מפלת גונדולין

פתח דבר

בפתח בֶּרֶן ולוּתְיֵן כתבתי ש״בן תשעים ושלוש שנים אני היום, וזהו (מן הסתם) ספרי האחרון בסדרה הארוכה של מהדורות כתבי אבי״. השתמשתי במילים ״מן הסתם״ משום שבאותו זמן היה בדעתי, במעורפל, לטפל — כפי שטיפלתי בבֶּרֶן ולוּתְיֵן — גם בשלישי מבין ״הסיפורים הגדולים״ של אבי, מַפֶּלֶת גוֹנְדוֹלִין. אבל סברתי שהדבר רחוק מאוד מן הדעת, ולכן הנחתי ״מן הסתם״ שבֶּרֶן ולוּתְיֵן תהיה עבודתי האחרונה. אלא שהנחתי זו הופרכה, ועכשיו שׂומה עלי לומר ש״בן תשעים וארבע שנים אני היום, ומפלת גוֹנְדוֹלִין הוא (בלי ספק) האחרון״.
בספר זה ניתן לראות, מתוך השזירה המסובכת של נימות מרובות מתוך כתבים שונים, כיצד התקרבה הארץ התיכונה אל קץ העידן הראשון, וכיצד התפתחה ראייתו של אבי את ההיסטוריה הזו שהגה ברוחו, במרוצת שנים ארוכות, עד שלבסוף, במה שנועדה להיות צורתה המלוטשת ביותר, היא כשלה.
מבנה סיפורהּ של הארץ התיכונה בימי קדומים הלך והשתנה בהתמדה. סדרת תולדות הארץ התיכונה שלי, הארוכה והמורכבת כל־כך, חבה את אורכה ואת מורכבותה לנביעה הבלתי־פוסקת הזאת: דיוקנהּ של דמות חדשה, מניע חדש, שם חדש, מעל הכול זיקות חדשות. אבי, בתפקידו כיוצר, הוגה בהיסטוריה רחבת־היריעה הזאת, ותוך־כדי כתיבה הוא מבחין ברכיב חדש שנכנס לסיפור. אמחיש זאת בדוגמה קצרה מאוד אבל ראויה לציון, שכן יש ביכולתה לייצג רבות אחרות. סממן חיוני בסיפור מפלת גוֹנְדוֹלִין היה המסע שאליו יצא בן־האדם טוּאוֹר עם בן־לווייתו ווֹרוֹנְוֶּה כדי למצוא את עיר העֲלָפִים הנסתרת גוֹנְדוֹלִין. אבי סיפר על כך בקיצור נמרץ בסיפור המקורי, בלי שום אירוע שראוי לתת עליו את הדעת — למעשה, בלי שום אירועים בכלל; אבל בגרסה הסופית, שבה מתואר המסע בפירוט הרבה יותר גדול, הם שמעו בוקר אחד בדרכם בארץ השוממה קול קורא ביער. כמעט יכולנו לומר, ״הוא״ — אבי — שמע קריאה ביער, פתאומית ובלתי־צפויה.¹ גבר גבה־קומה, לבוש שחורים ואוחז בחרב ארוכה ושחורה, הופיע ופסע לעברם, קורא בקול בשם, כמי שמחפש אחר פלונית שאבדה. אבל הוא חלף לידם בלי שום חילופי דברים.
טוּאוֹר וּווֹרוֹנְוֶּה לא ידעו שום דבר שיוכל להסביר את המראה המופלא הזה; אבל יוצר ההיסטוריה יודע היטב מיהו. אין הוא אלא טוּרִין טוּרַמְבָּר המהולל, שהיה דודנו של טוּאוֹר, והוא נמלט מחורבן העיר נַרְגוֹתְרוֹנְד, אירוע שלא היה ידוע כלל לטוּאוֹר ולווֹרוֹנְוֶּה. הנה זה הד לאחד הסיפורים הגדולים של הארץ התיכונה. מנוסתו של טוּרִין מנַרְגוֹתְרוֹנְד תוארה בילדי הוּרִין,² אבל שם לא נזכרה הפגישה ההיא בבלי־דעת של שני שארי־הבשר הללו, ודרכיהם לא שבו ונפגשו עוד.
להמחשת התמורות שהתחוללו במרוצת הזמן, אין דוגמה מרשימה יותר מתיאור דיוקנו של האל אוּלְמוֹ כפי שנראה במקור, כשהוא יושב בין קני הסוף ומנגן נעימות לעת דמדומים על גדת הנהר סִירִיוֹן, ואילו שנים רבות לאחר מכן יתנשא שׂר כל המים בעולם מתוך סערת ים גדולה בוִינְיָמָר. ואמנם, אוּלְמוֹ ניצב במרכז המיתוס הגדול הזה. רוב שוכני וַלִינוֹר מתנגדים לו, ובכל זאת מצליח האל הגדול, בדרכי מסתורין, להגשים את תכליתו.
 
כשאני משקיף לאחור על עבודתי, הנשלמת עתה מקץ ארבעים שנה בערך, אני סבור שמטרתי הבסיסית היתה, לפחות בחלקה, לנסות ולהעניק מקום בולט יותר לצביונו של ״הסִילְמָרִילִיוֹן״ ולקיומו החיוני ביחס לשר הטבעות — לראותו כעידן הראשון של עולם הארץ התיכונה וּוַלִינוֹר שהגה אבי.
היה אמנם הסִילְמָרִילִיוֹן שהוצאתי לאור ב-1977, אבל הוא חוּבּר, ניתן אפילו לומר ״הורכב״, במגמה ליצור עקיבות סיפורית, שנים רבות אחרי שר הטבעות.³ יצירה גדולה זו עשויה להיראות כ״מבודדת״, כביכול, בסגנונה הנשגב, כמו יצאה מתוך עבר רחוק מאוד, בלי הרבה מהעוצמה ומהישירוּת של שר הטבעות. ודאי שדבר זה היה בלתי־נמנע, במתכונת שבה קיבלתי על עצמי לצקת אותה, כי סיפור קורותיו של העידן הראשון היה בעל צביון ספרותי ודמיוני שונה בתכלית השוני. ואף־על־פי־כן ידעתי כי זמן רב לפני־כן, בעת ששר הטבעות כבר נשלם, אבל זמן רב למדי לפני שיצא לאור, הביע אבי את משאלתו העמוקה ואת ביטחונו השלם בכך שאת העידן הראשון ואת העידן השלישי (עולם שר הטבעות) יש לראות, ולהוציא לאור, כרכיבים או כחלקים של אותה היצירה עצמה.
באחד מפרקי הספר הנוכחי, התפתחות הסיפור, הבאתי קטעים ממכתב ארוך ומאלף ביותר שכתב אבי למו״ל שלו, סר סטנלי אַנוִוין, בפברואר 1950 — זמן קצר מאוד אחרי שהגיעה כתיבת שר הטבעות לסיומה — ובו נתן פורקן לדברים שהכבידו על לבו בעניין זה. באותה עת הוא תיאר את עצמו בלגלוג עצמי כמבועת, כאשר הוא חושב על ״המפלצת הלא־מעשית הזאת של כשש־מאות אלף מילים״ — על אחת כמה וכמה משום שבית ההוצאה לאור ציפה לקבל את מה שביקש, דהיינו ספר שהוא המשך של ההוֹבִּיט, בעוד שהספר החדש היה (כך אמר אבי) ״למעשה המשך של הסִילְמָרִילִיוֹן״.
הוא לא חזר בו מעולם מדעתו זו. הוא אפילו כתב על הסִילְמָרִילִיוֹן ועל שר הטבעות שהם ״סאגה ארוכה אחת של אבני־החן והטבעות״. הוא התנגד לפרסום הנפרד של כל אחת משתי היצירות מטעם זה. אבל הוא נוצח בסופו של דבר, כמתואר בהתפתחות הסיפור, משהבין כי אין לו סיכוי לזכות בהגשמת משאלתו: והוא ניאות להוציא לאור את שר הטבעות לבדו.
אחרי שהוצאתי לאור את הסִילְמָרִילִיוֹן פניתי לחקור, במשך שנים רבות, את האוסף השלם של כתבי־יד שהשאיר לי אבי. בתולדות הארץ התיכונה הגבלתי את עצמי, כעיקרון כללי, ל״נהיגה בסוסים בשורה ישרה״, כביכול: לא סיפור אחר סיפור, כפי שהתגלגלו לאורך השנים בדרכיהם שלהם, אלא התנועה הנראטיבית השלמה, כפי שהתפתחה במרוצת השנים. עמדתי על כך בהקדמתי לכרך הראשון של התולדות:
 
ראייתו של המחבר את חזונו שלו עברה תמורה רצופה ואטית, עם השמטות ועם הרחבות: רק בהוֹבִּיט ובשר הטבעות הגיחו חלקים ממנו ונתקבעו בדפוס בימי חייו. חקירת הארץ התיכונה וּוַלִינוֹר היא עניין מסובך אפוא; כי נושא המחקר לא היה יציב, אלא התקיים, כביכול, ״לאורך״ בזמן (ימי חייו של המחבר) ולא רק ״לרוחב״ בזמן, כספר שנדפס ואינו עובר עוד שינוי משמעותי נוסף.
 
לפיכך, מעצם טבעה של היצירה, קשה בדרך־כלל לעקוב אחר המתרחש בתולדות. כשהגיעה השעה, כפי ששיערתי, לסיים סוף־סוף את סדרת הספרים הארוכה הזאת, נתתי את דעתי לנסות כמיטב יכולתי גישה שונה: לעקוב, באמצעות כתבים שכבר נדפסו, אחר סיפור עלילה מסוים אחד — מראשית קיומו והלאה, לכל אורך הדרך, עד לפיתוחו המאוחר ביותר: מכאן בֶּרֶן ולוּתְיֵן.⁴ במהדורה שלי לילדי הוּרִין (2007) אכן תיארתי בנספח את השינויים העיקריים בסיפור העלילה מגרסה לגרסה; אבל בבֶּרֶן ולוּתְיֵן ציטטתי במישרין כתבים מוקדמים במלואם, החל מהגרסה המוקדמת ביותר בסיפורים האבודים. ועתה, כשאני סמוך ובטוח כי הספר הנוכחי הוא האחרון, אימצתי את אותה המתכונת המוזרה במפלת גוֹנְדוֹלִין.
במתכונת זו נחשפים לאור קטעים, או אפילו רעיונות מפותחים במלואם, שננטשו לאחר זמן; בבֶּרֶן ולוּתְיֵן, למשל, זוהי נוכחותו התקיפה אך קצרת־היומין של טֶבִילְדוֹ נסיך החתולים. סיפור מפלת גוֹנְדוֹלִין מיוחד במינו מבחינה זו. בגרסה המקורית של הסיפור, ההתקפה המכרעת על גוֹנְדוֹלִין בכלי נשק בל־ישוערו מתוארת בבהירות ובפירוט רב, עד־כדי־כך שאפילו נכללים בה שמות המקומות בעיר שבהם נשרפו בניינים, או שבהם נפלו לוחמים מהוללים. בגרסאות המאוחרות יותר, ההרס והלחימה מתומצתים לכדי פסקה יחידה.
רציפותם של עידני הארץ התיכונה מומחשת באופן הישיר ביותר באמצעות ההופעה החוזרת — בפועל ממש, לא כזיכרונות גרידא — של דמויות מימי קדומים בשר הטבעות. עתיק יומין באמת ובתמים היה העֵצָן זְקַנְעֵץ; העֵצָנִים היו העם הקדמוני ביותר שנותר עדיין בעידן השלישי. כאשר נשא זְקַנְעֵץ את מֶרִיאָדוֹק ואת פֶּרֶגְרִין ביער פַנְגוֹרְן, הוא שר באוזניהם:
 
בְּאַחְוֵי הַעֲרָבוֹת שֶׁל טַסַרִינַן טִיַּלְתִּי בָּאָבִיב
אָה! מַרְאוֹת הָאָבִיב וְרֵיחוֹתָיו בְּנַן־טַסַרְיוֹן!⁵
 
זמן רב באמת ובתמים לפני ששר זְקַנְעֵץ את שירו להוֹבִּיטִים בפַנְגוֹרְן, הופיע אוּלְמוֹ שר המים בארץ התיכונה כדי לדבר אל טוּאוֹר בטַסַרִינַן, ארץ הערבות. ולדוגמה נוספת, בסוף הסיפור הנוכחי אנו קוראים על אֶלְרוֹנְד ואֶלְרוֹס בני אֵאָרֶנְדֶל, שנעשו בעידן מאוחר יותר אדון רִיבֶנְדֶל והמלך הראשון של נוּמֶנוֹר, בהתאמה: כאן הם צעירים מאוד, ואחד מבני פֵאָנוֹר פורש עליהם את חסותו.
 
אבל כאן אציג, כסמל לעידנים, את דמותו של קִירְדָן, חָרַשׁ־הספינות. הוא נשא את נַרְיָה, טבעת האש — אחת משלוש טבעות העֲלָפִים — עד שמסר אותה לידי גַנְדָלְף; נאמר עליו שהוא ״הרחיק ראות, אף העמיק, יותר מכל יושבי הארץ התיכונה״.⁶ בעידן הראשון הוא היה שר הנמֵלים בְּרִיתוֹמְבָּר ואֶגְלָרֶסְט בחופי בֶּלֶרִיאַנְד, וכאשר הרס אותם מוֹרְגוֹת אחרי קרב הדמעות לאין־מספר, נמלט קִירְדָן עם שרידי עדתו לאי בָּלָר. שם ובשפכי הסִירִיוֹן חזר קִירְדָן לבנות ספינות, ולבקשת טוּרְגוֹן מלך גוֹנְדוֹלִין בנה שבע מהן. הספינות האלה הפליגו אל המערב, אבל לא נשמע דבר אף לא מאחת מהן, עד לאחרונה מכולן. באותה ספינה היה ווֹרוֹנְוֶּה, שנשלח מגוֹנְדוֹלִין. הוא ניצל משבר הספינה ונעשה מורה־דרך ובן־לוויה לטוּאוֹר במסעם הגדול אל העיר הנסתרת.
זמן רב לאחר מכן אמר קִירְדָן לגַנְדָלְף, כאשר מסר לו את טבעת האש: ״ובאשר לי, לבבי עם הים, ואצל החופים האפורים אשכון, ואשמור את הנמלים עד אשר תפליג הספינה האחרונה.״⁷ הנה כך מופיע קִירְדָן בפעם האחרונה ביומו האחרון של העידן השלישי. כאשר אֶלְרוֹנְד וגָלַדְרִיאֵל, עם בִּילְבּוֹ ופְרוֹדוֹ, הגיעו רכובים אל שערי הנמלים האפורים, שם המתין להם גַנְדָלְף,
 
יצא לקראתם קִירְדָן חרש־הספינות. אדיר־קומה היה וזקנו שופע, והוא זקן ושׂב, אולם עיניו היו חדות ככוכבים; והוא הביט בהם וקד קידה ואמר: ״הכול מוכן עתה.״ אז הוליכם קִירְדָן אל הנמלים, ושם היתה ספינה לבנה...
 
אחרי שנאמרו דברי פרידה עלו המפליגים על הסיפון:
 
והמפרשים נפרשו, והרוח נשבה, ואט־אט החליקה הספינה במורד המפרץ האפור הארוך; ואורה של צלוחית גָלַדְרִיאֵל, שהיתה עם פְרוֹדוֹ, הבליח ונעלם. והספינה יצאה לים הגדול ועברה למערב...⁸
 
כך עשתה הספינה את אותה דרך עצמה שעשו טוּאוֹר ויִדְרִיל בהתקרב תום העידן הראשון, כאשר ״הפליגו מערבה, אל השקיעה, ולא הופיעו עוד בסיפור או בשיר״.
 
סיפור מפלת גוֹנְדוֹלִין צובר במהלכו הרבה התייחסויות אגביות לסיפורים אחרים, למקומות אחרים ולזמנים אחרים: לאירועים מן העבר המשליכים על מעשים ועל השערות בזמן ההווה של הסיפור. במקרים כאלה עז מאוד היצר להציע הסבר, או לפחות לשפוך מעט אור; אבל הקפדתי שלא לסור מתכלית הספר, ולא פיזרתי בדפיו מספרים תלויים קטנים המוליכים אל הערות העורך. שאיפתי היתה לספק מעט סיוע מסוג זה, במתכונת כזו שהרוצים בכך יוכלו להתעלם ממנו בקלות.
ראשית, במבוא הבאתי ציטטה מתוך המתווה למיתולוגיה שחיבר אבי ב-1926, כדי להציג תמונה, במילותיו שלו, של העולם מראשיתו ועד למאורעות שהוליכו לבסוף אל ייסוד גוֹנְדוֹלִין. זאת ועוד, במקרים רבים הוספתי לרשימת השמות דברים הרבה יותר נרחבים מן הדרוש להסברת כל שם; ועוד הכנסתי, אחרי רשימת השמות, כמה רשימות נפרדות על נושאים שונים ומשונים, החל מבריאת העולם וכלה במשמעות השם אֵאָרֶנְדֶל ובנבואת מַנְדוֹס.
אגוז קשה לפיצוח הוא כמובן הטיפול בשינויים בשמות, או בצורות השמות. עניין זה סבוך שבעתיים משום שצורה זו או אחרת בשום פנים אינה מעידה בהכרח על התאריך היחסי של החיבור שבו היא מופיעה. אבי נהג להכניס את אותו השינוי עצמו בכתביו בזמנים שונים לגמרי, כל אימת שעמד על הצורך בו. לא חתרתי לעקביות לכל אורך הספר: רוצה לומר, לא קיבעתי צורה אחידה בכל מופע ומופע של השם, ומנגד, לא נצמדתי בכל מקום לצורה המופיעה בכתב־היד, אלא נהגתי בשינויים אלה בדרך שנראתה לי הטובה ביותר. כך השארתי את יִלְמִיר כאשר הוא מופיע כשמו של אוּלְמוֹ, הואיל וזהו מופע סדיר שמהותו לשונית, אבל כתבתי תמיד תוֹרוֹנְדוֹר היכן שמצאתי תוֹרְנְדוֹר, ״אבי העֵיטים״, משום שניכר היטב כי אבי התכוון להכניס את השינוי הזה בכל מקום ומקום.
לבסוף, ערכתי את תוכן הספר הזה במתכונת שונה מזו של בֶּרֶן ולוּתְיֵן. גרסאות הסיפור מופיעות תחילה, ברצף וכמעט בלי פרשנות. לאחר מכן בא תיאור התפתחותו של הסיפור, עם דיון בנטישתו של אבי, המעציבה עד־מאוד, את הגרסה האחרונה של הסיפור — ברגע שבו עבר טוּאוֹר בשער האחרון של גוֹנְדוֹלִין.
 
לסיום אחזור על דברים שכתבתי לפני ארבעים שנה כמעט.
 
עובדה יוצאת־דופן היא שהתיאור היחיד אשר חיבר אבי מימיו לסיפור שהותו של טוּאוֹר בגוֹנְדוֹלִין, בריתו עם יִדְרִיל קֶלֶבְּרִינְדָל, הולדת אֵאָרֶנְדֶל, בוגדנותו של מֵיגְלִין, משיסת העיר ומנוסת הניצולים — סיפור שהיה מרכיב מרכזי בראייתו את העידן הראשון - הוא סיפור העלילה שחיבר בנעוריו.⁹
 
גוֹנְדוֹלִין ונַרְגוֹתְרוֹנְד, כל אחת מהן, נוצרו רק פעם אחת ולא עוד. הן נותרו בגדר מקורות ודימויים עזים — עזים שבעתיים, אולי, מפני שמעולם לא נוצרו מחדש, ואולי לא נוצרו מחדש מפני שהדימויים הללו כה עזים.
אף שאבי קיבל על עצמו ליצור מחדש את גוֹנְדוֹלִין, הוא לא חזר מעולם אל העיר: אחרי שטיפס במדרון האינסופי של האוֹרְפַלְךְ אֱכוֹר ועבר דרך הטור הארוך של שערים עטורי סמלים, הוא נעצר עם טוּאוֹר למול מראה גוֹנְדוֹלִין השרועה במישור, ולא שב וחצה את טוּמְלָדֶן.
 
הפרסום השלישי והאחרון מבין הסיפורים הגדולים ״במסגרת תולדותיו שלו״ מעניק לי את ההזדמנות לחלוק כבוד בכמה מילים לעבודתו של אלן לִי, שאייר כל אחד מהסיפורים הללו. הוא ניגש למשימתו זו מתוך הבנה עמוקה של המהות הפנימית של התמונה והאירוע שבחר לו, מתוך המשרעת הרחבה של ימי קדומים.
הנה־כי־כן, בילדי הוּרִין הוא ראה — והראה — את הוּרִין השבוי, כבול בשלשלאות למושב אבן בתַנְגוֹרוֹדְרִים ושומע את קללתו הנוראה של מוֹרְגוֹת. בבֶּרֶן ולוּתְיֵן הוא ראה — והראה — את הנותרים מבני פֵאָנוֹר, יושבים בלי ניע על סוסיהם ומשקיפים על הכוכב החדש בשמי המערב, הלוא הוא הסִילְמָרִיל שבעטיו קיפחו כה רבים את חייהם. ובמפלת גוֹנְדוֹלִין הוא עמד לצדו של טוּאוֹר, ויחד עמו השתומם על מראה העיר הנסתרת, שאליה עשה דרך כה רבה.
לבסוף, אני אסיר תודה לכריס סמית מבית ההוצאה הארפר־קולינס על העזרה היוצאת מן הכלל שהעניק לי בהכנתו המפורטת של הספר, ובייחוד על דייקנותו הקפדנית, המבוססת על בקיאותו הן בדרישות ההוצאה לאור הן במהותו של הספר. וגם לרעייתי ביילי: אלמלא תמיכתה הבלתי־מעורערת במשך הזמן המרובה שנדרש להכנת הספר, הוא לא היה נשלם כלל. אני מבקש להודות גם לכל אלה שכתבו אלי כאשר חשבו כי בֶּרֶן ולוּתְיֵן עתיד להיות ספרי האחרון.
 
 
המתרגם מודה ליובל כפיר על עזרתו שלא תסולא בפז.

מבוא

לפתיחת הספר הזה אשוב ואביא דברים שציטטתי בפתח בֶּרֶן ולוּתְיֵן: מכתב שכתב אבי ב-1964, ובו אמר כי ״מתוך ראשי״ נכתב סיפור מפלת גוֹנְדוֹלִין, ״במהלך חופשת מחלה מהצבא ב-1917״, וכי הגרסה המקורית של בֶּרֶן ולוּתְיֵן נכתבה באותה שנה.¹⁰
יש ספקות כלשהם באשר לשנה, הנובעים מדברים אחרים שכתב אבי. במכתב מיוני 1955 נאמר, ״מפלת גוֹנְדוֹלִין (והולדת אֵאָרֶנְדִיל) הועלו על הכתב בבית חולים ובחופשה אחרי הינצלותי מקרב הסוֹם ב-1916״; ובמכתב אל ו״ה אוֹדֶן מאותה שנה תיארך את הכתיבה ל״חופשת מחלה בסוף 1916״. האזכור המוקדם ביותר הידוע לי הוא מכתב שנשלח אלי ב-30 באפריל 1944, שבו הביע את רגשי השתתפותו על התלאות שפקדו אותי באותה עת. ״לראשונה״ (אמר) ״התחלתי לכתוב את תולדות הגְנוֹמִים¹¹ בצריפי צבא צפופים, מלאים בשאון גרמופונים״. הדבר אינו נשמע כמו חופשת מחלה: אבל ייתכן שהוא התחיל לכתוב עוד לפני צאתו לחופשה.
עם זאת, חשובים מאוד לעניינו של ספר זה היו הדברים שכתב על מפלת גוֹנְדוֹלִין במכתבו לו״ה אודן מ-1955: זה היה ״הסיפור הממשי הראשון על העולם הדמיוני הזה״.
טיפולו של אבי בנוסח המקורי של מפלת גוֹנְדוֹלִין היה שונה מטיפולו במעשה טִינוּבִיאֵל, שם מחק את כתב־היד הראשון, שנכתב בעיפרון, וכתב גרסה חדשה על־גביו. גם במקרה הנוכחי הוא שינה במידה רבה את הטיוטה הראשונה של הסיפור, אבל לא מחק את המקור הכתוב בעיפרון, אלא כתב בעט ודיו על־גביו, והשינויים הלכו ורבו ככל שהתקדם. נקל לראות, באותם מקומות שבהם הכתיבה הראשונית ניתנת לקריאה, כי הוא נשאר נאמן למדי לגרסה הראשונה.
על יסוד זה יצרה אמי העתק נאה — מדויק להפליא, בהתחשב בקשיים שהציג עכשיו נוסח הדברים. לאחר מכן הכניס אבי שינויים רבים בעותק הזה, לא פעם ולא פעמיים. הואיל ואין זו מטרתי לרדת לעומקן של מורכבויות התמליל הנלוות בהכרח לחקר יצירתו, הנוסח שאביא כאן הוא כתב־היד של אמי, ובכלל זה השינויים שנעשו בו.
 
עם זאת שׂומה עלי לציין בהקשר זה כי רבים משינויי הנוסח המקורי נעשו לפני האביב של שנת 1920, שאז הקריא אותו אבי בפני מועדון המסות של מכללת אֶקזֶטֶר באוקספורד. בדברי הפתיחה שלו התנצל אבי והסביר מדוע בחר ביצירה זו ולא ב״מסה״, ואמר עליה: ״אין צורך לומר שהיא לא ראתה אור עד כה. זה זמן־מה שמחזור שלם של אירועים בנחלות העֲלָפִים שהעליתי בדמיוני הולך וצומח (או מוטב לומר, הולך ונבנה) ברוחי. את מקצת הפרשות העליתי על הכתב. הסיפור הזה אינו המשובח מביניהן, אבל הוא היחיד עד כה ששוכתב בכלל, ושאותו, גם אם השכתוב היה רחוק מלהניח את הדעת, מעז אני להקריא בקול.״
כותרתו המקורית של הסיפור היתה טוּאוֹר וגולי גוֹנְדוֹלִין, אבל מאז ואילך קרא לו אבי תמיד מפלת גוֹנְדוֹלִין, וכמוהו נוהג גם אני. בכתב־היד באו מתחת לכותרת המילים ״אשר ממנו נולד סיפורו הגדול של אֵאָרֶנְדֶל״. מסַפּר הסיפור באי הבודד, שעליו ראו בבֶּרֶן ולוּתְיֵן, עמוד 30, היה קטן־לב (יִלְפִינְיוֹל), בנו של אותו בְּרוֹנְוֶּג (ווֹרוֹנְוֶּה) הממלא תפקיד חשוב בסיפור העלילה.
 
מעצם טבעו של הסיפור הזה, השלישי מבין ״הסיפורים הגדולים״ של ימי קדומים, היה על השינוי הכביר שהתחולל בעולם האֵלים והעֲלָפִים לבוא לכלל ביטוי בסיפור העלילה של מפלת גוֹנְדוֹלִין — ואמנם, הוא מהווה חלק ממנו. יש צורך בתיאור קצר של האירועים הללו; ותחת שאכתוב אותו בעצמי, סבורני שאיטיב מאוד לעשות אם אשתמש ביצירתו של אבי, הדחוסה כדרכו. הוא נמצא ב״סִילְמָרִילִיוֹן המקורי״ (או המתווה למיתולוגיה), כפי שקרא לו הוא עצמו, שאותו אפשר לתארך ל-1926, אם כי נעשו בו שינויים לאחר מכן. ציטטתי מיצירה זו בבֶּרֶן ולוּתְיֵן, ואשוב ואשתמש בה בספר זה, כשלב בהתפתחות הסיפור על מפלת גוֹנְדוֹלִין; אבל כאן אצטט ממנה כדי להציג תיאור מרוכז של ההיסטוריה שמלפני הקמת גוֹנְדוֹלִין: יתרונו של חיבור זה בכך שהוא עצמו לקוח מאותו שלב מוקדם של הכתיבה.
לאור התכלית הזאת של הכללתו השמטתי ממנו קטעים שאינם נוגעים לעניין הנוכחי, ופה ושם עשיתי שינויים קלים אחרים והוספתי דברים, למען הבהירות. דברַי כאן מתחילים בנקודה שבה מתחיל ״המתווה״ המקורי.
 
אחרי שיגור תשעת הוַלָאר לממשל בעולם מתקומם מוֹרְגוֹת (שטן האופל) כנגד אדנותו העליונה של מַנְוֶּה, מפיל את הפנסים שהוצבו להאיר את העולם ומטביע את האי אַלְמָרֵן, שבו שכנו הוַלָאר (הם האלים). הוא בונה ומבַצֵּר ארמון של צינוקים בצפון. הוַלָאר עוקרים לקצווי מערב, שגבולותיהם ממערב הם הימים החיצונים והחומה הסופית, וממזרח — הרי וַלִינוֹר הנישאים שבנו האלים. בוַלִינוֹר הם אוספים את כל הדברים משובבי הנפש והיפים, ובונים את משכנותיהם, את גניהם ואת עירם. אבל היכלם של מַנְוֶּה ורעייתו וַרְדָה ניצב בראש הגבוה בהרים (טָנִיקְוֶּטִיל), שממנו יכולים הם לראות את כל מרחבי העולם, עד למזרח האפל. יָבַנָה פָּלוּרְיֵן נוטעת את שני העצים באמצע מישור וַלִינוֹר, מחוץ לשערי העיר וַלְמָר. הם צומחים תחת שירתה, והאחד מהם הוא בעל עלים ירוקים־כהים ממעל וכסף נוצץ מתחת, ופרחים לבנים כפרחי הדובדבן, שמהם נושר טל של אור כסוף; לשני עלים זהובי־שפה, ירוקים־רעננים כעלי הלִבנֶה, ופרחים צהובים כאשכולות תלויים של לַבּוּרנוּם, הנותנים חום ואור יוקד. כל עץ עולה במשך שבע שעות לשיא תפארתו ושב ודועך במשך שבע שעות; לכן באה פעמיים ביום שעה של אור רך, כאשר שני העצים נחלשים ואורם נמסך.
 
הארצות החיצונות [הארץ התיכונה] שרויות בחשכה. צמיחת כל הדברים פסקה כאשר כיבה מוֹרְגוֹת את הפנסים. יש יערות של אפלה, של אלסר ואשוח וקיסוס. שם נוהג אוֹרוֹמֶה לצוד לפעמים, אבל בצפון מושל מוֹרְגוֹת עם יציריו השטניים (בַּלְרוֹגִים) ועם האוֹרְקִים (גוֹבְּלִינִים, הקרויים גם גְלַמְהוֹת, עדת השנאה). וַרְדָה משקיפה על האפלה ולבה נכמר, והיא נוטלת את כל אורו הצבור של סִילְפִּיוֹן, העץ הלבן, יוצרת את הכוכבים ומפזרת אותם.
עם יצירת הכוכבים מתעוררים ילדי הארץ — האֶלְדָר (הם העֲלָפִים). אוֹרוֹמֶה מוצא אותם במשכנם ליד אגם שטוף באור הכוכבים, קוּיוִיֵנֶן, מימי ההתעוררות, במזרח. הוא חוזר על סוסו הביתה לוַלִינוֹר, מלא התפעמות מיופיים, ומספר לוַלָאר; הם נזכרים בחובתם לארץ, הואיל והם נכנסו אליה בידיעה שתפקידם הוא למשול בה למען שני גזעי הארץ העתידים לבוא, כל אחד בזמן המיועד לו. לאחר מכן יוצא מסע מלחמה אל מצודת הצפון (אַנְגְבַּנְד, תופת הברזל), אבל היא חזקה עתה מכדי יכולתם להרוס אותה. למרות זאת הם שובים את מוֹרְגוֹת וכולאים אותו בהיכלי מַנְדוֹס, שהתגורר בצפון וַלִינוֹר.
האֶלְדַלְיֶה (עַם העֲלָפִים) מוזמנים לעקור לוַלִינוֹר מפחד יצירי הזדון של מוֹרְגוֹת המשוטטים עדיין באפלה. האֶלְדָר יוצאים למסע גדול מהמזרח, בהנהגת אוֹרוֹמֶה על סוסו הלבן. האֶלְדָר נחלקים לשלוש עדות; האחת, בראשות יִנְגְוֶּה, נקראה לאחר זמן קְוֶּנְדִי (עַלְפֵי האור), הבאה אחריה נקראה הנוֹלְדוֹלִי (הגְנוֹמִים, או העֲלָפִים העמוקים), וזו שבאה אחריה נקראה הטֵלֵרִי (עַלְפֵי הים). רבים מביניהם תועים בדרך במהלך המסע ונודדים ביערות העולם; הם נעשים העדות השונות של האִילְקוֹרִינְדִי (העֲלָפִים שמעולם לא התגוררו בקוֹר שבוַלִינוֹר). מנהיגם היה תִינְגוֹל, ששמע את שירת מֶלְיָן וזמיריה והוקסם ונרדם למשך עידן. מֶלְיָן היתה אחת מנערותיו האלוהיות של הוַלָא לוֹרִיֵן, שלפעמים יצאה לשוטט בעולם החיצון. מֶלְיָן ותִינְגוֹל נעשו מלכה ומלך לעַלְפֵי היערות בדוֹרִיאַת, והתגוררו בהיכל שנקרא אלף המערות.
 
שאר העֲלָפִים הגיעו אל חופי המערב האחרונים. בחלקם הצפוני השתפעו אלה בימים ההם כלפי מערב, עד אשר הפריד שם רק ים צר בינם לבין ארץ האלים, והים הצר ההוא היה מלא בקרח שׁוחק. אבל במקום שאליו הגיעו עדות העֲלָפִים השתרע מערבה ים רחב ואפל.
שני וַלָאר משלו בים. אוּלְמוֹ (יִלְמִיר), האדיר מכל הוַלָאר אחרי מַנְוֶּה, היה אדון כל המים, אבל התגורר על־פי־רוב בוַלִינוֹר, או בימים החיצונים. אוֹסֶה והגבירה אוּינֵן, שמחלפותיה השתרעו על־פני כל הים, אהבו דווקא את ימי העולם המלחכים את החופים למרגלות הרי וַלִינוֹר. אוּלְמוֹ עקר משורש את האי השקוע־למחצה אַלְמָרֵן, שבו שכנו הוַלָאר בתחילה, העלה עליו את הנוֹלְדוֹלִי ואת הקְוֶּנְדִי, ראשוני המגיעים, והשיט אותם לוַלִינוֹר. הטֵלֵרִי התגוררו זמן־מה על חופי הים והמתינו לו, ומכאן אהבתם את הים. בעת שהשיט אוּלְמוֹ גם אותם, התמלא אוֹסֶה קנאה, ומתוך אהבתו את שירתם ריתק את האי בשלשלאות לקרקעית הים, הרחק מהחוף במפרץ ארץ הפֵיוֹת, שממנו נראו הרי וַלִינוֹר רק במעומעם. שום אדמה אחרת לא היתה קרובה אליו, והוא נקרא האי הבודד. שם התגוררו הטֵלֵרִי עת רבה, נעשו נבדלים בלשונם, ולמדו מנגינות מוזרות מאוֹסֶה, אשר יצר את עופות־הים להנאתם.
האלים העניקו משכן בוַלִינוֹר לשאר האֶלְדָר. כיוון שהם השתוקקו, אפילו בגני וַלִינוֹר שטופי אור העצים, לראות את הכוכבים, נוצר פער בהרים החובקים, ושם, בגיא עמוק, הוקמה גבעה ירוקה, קוֹר שמה. זו הוארה באור העצים ממערב, ולצד מזרח השקיפה על מפרץ ארץ הפֵיוֹת ועל האי הבודד, ומעבר לו, על הימים המוצלים. כך הסתנן מעט מאור וַלִינוֹר המבורך אל הארצות החיצונות [הארץ התיכונה], ומשנפל על האי הבודד, לבלבו חופיו המערביים והיו ירוקים ונאים.
על פסגת קוֹר נבנתה עיר העֲלָפִים ונקראה טוּן. הקְוֶּנְדִי נעשו האהובים ביותר על מַנְוֶּה ועל וַרְדָה, ואת הנוֹלְדוֹלִי אהבו אַוּלֶה (החָרָש) ומַנְדוֹס החכם. הנוֹלְדוֹלִי המציאו אבני־חן ויצרו אותן בשפע רב מספור, וכל טוּן מלאה בהן, וכל היכלות האלים.
הגדול מכל הנוֹלְדוֹלִי בתבונת־כפיו ובכשפיו היה פֵאָנוֹר, בנו בכורו של פִינְוֶּה.¹² הוא יצר שלוש אבני־חן (סִילְמָרִילִים) שבהן נוצקה אש חיה, מסוּכָה מאור שני העצים, והם זהרו באורם שלהם, ואם נגעה בם יד טמאה, היא נצרבה.
הטֵלֵרִי, משראו מרחוק את אור וַלִינוֹר, התלבטו בין תשוקתם לשוב ולהצטרף לשאריהם לבין רצונם לשכון על שפת הים. אוּלְמוֹ לימד אותם את אומנות בניית הספינות. אוֹסֶה נעתר ונתן להם ברבורים, והם רתמו הרבה מהם לספינותיהם והפליגו אל וַלִינוֹר, ושם השתכנו בחופים שמהם יכלו לראות את אור העצים, ולבקר בוַלְמָר אם חשקה נפשם בכך, אבל הם יכלו לשוט ולרקוד במים שנגה בהם אור מן הזוהר המגיע מעבר לקוֹר. שאר האֶלְדָר נתנו להם הרבה אבנים טובות, ובייחוד לשמים ויהלומים ושאר גבישים בהירים שהיו פזורים על חופיו של מפרץ ארץ הפֵיוֹת. הם עצמם המציאו את הפנינים. עירם הראשה היתה נמל הברבורים על החוף, מצפון למעבר קוֹר.
 
עתה הלכו האלים שולל אחר מוֹרְגוֹת, שבתום שבעה עידנים בכלא מַנְדוֹס, בעונש אשר הלך והופחת, בא לפני מועצת האלים בבוא העת. הוא מביט בחמדנות וברשעות באֶלְדָר, היושבים שם גם הם למרגלות האלים, ומשתוקק במיוחד לאבני־החן. הוא מסתיר את שנאתו ואת שאיפת הנקם שבלבבו. הוא מורשה להתגורר במשכן צנוע בוַלִינוֹר, וכעבור זמן־מה הוא מתהלך בה באין עוצר, כי רק לבו של אוּלְמוֹ מנבא לו רעות, בעוד טוּלְקָס החזק, אשר שבה אותו לראשונה, פוקח עליו עין משגחת. מוֹרְגוֹת עוזר לאֶלְדָר במעשים מרובים, אבל אט־אט מרעיל את שלוותם בשקרים.
הוא רומז שהאלים הביאום לוַלִינוֹר מתוך קנאה, מחשש פן תבונת־כפיהם המופלאה, וכשפיהם, ויופיים, יתחזקו יותר מכפי כוחותיהם שלהם בעולם שמחוצה לה. דבריו אינם נוגעים ללבבות הקְוֶּנְדִי והטֵלֵרִי, אבל הנוֹלְדוֹלִי, החכמים מבין העֲלָפִים, סרים להשפעתו. הם מתחילים לרטון מפעם לפעם כנגד האלים וכנגד שאריהם; הם מלאים ביוהרת־שווא על תבונת־כפיהם.
יותר מכול מלבה מוֹרְגוֹת את הלהבות שבלב פֵאָנוֹר, אבל במשך כל הזמן הזה הוא חומד את הסִילְמָרִילִים בני־האלמוות, למרות קללת הנצח שהטיל פֵאָנוֹר על כל אחד, אֵל או עֵלֶף או בן־תמותה שלעתיד־לבוא, אשר ייגע בהם. מוֹרְגוֹת מסיח שקרים באוזני פֵאָנוֹר על פִינְגוֹלְפִין ובנו פִינְגוֹן, כאילו זוממים הם לחמוס את הנהגת הגְנוֹמִים מידי פֵאָנוֹר ובניו, ולזכות בסִילְמָרִילִים. מריבה פורצת בין בני פִינְוֶּה. פֵאָנוֹר נקרא להתייצב לפני האלים, ושקרי מוֹרְגוֹת נחשפים. פֵאָנוֹר מוגלה מטוּן, ועמו עוזבים אותה פִינְוֶּה, האוהב את פֵאָנוֹר יתר על כל בניו, ורבים מן הגְנוֹמִים. הם בונים בית טמיון בצפון וַלִינוֹר, בגבעות הסמוכות למשכנו של מַנְדוֹס. פִינְגוֹלְפִין מושל בגְנוֹמִים שנשארו בטוּן. הדבר מצדיק לכאורה את דברי מוֹרְגוֹת, ומורת הרוח אשר זרע נמשכת לה גם אחרי שהופרכו מילותיו.
טוּלְקָס נשלח לתת את מוֹרְגוֹת בכבלים שוב, אבל הוא נמלט דרך מעבר קוֹר אל המחוז האפל שמתחת למרגלות טָנִיקְוֶּטִיל הקרוי אַרְוָלִין, שם הצללים הם הסמיכים ביותר בעולם. במקום זה הוא מוצא את אוּנְגוֹלְיַנְט, טוֹוַת־העלטה, המתגוררת בנקיק בהרים ומוצצת אור או דברים נוצצים כדי לטווֹתם שוב במטווים של אפלה מחניקה ושחורה, של ערפל ועלטה. עם אוּנְגוֹלְיַנְט הוא מתכּן את נקמתו. רק פרס נורא יניע אותה להרהיב ולהתגרות בסכנות וַלִינוֹר או במראה האלים. היא טוֹוה עלטה סמיכה סביב עצמה למגן, ומניפה את עצמה בעזרת קוּריה מראש הר לראש הר, עד אשר היא עולה לגבוהה שבפסגות ההרים שבדרום וַלִינוֹר (על אלה אין משמר, בשל גובהם ובשל ריחוקם ממצודת מוֹרְגוֹת בשכבר הימים). היא יוצרת סולם ובו מטפס מוֹרְגוֹת ועולה. הם מתגנבים לוַלִינוֹר. מוֹרְגוֹת דוקר את העצים ואוּנְגוֹלְיַנְט מוצצת את לשדם ומקיאה ענני אפלה שחורה. העצים נכנעים לאטם לחרב המורעלת ולשפתותיה הארסיות של אוּנְגוֹלְיַנְט.
האלים חוזים במגינת־נפש ברדת הדמדומים בעיצומו של יום ובאדים השחורים המרחפים מעל רחובות העיר. הם איחרו את השעה. העצים מתים בעוד הם מקוננים סביבם. אבל טוּלְקָס ואוֹרוֹמֶה ורבים אחרים יוצאים רכובים לצוד את מוֹרְגוֹת בעלטה הגוברת. בכל אשר עובר מוֹרְגוֹת, האפלה המתעתעת גוברת שבעתיים בגין מִטוויה של אוּנְגוֹלְיַנְט. גְנוֹמִים מבית הטמיון של פִינְוֶּה באים להודיע כי מוֹרְגוֹת נעזר בעכבישת אופל. הם הבחינו בשניים כאשר עשו את דרכם צפונה. מוֹרְגוֹת השתהה במנוסתו משהגיע לבית הטמיון, קטל את פִינְוֶּה עם רבים מאנשיו, והסתלק עם הסִילְמָרִילִים ועם שלל גדול של המפוארות באבני־החן של העֲלָפִים.
בינתיים נמלט מוֹרְגוֹת בעזרת אוּנְגוֹלְיַנְט צפונה וחוצה את הקרח השׁוחק. משהגיע שוב למחוזותיו הצפוניים של העולם מצווה עליו אוּנְגוֹלְיַנְט למסור לה את המחצית הנותרת של שללה. המחצית הראשונה היתה לשד עצי האור. עכשיו היא תובעת מחצית מאבני־החן. מוֹרְגוֹת מוסר אותן, והיא זוללת אותן. עכשיו היא נעשתה מפלצתית, אבל הוא אינו מוכן לתת לה כל חלק בסִילְמָרִילִים. היא כורכת אותו ברשת שחורה, אבל הוא נחלץ ממנה בעזרת הבַּלְרוֹגִים בעלי שוטי הלהבה, וצבאות האוֹרְקִים; ואוּנְגוֹלְיַנְט מסתלקת לה לקצווי הדרום.
מוֹרְגוֹת חוזר לאַנְגְבַּנְד, ועתה אין גבול לעוצמתו ואין מניין לשדים ולאוֹרְקִים שלו. הוא מחשל כתר ברזל ומשבץ בו את הסִילְמָרִילִים, אף כי ידיו נצרבות עד־שְׁחור ממגעו בהם, ומכאובי הצריבה יישארו עמו לעד. את הכתר אין הוא מסיר מראשו אף לרגע, ולעולם אין הוא יוצא את הצינוקים העמוקים של מבצרו, והוא שולט בצבאותיו העצומים מעל הכס שבמעמקים.
 
משהוברר כי נמלט מוֹרְגוֹת, מתכנסים האלים סביב העצים המתים ויושבים בחשכה שעה ארוכה, הלומים ומוכי אלם, ואינם נותנים דעתם למאומה. היום שבו בחר מוֹרְגוֹת להתקפתו היה יום חג ברחבי וַלִינוֹר. ביום ההוא נהגו ראשי הוַלָאר ורבים מן העֲלָפִים, ובייחוד הקְוֶּנְדִי, לעלות בשבילים הארוכים והמתפתלים בתהלוכה אינסופית אל היכלי מַנְוֶּה בראש טָנִיקְוֶּטִיל. כל הקְוֶּנְדִי ומקצת הנוֹלְדוֹלִי (אשר התגוררו עדיין בטוּן תחת שלטונו של פִינְגוֹלְפִין) יצאו אל טָנִיקְוֶּטִיל, ושרו במרומיו כאשר הבחינו הצופים מרחוק בדעיכת העצים. רוב הנוֹלְדוֹלִי היו במישור, והטֵלֵרִי היו על החוף. הערפילים והאפלה שמעל הימים מרחפים עתה ונכנסים דרך מעבר קוֹר, אחרי מות העצים. פֵאָנוֹר מכנס את הגְנוֹמִים בטוּן (ובכך הוא מתמרד כנגד הגלייתו).
יש רחבה גדולה בכיכר על פסגת קוֹר, סביב צריח יִנְג, מוארת בלפידים. פֵאָנוֹר נושא נאום מתלהם, וגם אם הוא שופך את זעמו על מוֹרְגוֹת, מילותיו הן בחלקן פרי שקריו של מוֹרְגוֹת. הוא קורא לגְנוֹמִים לנוס באפלה, בעוד האלים שקועים באבלם, לבקש חירות בעולם ולחפש את מוֹרְגוֹת, שכן וַלִינוֹר אינה שאננה עתה יותר מן העולם שמחוצה לה. פִינְגוֹלְפִין ופִינְגוֹן מדברים כנגדו. עצרת הגְנוֹמִים מחליטה בהצבעה על מנוסה, ופִינְגוֹלְפִין ופִינְגוֹן מקבלים את הדין; הם לא יפקירו את בני עדתם, אבל הם ממשיכים להחזיק בשלטון על מחצית מהנוֹלְדוֹלִי אשר בטוּן.
המנוסה מתחילה. הטֵלֵרִי ממאנים להצטרף. הגְנוֹמִים אינם יכולים להימלט בלי ספינות, ואינם מהינים לחצות את הקרח השׁוחק. הם מנסים לתפוס את ספינות הברבור בנמל הברבורים, ונפתח קרב (הראשון בין גזעי הארץ) שבו נטבחים רבים מן הטֵלֵרִי, וספינותיהם נלקחות מהם. קללה מוטלת על הגְנוֹמִים, לאמור כי יסבלו תכופות בימים הבאים מבוגדנות ומחשש מפני בוגדנות בקרב בני עמם שלהם, כעונש על הדם שנשפך בנמל הברבורים. הם מפליגים צפונה לאורך חוף וַלִינוֹר. מַנְדוֹס משגר שליח, הנושא את דברו אליהם מראש צוק גבוה כשהם חולפים לידו, ומתרה בהם לחזור; משהם מסרבים, הוא מכריז את ״נבואת מַנְדוֹס״ על גורלם לעתיד לבוא.
הגְנוֹמִים מגיעים למקום שבו צר הים, ומתכוננים להפלגה. בעודם חונים על החוף לוקחים פֵאָנוֹר ובניו וסיעתו את כל הספינות ומפליגים הימה, ומשאירים את פִינְגוֹלְפִין על החוף הרחוק בבוגדנותם, שהיא ראשיתה של קללת נמל הברבורים. הם שורפים את הספינות מיד עם נחיתתם במזרח העולם, ופִינְגוֹלְפִין ואנשיו רואים את אור התבערה בשמים. אותו אור גם מבשר לאוֹרְקִים על הנחיתה.
אנשי פִינְגוֹלְפִין תועים כה וכה בייאוש. קצתם, ופִינְגוֹלְפִין בראשם, חוזרים לוַלִינוֹר ומבקשים את מחילת האלים. פִינְגוֹן מוליך את עיקר העדה צפונה, וחוצה את הקרח השׁוחק. רבים אובדים בו.
 
אחד מבין השירים שהחל אבי לכתוב בשנותיו באוניברסיטת לידס (הראוי לציון מביניהם הוא שירת ילדי הוּרִין בהישנות צלילים, אַליטרציה), היה מנוסת הנוֹלְדוֹלִי מוַלִינוֹר. שירה זו, גם היא בהישנות צלילים, נזנחה אחרי 150 שורות. אין ספק שהיא נכתבה בלידס, קרוב מאוד לוודאי ב-1925, השנה שבה קיבל את מינויו כפרופסור לאנגלו־סאקסית באוקספורד. מתוך הרסיס הפיוטי הזה אביא חלק, המתחיל באותה ״רחבה גדולה בכיכר על פסגת קוֹר״ שבה נושא פֵאָנוֹר ״נאום מתלהם״, כמתואר במובאה מתוך המתווה למיתולוגיה בעמוד 32. השם פִין בשורות 4, 16 ו-62 הוא הצורה הגְנוֹמִית של פִינְוֶּה, אבי פֵאָנוֹר; בְּרֶדִ'יל בשורה 49 הוא שמה הגְנוֹמִי של וַרְדָה.
 
אַךְ הַגְּנוֹמִים עָמְדוּ     לְפִי שֵׁם וְעֵדָה,
סָדוּר מִפְקָדָם     מָלְאָה הַכִּכָּר
נִצָּבִים עַל רֹאשׁ קוֹר.     בְּקוֹל רָם קָרָא
בֶּן פִין, מָה נוֹעָז.     לַפִּידִים הוּא נָטַל

5
בְּיָדָיו נְשׂוּאוֹת —     הֵרִים וְנוֹפֵף
בְּכַּפָּיו שֶׁיָּצְרוּ     אֶת כֶּמֶס הַסּוֹד
שֶׁאִישׁ מִן הַגְּנוֹמִים     גַּם מִבְּנֵֵי־הַתְּמוּתָה,
לֹא יִשְׁוֶה לוֹ בְּכֶשֶׁף,     לֹא כָּמוֹהוּ יַשְׂכִּיל.
״רְאוּ! אֲבִי מוֹלִידִי     בְּחֶרֶב שֵׁדִים מֵת,
 
10
שָׁתָה אֶת מוֹתוֹ     בְּשַׁעֲרֵי הֵיכָלוֹ;
בְּעָמְקֵי הַמָּעוֹז,     עֲלָטָה תַּסְתִּירָן,
נִשְׁמְרוּ הַשָּׁלֹש,     אַבְנֵי־חֵן נִשְׂגָּבוֹת
שֶׁלֹּא עֵלֶף וּגְנוֹם     אַף לֹא הַוַלָאר
לֹא יוּכְלוּ שׁוּב לִיצוֹר,     לֹא יָשִׁיבוּ לָאָרֶץ
 
15
קִסְמָן לֹא יַדְלִיקוּ,     כִּשְׁפָן לֹא יַצִּיתוּ,
אַף לֹא פֵאָנוֹר     בֶּן פִין, הוּא יוֹצְרָן —
אוֹר אָבַד מִמָּקוֹם     אֲשֶׁר בּוֹ הִתְקִינָן,
גּוֹרַל בְּנֵי הַפֵיוֹת     אָז בָּאָה שְׁעָתוֹ.
כָּךְ בִּינַת אֵין־בִּינָה     עַל גְּמוּלָהּ הִיא בָּאָה
 
20
בְּקִנְאַת הָאֵלִים     שֶׁלְּכָאן הֵם קְרָאוּנוּ
לְשָׁרְתָם, לְזַמֵּר לָם     בְּכֶלֶא זָהָב,
לְהַתְקִין אַבְנֵי־חֵן,     תַּכְשִׁיטִים אֲהוּבִים,
לְהַנְעִים שְׁעוֹת אֵין־מַעַשׂ     לְבַדְּרָם, לְשַׁעֲשְׁעָם
עֵת לַשָּׁוְא יְבַזְבֵּזוּ     עָמַל שְׁנוֹת־עִדָּן,
 
25
אֶת מוֹרְגוֹת לֹא יַדְבִּירוּ     בְּבָתֵיהֶם יוֹשְׁבִים הֵם
נוֹעָצִים עַד־בְּלִי־קֵץ.     עַתָּה קוּמוּ כֻּלְּכֶם,
בְּנֵי עֱזוּז וְתִקְוָה!     עֲלוּ נָא וּבוֹאוּ
נָנוּס אֱלֵי דְּרוֹר     נַרְחִיק־נָא מִכָּאן!
יְעָרוֹת עוֹלָמֵנוּ     עֲצוּמִים וּרְחָבִים
 
30
שְׁרוּיִים הֵם בַּחֹשֶׁךְ     שְׁקוּעִים בִּשְׁנָתָם,
מִישׁוֹרִים בְּלִי נָתִיב     חוֹפֵי־יָם נִדָּחִים
לֹא יָאִירֵם הַיָּרֵחַ     לֹא יִזְרַח שַׁחַר בָּם,
טְלָלִים וְאוֹר יוֹם     מֵעוֹלָם לֹא יָדָעוּ —
טוֹבִים הֵמָה לָנוּ,     טְהוֹרִים וְתַמִּים
 
35
מִגַּנֵּי הָאֵלִים     מֻקָּפִים אַפְלוּלִית
יִמְלְאוּ בַּטָּלָה     וְרֵיקִים יְמֵיהֶם.
גַּם אִם אוֹר נִמְלְאוּ     גַּם אִם נֹעַם הִרְבּוּ
מֵעַל כָּל עֶרְגַּת־לֵב     עֲבָדִים שָׁם הָיִינוּ
זְמַן כֹּה מְמֻשָּׁךְ.     אֲבָל מֵת זֶה הָאוֹר.
 
40
תַּכְשִׁיטֵינוּ אָבְדוּ,     אַבְנֵי־חֵן נֶחְמְסוּ;
אֶת שְׁלֹש אֲבָנַי,     הַקְּסוּמוֹת פִּי שְׁלֹשָה
אַבְנֵי בְּדֹלַח גָּבִישׁ,     אוֹר אַלְמָוֶת גָּלוּם
צָפוּן בָּן, קוֹרֵן     זֹהַר חַי וְקַיָּם
וּבְכָל הַגְּוָנִים     יִלְבְּשׁוּ גַּאֲוָה —
 
45
מוֹרְגוֹת לְקָחָן     בְּיָדוֹ הַמְּתֹעֶבֶת
סִילְמָרִילִים שֶׁלִּי.     שְׁבוּעָה בִּי נִשְׁבַּעְתִּי —
תִּשְׂרֹר לִצְמִיתוּת     תִּכְבְּלֵנִי לָעַד,
חֵי טִימְבְּרֶנְטִינְג     וְהֵיכָל חַי תָּמִיד
חֵי בְּרֶדִ'יל הַבְּרוּכָה     בּוֹ תִּשְׁכֹּן לְעוֹלָם,
 
50
לוּ תִּשְׁמַע אֶת קוֹלִי —     לְרָדְפָן עַד אֵין קֵץ
עַד דּוּמָה, בְּלִי פּוּגָה,     דֶּרֶךְ אֶרֶץ וָיָם,
בִּמְחוֹזוֹת מִלְחָמָה     בְּהָרֵי מְרוֹמִים,
בִּיעָרוֹת נִסְתָּרִים     בִּשְׁלָגִים נוֹרָאִים,
עַד אֶמְצָא הַשָּׁלֹש     הָאוֹצְרוֹת גּוֹרָלוֹ
 
55
שֶׁל עַם הַגְּנוֹמִים     שֶׁבָּהֵן הוּא גָּנוּז,
כִּי אַךְ בָּן עוֹד נִמְצָא     אוֹתוֹ אוֹר אֱלוֹהִי.״
אָז בָּנָיו הַשִּׁבְעָה     נָקְטוּ הַשְּׁבוּעָה,
קוּרוּפִין הֶעָרוּם,     קֶלֶגוֹרְם הַבָּהִיר,
דַמְרוֹד, דִירִיֵל, כֵּן,     קְרָנְתִיר הַכֵּהֵה,
 
60
מַגְלוֹר הָאַדִּיר,     מַידְרוֹס גְּבַה־הַקּוֹמָה
(הַבְּכוֹר, הַלּוֹהֵט     בְּאֵשׁ לֶהָבָה
עוֹד יוֹתֵר מֵאָבִיו,     עַל בֶּן פִין יִתְעַלֶּה;
לוֹ מַמְתִּין מַר־גּוֹרָל     מִידֵי אֶבֶן־הַחֵן).
הֵם קָפְצוּ בְּקוֹל צְחוֹק     הִתְיַצְּבוּ לְצִדּוֹ
 
65
זְרוֹעוֹתֵיהֶם שִׁלְבוּ     שְׁבוּעָתָם קַלַּת־דַּעַת
נִדְרָם בַּל־יוּפַר;     נָהָר שֶׁל דָּמִים
שָׁפְכָה הַשְּׁבוּעָה;     הִיא שִׁבְּרָה חֲרָבוֹת
שֶׁל צְבָאוֹת עֲרוּכִים,     וַעֲדַיִן לֹא תַּמָּה.

הערות

1. אין זו משוגת דמיוני שלי. ולראיה, במכתב ששלח אלי ב-6 במאי 1944 כתב אבי: ״גיבור חדש נכנס לזירה (אני בטוח שלא המצאתי אותו, אפילו לא רציתי בו, אם כי אני מחבב אותו; אבל הנה הוא בא וצועד לו לתוך יערות יִתִילְיֵן): פָרָמִיר אחי בּוֹרוֹמִיר.״
2. ג'ר״ר טולקין, ילדי הוּרִין, תר' ע' לוטם (בן־שמן: כתר, 2019), עמ' 150.
3. ג'ר״ר טולקין, הסילמריליון, תר' ע' לוטם (תל אביב: זמורה ביתן, 1990); ג'ר״ר טולקין, שר הטבעות, תר' ר' לבנית וא' אופק בעריכת ע' לוטם (בשלושה כרכים, תל אביב: זמורה ביתן, 1998); מספרי העמודים להלן מתייחסים למהדורה בכרך אחד (2004).
4. ג'ר״ר טולקין, בֶּרֶן ולוּתְיֵן, תר' ע' לוטם (בן־שמן: כתר, 2019).
5. שר הטבעות, עמ' 440.
6. שם, עמ' 1048.
7. הסילמריליון, עמ' 276.
8. שר הטבעות, עמ' 990-991.
9. ג'ר״ר טולקין, סיפורים שלא נשלמו, תר' ע' לוטם (לוד: זמורה ביתן, 2001), עמ' 17.
10. בֶּרֶן ולוּתְיֵן, עמ' 29.
11. על השימוש במילה גְנוֹמִים לציון עדת העֲלָפִים הקרויה נוֹלְדוֹר (ולפני־כן נוֹלְדוֹלִי) ראו שם, עמ' 31-32.
12. פִינְוֶּה היה מנהיג הנוֹלְדוֹלִי במסע הגדול מקוּיוִיֵנֶן. בנו הבכור היה פֵאָנוֹר; בנו השני היה פִינְגוֹלְפִין, אבי פִינְגוֹן וטוּרְגוֹן; בנו השלישי היה פִינַרְפִין, אבי פִינְרוֹד פֵלָגוּנְד.