קין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קין
מכר
מאות
עותקים
קין
מכר
מאות
עותקים
3.7 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

ז'וזה סאראמאגו

ז'וּזֶה סאראמאגוּ (בפורטוגזית: José de Sousa Saramago‏; 16 בנובמבר 1922 – 18 ביוני 2010), סופר, מחזאי ופובליציסט, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998. נחשב לאחד מגדולי סופרי פורטוגל.

סאראמאגו נוטה לכתוב משפטים ארוכים ומשתמש בפיסוק שרבים נוטים להחשיבו כשגוי. הוא אינו משתמש במרכאות כדי להבחין דו-שיח (במקור ניתן להבחין בתחילת המשפטים החדשים על פי האות הרישית.
סאראמאגו לרוב מציג נקודת מבט חתרנית על אירועים היסטוריים. בעבודותיו (למשל, בספרו "הבשורה על פי ישו") הוא מנסה להדגיש את הגורם האנושי באירועים ההיסטוריים, במקום להציג את העלילה ההיסטורית המקובלת והרשמית. כמה מעבודותיו עשויות להראות כאלגוריות בהקשרים מסוימים.

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

"תולדות האדם הן תולדות אי-ההבנות עם אלוהים, הוא אינו מבין אותנו, ואנחנו איננו מבינים אותו".

 כמעט שני עשורים לאחר 'הבשורה על-פי ישו' חוזר סאראמאגו – חתן פרס נובל לספרות וגדול סופרי אירופה במחצית השנייה של המאה העשרים – להקדיש רומאן שלם ליריבו הוותיק אלוהים, והפעם זה אלוהים של "הברית הישנה".

 אף שקין ואלוהים "עודם מתווכחים", כנראה עד עצם היום הזה, "הסיפור נגמר, לא יהיה עוד מה לספר". בשבע המלים הללו סיים סאראמאגו את הרומאן האחרון שלו, וכעבור חודשים לא רבים, ביוני 2010, נפטר. 'קין' שלו, סאטירה חריפה ומשעשעת על ידו של אלוהים בעולם, מיטיב להשתחל דרך הסדקים והסתירות של הסיפור התנ"כי כדי לשוב ולהוכיח שאלוהים אינו יכול לשאת מראה של אדם מאושר.

 אלוהים, השותף-לדבר-עבֵרה של קין ברצח הבל, העניק לו, מתוך הכרה באשמתו-שלו, הגנת נצח על חייו, אך הפך אותו לנע-ונד בארץ, לגיבור הפיקרסקי הראשון. אולם קין של סאראמאגו לא רק נסחף ממקום למקום, ומסביבה חברתית אחת לאחרת, בקצב עלילה רב תהפוכות, אלא הוא גם פיקָרו הנודד בזמן וחוֹוה הרבה סוגי הווה. פריווילגיה זו, אולי עונש, אינה מעלל של כוחו של אלוהים, אלא מפעלו של "כוח אחר שיש ביקום" – מן-הסתם כוחו של סופר כמו סאראמאגו, היוצא בספר זה לקרב הגדול הסופי של חייו, שבו דומה שהוא הופך לכפילו של קין.

 קין יהיה נוכח בעקידת יצחק, במהפכת סדום ועמורה, במדבר עם משה, ביריחו כעוזר לווטרינר חמורים בצבא יהושע; הוא יהיה פועל אצל איוב, נוסע בתיבת-נוח וכו'. תחבולתו העיקרית של הרומאן היא היצמדותו בעמודים רבים לפרפראזה מדויקת של הטקסט התנ"כי, משפט אחר משפט, והטקסט הזה זוכה במפתיע להזרה והופך לקומדיה ארסית.

 אבל סאראמאגו הסונֵט מפַנה שוב ושוב את מקומו בספר לסאראמאגו המסתכל, בעל הדמיון והכושר התיאורי המדהימים, הכותב סצנות בכישרון ובהומור נדירים. כגון הסצנה של הילד הרך קין המביט בצמיחתו של שתיל; או דמותו של החמור – דמות מרכזית – שצריך לדעת לפרש את תנועות אוזניו שהן מעין איתות טלגרף בדגלים שהטבע חנן אותו בהם.

 ייקח לקין זמן להבין למה הוא חי. מצופה פאסיבי במאורעות היסטוריים הוא יהפוך לאיש חופשי, בטוח בעצמו, המתייצב נגד אלוהים כשווה מול שווה ומסכל את הפרויקט הגדול שלו.

פרק ראשון

1

 

 

כאשר קלט אדונָי, הידוע גם כאלוהים, כי אדם וחווה, כלילֵי־השלֵמות לכאורה, אינם מוציאים מפיהם אפילו מלה אחת, או לפחות איזה קול פרימיטיבי, כנראה רתח על עצמו, שכן לא היה בגן־עדן מישהו אחר שעליו יוכל להטיל את האשמה בפגם החמור, הרי שאר בעלי־החיים, אשר נוצרו כולם בהבל־פה אלוהי בדיוק כמו צמד יצורי האנוש, נהנים כל אחד מקול משלו, אלה גוֹעים ופוֹעים, ואלה נוחרים, מצַרצרים, מצייצים ומקרקרים. בחמת־זעם, מפתיעה אצל מישהו שיכול לפתור כל דבר במהירות שיא בעוד אמירת יְהִי, הוא אץ רץ אל בני־הזוג, ובנחישות ובלי שום התחשבות תקע להם, זה אחר זה, את הלשון למעמקי הגרון. הכתובים אשר לפיהם הלכו והתבססו ברבות הימים, קצת באקראי, האירועים של אותן תקופות קדומות, בין שיהיו אלה אירועים שיזכו לאישור קָנוני עתידי, ובין שהם פרי הדמיון המפוקפק של ספרים חיצוניים ואפיקורסיים חסרי־תקנה, אינם קובעים מעֵבר לכל ספק באיזו לשון מדובר, האם באותו שריר גמיש ולח שמתרוצץ בחלל הפה ולפעמים משורבב ממנו, או שאלוהים שכח למרבה הצער את הדיבור, הנקרא גם לשון, ואין לנו כלל מושג מה היתה, מאחר שלא נותר ממנה שריד, אפילו לא לב חָרוּת על גזע עץ, מלוּוה באיזו כתובת סנטימנטלית, משהו כמו, אני אוהב אותך, חווה. מאחר שבאופן עקרוני לא אמור דבר אחד להתקיים בלי דבר אחר, סביר להניח שהתכלית האחרת של ההתנפלות האלימה של אלוהים על לשונותיהם האילמות של צאצאיו היתה ליצור בהן קשר עם נִבְכֵי הפְּנים של הווייתם הגשמית, עם מה שאנו מכנים מכאובי ההוויה, כדי שבבוא היום, כאשר כבר יבינו קצת במה מדובר, יוכלו לספר על המבוך החשוך והסבוך, אשר מבעד לחלון שלו, הלוא הוא הפה, הן כבר התחילו לבצבץ. הכל ייתכן. לזכותו של אלוהים יש לרשום שמתוך הקפדה ראויה־לשבח של בעל־מלאכה מיומן, הוא לא רק השלים בהכנעה המתחייבת את מה שהחסיר קודם־לכן, אלא גם רצה כמובן לוודא שטעותו תוקנה, ועל כן שאל את אדם, מה שמך, והאיש ענה, אני אדם, אדונָי, בְּכוֹרְךָ. אחר־כך פנה הבורא אל האשה, ואת, מה שמֵך, אני חווה, אדונָי, הגברת הראשונה, הוסיפה שלא לצורך, שכן לא היתה שם שום גברת אחרת. אלוהים היה שבע־רצון, נפרד מהם בברכת להתראות אבהית, ופנה לענייניו. ואז אמר אדם לחווה בפעם הראשונה, בואי למיטה.

שֵׁת, הבן השלישי במשפחה, יבוא לעולם רק כעבור מאה־ושלושים שנה, ולא משום שלהיריון של אמו נדרש זמן כה רב כדי להשלים את יצירתו של צאצא נוסף, אלא משום שלאיברי הרבייה של האב ושל האם, האשכים והרחם בהתאמה, נדרשו יותר ממאה שנה כדי להבשיל ולפתח עוצמת פריון מספקת. יש לומר לקצרי־הרוח שהַבְּריאה באמצעות אמירת יְהִי התחוללה פעם אחת ולא עוד, וכי גבר ואשה אינם מכונות למילוי נקניקים, ההורמונים הם דברים מסובכים מאוד ואינם נוצרים יש־מאין, לא מוצאים אותם לא בבתי־המרקחת ולא במרכולים, חייבים להתאזר בסבלנות. לפני שֵׁת באו לעולם, בהפרש זמן מצומצם ביניהם, תחילה קין ואחר־כך הבל. כבר עכשיו אי־אפשר שלא לציין את השעמום האדיר ששרר שנים רבות מאוד, בלי שכנים, בלי דברים שיסיחו את הדעת, בלי זאטוט שזוחל בין המטבח לסלון, בלי ביקורים, פרט לאלה של אלוהים, ואפילו אלה היו מעטים מאוד וקצרים, ובין ביקור לביקור היו פרקי זמן ממושכים של היעדרות, עשר שנים, חמש־עשרה, עשרים, חמישים, אנו מתארים לעצמנו שלא היה חסר הרבה שהדיירים היחידים בַּגן־עדן־עלי־אדמות יראו את עצמם כיתומים מסכנים נטושים ביער היְקום, אף כי לא היו מסוגלים להסביר מה זאת־אומרת להיות יתומים ונטושים. אומנם מדי פעם, וכלל לא בתכיפות, היה אדם אומר לחווה, בואי למיטה, אבל שִׁגרת המשגל, שהכבידה על שני אלה במיוחד בגלל היעדר כל גיוון בתנוחות, עקב חוסר־ניסיונם, התגלתה כבר אז כהרסנית כמו פלישתן של תולעי־עץ המכרסמות את קורות הבית. מבחוץ בקושי מבחינים בפגיעה, ורק פה־ושם ניגרים גרגירי אבק דקיקים מנקבים זעירים, אבל בִּפְנים זו רק ההתחלה, ולא יחלוף זמן רב עד שיקרוס מה שקודם־לכן נראה כה מוצק. יש מי שגורס כי במצבים כגון אלה עשויה לידה של תינוק להפיח חיים, אם לא בַּלִיבִּידוֹ, המופק מתהליכים כימיים מורכבים בהרבה מן הלימוד איך מחליפים חיתול, הרי לפחות בָּרגשות, ובכך, יש להודות, כבר טמון רווח לא קטן. אשר לאלוהים ולביקוריו הנדירים, הראשון שבהם נערך כדי לראות אם אדם וחווה נתקלו בבעיות התארגנות בבית, השני כדי לדעת אם הפיקו איזו תועלת מהחיים בחיק הטבע, והשלישי כדי להודיע להם שאין בכוונתו לחזור בקרוב, שכן עליו לסייר בגני־העדן האחרים שברחבי הרקיע. ואכן, הוא ישוב ויופיע רק כעבור זמן רב, בתאריך שלא תועד, כדי לגרש את הזוג האומלל מגן־עדן, בגלל הפשע הנתעב של אכילת פרי עץ־הדעת־טוֹב־וָרָע. האפיזודה הזאת, אשר היא המקור להגדרה הראשונה של חטא קדמון שלא היה ידוע עד אז, מעולם לא הוסברה כראוי. ראשית, אפילו האינטליגנציה האלמנטרית ביותר כלל לא תתקשה להבין שידיעה תמיד עדיפה על אי־ידיעה, ובמיוחד בתחומים עדינים כגון אותם ענייני טוב ורע, אשר כל אדם מסתכן בהם מבלי משים בכך שייגָזרו עליו חיי נצח בגיהינום, שבאותם ימים עדיין לא הומצא. שנית, חוסר ראיית־הנולד של אלוהים זועק לשמיים, שהרי אם באמת לא רצה שיאכלו לו מאותו פרי, היה יכול בקלות להקדים תרופה למכה, היה די שלא ייטע את העץ, או ישתול אותו במקום אחר, או יקיף אותו בגדר־תיל. ושלישית, לא בגלל אי־ציות לצו האֵל גילו אדם וחווה שהם עֲרומים. מעורטלים, ערומים לגמרי, הם כבר היו כשהלכו למיטה, ואם אלוהים אף־פעם לא שם לב לחוסר־בושה כל־כך ברור, יש לתלות את האשמה בעיוורונו כהורֶה, אותו עיוורון שהוא ככל הנראה חשׂוּך מרפא ומונע מאיתנו לראות שילדינו, אחרי ככלות הכל, הם טובים או רעים ככל האחרים.

למען הסדר הטוב, לפני שנתקדם בסיפורו המאלף והמוגדר של קין, שאנו נרתמים אליו בתעוזה חסרת־תקדים, אולי כדאי, כדי שהקורא לא יתבלבל שוב ממידות וממשקולות שאבד עליהן הכלח, לקבוע איזה קריטריון לכרונולוגיה של האירועים. כך נעשה איפוא, ונפתח בהתרת איזה ספק מרושע, שמישהו העלה כאשר שאל אם אדם היה מסוגל להוליד בן כשהיה בן מאה־ושלושים. במבט ראשון, לא, אם נסתמך אך ורק על מדדי הפוריות של הזמנים המודרניים, אבל באותם ימי ילדות של העולם לא היו מאה־ושלושים השנים אלא עלומים שופעי מרץ, שכל קזנובה שהקדים את זמנו היה מאמץ לעצמו בחפץ־לב. נוסף על כך ראוי לציין שאדם חי עד אשר מלאו לו תשע־מאות ושלושים שנה, ולפיכך חסר לו רק מעט כדי למות בטביעה בתקופת המבול, שכן הלך לעולמו בימי חייו של למך, אביו של נוח, שעתיד לבנות את התיבה. אשר על כן, היה לו די והותר זמן ואף פנאי להוליד את הבנים שהוליד, ועוד כהנה־וכהנה אילו התחשק לו. כפי שכבר אמרנו, הבן השני, זה שבא אחרי קין, היה הבל, נער נאה, נוטה לבלונד, שסופו, אחרי שלל גילויי חיבה שאלוהים הרעיף עליו, היה רע ומר. לשלישי, וגם זה כבר נֶאמר, קראו שֵׁת, אבל הוא לא ייכלל בסיפור שאנו מחברים צעד אחר צעד בדקדקנות של היסטוריון, ועל כן ניפרד ממנו כאן, רק שֵׁם ותו לא. יש הטוענים כי בראשו־שלו צץ הרעיון לייסד דת, אבל על נושאים עדינים אלה כבר הרחבנו את היריעה בעבר, בקלות־ראש ראויה להוקעה לפי דעתם של אי־אלו בני־סמכא, ובניסוחים שקרוב־לוודאי רק יזיקו לנו בהצגת ענייננו ביום־הדין, שבו ייגזר דינן של כל הנשמות, אלה משום שהפריזו ואלה משום שהמעיטו. כעת מעניינת אותנו רק המשפחה שאבא אדם הוא ראשהּ, ראש גרוע למדי, ואי־אפשר לתאר אותו אחרת, שכן היה די שאשתו תביא אליו את הפרי האסור, פרי עץ־הדעת־טוב־ורע, ואבי אבות־אבותינו הפזיז, אחרי שהניח שיפצירו בו, למען האמת כדי ליהנות מן ההפצרות ולאו דווקא מתוך שכנוע ממשי, נשנק ממנו, וכך הטביע בנו לנצח, בנו, בני־האדם, את טעמו של פלח התפוח המעצבן הזה, לא לבלוע ולא להקיא. רבים גם אומרים שרק מפני שאלוהים הופיע פתאום וביקש לדעת מה קורה שם לא בלע אדם לגמרי את הפרי הגורלי. כבר עכשיו, לפני שנשכח את זה לגמרי, או לפני שהתקדמות הסיפור תייתר את העניין משום שיובא באיחור, נגלה את דְבר הביקור החשאי, הכמעט מתגנב, שערך אלוהים בגן־עדן באחד מימי הקיץ החמים. אדם וחווה, כהרגלם, ישנו ערומים, זה לצד זה, ולא נגעו זה בזה, תמונה מאלפת אבל כוזבת של התגלמות התום. הם לא התעוררו, ואלוהים לא העיר אותם. הביאה אותו לשם הכוונה לתקן פגם בייצור, אשר, כפי שהוא שם לב בסופו של דבר, כיער מאוד את ברואיו, ומדובר, תארו לכם, בהיעדרו של טבור. פני השטח הלבנבנים של עורם של הבֵּייבִּיס שלו, שהשמש הנעימה של גן־עדן לא הצליחה לצרוב, נראו ערומים מדי, מתמסרים מדי, באיזשהו אופן זימָתיים, אם כבר היתה המלה קיימת אז. מבלי להתמהמה, שמא יתעוררו, שלח אלוהים את זרועו, ובקצה האצבע־המורה שלו לחץ בקלילות על בטנו של אדם, ואז עשה תנועת סיבוב מהירה, והטבור צץ. אותה פעולה שעשה אחר־כך על חווה הפיקה תוצאה דומה, אם כי בהבדל חשוב, והוא, שהטבור שלה יצא משופר בהרבה במה שנוגע למִתווה, לקווי המִתאר ולעדינות הקפלים. זו היתה הפעם האחרונה שאלוהים התבונן במעשה־ידיו וראה כי טוב.

כעבור חמישים שנה ויום מאותה התערבות כירורגית מוצלחת, שחנכה עידן חדש באסתטיקה של גוף האדם תחת הסִסמה שהיא בבחינת קונצנזוס, שכל דבר בגוף האדם ניתן לשיפור, התרגשה הפורענות. רעם מתגלגל בישר את נוכחותו של אלוהים. הוא היה לבוש באופן שונה מן הרגיל, אולי לפי האופנה הקיסרית החדשה בשמיים, לראשו היה כתר משולש, ובידו אחז שרביט כאילו הוא אַלָה. אני אדונָי, קרא, אהיה אשר אהיה. דממת מוות השתררה בגן־עדן, דַבּוּר לא זימזם, כלב לא נבח, עוף לא צייץ, פיל לא הריע. רק להקת זרזירים, שהתמקמה על עץ זית ענֵף שהיה שם מימי בריאת הגן, התעופפה בבת־אחת, והיו שם מאות, שלא לומר אלפים, והם כמעט החשיכו את עין השמיים. מי המרה את פי, מי קטף מפרי העץ שלי, שאל אלוהים, ונעץ באדם מבט בּוֹרֵק, שזה אומנם שם־תואר מיושן למדי, אך אין כמוהו להביע את מלוא מובן המלה. לשווא ניסה האיש המסכן ברוב ייאושו לבלוע את פלח התפוח שהסגיר אותו, שום קול לא יצא מגרונו, לא קדימה ולא אחורה. ענה לי, שב ונשמע קולו הנזעם של אלוהים, ובו־בזמן הוא הניף את השרביט באיום. אדם אזר עוז, ואף שהיה ער לכיעור שבהטלת אשמה בזולת, אמר, האשה שנתת לי כדי שתחיה אתי, היא נתנה לי את פרי העץ הזה, ואני אכלתי. פנה אלוהים אל האשה ושאל, מה עשית, עלובת־נפש, והיא ענתה, הנחש הערים עלי ואני אכלתי, שקרנית, רמאית, אמר אלוהים, אין נחשים בגן־עדן, אני לא אמרתי שיש נחשים בגן־עדן, אבל אני אומרת שהיה לי חלום, ובחלום נגלה לי נחש, והוא אמר לי, אז ככה זה, אלוהים אסר עליכם לאכול מפרי כל עצי הגן, ואני עניתי שזה לא נכון, שאסור לנו לאכול רק מהעץ שנמצא באמצע גן־עדן, ושנמות אם ניגע בו, נחשים לא מדברים, אמר אלוהים, לכל היותר הם שורקים, אבל הנחש בחלום שלי דיבר, ואפשר לדעת מה עוד הוא אמר, שאל אלוהים, והשתדל לשרבב למלים נימה לגלגנית, שכלל לא הלמה את ההוד השמימי של מלבושיו, הנחש אמר שלא נמות, אה, ככה, גברה והלכה האירוניה של אלוהים, הנחש הזה ככל הנראה חושב שהוא יודע יותר ממני, זה מה שחלמתי, אדונָי, שאתה לא רוצה שנאכל מהפרי, כי אז נפקח את העיניים ונדע את הטוב ואת הרע כמו שאתה יודע, ומה עשית, אשה אבודה, אשה קלת־דעת, כשהתעוררת מחלום כה יפה, ניגשתי אל העץ, אכלתי מהפרי והבאתי לאדם, שגם הוא אכל, הוא נתקע לי כאן, אמר אדם, ונגע בגרונו, יפה מאוד, אמר אלוהים, אם זה מה שרציתם, אז זה מה שתקבלו, מכאן ואילך הקץ לחיים הטובים שלכם, את, חווה, לא רק שתסבלי מתופעות מציקות בהיריון, כולל הבחילות, אלא גם בעצב תלדי בנים, ואף־על־פי־כן תשתוקקי אל אישך, והוא ימשול בך, וחווה אמרה, חווה המסכנה, איזו התחלה גרועה, גורל עגום יהיה גורלֵך, ואלוהים אמר, היית צריכה לחשוב על זה קודם, ואתה, אדם, האדמה ארורה בגללך, ובעמל רב יעלה לך להפיק ממנה מזון כל ימי חייך, רק קוץ ודרדר היא תצמיח, ואתה תאכל את עשב השדה, ורק בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שיום אחד תשוב אל האדמה, כי ממנה לאמיתו של דבר נוצרת, אדם עלוב, עפר אתה ואל העפר תשוב. ולאחר הדברים האלה שלף אלוהים יש־מאין עורות של בעלי־חיים כדי לכסות על מערומיהם של אדם וחווה, שהחליפו ביניהם קריצות של שותפים לדבר עבֵרה, כי הם ידעו כבר מן היום הראשון שהם ערומים, ואף ניצלו את הדבר נַצֵל היטב. אז אמר אלוהים, לאחר שנודע לאדם הטוב והרע, הוא הפך להיות דומה לאלוהים, עכשיו רק חסר לי שתקטוף גם מפרי עץ החיים ותאכל ממנו ותחיה לנצח, באמת רק זה עוד חסר, שני אלוהים ביקום אחד, לכן אני מגרש אותך ואת אשתך מגן־עדן, ובשעריו אציב את אחד הכרובים חמוש בלהט החרב המתהפכת, והוא לא ייתן לאף־אחד להיכנס, ועכשיו הסתלקו, צאו מכאן, אני לא רוצה לראות את פניכם לעולם. בכתפיים עטופות בעורות המצחינים, וברגליים רעועות המועדות בכל צעד, נראו אדם וחווה כצמד אוּרַאנג־אוּטָנים שהזדקפו בפעם הראשונה על רגליהם. מחוץ לגן־עדן היתה האדמה צחיחה, עוינת, אלוהים לא הפריז כשאיים על אדם בקוצים ובדרדרים. וכפי שגם אמר, בא הקץ לחיים הטובים.

ז'וזה סאראמאגו

ז'וּזֶה סאראמאגוּ (בפורטוגזית: José de Sousa Saramago‏; 16 בנובמבר 1922 – 18 ביוני 2010), סופר, מחזאי ופובליציסט, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998. נחשב לאחד מגדולי סופרי פורטוגל.

סאראמאגו נוטה לכתוב משפטים ארוכים ומשתמש בפיסוק שרבים נוטים להחשיבו כשגוי. הוא אינו משתמש במרכאות כדי להבחין דו-שיח (במקור ניתן להבחין בתחילת המשפטים החדשים על פי האות הרישית.
סאראמאגו לרוב מציג נקודת מבט חתרנית על אירועים היסטוריים. בעבודותיו (למשל, בספרו "הבשורה על פי ישו") הוא מנסה להדגיש את הגורם האנושי באירועים ההיסטוריים, במקום להציג את העלילה ההיסטורית המקובלת והרשמית. כמה מעבודותיו עשויות להראות כאלגוריות בהקשרים מסוימים.

סקירות וביקורות

בקטע עם איוב מה זה ליכלכת אל תטעו: ספרו האחרון של סאראמאגו הוא אמנם ספר כפירה באלוהים, אבל הכי בצחוקים בסיפור 'בטרם' של אורי ניסן גנסין מהרהר הגיבור התלוש והאבוד, אוריאל, אחרי ששב מנדודיו אל בית הוריו האדוקים, כיצד יפנה בהתרפקות לאביו ויאמר לו: "אבא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אה? פשוט - אלוהים גדולים וטובים‭...‬ או אפילו שאינם טובים - אמת, אה‭."?‬ אוריאל הוא אפיקורוס ולפיכך מחשבתו הגחמנית, לפנות לפתע אל אביו בבקשת אמונה, לא יוצאת כמובן אל הפועל. אבל גנסין, בקטע המצמרר הזה, אחד הגדולים שאני מכיר בספרות בכלל, מבטא בתמצות את תעוקת הכפירה באל, את ההכרה של הכופר בכך שיקום ללא בורא הוא מקום מבהיל ולפיכך את הרצון הנואש שלו לחבור לאב שבשמיים (באמצעות האב הביולוגי‭(!‬ ולמצוא כך פשר לעולם ולחייו. כפירה באלוהים היא לא עניין קל ערך. הרבה-הרבה מונח על כפות המאזניים.

נזכרתי בכובד הראש הגנסיני כשקראתי את ספר הכפירה של סאראמאגו. נזכרתי בכפירה הטרגית הגנסינית כי היא היפוכה המוחלט של כפירתו של סאראמאגו.

'קין‭,'‬ הספר האחרון שכתב סאראמאגו בחייו, הוא מעין המשך ל'הבשורה על פי ישו‭,'‬ שבו טיפל סאראמאגו בדמותו של גיבור הברית החדשה. ב'קין' מוצגת דמותו של רוצח אחיו הבל, אבל סאראמאגו מוביל את גיבורו להיות עד גם למאורעות נוספים המופיעים בספרי הברית הישנה. קין עד לעקדת יצחק, להרס סדום, להקמת עגל הזהב, לכיבוש יריחו, למבול ועוד. קין של סאראמאגו כופר בכך שאלוהים הוא בורא טוב ומיטיב. הוא עצמו, הוא מטיח באלוהים בפתח הנובלה, אינו אשם ברציחתו של הבל - לכל הפחות אלוהים חולק עימו את האשמה. אלוהים, בכך שלא קיבל את מנחתו, הביא אותו לרצח: "היה די שלרגע תהיה באמת רחום, שתקבל את הקורבן שלי בענווה, כי היה אסור לך לדחות אותו, מפני שלכם האלים, ולך כמו לכל האחרים, יש מחויבויות‭."‬ אלוהים מקבל באופן חלקי את הטיעון של קין, וזה, לפי סאראמאגו, ההסבר לכך שאלוהים, ברחמנות לא אופיינית, הטביע במצחו אות שמגן עליו.

בהמשך הנובלה טיעוניו של קין כלפי אלוהים חזקים יותר. ביחס לסדום ועמורה מוחה קין על רצח הילדים החפים מפשע בערים שהוחרבו. כשהוא פוגש באיוב, הוא מוחה על כך ש"אלוהים והשטן עשו התערבות" שאיוב הוא הקורבן שלה. גם על הטבח בסוגדים לעגל לא עובר קין בשתיקה: "הוא נתקל בהוכחה ללא עוררין לרשעותו התהומית של אלוהים, שלושת אלפי איש הרוגים רק כי חרה לו על המצאת יריב משוער בדמות העגל‭."‬

זהו, אם כך, ספר כפירה, אמנם לא במציאותו של אלוהים, אלא כפירה בטובו ובנחיצותו של האל. ועם זאת, הנובלה הזו קלילה, נטולת משקל רעיוני. ההרגשה היא שהכפירה כאן אינה אירוע מזעזע מבחינת הכותב ולכן גם לא מזעזעת את הקורא. זו כפירת אנשים מלומדה. היסוד המרכזי שתורם לכך היא רוח השטות שבה מנומרת הנובלה. למעשה, התוספת העיקרית של סאראמאגו לסיפורי התנ"ך הם קטעי נונסנס מובהקים המפוזרים לאורך סיפורו של קין. הנה כמה דוגמאות להומור המבדר של סאראמאגו: על פרשת לוט, שבנותיו שיכרוהו כדי שיעבּרן, מעיר קין כי היא לא הגיונית, מכיוון ש"אצל איש שתוי עד כדי כך שאינו קולט מה קורה, העסק פשוט לא עומד לו‭."‬ כשקין שואל אם מותר לו להיפרד מהוריו לפני שייצא לנדודיו, אומר לו אלוהים: "זה כבר עסקך, בענייני משפחה אני לא מתערב‭."‬ על הפלגתה של תיבת נח כותב סאראמאגו: "אלוהים לא בא להשקה. הוא היה עסוק בבקרת המערכת ההידראולית של הפלנטה‭."‬ במקום אחד מעיר המספר כי קין הרכוב על חמור לא ידע היכן הוא כי לא היה מצויד במדריך מישלן.

בהיות הכפירה קלילה ושטותניקית, גם אלוהים בכבודו ובעצמו בעצם לא כזה נורא. אלוהים של 'קין' הוא מעין גאון פזור דעת, לא כל-יכול אבל בהחלט רב יכולות. אלוהים זה אכן לוקה באותו תחום שאנו מכנים יחסי אנוש. הוא לא רגיש רוב הזמן, לפעמים הוא גם רודני ומרושע. הוא לא ממש שטני, רק לא נראה שאכפת לו.

רוח הסתלבט הופכת את הקריאה ב'קין' למענגת מאוד, אך גם לחסרת משקל.

עוד 3 ספרים מצחיקים של סאראמאגו:
הבשורה על פי ישו ‭ 1993 <‬
על הפיקחון ‭ 2006 <‬
מוות לסירוגין‭ 2008 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 02/11/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
קין על פי סאראמאגו יצחק לאור הארץ, תרבות וספרות 05/11/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

סקירות וביקורות

בקטע עם איוב מה זה ליכלכת אל תטעו: ספרו האחרון של סאראמאגו הוא אמנם ספר כפירה באלוהים, אבל הכי בצחוקים בסיפור 'בטרם' של אורי ניסן גנסין מהרהר הגיבור התלוש והאבוד, אוריאל, אחרי ששב מנדודיו אל בית הוריו האדוקים, כיצד יפנה בהתרפקות לאביו ויאמר לו: "אבא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אה? פשוט - אלוהים גדולים וטובים‭...‬ או אפילו שאינם טובים - אמת, אה‭."?‬ אוריאל הוא אפיקורוס ולפיכך מחשבתו הגחמנית, לפנות לפתע אל אביו בבקשת אמונה, לא יוצאת כמובן אל הפועל. אבל גנסין, בקטע המצמרר הזה, אחד הגדולים שאני מכיר בספרות בכלל, מבטא בתמצות את תעוקת הכפירה באל, את ההכרה של הכופר בכך שיקום ללא בורא הוא מקום מבהיל ולפיכך את הרצון הנואש שלו לחבור לאב שבשמיים (באמצעות האב הביולוגי‭(!‬ ולמצוא כך פשר לעולם ולחייו. כפירה באלוהים היא לא עניין קל ערך. הרבה-הרבה מונח על כפות המאזניים.

נזכרתי בכובד הראש הגנסיני כשקראתי את ספר הכפירה של סאראמאגו. נזכרתי בכפירה הטרגית הגנסינית כי היא היפוכה המוחלט של כפירתו של סאראמאגו.

'קין‭,'‬ הספר האחרון שכתב סאראמאגו בחייו, הוא מעין המשך ל'הבשורה על פי ישו‭,'‬ שבו טיפל סאראמאגו בדמותו של גיבור הברית החדשה. ב'קין' מוצגת דמותו של רוצח אחיו הבל, אבל סאראמאגו מוביל את גיבורו להיות עד גם למאורעות נוספים המופיעים בספרי הברית הישנה. קין עד לעקדת יצחק, להרס סדום, להקמת עגל הזהב, לכיבוש יריחו, למבול ועוד. קין של סאראמאגו כופר בכך שאלוהים הוא בורא טוב ומיטיב. הוא עצמו, הוא מטיח באלוהים בפתח הנובלה, אינו אשם ברציחתו של הבל - לכל הפחות אלוהים חולק עימו את האשמה. אלוהים, בכך שלא קיבל את מנחתו, הביא אותו לרצח: "היה די שלרגע תהיה באמת רחום, שתקבל את הקורבן שלי בענווה, כי היה אסור לך לדחות אותו, מפני שלכם האלים, ולך כמו לכל האחרים, יש מחויבויות‭."‬ אלוהים מקבל באופן חלקי את הטיעון של קין, וזה, לפי סאראמאגו, ההסבר לכך שאלוהים, ברחמנות לא אופיינית, הטביע במצחו אות שמגן עליו.

בהמשך הנובלה טיעוניו של קין כלפי אלוהים חזקים יותר. ביחס לסדום ועמורה מוחה קין על רצח הילדים החפים מפשע בערים שהוחרבו. כשהוא פוגש באיוב, הוא מוחה על כך ש"אלוהים והשטן עשו התערבות" שאיוב הוא הקורבן שלה. גם על הטבח בסוגדים לעגל לא עובר קין בשתיקה: "הוא נתקל בהוכחה ללא עוררין לרשעותו התהומית של אלוהים, שלושת אלפי איש הרוגים רק כי חרה לו על המצאת יריב משוער בדמות העגל‭."‬

זהו, אם כך, ספר כפירה, אמנם לא במציאותו של אלוהים, אלא כפירה בטובו ובנחיצותו של האל. ועם זאת, הנובלה הזו קלילה, נטולת משקל רעיוני. ההרגשה היא שהכפירה כאן אינה אירוע מזעזע מבחינת הכותב ולכן גם לא מזעזעת את הקורא. זו כפירת אנשים מלומדה. היסוד המרכזי שתורם לכך היא רוח השטות שבה מנומרת הנובלה. למעשה, התוספת העיקרית של סאראמאגו לסיפורי התנ"ך הם קטעי נונסנס מובהקים המפוזרים לאורך סיפורו של קין. הנה כמה דוגמאות להומור המבדר של סאראמאגו: על פרשת לוט, שבנותיו שיכרוהו כדי שיעבּרן, מעיר קין כי היא לא הגיונית, מכיוון ש"אצל איש שתוי עד כדי כך שאינו קולט מה קורה, העסק פשוט לא עומד לו‭."‬ כשקין שואל אם מותר לו להיפרד מהוריו לפני שייצא לנדודיו, אומר לו אלוהים: "זה כבר עסקך, בענייני משפחה אני לא מתערב‭."‬ על הפלגתה של תיבת נח כותב סאראמאגו: "אלוהים לא בא להשקה. הוא היה עסוק בבקרת המערכת ההידראולית של הפלנטה‭."‬ במקום אחד מעיר המספר כי קין הרכוב על חמור לא ידע היכן הוא כי לא היה מצויד במדריך מישלן.

בהיות הכפירה קלילה ושטותניקית, גם אלוהים בכבודו ובעצמו בעצם לא כזה נורא. אלוהים של 'קין' הוא מעין גאון פזור דעת, לא כל-יכול אבל בהחלט רב יכולות. אלוהים זה אכן לוקה באותו תחום שאנו מכנים יחסי אנוש. הוא לא רגיש רוב הזמן, לפעמים הוא גם רודני ומרושע. הוא לא ממש שטני, רק לא נראה שאכפת לו.

רוח הסתלבט הופכת את הקריאה ב'קין' למענגת מאוד, אך גם לחסרת משקל.

עוד 3 ספרים מצחיקים של סאראמאגו:
הבשורה על פי ישו ‭ 1993 <‬
על הפיקחון ‭ 2006 <‬
מוות לסירוגין‭ 2008 < ‬
אריק גלסנר 7 לילות 02/11/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
קין על פי סאראמאגו יצחק לאור הארץ, תרבות וספרות 05/11/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
קין ז'וזה סאראמאגו

1

 

 

כאשר קלט אדונָי, הידוע גם כאלוהים, כי אדם וחווה, כלילֵי־השלֵמות לכאורה, אינם מוציאים מפיהם אפילו מלה אחת, או לפחות איזה קול פרימיטיבי, כנראה רתח על עצמו, שכן לא היה בגן־עדן מישהו אחר שעליו יוכל להטיל את האשמה בפגם החמור, הרי שאר בעלי־החיים, אשר נוצרו כולם בהבל־פה אלוהי בדיוק כמו צמד יצורי האנוש, נהנים כל אחד מקול משלו, אלה גוֹעים ופוֹעים, ואלה נוחרים, מצַרצרים, מצייצים ומקרקרים. בחמת־זעם, מפתיעה אצל מישהו שיכול לפתור כל דבר במהירות שיא בעוד אמירת יְהִי, הוא אץ רץ אל בני־הזוג, ובנחישות ובלי שום התחשבות תקע להם, זה אחר זה, את הלשון למעמקי הגרון. הכתובים אשר לפיהם הלכו והתבססו ברבות הימים, קצת באקראי, האירועים של אותן תקופות קדומות, בין שיהיו אלה אירועים שיזכו לאישור קָנוני עתידי, ובין שהם פרי הדמיון המפוקפק של ספרים חיצוניים ואפיקורסיים חסרי־תקנה, אינם קובעים מעֵבר לכל ספק באיזו לשון מדובר, האם באותו שריר גמיש ולח שמתרוצץ בחלל הפה ולפעמים משורבב ממנו, או שאלוהים שכח למרבה הצער את הדיבור, הנקרא גם לשון, ואין לנו כלל מושג מה היתה, מאחר שלא נותר ממנה שריד, אפילו לא לב חָרוּת על גזע עץ, מלוּוה באיזו כתובת סנטימנטלית, משהו כמו, אני אוהב אותך, חווה. מאחר שבאופן עקרוני לא אמור דבר אחד להתקיים בלי דבר אחר, סביר להניח שהתכלית האחרת של ההתנפלות האלימה של אלוהים על לשונותיהם האילמות של צאצאיו היתה ליצור בהן קשר עם נִבְכֵי הפְּנים של הווייתם הגשמית, עם מה שאנו מכנים מכאובי ההוויה, כדי שבבוא היום, כאשר כבר יבינו קצת במה מדובר, יוכלו לספר על המבוך החשוך והסבוך, אשר מבעד לחלון שלו, הלוא הוא הפה, הן כבר התחילו לבצבץ. הכל ייתכן. לזכותו של אלוהים יש לרשום שמתוך הקפדה ראויה־לשבח של בעל־מלאכה מיומן, הוא לא רק השלים בהכנעה המתחייבת את מה שהחסיר קודם־לכן, אלא גם רצה כמובן לוודא שטעותו תוקנה, ועל כן שאל את אדם, מה שמך, והאיש ענה, אני אדם, אדונָי, בְּכוֹרְךָ. אחר־כך פנה הבורא אל האשה, ואת, מה שמֵך, אני חווה, אדונָי, הגברת הראשונה, הוסיפה שלא לצורך, שכן לא היתה שם שום גברת אחרת. אלוהים היה שבע־רצון, נפרד מהם בברכת להתראות אבהית, ופנה לענייניו. ואז אמר אדם לחווה בפעם הראשונה, בואי למיטה.

שֵׁת, הבן השלישי במשפחה, יבוא לעולם רק כעבור מאה־ושלושים שנה, ולא משום שלהיריון של אמו נדרש זמן כה רב כדי להשלים את יצירתו של צאצא נוסף, אלא משום שלאיברי הרבייה של האב ושל האם, האשכים והרחם בהתאמה, נדרשו יותר ממאה שנה כדי להבשיל ולפתח עוצמת פריון מספקת. יש לומר לקצרי־הרוח שהַבְּריאה באמצעות אמירת יְהִי התחוללה פעם אחת ולא עוד, וכי גבר ואשה אינם מכונות למילוי נקניקים, ההורמונים הם דברים מסובכים מאוד ואינם נוצרים יש־מאין, לא מוצאים אותם לא בבתי־המרקחת ולא במרכולים, חייבים להתאזר בסבלנות. לפני שֵׁת באו לעולם, בהפרש זמן מצומצם ביניהם, תחילה קין ואחר־כך הבל. כבר עכשיו אי־אפשר שלא לציין את השעמום האדיר ששרר שנים רבות מאוד, בלי שכנים, בלי דברים שיסיחו את הדעת, בלי זאטוט שזוחל בין המטבח לסלון, בלי ביקורים, פרט לאלה של אלוהים, ואפילו אלה היו מעטים מאוד וקצרים, ובין ביקור לביקור היו פרקי זמן ממושכים של היעדרות, עשר שנים, חמש־עשרה, עשרים, חמישים, אנו מתארים לעצמנו שלא היה חסר הרבה שהדיירים היחידים בַּגן־עדן־עלי־אדמות יראו את עצמם כיתומים מסכנים נטושים ביער היְקום, אף כי לא היו מסוגלים להסביר מה זאת־אומרת להיות יתומים ונטושים. אומנם מדי פעם, וכלל לא בתכיפות, היה אדם אומר לחווה, בואי למיטה, אבל שִׁגרת המשגל, שהכבידה על שני אלה במיוחד בגלל היעדר כל גיוון בתנוחות, עקב חוסר־ניסיונם, התגלתה כבר אז כהרסנית כמו פלישתן של תולעי־עץ המכרסמות את קורות הבית. מבחוץ בקושי מבחינים בפגיעה, ורק פה־ושם ניגרים גרגירי אבק דקיקים מנקבים זעירים, אבל בִּפְנים זו רק ההתחלה, ולא יחלוף זמן רב עד שיקרוס מה שקודם־לכן נראה כה מוצק. יש מי שגורס כי במצבים כגון אלה עשויה לידה של תינוק להפיח חיים, אם לא בַּלִיבִּידוֹ, המופק מתהליכים כימיים מורכבים בהרבה מן הלימוד איך מחליפים חיתול, הרי לפחות בָּרגשות, ובכך, יש להודות, כבר טמון רווח לא קטן. אשר לאלוהים ולביקוריו הנדירים, הראשון שבהם נערך כדי לראות אם אדם וחווה נתקלו בבעיות התארגנות בבית, השני כדי לדעת אם הפיקו איזו תועלת מהחיים בחיק הטבע, והשלישי כדי להודיע להם שאין בכוונתו לחזור בקרוב, שכן עליו לסייר בגני־העדן האחרים שברחבי הרקיע. ואכן, הוא ישוב ויופיע רק כעבור זמן רב, בתאריך שלא תועד, כדי לגרש את הזוג האומלל מגן־עדן, בגלל הפשע הנתעב של אכילת פרי עץ־הדעת־טוֹב־וָרָע. האפיזודה הזאת, אשר היא המקור להגדרה הראשונה של חטא קדמון שלא היה ידוע עד אז, מעולם לא הוסברה כראוי. ראשית, אפילו האינטליגנציה האלמנטרית ביותר כלל לא תתקשה להבין שידיעה תמיד עדיפה על אי־ידיעה, ובמיוחד בתחומים עדינים כגון אותם ענייני טוב ורע, אשר כל אדם מסתכן בהם מבלי משים בכך שייגָזרו עליו חיי נצח בגיהינום, שבאותם ימים עדיין לא הומצא. שנית, חוסר ראיית־הנולד של אלוהים זועק לשמיים, שהרי אם באמת לא רצה שיאכלו לו מאותו פרי, היה יכול בקלות להקדים תרופה למכה, היה די שלא ייטע את העץ, או ישתול אותו במקום אחר, או יקיף אותו בגדר־תיל. ושלישית, לא בגלל אי־ציות לצו האֵל גילו אדם וחווה שהם עֲרומים. מעורטלים, ערומים לגמרי, הם כבר היו כשהלכו למיטה, ואם אלוהים אף־פעם לא שם לב לחוסר־בושה כל־כך ברור, יש לתלות את האשמה בעיוורונו כהורֶה, אותו עיוורון שהוא ככל הנראה חשׂוּך מרפא ומונע מאיתנו לראות שילדינו, אחרי ככלות הכל, הם טובים או רעים ככל האחרים.

למען הסדר הטוב, לפני שנתקדם בסיפורו המאלף והמוגדר של קין, שאנו נרתמים אליו בתעוזה חסרת־תקדים, אולי כדאי, כדי שהקורא לא יתבלבל שוב ממידות וממשקולות שאבד עליהן הכלח, לקבוע איזה קריטריון לכרונולוגיה של האירועים. כך נעשה איפוא, ונפתח בהתרת איזה ספק מרושע, שמישהו העלה כאשר שאל אם אדם היה מסוגל להוליד בן כשהיה בן מאה־ושלושים. במבט ראשון, לא, אם נסתמך אך ורק על מדדי הפוריות של הזמנים המודרניים, אבל באותם ימי ילדות של העולם לא היו מאה־ושלושים השנים אלא עלומים שופעי מרץ, שכל קזנובה שהקדים את זמנו היה מאמץ לעצמו בחפץ־לב. נוסף על כך ראוי לציין שאדם חי עד אשר מלאו לו תשע־מאות ושלושים שנה, ולפיכך חסר לו רק מעט כדי למות בטביעה בתקופת המבול, שכן הלך לעולמו בימי חייו של למך, אביו של נוח, שעתיד לבנות את התיבה. אשר על כן, היה לו די והותר זמן ואף פנאי להוליד את הבנים שהוליד, ועוד כהנה־וכהנה אילו התחשק לו. כפי שכבר אמרנו, הבן השני, זה שבא אחרי קין, היה הבל, נער נאה, נוטה לבלונד, שסופו, אחרי שלל גילויי חיבה שאלוהים הרעיף עליו, היה רע ומר. לשלישי, וגם זה כבר נֶאמר, קראו שֵׁת, אבל הוא לא ייכלל בסיפור שאנו מחברים צעד אחר צעד בדקדקנות של היסטוריון, ועל כן ניפרד ממנו כאן, רק שֵׁם ותו לא. יש הטוענים כי בראשו־שלו צץ הרעיון לייסד דת, אבל על נושאים עדינים אלה כבר הרחבנו את היריעה בעבר, בקלות־ראש ראויה להוקעה לפי דעתם של אי־אלו בני־סמכא, ובניסוחים שקרוב־לוודאי רק יזיקו לנו בהצגת ענייננו ביום־הדין, שבו ייגזר דינן של כל הנשמות, אלה משום שהפריזו ואלה משום שהמעיטו. כעת מעניינת אותנו רק המשפחה שאבא אדם הוא ראשהּ, ראש גרוע למדי, ואי־אפשר לתאר אותו אחרת, שכן היה די שאשתו תביא אליו את הפרי האסור, פרי עץ־הדעת־טוב־ורע, ואבי אבות־אבותינו הפזיז, אחרי שהניח שיפצירו בו, למען האמת כדי ליהנות מן ההפצרות ולאו דווקא מתוך שכנוע ממשי, נשנק ממנו, וכך הטביע בנו לנצח, בנו, בני־האדם, את טעמו של פלח התפוח המעצבן הזה, לא לבלוע ולא להקיא. רבים גם אומרים שרק מפני שאלוהים הופיע פתאום וביקש לדעת מה קורה שם לא בלע אדם לגמרי את הפרי הגורלי. כבר עכשיו, לפני שנשכח את זה לגמרי, או לפני שהתקדמות הסיפור תייתר את העניין משום שיובא באיחור, נגלה את דְבר הביקור החשאי, הכמעט מתגנב, שערך אלוהים בגן־עדן באחד מימי הקיץ החמים. אדם וחווה, כהרגלם, ישנו ערומים, זה לצד זה, ולא נגעו זה בזה, תמונה מאלפת אבל כוזבת של התגלמות התום. הם לא התעוררו, ואלוהים לא העיר אותם. הביאה אותו לשם הכוונה לתקן פגם בייצור, אשר, כפי שהוא שם לב בסופו של דבר, כיער מאוד את ברואיו, ומדובר, תארו לכם, בהיעדרו של טבור. פני השטח הלבנבנים של עורם של הבֵּייבִּיס שלו, שהשמש הנעימה של גן־עדן לא הצליחה לצרוב, נראו ערומים מדי, מתמסרים מדי, באיזשהו אופן זימָתיים, אם כבר היתה המלה קיימת אז. מבלי להתמהמה, שמא יתעוררו, שלח אלוהים את זרועו, ובקצה האצבע־המורה שלו לחץ בקלילות על בטנו של אדם, ואז עשה תנועת סיבוב מהירה, והטבור צץ. אותה פעולה שעשה אחר־כך על חווה הפיקה תוצאה דומה, אם כי בהבדל חשוב, והוא, שהטבור שלה יצא משופר בהרבה במה שנוגע למִתווה, לקווי המִתאר ולעדינות הקפלים. זו היתה הפעם האחרונה שאלוהים התבונן במעשה־ידיו וראה כי טוב.

כעבור חמישים שנה ויום מאותה התערבות כירורגית מוצלחת, שחנכה עידן חדש באסתטיקה של גוף האדם תחת הסִסמה שהיא בבחינת קונצנזוס, שכל דבר בגוף האדם ניתן לשיפור, התרגשה הפורענות. רעם מתגלגל בישר את נוכחותו של אלוהים. הוא היה לבוש באופן שונה מן הרגיל, אולי לפי האופנה הקיסרית החדשה בשמיים, לראשו היה כתר משולש, ובידו אחז שרביט כאילו הוא אַלָה. אני אדונָי, קרא, אהיה אשר אהיה. דממת מוות השתררה בגן־עדן, דַבּוּר לא זימזם, כלב לא נבח, עוף לא צייץ, פיל לא הריע. רק להקת זרזירים, שהתמקמה על עץ זית ענֵף שהיה שם מימי בריאת הגן, התעופפה בבת־אחת, והיו שם מאות, שלא לומר אלפים, והם כמעט החשיכו את עין השמיים. מי המרה את פי, מי קטף מפרי העץ שלי, שאל אלוהים, ונעץ באדם מבט בּוֹרֵק, שזה אומנם שם־תואר מיושן למדי, אך אין כמוהו להביע את מלוא מובן המלה. לשווא ניסה האיש המסכן ברוב ייאושו לבלוע את פלח התפוח שהסגיר אותו, שום קול לא יצא מגרונו, לא קדימה ולא אחורה. ענה לי, שב ונשמע קולו הנזעם של אלוהים, ובו־בזמן הוא הניף את השרביט באיום. אדם אזר עוז, ואף שהיה ער לכיעור שבהטלת אשמה בזולת, אמר, האשה שנתת לי כדי שתחיה אתי, היא נתנה לי את פרי העץ הזה, ואני אכלתי. פנה אלוהים אל האשה ושאל, מה עשית, עלובת־נפש, והיא ענתה, הנחש הערים עלי ואני אכלתי, שקרנית, רמאית, אמר אלוהים, אין נחשים בגן־עדן, אני לא אמרתי שיש נחשים בגן־עדן, אבל אני אומרת שהיה לי חלום, ובחלום נגלה לי נחש, והוא אמר לי, אז ככה זה, אלוהים אסר עליכם לאכול מפרי כל עצי הגן, ואני עניתי שזה לא נכון, שאסור לנו לאכול רק מהעץ שנמצא באמצע גן־עדן, ושנמות אם ניגע בו, נחשים לא מדברים, אמר אלוהים, לכל היותר הם שורקים, אבל הנחש בחלום שלי דיבר, ואפשר לדעת מה עוד הוא אמר, שאל אלוהים, והשתדל לשרבב למלים נימה לגלגנית, שכלל לא הלמה את ההוד השמימי של מלבושיו, הנחש אמר שלא נמות, אה, ככה, גברה והלכה האירוניה של אלוהים, הנחש הזה ככל הנראה חושב שהוא יודע יותר ממני, זה מה שחלמתי, אדונָי, שאתה לא רוצה שנאכל מהפרי, כי אז נפקח את העיניים ונדע את הטוב ואת הרע כמו שאתה יודע, ומה עשית, אשה אבודה, אשה קלת־דעת, כשהתעוררת מחלום כה יפה, ניגשתי אל העץ, אכלתי מהפרי והבאתי לאדם, שגם הוא אכל, הוא נתקע לי כאן, אמר אדם, ונגע בגרונו, יפה מאוד, אמר אלוהים, אם זה מה שרציתם, אז זה מה שתקבלו, מכאן ואילך הקץ לחיים הטובים שלכם, את, חווה, לא רק שתסבלי מתופעות מציקות בהיריון, כולל הבחילות, אלא גם בעצב תלדי בנים, ואף־על־פי־כן תשתוקקי אל אישך, והוא ימשול בך, וחווה אמרה, חווה המסכנה, איזו התחלה גרועה, גורל עגום יהיה גורלֵך, ואלוהים אמר, היית צריכה לחשוב על זה קודם, ואתה, אדם, האדמה ארורה בגללך, ובעמל רב יעלה לך להפיק ממנה מזון כל ימי חייך, רק קוץ ודרדר היא תצמיח, ואתה תאכל את עשב השדה, ורק בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שיום אחד תשוב אל האדמה, כי ממנה לאמיתו של דבר נוצרת, אדם עלוב, עפר אתה ואל העפר תשוב. ולאחר הדברים האלה שלף אלוהים יש־מאין עורות של בעלי־חיים כדי לכסות על מערומיהם של אדם וחווה, שהחליפו ביניהם קריצות של שותפים לדבר עבֵרה, כי הם ידעו כבר מן היום הראשון שהם ערומים, ואף ניצלו את הדבר נַצֵל היטב. אז אמר אלוהים, לאחר שנודע לאדם הטוב והרע, הוא הפך להיות דומה לאלוהים, עכשיו רק חסר לי שתקטוף גם מפרי עץ החיים ותאכל ממנו ותחיה לנצח, באמת רק זה עוד חסר, שני אלוהים ביקום אחד, לכן אני מגרש אותך ואת אשתך מגן־עדן, ובשעריו אציב את אחד הכרובים חמוש בלהט החרב המתהפכת, והוא לא ייתן לאף־אחד להיכנס, ועכשיו הסתלקו, צאו מכאן, אני לא רוצה לראות את פניכם לעולם. בכתפיים עטופות בעורות המצחינים, וברגליים רעועות המועדות בכל צעד, נראו אדם וחווה כצמד אוּרַאנג־אוּטָנים שהזדקפו בפעם הראשונה על רגליהם. מחוץ לגן־עדן היתה האדמה צחיחה, עוינת, אלוהים לא הפריז כשאיים על אדם בקוצים ובדרדרים. וכפי שגם אמר, בא הקץ לחיים הטובים.