עלילות פורש בבגדד

פרק 1

יוצאים לחופשה

פורש ואני החלטנו לצאת לטיול בחוץ לארץ. מכיוון ששתינו אהבנו את הסרט "אלאדין", החלטנו לשים פעמינו למזרח.

ערכתי את כל הסידורים הדרושים, ופורש הסכימה, לאחר הפצרות ושכנועים ולמען המטרה, לקבל את זריקות החיסונים.

בשדה התעופה בדקו את התיקים... וגם את פורש. הם מיששו עד שלפורש נמאס והיא חשפה ת'שיניים ובנהמה הבהירה: "תוריד את הידיים ותבדוק כינים לעצמך! אני נקייה!" איש הביטחון נבהל מאוד. בפה פעור נסוג מעט ובקושי רב פלט: "חשבתי שזה תיק פרווה או שטיח מגולגל..."

"תתבייש," היא נעלבה, "האינך יודע להבחין בבת אצולה?"

חייכתי והרגעתי את האיש, שלא יעשה לנו בלגן. אני זוכרת בדיוק מאיזה רחוב אספתי את "בת האצולה". בתכנון המקורי שלי קיוויתי להצליח להכניס את "בת האצולה" למטוס בתור שטיח, אחרת הייתה נשלחת לתא המטען בתוך כלוב, אך את כל זה לא סיפרתי לה, כדי לא להעכיר את מצב רוחה.

הטיסה עברה בשקט יחסי, חוץ מיותר מדי פעמים שפורש החֲזירה קראה לדיילת, כדי שתביא לה מיני מזון וכדי שתפתח את החלון. הדיילת כמעט פתחה את החלון כדי לזרוק מבעדו את השטיח הגרגרן, אך אני הרגעתי את הרוחות. שוב. ופורש... היא לא הבינה על מה המהומה ודחפה עוד ביס לתוך גרונה, או שהבינה ורק עשתה את עצמה תמימה.

הנחיתה הייתה קלה... כמעט. פורש לא הספיקה לחגור את חגורת הבטיחות כי הייתה עסוקה באכילה. לא עזרו הפצרותיי מבעוד מועד. "עוד ביס אחד," היא אמרה. כשנחת המטוס היא החליקה מהכיסא אל מתחת לכיסא שלפניה. השריטות שעשתה במושב, כשעוד ניסתה להיאחז בו, יהיו בושה בפני עצמה כשהדיילת תגלה זאת, וביחד עם שאריות מזון שפורש לא הספיקה לחסל, לא תהיה בעיה לאתר את החזירה.

הייתה קצת בעיה לשלוף את פורש מתחת לכיסא, ונאלצנו לחכות עד שהאיש השמן יקום ממנו. כשהוא עזב את הכיסא, הבור שהוא יצר במושב השאיר פחות מקום לחלל שמתחתיו. קצת משכתי, פורש דחפה, הדיילת עמדה וכעסה.

הפדיחה לא הייתה קטנה, אבל פורש באמת הייתה במצוקה.

הדיילת כבר דיווחה: "לא שטיח שם נתקע, זאת כלבה שנכנסה, אכלה כמו חזירה ועכשיו היא תקועה! אנשי הביטחון בדרך." הסתבכנו כהוגן.

"פורש," אמרתי לה, "חייבים לצאת מפה כי הם ייקחו אותך לבדיקות!"

פורש נבהלה. אמרתי לה: "את זוכרת את פו הדב, שהיה תקוע בפתח המערה?"

פורש נהמה: "כאילו יש עוד זמן לחכות שאעשה דיאטה, ועוד לקלקל את הפיגורה..."

"לזה אין," אמרתי לה, "אבל את יכולה להוריד נפח די מהר... וגם לספק להם תעסוקה."

פורש הביטה בי ופתאום התלוננה: "את יודעת שאני מחרבנת רק תוך כדי הליכה! וכאן... קצת אי אפשר."

"אז תזיזי ת'ישבן קצת לצדדים, תמצאי דרך לפני שייקחו אותך לכלובים!"

פורש קלטה את חומרת הבעיה ואת המשמעות שלה.

הדיילת שוב חזרה. "אוף! איזה סירחון! מה קרה?!"

פורש עוד עסוקה, ואני מסבירה: "כלבתי האהובה נחנקת! זהו ריח המוות הממשמש ובא..." בוכייה, אני עושה את ההצגה, ופורש קולטת ומשתפת פעולה. גונחת לה בשקט (לא ממוות כי אם מהקלה), מוציאה קצת רוק, משעינה ראש ובוהה.

"מהר! קראי כבר לעזרה!" האצתי בדיילת. חיש מהר היא רצה.

משכתי שוב את פורש, והיא סוף-סוף נחלצה.

עטפתי את פורש במעילי ויצאתי מהמטוס. בין המון האנשים שהיו שם לא התקשיתי להיעלם, אך שוטר אחד ראה, כי נתקלתי בו בלי כוונה. הוא פגש, ברוב כבוד, סט שיניים חשופות אך לא שלמות ופה קטן שנהם עליו. פתחתי במנוסה והוא אחריי.

כך החל המרדף.