פרולוג
ראיתי את אסון זורח.
הייתי בן שש כשעמדתי במרפסת הדירה שלנו. אני עדיין זוכר כיצד הרעיש המזגן הישן בחלון לידי והסווה את קול צעקותיו של אבא. המכשיר הישן היה תלוי כמה קומות מעל הקרקע, נוטף מים כמו זיעה הזולגת ממצחו של מתאבד. המכשיר היה מקולקל. הוא פלט אוויר, אבל לא קירר דבר. אמי כיבתה אותו לעתים קרובות.
לאחר מותה, אבי השאיר את המזגן דולק. הוא אמר שהאוויר צונן יותר כשהמזגן פועל.
הוצאתי את השלגון מפי ומצמצתי אל האור האדום המוזר שזרח כמו כוכב חדש מעל האופק. אלא ששום כוכב לא היה מסוגל לבעור באור אדום שכזה. ארגמן. זה נראה כאילו מישהו ירה בשמים ופצע אותם.
באותו הלילה האפיל האסון את העיר במין נוגה חמים ומוזר. עמדתי שם — השלגון נמס, והנוזל הדביק נטף מבין אצבעותיי — וצפיתי בכל מהלך הזריחה.
ואז התחילו הצרחות.