לא ישקלו ולא כלום.

אלא שרגע לפני שזה יקרה היא תעבור לשקף הבא ותאמר שההמצאה שלהם מורכבת משני שלבים. היא בינתיים הציגה רק את השלב הראשון.

"שלב נוסף?" המנכ"לית או מישהו אחר ישאלו בהפתעה. אולי יציינו שזה לא מופיע במסמכים ששלחו מראש.

"לא רצינו לעשות ספוילר," היא תחייך. יש כאלה שמגיבים בדריכות, יש כאלה שזה עולה להם על העצבים. כך או כך זה מטעין את הפגישה, זה מוציא קצת מהאדישות, והאדישות כאמור היא האויב.

בשלב הזה היא תתחיל לדבר על החומר המגיב, הריאגנט, שהם התחילו לפתח אצלם במעבדה. הוא יגיב במהירות לחלבון ויזהה אותו. הם מאמינים שאפשר יהיה להכניס אותו לתחתוניות של נשים. הריאגנט יזהה את חלבון ה־BC15 ויוכל לאותת — באמצעות שינוי צבע — שיש צורך לעבור בדיקות נוספות.

"רפואה מונעת מושלמת," רוביק שוב יתערב, "האישה לא צריכה ללכת לעשות בדיקה. אין פה שום החלטה שהיא צריכה לקבל או לנקוט צעד אקטיבי. הכול פסיבי. הריאגנט שמזהה את החלבון נמצא במוצר שהיא משתמשת בו בלאו הכי. Bundle Pricing בצורה הכי פשוטה וטבעית שלו."

כאשר מוצר נרכש לא במיוחד אלא כחלק מחבילה, אפשר לעשות הרבה כסף. הרבה מאוד כסף.

רוביק ידבר על מחיר הבדיקה, יציג את העלות הנוספת למחיר התחתוניות, את שיתופי הפעולה הפוטנציאליים, את גודל השוק שאפשר להתפרש בו. שוק ענק.

הוא ינצל את הזמן שבו הם בדרך כלל מחשבים בראש כמה כסף ניתן לעשות רק משיתוף פעולה עם יצרני התחתוניות כדי לדבר על הניסיון שלה, על התארים בהצטיינות, על הדוקטורט. הוא יחמיא לה ויציג אותה כמדענית פורצת דרך, בת החסות של פרופ' אתי לפידות, זיכרונה לברכה, כלת פרס ישראל. הוא יתאר אותה כיחידה שיכולה להרים את הפרויקט הזה. הוא ידבר גם על עצמו, אך במידה. היא הדוקטור ביניהם. הוא יספר איך, כסטודנט לתואר שני, חבר אליה כדי לעזור לה להגשים את החלום. הוא ינסה ליצור הקבלה בינו לבינם. כמו שהוא סיכן הכול כי האמין בה כל כך, גם הם יכולים.

בשלב הזה הם תמיד מרגישים על הגל, כאילו החדר שלהם.

בכל הפגישות האחרות שלהם, הגל היה קצר מאוד.

הפתיחה שלהם חזקה אבל משהו מתקלקל בדרך, הם לא מצליחים לסגור עסקה. ובסופו של דבר זה מה שחשוב — לסגור עסקה, לקבל השקעה.

מישהו יתחיל לשאול על הניסויים שעשו, הנתונים שיש בידיהם, הוצאות שיידרשו כדי להשלים את הדרך.

בתצוגות הראשונות הם אמרו את האמת. אין להם מספיק ניסויים. כמו כל דבר ברפואה, התהליכים עולים הרבה כסף. אין קיצורי דרך. צריך להגיע לוודאות מוחלטת. זה משהו שמאפיין כל המצאה רפואית. וכן, יש גם חשיפה משפטית. נשים שיקבלו תשובה חיובית מהריאגנט וירוצו בבהלה לעשות בדיקות חודרניות רק כדי לגלות שאין להן כלום. ומצד שני, חמור יותר, נשים שהריאגנט לא יגלה אצלן את החלבון למרות שגידול יתפתח אצלן בשחלה.

במסגרת הפקת לקחים שעשו אחרי הפגישות הקודמות, הם התחילו קצת לעגל פינות. הקטינו את המספרים בעמודת העלויות והציגו מתווה משפטי שכתב להם חבר של רוביק, שמקטין את החשיפה. הם גם ניסו להראות שהאינדיקציות שלהם אמנם מאוד ראשוניות אבל גם מאוד חיוביות ויש סיכוי טוב — אפילו מצוין — שזה עובד.

"למה אתם צריכים כסף בשלב הזה? למה האוניברסיטה לא ממשיכה לתמוך בכם?" מישהו ישאל.

הם ידברו כאן על קיצוצים, שינויים בפקולטה, ולאט לאט יראו איך מי שיושבים מולם מתחילים לאבד עניין, איך הם מסתכלים עליהם פחות ובנייד יותר.

אנשים לא אוהבים להשקיע במי שרק התחיל, שצריך ללכת איתו דרך ארוכה. קרנות הון סיכון לא רוצות להשקיע בעם הנצח.

בשלבים האלה היא שוב תחשוב כמה אתי לפידות חסרה לה, כמה היא מתגעגעת אליה, כמה הכול היה יכול להיות שונה אילולא התאונה הטיפשית והאיומה במעבדה שלה. אתי לא היתה רק משיגה עבורם את המימון, אלא היתה תומכת בה, כפי שעשתה לאורך כל הדרך.

"הסיפור שאנחנו מספרים לא עובד. את מדעית מדי בהצגה שלך. קרה מדי. כדי להשקיע בנו הם חייבים להתחבר אלינו רגשית, להאמין שנתאבד על ההמצאה הזאת," רוביק ספק אמר, ספק האשים בתום עוד פגישה שנכשלה.

ולכן, בפיץ׳ האחרון שלהם, למרות שלא רצתה, סיפרה להם על אחותה שנפטרה מסרטן השחלה ועל כך שנשבעה לעצמה שתעשה הכול כדי שלנשים כמוה תהיה אפשרות לגילוי מוקדם. לכן הלכה ללמוד ביולוגיה. לשם כך הצטרפה למעבדה של פרופ' לפידות, זיכרונה לברכה.

לא רק שהחשיפה התישה אותה, כשהתבוננה בפניהם ידעה גם שלא הצליחה לגעת בליבם. רוביק טוען שלרבים מהחוקרים יש סיפור אישי שהיה המנוע למחקר שלהם. ועדות ההשקעות רגילות לשמוע סיפורים על הורים, בני זוג, אחים או ילדים מתים.

צריך משהו מקורי, אמר לה.

היא הסכימה עם רוביק שהסיפור שהם צריכים חייב להיות מהסוג של "כאן ועכשיו". משהו אישי שקרה לאחרונה — ולא לפני עשר שנים. משהו שיראה להם גם שהדרך לא עד כדי כך ארוכה. השאלה, כמו בכל סיפור, היא מה?

לפני שלושה ימים התקשר והעיר אותה בשתיים בלילה כדי להגיד לה שיש לו פיצוח: הוא מצא סיפור מושלם, כזה שיש בו כל מה שחיפשו. לאחר שתיאר לה בהתרגשות את הנרטיב שבנה, היא הודתה שהסיפור מוצלח, אבל באותה נשימה גם הודיעה לו שאין סיכוי שתספר אותו. היא לא מוכנה לעוות את האמת עד כדי כך, ובוודאי לא לקחת חוויה כל כך טראומטית ולהפוך אותה לכלי שיווקי.

מאז הוא אינו מפסיק ללחוץ עליה. כדי להצליח צריך לשקר, אפילו להרוג, זה ג'ונגל שם. אנחנו לא ממציאים את החוקים, הם נקבעו כבר לפנינו. אנחנו רק משחקים את המשחק כדי לשרוד.

בכל הקשור ליכולת המדעית והיכולת העסקית, רוביק הוא ד"ר ג׳קיל ומיסטר הייד. כמדען הוא לא רק די ממוצע אלא הססן. כאיש עסקים הוא יצירתי, נחוש וחסר מורא.

"חיים או מוות, קרן, תזכרי…" רכן לעברה פעם נוספת, מבהיר לה שהוא אינו מתכוון לוותר, "אם נמשיך לספר אותו סיפור, נקבל אותה תשובה."

"סליחה," פנתה לפקיד הקבלה, קוטעת את רוביק, "היכן השירותים?"

היא יצאה מחדר ההמתנה במהירות, עוד לפני שהפקיד סיים להסביר לה. לשמחתה, רוביק לא יצא בעקבותיה, כפי שחששה שיעשה.

היא עמדה לצאת מהתא כששמעה את שתי הנשים נכנסות. היא זיהתה את קולה של אחת מהן כשייך למיכל קליין, המנכ"לית של הקרן. היא נותרה לשבת בתא. היא לא רצתה שהמפגש הראשון ביניהן יהיה בשירותים.

"אני מתה מרעב. מה יש לנו עכשיו?" שמעה את מיכל שואלת.

"סרטן שחלה," ענתה לה השנייה, "שני חבר׳ה צעירים עם תוצאות מאוד מאוד ראשוניות…"

"כן, קראתי את החומר. נעשה את זה מהר. תכתבי לרוי שיזמין לי את הסלט עוף שאכלנו שבוע שעבר, אבל שירגיעו הפעם עם ה…" הדלת נטרקה מאחורי שתי הנשים.

אז הנה, הכול הסתיים לפני שהתחיל. היא נזכרה במחקר שקראה בכתב עת מדעי. נבחנו שם יותר מאלף תיקים שנידונו במסגרת ועדה מקצועית העוסקת בשחרור מוקדם של אסירים בישראל. ניתוח החלטות הוועדה העלה שהסיכוי לזכות בשחרור מוקדם צנח ככל שהתמשכו הדיונים. כך יצא שאסיר מספר שתים־עשרה מעולם לא שוחרר. ברירת המחדל של ועדת השחרורים — כמו גם של ועדת השקעות בקרן הון סיכון כזו — היא לדחות בקשות, וככל שמקבלי ההחלטות רעבים ועייפים יותר, הנטייה שלהם לברירת המחדל, להחלטה הפסיבית של דחייה, גדולה יותר.

היא יצאה מתא השירותים והביטה על עצמה במראה. איזה סיכוי בכלל יש לשני חבר׳ה צעירים עם תוצאות מאוד מאוד ראשוניות לגרור מנכ"לית קרן השקעות רעבה — לפעולה?

"בסך הכול להקדים תוצאה לסיבה," רוביק ניסה לגמד את מה שהציע שתעשה, "לשחק קצת עם לוחות הזמנים," כינה את השקר שהגיש לה.

היא המשיכה להביט בבבואתה. אם יקבלו גם הפעם תשובה שלילית, הפרויקט ימות. המחקר ייפסק, הפטנטים ייפלו. אולי רוביק צודק והשקר יעניק להמצאה שלהם חיים? זו טיפשות מוחלטת לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולקוות בכל פעם שמשהו ישתנה. הרי את הפיץ' שהיא הולכת לעשות עכשיו כבר עשתה — ונדחתה. אז למה שהפעם תהיה שונה? היא צריכה משהו חדש. סיפור אחר.

"איפה היית?" גער בה רוביק כשחזרה מהשירותים, "כולם מחכים לנו."

כל העיניים היו נשואות אליה. למרות שמיכל קליין ניסתה להסתיר זאת, קרן ראתה שהיא מבליעה פיהוק. היא ידעה שגם רוביק ראה. לפני חודש, מבלי שביקשה, ביקש מאביו הלוואה שתאפשר להם להמשיך. הוא גם משך בהרבה חוטים וביקש טובות מאנשים שידעה שלא רצה לבקש מהם טובה, כדי לקיים את הפגישה הזאת. היא לא יכלה לבקש שותף נאמן ומחויב ממנו.

היא חייבת גם לו לנסות ולהצליח.

היא נשמה עמוקות. למרות השנים שעברו, זכרה כל מה שנאמר שם, בקליניקה של הרופא.

"צהריים טובים," פתחה והעבירה את מבטה בין כל היושבים בחדר, מנסה ליצור קשר עין, "שמי ד"ר קרן חורש ואני רוצה לספר לכם איך החיים שלי ניצלו. במסגרת עבודתי כחוקרת באוניברסיטה, עשיתי לפני פחות משנה את הבדיקה שאני עובדת עליה עם עמיתי, רוביק קפלן. עשיתי אותה בלי חשש. הרגשתי מצוין, הייתי בריאה. אמנם אחותי נפטרה מספר שנים לפני זה מסרטן השחלה, מה שהביא אותי למחקר הזה, לנסות ולמנוע מנשים צעירות כמו אחותי למות, אבל הייתי במעקב תמידי. חמש דקות לאחר מכן קיבלתי את התוצאה. הבדיקה הראתה שריכוז החלבון BC15 בגופי אינו נורמלי. התגובה הראשונה שלי היתה אי־אמון. חודשיים קודם לכן עשיתי בדיקות והכול היה תקין. הייתי בטוחה שיש כאן טעות — או שהחלבון BC15 אינו סמן טוב מספיק לסרטן או שהריאגנט שפיתחנו אינו מגיב טוב לחלבון. בידיים רועדות ולב הולם ערכתי שוב את הבדיקה. ושוב, אותה תוצאה. בדיקות נוספות הראו שאכן, יש לי סרטן, וחייבים לפעול מהר. כל יום שעובר מקטין את סיכויי ההחלמה. התחלתי טיפולים מיד. הם גבו ממני מחיר פיזי ונפשי כבד מנשוא. יש דברים שלא אוכל לעשות, דברים שמאוד רציתי. אבל אני בחיים. הסרטן שצמח בגופי הוסר. החיים שלי ניצלו. אני רוצה לספר לכם עכשיו על הבדיקה הזאת. הבדיקה שבזכותה אני עומדת כאן בפניכם."