ברן ולותין

רשימות על ימי קדומים

מעמקי הזמן שאליהם מגיע הסיפור הזה תוארו במילים בלתי־נשכחות בשר הטבעות. בכינוס המועצה הגדולה ברִיבֶנְדֶל דיבר אֶלְרוֹנְד על הברית האחרונה של עֲלָפִים ובני־אדם ועל הבסת סָאוּרוֹן בסוף העידן השני, יותר משלושת אלפים שנה לפני־כן:

כאן השתהה אֶלְרוֹנְד ונאנח: "היטב זוכר אני את יפעת־דגליהם," אמר. "הם הזכירוני את תפארת ימי קדומים ואת צבאות בֶּלֶרִיאַנְד, כה רבים היו הנסיכים והמצביאים אשר נאספו שם. אך עדיין נפלו, בגודל־מספרם ובהדר־מראיהם, מן החיל אשר מיגר את תַנְגוֹרוֹדְרִים, כאשר השלו העֲלָפִים את עצמם להאמין כי חלף הזדון לעד ולא יוסיף קום, ולא כן היה."

"זוכר אתה?" שאל פְרוֹדוֹ, שהביע את מחשבתו בקול מרוב תדהמה. "אבל חשבתי," גמגם כשהסב אֶלְרוֹנְד פניו אליו, "חשבתי כי נפילת גִיל־גָלָד היתה לפני עידן ועידנים."

"ואמנם כן הוא," אמר אֶלְרוֹנְד בכובד־ראש. "אך זיכרוני משתרע הרחק אל העבר, ועד ימי קדומים יגיע. אֵאָרֶנְדִיל היה אבי־מולידי, והוא חי בגוֹנְדוֹלִין טרם נפילתה. אמי היתה אֶלְוִּינְג בת דִיוֹר בן לוּתְיֵן אשר בדוֹרִיאַת. שלושה עידנים ראיתי במערבו של עולם, והרבה מפלות, והרבה ניצחונות־של־סרק."⁶

על מוֹרְגוֹת

מוֹרְגוֹת, "האויב השחור" כאשר נקרא לימים, היה במקורו — כפי שהצהיר כאשר הובא לפניו הוּרִין השבוי — "מֶלְקוֹר, הראשון והאדיר מבין הוַלָאר, אשר היה לפני העולם".⁷ ועתה לבש דמות גשמית לצמיתות, דמות מלך ענקי ונשגב, אבל נורא, בצפון־מערב הארץ התיכונה, ובדמותו זו שכן במעוזו האדיר אַנְגְבַּנְד, "תופת הברזל": העשן השחור והמצחין שבקע מפסגות תַנְגוֹרוֹדְרִים — ההרים אשר זקף מעל אַנְגְבַּנְד — נראה למרחקים בהכתימו את שמי הצפון. מסופר בדברי ימי בֶּלֶרִיאַנְד כי ״שערי מוֹרְגוֹת היו רחוקים רק מאה וחמישים פרסאות מגשר מֶנֶגְרוֹת; רחוקים, ובכל זאת קרובים מדי.״ המילים הללו מתייחסות לגשר המוליך אל משכנו של תִינְגוֹל מלך העֲלָפִים; המקום נקרא מֶנֶגְרוֹת, אלף המערות.

אבל גשמיותו של מוֹרְגוֹת היתה לו מקור של פחד. אבי כתב עליו:

"וכאשר גדלה רשעתו, והוא שילח לפניו את הזדון אשר הגה בשקרים וביצורי תועבה, עבר כוחו אליהם והתפזר, והוא עצמו נעשה מרותק ביתר שאת לאדמה, ומיאן לצאת את מעוזיו האפלים."⁸ וכך, כאשר בא פִינְגוֹלְפִין, המלך העליון על עַלְפֵי נוֹלְדוֹר, לבדו אל אַנְגְבַּנְד כדי לקרוא תיגר על מוֹרְגוֹת ולזמנו לדו־קרב, קרא בהגיעו אל השער: "קומה וצא, המלך הפחדן, להילחם במו ידיך! שוכן המאורות, נוגש העבדים, השקרן האורב במסתרים, אויב האֵלים והעֲלָפִים, קומה! כי יש את נפשי לראות את פניך הבזויות." ואז (כמסופר) "יצא מוֹרְגוֹת. כי לא יכול לדחות אתגר שכזה לנוכח מצביאיו." הוא נלחם בפטישו הגדול גְרוֹנְד, אשר כרה מהמורה גדולה בכל מהלומה, והפיל את פִינְגוֹלְפִין ארצה; אבל במותו ריתק פִינְגוֹלְפִין בחרבו את כף רגלו הגדולה של מוֹרְגוֹת ארצה, "והדם השחור שתת ומילא את מהמורות גְרוֹנְד. מאז ואילך צלע מוֹרְגוֹת בלכתו." ושוב, כאשר עשו בֶּרֶן ולוּתְיֵן את דרכם אל העמוק באולמות אַנְגְבַּנְד שבו ישב מוֹרְגוֹת, הטילה עליו לוּתְיֵן כישוף; והוא נפל פתאום, כגבעה הקורסת תחתיה, וצנח ברעם מכסו ושכב שרוע על קרקעיות התופת.

על בֶּלֶרִיאַנְד

כאשר התהלך זְקַנְעֵץ ביער פַנְגוֹרְן, נושא את מֶרִי ואת פִּיפִּין בזרועותיו, הוא שר באוזניהם על יערותיה העתיקים של הארץ הגדולה בֶּלֶרִיאַנְד, אשר הושמדה בתהפוכות הקרב הגדול שבקץ ימי קדומים. הים הגדול שטף והטביע את כל הארצות שממערב להרים הכחולים, אשר נקראו אֶרֶד לוּין או אֶרֶד לִינְדוֹן; ומשום כך, המפה שנלוותה לסילמריליון מסתיימת במזרח ברכס ההרים הזה, ואילו המפה הנלווית לשר הטבעות מסתיימת במערב באותו רכס עצמו; ומישורי החוף שמעבר להרים, הקרויים במפת שר הטבעות פוֹרְלִינְדוֹן והַרְלִינְדוֹן (לִינְדוֹן הצפונית ולִינְדוֹן הדרומית), היו כל שנותר בעידן השלישי מהארץ שנקראה גם אוֹסִירִיאַנְד, ״ארץ שבעת הנהרות״, שבה התהלך פעם זְקַנְעֵץ:

שׁוֹטַטְתִּי לְעֵת־קַיִץ בִּיעָרוֹת הַדֹּלֶב בְּאוֹסִירִיאַנְד.

אָה! הָאוֹר וְהַמַּנְגִּינָה שֶׁלְּעֵת־קַיִץ אֵצֶל שִׁבְעַת נַהֲרוֹת אוֹסִיר!

וְסָבַרְתִּי: נִפְלָא.⁹

דרך המעברים שבהרים הכחולים נכנסו בני־האדם לבֶּלֶרִיאַנְד; ובאותם הרים שכנו ערי הגַּמְדָּאִים נוֹגְרוֹד ובֶּלֶגוֹסְט; ובאוֹסִירִיאַנְד התגוררו בֶּרֶן ולוּתְיֵן אחרי שהרשה להם מַנְדוֹס לשוב לארץ התיכונה (עמ' 221).

זְקַנְעֵץ התהלך גם בין אורני דוֹרְתוֹנְיוֹן ("ארץ האורנים"):

לַעֲצֵי הָאֹרֶן בְּרָמוֹת דוֹרְתוֹנְיוֹן טִפַּסְתִּי בַּחֹרֶף.

אָה! הָרוּחַ, הַלֹּבֶן וּשְׁחֹר עֲנָפִים בַּחֹרֶף בְּאוֹרוֹד־נָא־תוֹן!

קוֹלִי הִתְרוֹמֵם וְשׁוֹרֵר בָּרָקִיעַ.

הארץ ההיא נקראה לאחר מכן טָאוּר־נוּ־פוּין, "היער שתחת הלילה", אחרי שהפך אותה מוֹרְגוֹת ל"מקום של אימה ושל כשפים אפלים, של תעייה ושל ייאוש" (ראו עמ' 96).

על העֲלָפִים

העֲלָפִים הופיעו עלי אדמות הרחק בקצווי ארץ נידחת (פָּלִיסוֹר), ליד אגם שנקרא קוּיוִיֵנֶן, מימי ההתעוררות; ומשם הזמינו אותם הוַלָאר לעזוב את הארץ התיכונה ולחצות את הים הגדול אל "הממלכה הברוכה", אָמָן שבמערב העולם, ארץ האלים. אלה מהם שנענו להזמנה יצאו מקוּיוִיֵנֶן למסע גדול על פני הארץ התיכונה, והוַלָא אוֹרוֹמֶה, הצייד, הורה להם את דרכם. והם נקראו האֶלְדָר, עַלְפֵי המסע הגדול, העֲלָפִים הנעלים, להבדיל מאלה שדחו את ההזמנה ובחרו בארץ התיכונה כמקום משכנם וגורלם.

אבל לא כל האֶלְדָר אשר חצו את ההרים הכחולים המשיכו וצלחו את הים; ואלה שנשארו בבֶּלֶרִיאַנְד נקראו סִינְדָר, העֲלָפִים האפורים. המלך העליון עליהם היה תִינְגוֹל (פשר שמו הוא "אפור־הגלימה"), והוא ישב במֶנֶגְרוֹת, אלף המערות אשר בדוֹרִיאַת (אַרְטָנוֹר). ולא כל האֶלְדָר אשר צלחו את הים הגדול נשארו בארץ הוַלָאר; כי אחד מעמיהם הגדולים, הנוֹלְדוֹר ("בעלי הידע"), חזר לארץ התיכונה; ואלה נקראו הגולים.

מנהיג התמרדותם נגד הוַלָאר היה פֵאָנוֹר, יוצר הסִילְמָרִילִים; הוא היה בנו הבכור של פִינְוֶּה, אשר עמד בראש עדת הנוֹלְדוֹר במסע מקוּיוִיֵנֶן, אבל עתה לא היה עוד בין החיים. כדברי אבי:

מוֹרְגוֹת האויב חמד את אבני־החן וגנב אותן, ואחרי שהשמיד את העצים, נטל אותן לארץ התיכונה, וסגר עליהן במצודתו האדירה תַנְגוֹרוֹדְרִים. כנגד רצון הוַלָאר נטש פֵאָנוֹר את הממלכה הברוכה ויצא לגלות בארץ התיכונה, בראש חלק גדול מבני־עמו; כי בגאוותו, נמנה וגמר ליטול את אבני־החן ממוֹרְגוֹת בכוח הזרוע.

כך החלה מלחמתם חסרת־התוחלת של האֶלְדָר והאֵדַין [בני־האדם משלושת בתי רֵעי־העֲלָפִים] כנגד תַנְגוֹרוֹדְרִים, אשר בה נחלו לבסוף מפלה ניצחת.¹⁰

לפני צאתם מוַלִינוֹר אירע הדבר הנורא והמתועב אשר העכיר את תולדות הנוֹלְדוֹר בארץ התיכונה. פֵאָנוֹר דרש מאותם טֵלֵרִי — בני עדת האֶלְדָר השלישית במסע הגדול — אשר שכנו עתה על חוף אָמָן, כי ימסרו לידי הנוֹלְדוֹר את צי ספינותיהם שעליו היתה גאוותם, כי בלי ספינות לא היתה עדה כה גדולה יכולה לצלוח את הים אל הארץ התיכונה. ואת הדרישה הזאת דחו הטֵלֵרִי מכול וכול.

אז התקיפו פֵאָנוֹר ועדתו את הטֵלֵרִי בעירם אַלְקְוָּלוֹנְדֶה, נמל הברבורים, ולקחו את הצי בכוח הזרוע. בקרב ההוא, אשר נודע בשם טבח השאֵרים, נקטלו רבים מן הטֵלֵרִי. זכר למאורע הזה מצוי במעשה טִינוּבִיאֵל (עמ' 39): "מעשי הזדון שעשו הגְנוֹמִים בנמל הברבורים", וראו גם בעמ' 118-119, שורות 509-514.

פֵאָנוֹר נפל בקרב זמן קצר אחרי שוב הנוֹלְדוֹר לארץ התיכונה, ושבעת בניו החזיקו בארצות רחבות־ידיים במזרח בֶּלֶרִיאַנְד, בין דוֹרְתוֹנְיוֹן (טָאוּר־נָא־פוּין) לבין ההרים הכחולים.

בנו השני של פִינְוֶּה היה פִינְגוֹלְפִין (אחיו־למחצה של פֵאָנוֹר), אשר נחשב שליט עליון על כל הנוֹלְדוֹר; והוא מָלך עם בנו פִינְגוֹן בהִיתְלוּם, שנמצאה מצפון וממערב לשרשרת ההרים הגדולה אֶרֶד וֶּתְרִין, הרי הצל. פִינְגוֹלְפִין נספה בדו־קרב עם מוֹרְגוֹת. בנו השני של פִינְגוֹלְפִין, אחי פִינְגוֹן, היה טוּרְגוֹן, מייסד העיר הנסתרת גוֹנְדוֹלִין ושליטהּ.

בנו השלישי של פִינְוֶּה, אחי פִינְגוֹלְפִין ואחיו־למחצה של פֵאָנוֹר, נקרא בכתבים הראשונים פִינְרוֹד, ובמאוחרים מהם — פִינַרְפִין (ראו עמ' 93). בנו הבכור של פִינְרוֹד/פִינַרְפִין נקרא בכתבים הראשונים פֵלָגוּנְד, ובמאוחרים יותר — פִינְרוֹד; הוא שאב השראה רבה מתפארת מֶנֶגְרוֹת שבדוֹרִיאַת ומיופייה, והקים את עיר המצודה התת־קרקעית נַרְגוֹתְרוֹנְד; משום כך כונה פֵלָגוּנְד, "שר המערות". כלומר, פֵלָגוּנְד המוקדם = פִינְרוֹד פֵלָגוּנְד המאוחר.

שערי נַרְגוֹתְרוֹנְד נפתחו אל נקיק הנהר נָרוֹג במערב בֶּלֶרִיאַנְד; אבל תחום ממלכתו של פֵלָגוּנְד רחב־ידיים היה, מזרחה עד לנהר סִירִיוֹן ומערבה עד לנהר נֵנִינְג הנשפך לים בנמל אֶגְלָרֶסְט. אבל פִינְרוֹד מצא את מותו בצינוקי בעל־האוב ת'וּ, שנקרא לאחר זמן סָאוּרוֹן, ראש משרתיו של מוֹרְגוֹת; ואוֹרוֹדְרֵת, בנו השני של פִינַרְפִין, נטל את כתר נַרְגוֹתְרוֹנְד, כמסופר בספר הזה (ראו עמ' 97, 108).

בניו האחרים של פִינַרְפִין, אַנְגְרוֹד ואֶגְנוֹר, אשר סרו למרותו של אחיהם פִינְרוֹד פֵלָגוּנְד, התגוררו במרומי דוֹרְתוֹנְיוֹן, ומשם השקיפו צפונה על המישור הגדול אַרְד־גָלֵן. גָלַדְרִיאֵל, אחותו של פִינְרוֹד פֵלָגוּנְד, שכנה זמן רב בדוֹרִיאַת עם המלכה מֶלְיָן. מֶלְיָן (בכתבים המוקדמים גְוֶּנְדֶלִינְג, והיו גם צורות נוספות) היתה מַיָא, רוח רבת־עוצמה אשר לבשה דמות אנושית וחיתה ביערות דוֹרִיאַת עם המלך תִינְגוֹל: היא היתה אמהּ של לוּתְיֵן וסבת־סבו של אֶלְרוֹנְד.

בשנה השישים אחרי שיבת הנוֹלְדוֹר בא הקץ לתקופה ממושכת של שלום, וצבא גדול של אוֹרְקִים יצא מאַנְגְבַּנְד, אבל הובס כליל והושמד בידי הנוֹלְדוֹר. זה היה דָגוֹר אַגְלָרֶבּ, הקרב המפואר; אבל שרי העֲלָפִים ראוהו כאות אזהרה והטילו מצור על אַנְגְבַּנְד, אשר נמשך כמעט ארבע־מאות שנה.

המצור על אַנְגְבַּנְד הסתיים בהתקפה נוראה ופתאומית (אף כי הוכנה במשך זמן רב) בליל אמצע החורף. מוֹרְגוֹת שילח נהרות אש במורדות תַנְגוֹרוֹדְרִים, ומישור העשב הגדול אַרְד־גָלֵן, השוכן מצפון לרמות דוֹרְתוֹנְיוֹן, הפך לישימון חרוך וצחיח שנודע מאז בשם אחר, אַנְפָאוּגְלִית, "האבק הפעור".

ההסתערות הנוראה ההיא נקראה דָגוֹר בְּרָגוֹלָךְ, "קרב להבת־הפתע" (עמ' 95). גְלָאוּרוּנְג אבי הדרקונים הגיח אז מאַנְגְבַּנְד, לראשונה, במלוא עוצמתו; צבאות גדולים של אוֹרְקִים נהרו דרומה; שרי העֲלָפִים של דוֹרְתוֹנְיוֹן נספו, ועמם חלק גדול מלוחמי בית בֵּאוֹר (עמ' 95-94). המלך פִינְגוֹלְפִין ובנו פִינְגוֹן נהדפו אחור עם לוחמי הִיתְלוּם אל מצודת אֵיתֶל סִירִיוֹן (באר הסִירִיוֹן), מקורו של הנהר הגדול בצלעותיהם המזרחיות של הרי הצל. שיטפונות האש נעצרו במחסום הרי הצל, והִיתְלוּם ודוֹר־לוֹמִין לא נפלו לידי האויב.

בשנה שלאחר הבְּרָגוֹלָךְ יצא פִינְגוֹלְפִין בזעם של ייאוש, רכב אל אַנְגְבַּנְד וקרא תיגר על מוֹרְגוֹת.