ילדי הורין

פרק 1
-
ילדותו של טוּרִין

הָדוֹר זהוב־השיער היה שׂר האֵדַין ואהוב האֶלְדָר. כל עוד נמשכו ימיו, התגורר בתחום שלטונו של אדונו פִינְגוֹלְפִין, אשר העניק לו אדמות רחבות־ידיים באותו חלק של הִיתְלוּם הקרוי בשם דוֹר־לוֹמִין. בתו גְלוֹרֵדֶ'ל נישאה להַלְדִיר בן הַלְמִיר, שׂר אנשי בְּרֵתִיל; ובאותו משתה עצמו נשא לו בנו גַלְדוֹר הגבוה את הָרֵת בת הַלְמִיר.

לגַלְדוֹר ולהָרֵת נולדו שני בנים, הוּרִין והוּאוֹר. הוּרִין היה גדול מאחיו בשלוש שנים, אבל היה נמוך בקומתו משאר הגברים בני משפחתו; בזאת היה דומה לשׁארי אמו, אבל בכל השאר דמה להָדוֹר סבו, חזק בגופו ולוהב ברוחו. אבל האש אשר בו הייתה יציבה בבעירתה, וכוח רצונו היה איתן מאין כמוהו. מכל בני־האדם אשר בצפון, היטיב הוא לדעת את מחשבות הנוֹלְדוֹר. הוּאוֹר אחיו היה גבה־קומה, הגבוה מכל האֵדַין מלבד טוּאוֹר בנו שלו, וקל־רגליים; אבל אם ארוך היה המירוץ וקשה, הגיע הוּרִין ראשון אל קו המטרה, כי ריצתו הייתה איתנה בסוף המירוץ כבתחילתו. אהבה רבה שׂררה בין האחים, והם כמעט לא נפרדו בנעוריהם.

הוּרִין נשא לאישה את מוֹרְוֶּן בת בָּרָגוּנְד בן בְּרֵגוֹלָך לבית בֵּאוֹר; ומשום כך הייתה היא שארה קרובה לבֶּרֶן הגידם. כהת־שיער הייתה מוֹרְוֶּן וגבוהת־קומה, ובשל אור מבטה ויפי תוארה כינוה בני־האדם אֵלֶדְ'וֶּן, "הנאווה כעַלְפִית"; אבל רוחה חמוּרה הייתה במעט, וגאה. תלאות בית בֵּאוֹר העציבו את לבבה; כי היא באה לדוֹר־לוֹמִין כגולה מדוֹרְתוֹנְיוֹן אחרי חורבן הבְּרָגוֹלָךְ.

טוּרִין היה שֵם הבכור בילדי הוּרִין ומוֹרְוֶּן, והוא נולד בשנה שבא בֶּרֶן לדוֹרִיאַת ופגש את לוּתְיֵן טִינוּבִיאֵל בת תִינְגוֹל. מוֹרְוֶּן ילדה גם בת להוּרִין, והיא נקראה אוּרְוֶּן; אבל כל יודעיה בימי חייה הקצרים כינוה לָלַית, ופשר השם הזה הוא צחוק.

הוּאוֹר נשא לאישה את רִיאָן, דודניתה של מוֹרְוֶּן; היא הייתה בת בֶּלֶגוּנְד בן בְּרֵגוֹלָס. גורלה אשר הביא להולדתה בימים אשר כאלה הֵמֵר עמה, כי ענוגת־לב הייתה ולא אהבה את הציד ואת המלחמה. אהבתה הייתה נתונה לעצים ולפרחי־הבר, והיא הייתה זמרת ומשוררת. רק חודשיים ימים הייתה נשואה להוּאוֹר כאשר יצא עם אחיו לנִירְנֵית אַרְנוֹידִיאָד, והיא לא שבה לראותו.

אבל עתה שב הסיפור אל הוּרִין והוּאוֹר בימי נעוריהם. מסופר כי בני גַלְדוֹר התגוררו זמן־מה בבְּרֵתִיל, כבנים מאומצים אצל הַלְדִיר דודם, כמנהג אנשי הצפון בעת ההיא. ופעמים רבות יצאו עם אנשי בְּרֵתִיל למלחמה באוֹרְקִים, אשר הטרידו עתה את גבולותיה הצפוניים של ארצם; כי הוּרִין, אף שהיה רק בן שבע־עשרה שנים, חזק היה, והוּאוֹר הצעיר ממנו כבר היה גבה־קומה כרוב המבוגרים בני עמו.

יום אחד יצאו הוּרִין והוּאוֹר עם חבורת סיירים, אבל נפלו למארב האוֹרְקִים ונפוצו, והאחים נרדפו עד מַעְבֶּרֶת בְּרִיתִיאַךְ. ושם היו נספּים או נשבּים, אלמלא כוח אוּלְמוֹ שעוד חזק היה בסִירִיוֹן; ומסופר כי ערפילים עלו מן הנהר והִסתירוּם מעיני אויביהם, והם חצו את בְּרִיתִיאַךְ ונמלטו לדִימְבָּר. שם נדדו בתלאות רבות בין הגבעות שתחת חומות קְרִיסֵיגְרִים התלולות, עד כי תעו בארץ הנפתלת ההיא ולא ידעו מנין באו וכיצד יֵצאו. אז ראה אותם תוֹרוֹנְדוֹר, ושלח שניים מעֵיטיו לעֶזרם; והעֵיטים נשאו אותם והביאוּם מעבר להרים החובקים, אל עמק טוּמְלָדֵן הכמוס ולעיר החבויה גוֹנְדוֹלִין, שאותה טרם ראה אדם.

שם קידם המלך טוּרְגוֹן את פניהם בשמחה, בשומעו את מוצאם. כי הָדוֹר היה רֵע לעֲלָפִים, ויתר־על־כן, אוּלְמוֹ יעץ לטוּרְגוֹן לנהוג יפה בבני בית הָדוֹר, כי מאִתם תבוא לו עזרה בשעת דחקו. הוּרִין והוּאוֹר שכנו כאורחים בבית המלך כמעט שנה, ומסופר שבזמן ההוא למד הוּרִין זריז־המחשבה והלהוט רבות מחוכמת העֲלָפִים, ואף הבין שמץ מעצות המלך וממחשבותיו. כי היטב חיבב טוּרְגוֹן את בני גַלְדוֹר, והִרבה לשוחח עִמם; ואכן מאהבה חפץ להשאירם בגוֹנְדוֹלִין, ולא רק מחמת החוק אשר קבע כי כל הזר, עֵלֶף או אדם, אשר מצא את דרכו לממלכה הכמוסה או ראה את העיר, לא ישוב לצאתה עד יסיר המלך את המצור אשר הטיל על עצמו, ועַמו החבוי יֵצא חוצץ.

אבל הוּרִין והוּאוֹר השתוקקו לשוב אל בני עמם ולהיות שותפים למלחמות ולתלאות אשר פקדו אותם עתה. ויאמר הוּרִין לטוּרְגוֹן: "אלופי, אך בני־תמותה המה בני־האדם, שלא כאֶלְדָר. אלה יוכלו להמתין שנים רבות עד בוא עת מלחמה באויביהם בעתיד הרחוק; אבל אנו, זמננו קצר, ותקוותנו וכוחנו תשים במהרה. יתר־על־כן, לא בכוחנו מצאנו את דרכנו לגוֹנְדוֹלִין, ואין אנו יודעים לבטח היכן שוכנת העיר הזאת. כי פוחדים ומשתוממים הובאנו הנה בדרכי האוויר הגבוהות, ובחמלה צוֹעפוּ עינינו." אז נענה טוּרְגוֹן למשאלתו ואמר: "בדרך אשר באתם רשאים אתם לצאת, אם יאבה תוֹרוֹנְדוֹר. צר ללבבי על הפרֵדה הזאת; אך בעוד זמן מעט, כחשבון האֶלְדָר, אפשר שנתראה שוב."

אבל מֵיגְלִין בן אחות המלך, האדיר בגוֹנְדוֹלִין, לא הצטער כלל על צאתם, אם כי צרה עינו בחסד המלך שנטה אליהם, שכּן לא הייתה בו אהבה לכל גזע האדם; והוא אמר להוּרִין: "רב חסד המלך מכפי שתדע, ויש התוהים מדוע רוככה חומרת החוק למען שני בני־אדם שפלים. מוטב היה לוּלא ניתנה להם הברֵרה, אלא לשבת כאן כמשרתינו עד תום ימיהם."

"אכן, רב חסד המלך," ענה לו הוּרִין, "אך אם אין די בדברינו, נִשָּׁבע שבועה לפניך." והאחים נשבעו כי לא יגלו את עצות טוּרְגוֹן, וכי ישמרו בסוד את כל אשר ראו בממלכתו. אז נפרדו, והעֵיטים באו ונְשאוּם לעת לילה, והניחוּם בדוֹר־לוֹמִין בטרם שחר. שאריהם שמחו לראותם, כי כאבודים נחשבו בבוא השלוחים מבְּרֵתִיל אבל אפילו לאביהם לא אבו לגלות היכן היו, מלבד זאת שהעֵיטים חילצום מן הישימון להביאם לביתם. אבל גַלְדוֹר אמר: "האם שכנתם איפוא שנה בישימון? או שמא הלינו אתכם העֵיטים בקִניהם? כי מצאתם מזון ובגדים נאים, ושבתם כנסיכים צעירים, לא כתועֵי ביערות." "ישמח לבבך על שובנו, אבי," אמר הוּרִין; "כי רק באשר נשבענו לשמור סוד הוּתר לנו לשוב. והשבועה עודה מוטלת עלינו." ולא יסף גַלְדוֹר לשואלם, אבל הוא ורבים אחרים ניחשו את האמת. כי הן שבועת השתיקה הן העֵיטים הורו באצבע על טוּרְגוֹן, חשבו הבריות.

כך חלפו הימים, וצל המגור שהטיל מוֹרְגוֹת הלך והתארך. אבל בשנה הארבע־מאות ושישים ותשע אחרי שיבת הנוֹלְדוֹר לארץ התיכונה רחשה תקווה בלבבות עֲלָפִים ובני־אדם; כי פשטה ביניהם השמועה על מעללי בֶּרֶן ולוּתְיֵן, אשר המיטו חרפה על מוֹרְגוֹת בעצם כס מושבו באַנְגְבַּנְד, והיו שאמרו כי בֶּרֶן ולוּתְיֵן עודם חיים, או שבו מן המתים. בשנה ההיא גם קרבו להשלמתן תוכניותיו הגדולות של מֵידְ'רוֹס, ובהתחדש כוחם של האֶלְדָר והאֵדַין נבלמה התקדמותו של מוֹרְגוֹת, והאוֹרְקִים נהדפו אחור מבֶּלֶרִיאַנְד. אז החלו אחדים לדבר על ניצחונות שלעתיד־לבוא, ועל נקמת קרב בְּרָגוֹלָךְ, כאשר יוליך מֵידְ'רוֹס את הצבאות המאוחדים ויניס את מוֹרְגוֹת אל מעבה האדמה, ויחתום את דלתות אַנְגְבַּנְד.

אבל החכמים מהם חששו עדיין, כי יָראו שמא גילה מֵידְ'רוֹס את כוחו הגובר בטרם־עת, ושמא יהיה סיפק ביד מוֹרְגוֹת להגות עצה כנגדו. "תמיד תצמח רעה חדשה באַנְגְבַּנְד, הנשגבת מבינת עֲלָפִים ובני־אדם," אמרו. ובסתיו השנה ההיא, כמו באה לתת תוקף לדבריהם, נשבה רוח של זדון מן הצפון תחת שמי העופרת. "הרוח הרעה" כינוה, כי מגֵפה הייתה בה; ורבים חלו ומתו בסתיו השנה ההיא בארצות הצפון הגובלות באַנְפָאוּגְלִית, ומרביתם היו הילדים או בני־הנעורים בבתי האדם.

בשנה ההיא היה עדיין טוּרִין בן הוּרִין בן חמש שנים בלבד, ולאוּרְוֶּן אחותו מלאו שלוש שנים בתחילת האביב. שׂערה היה כחבצלות הצהובות בעשב עת התרוצצה בשדות, וצחוקה היה כקול הפלג העליז היורד בזִמרה מן הגבעות וחולף לפני חומות בית אביה. נֶן לָלַית היה שם הפלג, ומשמו כינו כל בני משק הבית את הילדה לָלַית, ולבבותיהם שמחו כל עוד הייתה בינותם.

אבל את טוּרִין לא אהבו כמוה. הוא היה שחור־שיער כאמו, וניכר בו כי יהיה דומה לה גם בהלוך־רוחו; כי לא עליז היה, ומיעט בדיבור, אם כי למד לדבר במוקדם, ותמיד נראה בוגר מכפי שנותיו. לא בנקל שכח טוּרִין עוול או לעג; אבל גם אש אביו בערה בו, ולפעמים היה פזיז ונמהר. אך מהיר־חמלה היה, ומכאובי היצורים החיים ויגונותיהם הביאוהו עד דמעות לעתים; וגם בזאת היה דומה לאביו, שכּן מוֹרְוֶּן החמירה עם זולתה כאשר החמירה עם עצמה. הוא אהב את אמו, כי דיברה אליו נכוחה ולמישרין; אבל את אביו כמעט לא ראה, כי פעמים רבות נעדר הוּרִין מביתו לזמן רב עם צבא פִינְגוֹן אשר הגן על גבולותיה המזרחיים של הִיתְלוּם, וכאשר חזר היה דיבורו מהיר, מלא מילים זרות והלצות ורמיזות, אשר נשגבו מבינתו של טוּרִין והטרידוהו. בימים ההם הייתה כל חמימות לבבו נתונה לאחותו לָלַית; אבל הוא לא הִרבה לשחק עמה, וטוב היה בעיניו לשמור עליה באין רואה ולצפות בה מהלכת על העשב או תחת העצים, ושרה את השירים אשר יצרו בני האֵדַין ימים רבים לפני־כן, כשהייתה לשון העֲלָפִים רעננה עדיין על דל שפתותיהם.

"נאווה כילדי העֲלָפִים היא לָלַית," אמר הוּרִין למוֹרְוֶּן; "אבל קצרת־ימים מהם, אללי! ולכן אולי נאווה יותר, או יקרה יותר." וטוּרִין שמע את המילים האלה ותהה עליהן, אבל לא עלה בידו להבין את פשרן, כי מימיו לא ראה ילדי עֲלָפִים. איש מן האֶלְדָר לא התגורר בימים ההם על אדמות אביו, ורק פעם אחת ראה אותם, כשחצו המלך פִינְגוֹן ורבים משׂריו את דוֹר־לוֹמִין, רכובים על סוסיהם, ועברו את גשר נֶן לָלַית, נוצצים בכסף ובלובן.

אבל בטרם יצאה השנה נתגלו דברי אביו באמיתותם; כי הרוח הרעה באה לדוֹר־לוֹמִין, וטוּרִין חלה, וזמן רב שכב קודח בחלומות אפלים. וכאשר רפא לו, כי כאלה היו גורלו וכוח החיים אשר נוצק בו, שאל על לָלַית. אבל אומנתו ענתה: "אל תוסיף לדבר על לָלַית, בן הוּרִין; אלא שאל את אמך, אם יש את נפשך לדעת דבר על אחותך אוּרְוֶּן."

וכשבאה אליו מוֹרְוֶּן אמר לה טוּרִין: "איני חולה עוד, ויש את נפשי לראות את אוּרְוֶּן; אבל מדוע אסור לי לומר עוד לָלַית?"

"כי מתה אוּרְוֶּן, ונדם הצחוק בבית הזה," ענתה לו. "אבל אתה חי, בן מוֹרְוֶּן; וחי גם האויב אשר עולל זאת לנו."

היא לא ביקשה לנחמו, כשם שלא היו ניחומים גם לה; כי קיבלה את אבלהּ בשתיקה ובקור־לב. אבל הוּרִין התאבל לעין כול, והוא תפס בנבלו וביקש לשיר שיר של קינה; אבל הדבר לא עלה בידו, והוא ניפץ את הנבל, ויצא ונשא ידו כלפי צפון, וקרא בקול: "עוכר הארץ התיכונה, מי ייתן ואתראה עמך פנים, ואעכור אותך כאשר עשה אלופי פִינְגוֹלְפִין!"

אבל טוּרִין מירר בבכי בדד לעת לילה, גם אם לא שב להזכיר את שם אחותו באוזני מוֹרְוֶּן. היה לו רק ידיד אחד שאליו פנה בעת ההיא, ובאוזניו דיבר על צערו ועל הריקנות שהשתררה בביתו. ושם הידיד הזה היה סָדוֹר, בן משק ביתו של הוּרִין; פיסח היה, ולא נחשב בעיני שום איש. כי חוטב עצים היה, ואת כף רגלו הימנית כרת, מחמת ביש־מזל או הנפת גרזן שלא צלחה, ורגלו חסרת הכף התכווצה; וטוּרִין קרא שמו לַבָּדָל, שפשרו "דְּלַג־רגל", אולם השם לא הקניט את סָדוֹר, שכן ברחמים ניתן ולא בבוז. סָדוֹר עבד בבנייני המשק, שם יצר או תיקן חפצים פחותי־ערך שהיו נחוצים בבית, כי היה בקי במקצת במלאכת הנגרות; וטוּרִין נהג להביא לו את אשר נדרש למלאכתו, כדי לחוס על רגלו, ולפעמים נטל במשיכה כלי או פיסת־עץ אשר מצא, באין רואה, אם חשב שידידו ימצא להם שימוש. אז חייך סָדוֹר, אבל ציווה עליו להחזיר את המתנות למקומן; "תן ביד רחבה, אבל תן רק משלך," אמר לו. הוא גמל לילד על נדיבותו כאשר מצאה ידו, וגילף לו צלמי אנשים ובהמות; אבל יותר מכול התענג טוּרִין על סיפוריו של סָדוֹר, כי צעיר היה בימי הבְּרָגוֹלָךְ, ועתה אהב לזכור את הימים הקצרים של מלוא גברותו, בטרם נעשה בעל־מום.

"קרב גדול היה זה, כך אומרים, בן הוּרִין. אני נקראתי ממלאכתי ביער, בדוחק השנה ההיא; אבל לא הייתי בבְּרָגוֹלָךְ, שאם לא כן הייתי נוחל את פצעי ביתר כבוד. כי במאוחר הגענו, ולא נותר לנו אלא לשאת את ארון אדוננו הזקן הָדוֹר, אשר נפל במשמר המלך פִינְגוֹלְפִין. אחר־כך נעשיתי חייל, והייתי באֵיתֶל סִירִיוֹן, המצודה הגדולה של מלכי העֲלָפִים, במשך שנים רבות; מכל מקום, כך נראה לי הדבר היום, והשנים הדלות אשר חלפו מאז היו נטולות ייחוד. באֵיתֶל סִירִיוֹן הייתי כאשר הסתער עליה המלך השחור, וגַלְדוֹר אבי־אביך היה המפקד שם תחת המלך. הוא נפל בהתקפה ההיא; ואני ראיתי את אביך נעשה שׂר ומפקד תחתיו, אם כי אך־זה הגיע לבגרותו. הייתה בו אש אשר ליבנה את החרב בידו, כך אמרו. מאחוריו הדפנו את האוֹרְקִים אל תוך החול; והם לא העזו להתקרב כמטחווי עין אל החומות מאז היום ההוא. אך אבוי! אהבת הקרב שלי באה על שׂובעהּ, כי ראיתי דם נשפך ופצעים די והותר; וניתנה לי רשות לחזור אל היערות כאשר השתוקקתי. ושם נפגעתי; כי הנמלט מפני הפחד עלול למצוא שרק עשה קפנדרייה לפוגשו."

כך נהג סָדוֹר לדבר באוזני טוּרִין ההולך וגדל; וטוּרִין החל לשאול שאלות רבות שסָדוֹר התקשה להשיב עליהן, כי חשב שאחרים, קרובים אליו יותר, הם שהיו צריכים ללמדו בינה. ויום אחד שאל אותו טוּרִין: "האומנם הייתה לָלַית דומה לילדת עֲלָפִים, כאשר אמר אבי? ומה היה פשר דבריו, כאשר אמר שקצרת־ימים היא מהם?"

"דומה מאוד הייתה," אמר סָדוֹר; "כי בשחר נעוריהם נראים ילדי האדם והעֵלֶף כשארים קרובים. אבל ילדי האדם גדלים מהר יותר, ונעוריהם חולפים עד־מהרה; כזהו גורלנו."

אז שאל אותו טוּרִין: "מהו גורל?"

"על גורל האדם," אמר סָדוֹר, "מוטב לך לשאול את החכמים מלַבָּדָל. אבל כאשר יוכלו לראות הכול, אנו תשׁים במהרה ומתים; ורבים, לביש־מזלם, פוגשים את מותם במוקדם יותר. אבל העֲלָפִים אינם תשׁים, ואין הם מתים אלא אם נפגעו קשה. מפצעים ומיגונות שבכוחם להמית אדם, יש אשר יתאוששו; וגם כאשר נשחתו גופיהם, יש אומרים, הם חוזרים עדיין. שלא כמונו."

"אם כן, לא תחזור לָלַית?" שאל טוּרִין. "לאן הלכה?"

"היא לא תחזור," אמר סָדוֹר. "אבל לאן הלכה אין איש יודע; מכל מקום, אין אני יודע."

"הכך היה תמיד? או שמא סובלים אנו מאיזו קללה של המלך הרשע, אולי, כמו הרוח הרעה?"

"איני יודע. אפלה שוכנת מאחורינו, ולא רבים הם הסיפורים אשר יצאו מתוכה. אולי היו בפי אבות אבותינו דברים לספרם, אבל הם לא סיפרום. אפילו שמותיהם נשכחו. ההרים חוצצים בינינו לבין החיים שמהם נמלטו הלום, ואין איש יודע מפני מה נמלטו."

"האם פחדו?" שאל טוּרִין.

"אפשר שכן הוא," אמר סָדוֹר. "אפשר שהם נמלטו מפחד האופל, רק כדי למוצאו כאן לפנינו, ולא נותר עוד מקום להימלט אליו זולת הים."

"אנו איננו פוחדים עוד," אמר טוּרִין, "לא כולנו. אבי אינו פוחד, ואני לא אפחד; או מכל מקום, כמו אמי, אפחד ולא אגלה זאת."

אז דימה סָדוֹר כי לא כעיני ילד היו עיניו של טוּרִין, והוא חשב: "היגון ישחיז את הנפש הנוקשה." אבל בקול אמר: "בן הוּרִין ומוֹרְוֶּן, את אשר יבוא על לבבך אין לַבָּדָל יכול לנחש; אבל רק בנדיר ורק למעטים תחשוף את אשר בו."

אז אמר טוּרִין: "אולי מוטב שלא לומר את אשר אתה משתוקק לו, אם לא תוכל להשיגו. אבל אני, לַבָּדָל, צר לי על שאיני אחד האֶלְדָר. כי אז אפשר שלָלַית הייתה שבה, ואני עוד הייתי כאן, גם אם זמן רב נעדרה. אצא להיות חייל בשירותו של מלך עֲלָפִים מיד לכשאוכל, כמוני כמוך, לַבָּדָל."

"הרבה תוכל ללמוד מהם," אמר סָדוֹר ונאנח. "בני עם נאווה ונפלא המה, ושלטון להם בלב האדם. ובכל זאת חושב אני לפעמים כי אולי מוטב היה אלמלא הכרנום מעולם, אלא הלכנו בדרכים פחותות יותר. כי כבר עתה עתיקה הדעת שהם מחזיקים בה; והם גאים וחסונים. לאורם נתעמעם, או נבער בלהבה מהירה מדי, ונטל גורלנו יכביד עלינו ביתר שאת."

"אבל אבי אוהב אותם," אמר טוּרִין, "ואין בו חדווה בלעדיהם. הוא אומר שמהם למדנו כמעט את כל הידוע לנו, וכך נעשינו אצילים יותר; והוא אומר כי בני־האדם אשר חצו את ההרים לאחרונה, כמוהם כאוֹרְקִים."

"אמת הדבר," ענה סָדוֹר; "אמת, מכל מקום, לאחדים מאיתנו. אבל מכאיב הוא הטיפוס מעלה, וממקומות רמים קל ליפול מטה."

בעת ההיא היה טוּרִין בן שמונה שנים כמעט, בחודש גְוֵּירוֹן למניין האֵדַין, בשנה אשר לא תישכח מלב. כבר נפוצו שמועות בין המבוגרים ממנו על מִפקד גדול ועל כינוס תופסי־נשק, אם כי טוּרִין לא שמע על כך מאומה; אך הוא הבחין כי אביו מרבה להתבונן בו למישרין, כאשר יביט אדם ביקר ללבבו אשר ניטל עליו להיפרד ממנו.

והנה הוּרִין, אשר ידע כי אמיצת־לב היא מוֹרְוֶּן וכי תיטיב לשמור את מוצא פיה, הִרבּה לדבר באוזניה על תוכניותיהם של מלכי העֲלָפִים, ועל הצפוי לקרות אם יתנהלו הדברים היטב, ואם לאו. לבבו היה מלא בתקווה רמה, ולא היה בו פחד מפני תוצאות הקרב; כי כאשר דימה, לא היה כוח בארץ התיכונה אשר יוכל להביס את עוצמת האֶלְדָר ואת תפארתם. "הם ראו את האור אשר במערב," אמר, "ובהכרח תנוס האפלה מפניהם בסופו של דבר." מוֹרְוֶּן לא חלקה על דעתו; כי במחיצת הוּרִין נראתה תמיד התקווה קרובה יותר אל הדעת. אבל גם בני משפחתה שלה ידעו דבר על מסוֹרַת העֲלָפִים, ולעצמה אמרה: "ועם כל זאת, הלא נטשו את האור, והלא נחסמה דרכם לשוב אליו? ייתכן שאדונֵי המערב הדיחום ממחשבותיהם; ואם כן, כיצד יוכלו אפילו הבכירים להתגבר על אחד האיתנים?"

צללי ספקות מעין אלה לא העיבו כלל על הוּרִין תַלְיוֹן; אבל בוקר אחד באביב השנה ההיא התעורר משינה טרופה, וענן האפיל על רוחו הבהירה ביום ההוא; ובערב אמר פתאום: "כאשר יקראוני, מוֹרְוֶּן אֵלֶדְ'וֶּן, אפקיד למשמרתך את היורש לבית הָדוֹר. קצרים הם חיי האדם, ויש בהם מקרי־ביש לרוב, גם בעִתות שלום."

"מאז ומתמיד היה כך," השיבה. "אבל לְמה ירמזו מילותיך?"

"לזהירות, ולא לספֵק," אמר הוּרִין; אך ניכר בו כי היה מלא דאגה. "אבל הצופה לפָנים חייב לראות זאת: כי הדברים לא יישארו כאשר היו. טלטלה גדולה תהיה, ובה ייפול צד אחד, בהכרח, ונחוּת יהיה מכפי מעמדו עתה. אם מלכי העֲלָפִים הם שייפלו, כי אז תפקוד רעה גדולה את האֵדַין; ואנו שוכנים קרוב מכול לאויב. אפשר שהארץ הזאת תבוא תחת ממשלתו. אבל אם לרעה ייפלו הדברים, לא אומר לך: אל תיראי! כי יש לירוא מפני הנורא, ורק מפניו; והיראה אינה משבשת את הדעת. אלא זאת אומר: אל תשתהי! אחזור אליך אם אוכל, אבל אל תשתהי! צאי דרומה, מהרה כאשר תוכלי — אם אחיה אבוא אחריך, ואמצאך, גם אם יהיה עלי לחפשך בכל בֶּלֶרִיאַנְד."

"רחבת־ידיים היא בֶּלֶרִיאַנְד, ואין בה בית לגולים," אמרה מוֹרְוֶּן. "להיכן עלי להימלט, עם רבים או עם מעטים?"

אז הרהר הוּרִין שעה קלה בדממה. "בבְּרֵתִיל מתגוררים שארי־בשרה של אמי," אמר. "רחוקים הם כשלושים פרסה מכאן, כמעוף העיט."

"אם אמנם יבואו ימים כה רעים, איזו עזרה תימצא באדם?" אמרה מוֹרְוֶּן. "בית בֵּאוֹר נפל. אם ייפול בית הָדוֹר הגדול, באילו מאוּרות יתחבאו אנשי הָלֵת המועטים?"

"באשר יוכלו למצוא," אמר הוּרִין. "אבל אל תפקפקי באומץ־לבם, גם אם מועטים המה ולא־מלומדים. והיכן תימצא עוד תקווה?"

"לא הזכרת את שם גוֹנְדוֹלִין," אמרה מוֹרְוֶּן.

"לא, השם הזה לא עלה על דל שפתי מעולם," אמר הוּרִין. "אך אמת בדבר אשר שמעת: הייתי שם. אבל עתה אומר לך באמת ובתמים את אשר לא אמרתי לכל נפש חיה, וגם לא אומַר: איני יודע היכן מקומה."

"אבל ניחושך עמך, והוא קרוב למטרה, סבורתני," אמרה מוֹרְוֶּן.

"אולי כן הוא," אמר הוּרִין. "אבל אם לא ישחררני טוּרְגוֹן בכבודו ובעצמו משבועתי, לא אוכל לגלות את הניחוש הזה אפילו לך; לכן לשווא יהיו חיפושיך. וגם אילו פציתי פה, לבוֹשתי, לא תוכלי אלא להתייצב לפני שער נעול; כי אם לא יֵצא טוּרְגוֹן למלחמה (ועל זאת לא נשמעה מילה, ואין איש המקווה לזאת), לא ייכנס איש."

"ובכן, אם אין תקווה בשאריך, ואם רעיך מתכחשים לך," אמרה מוֹרְוֶּן, "עלי להיוועץ בלבבי; והנה עולה בדעתי מחשבה על דוֹרִיאַת."

"כתמיד, רמות הן תקוותיך," אמר הוּרִין.

"רמות יתר על המידה, ביקשת לומר?" אמרה מוֹרְוֶּן. "אבל אחרונה יבוזו בדוֹרִיאַת. האין אני עתה שארת־בשר למלך? כי בֶּרֶן בן בָּרָהִיר היה נכד בְּרֵגוֹר, כמוהו כאָבי שלי."

"לבי אינו נוטה אל תִינְגוֹל," אמר הוּרִין. "ממאן הוא להיחלץ לעזרת המלך פִינְגוֹן; ואיני יודע מדוע יורד צל על רוחי לשמע שם דוֹרִיאַת."

"ושם בְּרֵתִיל, אף הוא מעכיר את רוחי," אמרה מוֹרְוֶּן.

אז צחק הוּרִין פתאום ואמר: "הנה אנו יושבים ומתווכחים על דברים שמחוץ להישג ידנו, ועל צללים שמוצָאם בחלום. הדברים לא יתנהלו בדרך הרעה הזאת; אבל אם יתנהלו בה, כי אז מסוּר הכול לאומץ־לבך ולבינתך. עשי אז כאשר יצווך לבך; אבל עשי זאת מהרה. ואם נשיג את מבוקשנו, כי אז גמרו מלכי העֲלָפִים אומר להשיב את כל נחלאות בית בֵּאוֹר לידי יורשו; והרי את היא היורשת, מוֹרְוֶּן בת בָּרָגוּנְד. נחלאות רחבות־ידיים יהיו לנו, וירושה נעלה תיפול בחלקו של בננו. בהסתלק הזדון שמִצפוֹן, עושר רב ינחל ומלך יהיה בקרב בני־האדם."

"הוּרִין תַלְיוֹן," אמרה מוֹרְוֶּן, "הנה זו האמת כאשר אשפטנה: אתה נושא מבטך מעלה, ואילו אני חוששת שמא אפול מטה."

"מפני זאת, למִצער, אינך צריכה לחשוש," אמר הוּרִין.

בלילה ההוא ניעור טוּרִין למחצה, ודימה כי אביו ואמו ניצבים ליד מיטתו, ומביטים בו לאור נרות אשר החזיקו בידיהם; אבל הוא לא יכול לראות את פניהם.

בבוקר יום הולדתו של טוּרִין נתן הוּרִין מתנה לבנו, פגיון מעשה ידי עֲלָפִים, והניצב והנדן היו כסופים ושחורים; והוא אמר: "היורש לבית הָדוֹר, הרי לך מתנת היום. אבל הישמר! חריף הוא הלהב, והפלדה תשרת רק את היודעים כיצד להניפה. היא תבתר את ידך בחפץ־לב, כאשר תבתר כל דבר אחר." והוא הציג את טוּרִין על שולחן ונָשק לבנו ואמר: "כבר גבהת בקומתך ממני, בן מוֹרְוֶּן; עוד מעט ותגביה על רגליך שלך. בבוא היום הזה, רבים ייחתו מפני להבך."

אז יצא טוּרִין במרוצה מן החדר והתהלך לבדו, ובלבבו הייתה חמימות כחמימות השמש על האדמה הקרה, אשר תעורר צמיחה. הוא חזר באוזני עצמו על דברי אביו, היורש לבית הָדוֹר; אבל גם מילים אחרות צצו בדעתו: תן ביד רחבה, אבל תן משלך. והוא בא אל סָדוֹר וקרא: "לַבָּדָל, זהו יום הולדתי, יום הולדת היורש לבית הָדוֹר! ואני הבאתי לך מתנה לציין את היום הזה. הרי לך פגיון, כאשר נחוץ לך; הוא יחתוך את כל אשר תרצה, דק כחוט השערה."

אז נטרדה דעתו של סָדוֹר, שכן היטב ידע כי טוּרִין בעצמו קיבל את הפגיון ביום ההוא; אבל מקובל היה על האדם כי דבר כבד הוא, לדחות מתנה אשר ניתנה בחפץ־לב, ויהא הנותן אשר יהא. והוא דיבר אליו בחומרת־סבר: "מבית נדיבים יצאת, טוּרִין בן הוּרִין. אני לא עשיתי דבר אשר ישתווה למתנתך, ואין תקווה בלבי כי אוכל להיטיב לעשות מזה בימים אשר נותרו לי; אבל את אשר אוכל לעשות, אותו אעשה." וכאשר שלף סָדוֹר את הפגיון מן הנדן אמר: "אכן מתנה היא זו: להב של פלדת עֲלָפִים. זמן רב התגעגעתי למגעהּ."

עד־מהרה הבחין הוּרִין כי טוּרִין אינו חוגר את הפגיון, ושאלו אם אזהרתו עוררה בלבו פחד מפניו. אז ענה טוּרִין: "לאו; אבל נתתי את הפגיון לסָדוֹר חרש־העץ."

"ובכן, בז אתה למתנת אביך?" שאלה מוֹרְוֶּן; ושוב ענה טוּרִין: "לאו; אבל אוהב אני את סָדוֹר, ואני מרחם עליו."

אז אמר הוּרִין: "שלוש המתנות כאחת שלך היו לתיתן, טוּרִין: האהבה, והרחמים, והפגיון אחרון מכול."

"ובכל זאת מסופקתני אם ראוי להן סָדוֹר," אמרה מוֹרְוֶּן. "הוא הטיל מום בעצמו באוזלת־ידו, ואין הוא מזדרז למלא אחר המוטל עליו, כי מבזבז הוא זמן רב על דברים בטלים אשר לא נצטווה לעשותם."

"ובכל זאת יש לחמול עליו," אמר הוּרִין. "גם יד הגונה ולב נאמן עלולים להחטיא את האִבחה; ואפשר שהפגע קשה מנשוא דווקא משום שלא מידי אויב בא."

"אבל עתה עליך להמתין ללהב חדש," אמרה מוֹרְוֶּן. "כי אז תהיה זו מתנת־אמת שאת תמורתה שילמת."

ולמרות זאת הבחין טוּרִין כי היא נהגה בסָדוֹר בסבר פנים יפות יותר להבא, והוא קיבל עליו עתה לבנות כיסא גדול למושב האדון בביתו.

בא בוקר בהיר אחד בחודש לוֹתְרוֹן, וטוּרִין ניעור לשמע תרועת חצוצרות פתאומית; והוא יצא במרוצה מן הפתח וראה בחצר קהל גדול של אנשים, רגלים ורכובים, כולם חמושים כדרך היוצאים למלחמה. ושם עמד גם הוּרִין, ודיבר אל האנשים ונתן פקודות; וטוּרִין שמע כי הם התכוננו לצאת באותו יום לבָּרָד אֵיתֶל. אלה היו אנשי המשמר של הוּרִין ובני משק ביתו; אבל כל הגברים המתגוררים על אדמתו הוזעקו אף הם, אם פנויים היו. אחדים כבר יצאו עם הוּאוֹר אחי אביו; ורבים אחרים היו עתידים להצטרף אל שׂר דוֹר־לוֹמִין בדרך, וללכת אחרי דגלו אל המִפקד הגדול אשר ציווה המלך.

אז נפרדה מוֹרְוֶּן לשלום מעל הוּרִין בלא דמעות; והיא אמרה: "אשמור על אשר הפקדת בידי, אשר ישנו ואשר יהיה."

והוּרִין ענה לה: "היי שלום, גבירת דוֹר־לוֹמִין; יוצאים אנו עתה בסך, ובלבנו תקווה גדולה מכל אשר ידענו מעולם. הבי ונחשוב כי ביום אמצע החורף הזה יהיה המשתה עליז מכפי שהיה בכל שנותינו עד כה, ואביב בלא פחד יבוא אחריו!" והוא הניף את טוּרִין על כתפו וקרא אל אנשיו: "הראו ליורש לבית הָדוֹר את ברק חרבותיכם!" והשמש התבהקה על חמישים להבים כאשר זינקו, ובחצר צלצלה קריאת הקרב של האֵדַין מן הצפון: לָכוֹ קָלָד! דְרֵגוֹ מוֹרְן! אור להבה! נוסה לילה!

אז זינק הוּרִין לבסוף וקפץ על אוכפו, ונִסו הזהוב נפרשׂ, והחצוצרות שרו שוב בבוקר; וכך יצא הוּרִין תַלְיוֹן על סוסו אל נִירְנֵית אַרְנוֹידִיאָד.

אבל מוֹרְוֶּן וטוּרִין עמדו דומם בפתח, עד אשר שמעו מרחוק את קולה הרפה של קרן יחידה ברוח: הוּרִין עבר את כתף הגבעה, ומעבר לה לא ראה עוד את ביתו.