איוב

פרק 1

"כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בּך"

ישעיהו מג, ב

אורכה של שוחת האש היה כשבעה מטרים וחצי, רוחבה שלושה מטרים וחצי, ועומקה היה אולי 70 סנטימטרים. זה שעות שבערה בה האש. ערוגת הגחלים פלטה הדף חום שאותו לא היה אפשר לשאת אפילו מאחור, מהמקום שבו ישבתי, חמישה מטרים מירכתי השוחה, בשורה השנייה של התיירים.

ויתרתי על מושבי בשורה הראשונה לאחת הגברות מהאונייה, שמח שזומנה לי ההגנה שהציע לי גופה הדשן. בעצם, התפתיתי להרחיק עוד לאחור... אבל הרי רציתי לראות את פניהם של המהלכים על האש. כמה פעמים בחייו זוכה אדם לראות נס?

"זאת רמאות," אמר הנוסע המנוסה. "אתם עוד תראו."

"לא ממש מתיחה, ג'רלד," הכחיש הבר־סמכא־היודע־כול. "רק קצת פחות מהציפיות שעוררו בנו. לא כל הכפר יופיע. סביר להניח שלא רקדני ההולה ובוודאי לא הילדים האלה. אולי אחד או שניים מהגברים הצעירים, שהיבלות על רגליהם עבות כמו טלפיים של פרה, והם עצמם מסוממים מאופיום או מסם מקומי אחר כלשהו, אולי הם יעברו את הבור בריצה. הכפריים יריעו וידידנו העומד שם, בן קָנָקָה¹ שמתרגם עבורנו, ימליץ לנו בנחרצות לגמול לכל אחד מההולכים על האש בטיפ, נוסף על מה ששילמנו על הארוחה, על הריקודים ועל המופע עצמו.

"לא לגמרי אחיזת עיניים," הוא הוסיף. "בעלון הסיור בחוף צוין 'הדגמה של הליכה על אש'. וזה מה שנקבל. תשכחו מהדיבורים על כפר שלם שכל תושביו הולכים על אש. זה לא היה כלול בהסכם." הבר־סמכא נראה מדושן עונג.

"היפנוזה המונית," הכריז המשועמם המקצועי. התפתיתי לשאול אותו לפִשרה של 'היפנוזה המונית זו', אבל איש לא היה מעוניין לשמוע את דבריי; אני הייתי צעיר — לא בשנים דווקא, אלא הצעיר ביותר על אוניית הטיולים קונג נאט. כך נוהגים באוניות טיולים: מי שהצטרף למסע עוד בנמל האם, נחשב בכיר לעומת מי שהצטרף לאונייה אחר כך. אנשי מדי ופרס קבעו את החוק הזה, ודבר לא ישנה אותו. אני הגעתי בטיסה ברוזן פון צפלין, ואטוס הביתה מפאפיט באדמירל מופט, ועל כן נחשבתי תמיד לטירון, והיה עליי לשתוק בשעה שטובים ממני מתנפחים מחשיבות.

בספינות טיולים מוגש האוכל הטוב ביותר, ולעיתים קרובות מדי מתקיימות בהן השיחות הגרועות ביותר בעולם. למרות זאת נהניתי מהאיים; אפילו המיסטיקן, והאסטרולוג החובב, והפרוידיאני של הטרקלינים, והנומרולוגית, לא הטרידו אותי, כי לא הקשבתי להם.

"הם עושים זאת דרך הממד הרביעי," הכריז המיסטיקן. "נכון, גְוונדולין?"

"נכון מאוד, יקירי," הסכימה הנומרולוגית. "הביטו, הם מגיעים! זה יהיה מופע מוזר, אתם תראו."

"את מלומדת כל־כך, יקירה."

"הממ..." אמר הספקן.

יליד המקום שסייע למדריך הסיורים של האונייה שלנו, הרים את זרועותיו ופרש את כפות ידיו לאות שקט. "בבקשה, הקשיבו כולכם! Mauruuru roa2. תודה רבה. הכוהן הגדול והכוהנת הגדולה יתפללו כעת לאלים כדי להבטיח שהאש לא תסכן את הכפריים. אני מבקש מכם לזכור שמדובר בטקס דתי עתיק מאוד; בבקשה, נהגו ממש כמו בכנסייה שלכם. מפני —"

בן קָנָקָה ישיש מאוד התפרץ לדבריו; הוא והמתרגם החליפו ביניהם מילים בשפה שלא הבנתי — פולינזית, כך הנחתי; לפי העיצורים. בן קָנָקָה הצעיר יותר חזר ופנה אלינו.

"הכוהן הגדול הודיע לי שכמה ילדים עומדים ללכת היום לראשונה על האש, וביניהם גם התינוקת הזאת שבזרועות אימה. הוא מבקש שכולכם תשמרו על שקט מוחלט בשעת התפילות כדי להבטיח את ביטחונם של הילדים. הרשו לי להוסיף שאני קתולי. בשלב הזה אני מבקש תמיד מאימנו הקדושה מריה, לשמור על הילדים שלנו — ואני מבקש מכולכם להתפלל למענם בדרככם שלכם. או שמרו על שקט לפחות וחשבו מחשבות חיוביות למענם. אם הכוהן הגדול לא ישתכנע שיש כאן קהל שמכבד את המעמד, הוא לא יאפשר לילדים להיכנס

לאש — וכפי שאני מכיר אותו, הוא גם עלול לבטל את הטקס כולו."

"הנה, ג'רלד," לחש מהספסלים האחוריים הבר־סמכא־היודע־כול. "הנה טיפחו בנו תקווה. אחר כך יבוא השינוי, ואחר כך אף יטילו עלינו את כל האשם." מיהר לקצר את דבריו.

הבר־סמכא — שיבֶרְס היה שמו — עצבן אותי מהרגע שעליתי על האונייה. נשענתי לפנים ולחשתי בשקט באוזנו: "אם הילדים האלה ילכו על האש, יהיה לך האומץ לעשות כמותם?"

שזה יהיה הלקח שלכם. למדו מהדוגמה הגרועה שלי. לעולם אל תניחו לשוטה לגרום לכם לאבד את שיקול דעתכם. שניות אחדות לאחר מכן גיליתי שהאתגר שהצבתי בפניו הופנה — בדרך כלשהי — אליי! כל השלושה — הבר־סמכא, הספקן והנוסע המנוסה — התערבו איתי על מאה שאני לא אעז להלך על הגחלים בשוחת האש, אם הילדים ילכו ראשונים.

המתרגם שוב היסה אותנו, והכוהן והכוהנת פסעו לעבר שוחת האש, והכול דממו, ואני מניח שהיו בינינו שהתפללו. אני יודע שאני התפללתי. מצאתי את עצמי מדקלם את מה שעלה במוחי:

"עתה אני שוכב לשנתי.

"אתפלל לאלוהים שישמור על נשמתי —"

משום־מה זה נראה לי מתאים.

הכוהן והכוהנת לא עברו באש; הם עשו משהו מרשים ומסוכן הרבה יותר (בעיניי לפחות). הם פשוט נעמדו יחפים בתוך שוחת האש ובמשך כמה דקות הם התפללו. ראיתי את שפתותיהם נעות. מפעם לפעם התיז הכוהן הזקן דבר־מה אל תוך השוחה. יהיה הדבר אשר יהיה, משפגע בגחלים הוא התפרץ בניצוצות.

ניסיתי לראות על מה הם עמדו, על גחלים או על סלעים, אבל התקשיתי להבחין. גם לא הצלחתי להחליט מה יכול להיות גרוע יותר. ועם זאת האישה הזקנה הזאת, הרזה כשלד עצמות מכורסמות, ניצבה שם בשקט, פניה נוהרות, בלא כל אמצעי זהירות, פרט ללבה־לבה שלה שעטפה אותה כמו הייתה חיתול. נראה שהיא לא דאגה לרגליה, אלא לבגדיה שלא יישרפו.

שלושה גברים ומוטות בידיהם יישרו את הערמות הלוחשות, מוודאים שפני הבור יישארו ישרים ומאוזנים למדרך רגליהם של ההולכים על האש. הייתי מרותק מאוד, מפני שאני הייתי אמור ללכת בבור הזה בתוך כמה דקות — אם לא אישבר קודם לכן ואפסיד בהתערבות. נראה לי שההליכה לאורך בור האש התבצעה על סלעים, ולא על גחלים לוחשות. כך קיוויתי!

ואז תהיתי, בעצם מה ההבדל? נזכרתי במדרכות צרובות השמש בקנזס של ימי ילדותי שגרמו כוויות לרגליי היחפות. חום האש כאן ודאי הגיע ל־700 מעלות לפחות; הסלעים האלה הושקעו באש כמה שעות. בטמפרטורות כאלה האם יש בכלל הבדל ממשי בין מחבת לאש של ממש?

בינתיים לחש באוזני קולו של ההיגיון ש־300 זה לא מחיר גבוה כל־כך כדי לצאת מהסבך הזה... או שאני מעדיף ללכת על שני גדמים צלויים בשארית חיי?

האם אספירין היה עוזר לי?

שלושת הגברים סיימו להתעסק עם בולי העץ הבוערים וניגשו לקצה השוחה שלשמאלנו; שאר אנשי הכפר נאספו מאחוריהם — בהם גם הילדים היחפים האלה! על מה חשבו הוריהם כשהתירו להם להסתכן במשהו כזה? למה הם לא בבית הספר, במקום שבו ראוי שיהיו?

השלושה שטיפלו באש הובילו את האנשים, וצעדו בשורה עורפית היישר למרכז האש. הם לא מיהרו ולא השתהו. שאר אנשי הכפר הלכו בעקבותיהם, תהלוכה איטית ושקטה. ואז הגיעו הנשים, ובהן האם הצעירה עם התינוקת על מותניה.

כאשר הדף החום הכה בתינוקת היא החלה לבכות. בלי להאט את צעדיה המתונים הרימה אותה אימה והניחה לה לינוק; התינוקת השתתקה.

הילדים הלכו בעקבותיהם, מהילדות המתבגרות והנערים הבוגרים ועד ילדי הגן. אחרונה צעדה ילדה (בת שמונה או תשע) שהוליכה בידה את אחיה הקטן ועיניו פקוחות־עגולות. הוא היה בן ארבע בערך ולעורו לא היה כל בגד.

הבטתי בילד הזה וידעתי בוודאות קודרת שאני עומד 'לבלוע את הצפרדע'; כבר לא יכולתי לסגת. לא מהרגע שהילד דידה שם; אחותו דאגה שלא ייפול. הוא הוסיף לצעוד אפוא בצעדים קטנים מתנדנדים. בקצה המרוחק ניגש אליו מישהו ונשא אותו החוצה.

ועכשיו הגיע התור שלי.

המתורגמן אמר לי: "אתה מבין שמשרד התיירות הפולינזי אינו אחראי לבטיחותך? האש הזאת עלולה לשרוף אותך, היא עלולה להרוג אותך. האנשים האלה יכולים לחצות אותה בבטחה בזכות אמונתם."

הבטחתי לו שאני אדם מאמין, בעודי תוהה כיצד אני משקר כך במצח נחושה. חתמתי על מסמך שהגיש לי, הפוטר אותם מאחריות.

כעבור זמן קצר מדי ניצבתי בקצה האחד של השוחה, מכנסיי מופשלים עד מעל לברכיי. הנעליים והגרביים, הכובע והארנק היו בקצה האחר, ממתינים לי על שרפרף. הם היו היעד שלי, הפרס שלי — אם לא אצליח, האם יוצעו לכל דורש בהגרלה? או האם ישלחו אותם לשארי בשרי הקרובים ביותר?

הוא אמר לי: "הקפד ללכת באמצע. אל תמהר, אבל אל תעמוד במקום." הכוהן הגדול החל לדבר. היועץ שלי הקשיב ואז אמר: "הוא אמר לא לרוץ גם אם רגליך בוערות, מפני שאתה עלול למעוד וליפול ולא לקום עוד לעולם. הוא מתכוון שאתה עלול למות. עליי להוסיף שכנראה לא תמות — אלא אם כן תשאף את הלהבה. אבל בהחלט תישרף כהוגן. לכן אל תמהר ואל תמעד. כעת אתה רואה את האבן השטוחה שתחתיך? זה הצעד הראשון שלך. Que le bon Dieu vous garde3. בהצלחה."

"תודה." העפתי מבט אל הבר־סמכא־היודע־כול שעמד ועל פניו עלה חיוך של שד אוכל גוויות, אם שדים כאלה יודעים לחייך. אותתי לו בנפנוף יד עליז ומזויף והתחלתי לפסוע.

צעדתי שלושה צעדים בטרם הבחנתי שאיני מרגיש דבר, לא כלום. ואז הרגשתי משהו: פחדתי. פחדתי והרגשתי מטופש, מייחל להיות בפֵּאוֹריָה. ואפילו בפילדלפיה. רק לא להיות לבד בשממה היוקדת הענקית הזו. הקצה המרוחק של השוחה היה במרחק של גוש בניינים ממני. אולי אפילו רחוק יותר. אבל המשכתי לצעוד לעברו לאט, מקווה שהשיתוק חסר התחושה הזה לא ימוטט אותי עוד לפני שאגיע לקצה הבור.

הרגשתי שאני נחנק וגיליתי שאני עוצר את נשימתי. לכן התנשפתי — והתחרטתי על כך. מעל בור אש ענקי כזה יש גז ועשן הגורמים לכוויות, ודו־תחמוצת הפחמן ופחמן חד־חמצני ועוד משהו שהיה כנראה סירחון השטן, אבל די חמצן בוודאי לא היה שם. קימצתי בנשימתי, בעוד עיניי דומעות וגרוני ניחר, וניסיתי להעריך אם אוכל להגיע לקצה בלי לנשום.

חי שמיים, לא יכולתי לראות את הקצה המרוחק! העשן התאבך כלפי מעלה, ועיניי שבקושי נפקחו לא הצליחו להתמקד. הוספתי לצעוד אפוא וניסיתי לזכור את הנוסחה של התוודות על ערש דווי והתגנבות לשמיים על סעיף טכני.

אולי, ככלות הכול, לא הייתה נוסחה כזו. התחושה ברגליי הייתה מוזרה, וברכי כמו התפרקו...

"אתה מרגיש טוב יותר, מר גרהאם?"

שכבתי על הדשא, ומבטי נישא והביט אל פנים שחומות וידידותיות. "אני חושב שכן," עניתי. "מה קרה? האם הצלחתי ללכת?"

"בהחלט הצלחת. ואפילו יפה מאוד. אולם התעלפת ממש כשהגעת לקצה. תמכנו בך ותפסנו אותך ומשכנו אותך החוצה. אבל אמור לי מה קרה. האם מילאת את ריאותיך בעשן?"

"אולי. האם נכוויתי?"

"לא. אה, יש אולי שלפוחית אחת על רגלך הימנית. אבל החזקת מעמד היטב. פרט לאותה התעלפות שכנראה נגרמה מהעשן."

"כנראה." התיישבתי בעזרתו. "אתה יכול להעביר לי את נעליי ואת גרביי? היכן כולם?"

"האוטובוס יצא לדרכו. הכוהן הגדול בדק את הדופק שלך ובדק את נשימתך, אך לא הניח לאיש להטריד אותך. אם אתה מאלץ אדם להתעורר כאשר רוחו עדיין משוטטת, הרוח עלולה לא לחזור למקומה. הוא מאמין בזה, ואיש לא מעז להתווכח איתו."

"אני לא אתווכח איתו; אני מרגיש בסדר. נינוח. אבל איך אחזור לאונייה?" צעדה של שמונה קילומטרים בגן עדן טרופי יכולה לייגע אותך כבר אחרי הקילומטר הראשון. בייחוד כשרגליך נפוחות מעט. ולרגליי שלי היה תירוץ טוב להתנפח.

"האוטובוס יחזור לקחת את אנשי הכפר לסירה שתשיב אותם אל אי מגוריהם. הוא יוכל לקחת אותך לאונייה שלך. אבל יש לי רעיון טוב יותר. לבן דודי יש מכונית. הוא ייקח אותך."

"יופי. כמה זה יעלה לי?" עלות שירותי המוניות בפולינזיה היא שערורייתית, בייחוד כשאתה נתון לחסדיהם של הנהגים, שלא ניחנו ברחמים רבים מדי. אבל נזכרתי שאני יכול להרשות לעצמי להניח להם לשדוד אותי מכיוון שאני עומד להרוויח מהבדיחה הזאת. שלוש מאות פחות מחיר הנסיעה במונית. הרמתי את כובעי.

"איפה הארנק שלי?"

"הארנק שלך?"

"תיק הכסף שלי. השארתי אותו בתוך הכובע שלי. איפה הוא? זה לא מצחיק; הכסף שלי היה שם. וכרטיסי האשראי שלי."

"הכסף שלך? אה! Votre portfeuille4. אני מצטער; האנגלית שלי לא טובה כל־כך. הקצין מהאונייה שלך, המדריך שלכם, דאג לו."

"זה נחמד מאוד מצידו. אבל איך אשלם לבן דודך? אין לי ולו מטבע אחד."

ליבַּנו את העניינים. מדריך הסיור, שהבין שהוא מותיר אותי תקוע כשהוא מציל את ארנק הכסף שלי, שילם מראש עבור נסיעתי בחזרה לאונייה. ידידי מבני קָנָקָה לקח אותי למכונית של בן דודו והציג אותי לפניו — לא ביעילות יתרה מפני שהאנגלית בפיו של בן הדוד הסתכמה ב־"או.קיי. צ'יף!" ואני בשום אופן לא הצלחתי לקלוט כראוי את שמו.

מכוניתו הייתה ניצחון של חוטי תיל ואמונה. שבנו למזח בשאון ובמלוא המהירות, מותירים מאחורינו תרנגולות וטלאים מפוחדים שנמלטו בריצה. לא ייחסתי לכך תשומת לב מיוחדת משום שהייתי מבולבל בשל דבר־מה שהתרחש ממש לפני שעזבנו. הכפריים חיכו לאוטובוס שלהם שיחזור; חלפנו על פניהם, ליתר דיוק התחלנו לחלוף על פניהם. הם נישקו אותי. כולם נישקו אותי. כבר נתקלתי במנהג הפולינזי של נשיקות במצבים שבהם אנחנו רגילים ללחוץ ידיים, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה לי.

החבר שלי הסביר לי: "אתה הלכת דרך האש שלהם, אתה אפוא אזרח כבוד בכפרם. הם רוצים לשחוט חזיר למענך. לערוך חגיגה לכבודך."

ניסיתי לענות בנימוס בעודי מסביר שעליי לחזור לביתי שמעבר לאוקיינוס, אבל יום אחד עוד אשוב אליהם, אם ירצה האל. בסופו של דבר הצלחנו לצאת.

אולם לא זה הדבר שהביך אותי יותר מכול. כל שופט שעמדתו לא משוחדת יהיה חייב להודות שאני מתוחכם למדי. אני יודע שבמקומות מסוימים לא שוררים הסטנדרטים המוסריים הנעלים של אמריקה, והאנשים שם שווי נפש לחשיפה שאינה צנועה. אני יודע שהנשים הפולינזיות הסתובבו עירומות מהמותניים ומעלה, עד שהגיעה הציוויליזציה וטפחה על פניהן — לעזאזל, אני קראתי את הנשיונל ג'יאוגרפיק.

אבל מעולם לא ציפיתי לראות זאת.

לפני שהלכתי על האש, היו נשות הכפר לבושות בדיוק כמצופה: חצאיות קלועות מקש וחזה מוסתר.

לעומת זאת, כשנישקו אותי לשלום, הוא לא היה מוסתר. כלומר היה גלוי. בדיוק כמו שכתבו בנשיונל ג'יאוגרפיק.

אני בהחלט מעריך את היופי הנשי. החמוקיים המענגים הללו יכולים לסנוור, בתנאים מסוימים, כשקווי המתאר משורטטים כראוי. אבל 40 מהם יכולים להפחיד. באותו הרגע ראיתי שדיים נשיים יותר משראיתי בו־בזמן בכל ימי חיי עד אז. דעתם של חברי 'החברה האפיסקופלית המתודיסטית למוסר ולהתנזרות' הייתה נטרפת מייד.

לו הוזהרתי כראוי, אני בטוח שיכולתי ליהנות מהחוויה. אולם כפי שקרו הדברים, הכול היה חדש מדי, הרבה מדי ומהר מדי. יכולתי להעריך את זה רק במבט לאחור.

הרולס־רויס הטרופית שלנו עצרה בחריקה בזכות בלם היד, בלם הרגל ולחץ שהופעל על ההילוך הראשון; הרמתי את מבטי מתוך אופוריה מבולבלת. הנהג שלי הכריז: "או.קיי. צ'יף!"

"זאת לא האונייה שלי."

"או.קיי. צ'יף?"

"לקחת אותי למזח הלא נכון. אה, זה נראה כמו המזח הנכון, אבל זאת לא האונייה הנכונה." בזאת הייתי בטוח. לס"מ קונג נאט יש ירכתיים לבנות ומבנה מרשים וארובה מדומה מתנשאת. האונייה הזאת הייתה ברובה אדומה, והיו לה ארבע ארובות שחורות גבוהות. קיטור, זאת חייבת להיות אוניית קיטור — לא ספינה ממונעת — והיא הייתה גם מיושנת. "לא. לא!"

"או.קיי. צ'יף. !Votre vapeur! Voila."5

"!6Non"

"או.קיי. צ'יף." הוא יצא, הקיף את הרכב ופתח את דלת הנוסעים, אחז בידי ומשך.

מצבי הגופני טוב למדי, אבל זרועו הייתה חזקה יותר בזכות שחייה, טיפוס על עצי קוקוס, גרירה של רשת הדייגים ומשיכת תיירים שאינם רוצים לצאת ממכוניתו החוצה. יצאתי החוצה.

הוא חזר וקפץ לתוכה וקרא אחריו: "או.קיי. צ'יף! Merci bien! Au ‘voir, ⁷" ונעלם.

פניתי בחוסר ברירה במעלה הכבש המוליך אל כלי השיט הזר כדי להבין אם אפשר, מה עלה בגורלה של קונג נאט. כשהגעתי לסיפון, בירך אותי לשלום הקצין הזוטר שעמד בנקודת הביקורת שבראש הכבש, ואמר: "אחר צהריים נעים לך, אדוני, מר גרהאם. מר נילסן השאיר חבילה עבורך. רק רגע —" הוא הרים את המכסה של דלפק הביקורת ושלף מהתא מעטפת קרטון גדולה. "בבקשה, אדוני."

על החבילה היה רשום: א"ל גרהאם, תא C109. פתחתי אותה ומצאתי ארנק שחוק למדי.

"הכול בסדר, מר גרהאם?"

"כן, תודה לך. התואיל למסור למר נילסן שקיבלתי אותה? ומסור לו את תודתי."

"כמובן, אדוני."

שמתי לב שזה היה סיפון D, ועליתי קומה אחת כדי לאתר את תא מספר C109.

הכול היה לגמרי לא בסדר. השם שלי אינו 'גראהם'.

1 פולינזי (בשפת הוואי– איש).

2 תודה רבה (טהיטית).

3 שהאל הטוב ישמור עליך (צרפתית).

4 הארנק שלך (צרפתית).

5 הנה אוניית הקיטור שלך! בבקשה! (צרפתית)

6 בשום אופן (צרפתית)

7 טוב מאוד! להתראות (צרפתית)