בעיני רבים הוא נתפס כנושא דגל זכויות האדם בישראל, שומר חומות שלטון החוק ומגינה הגדול של הדמוקרטיה. האיש שבניגוד לכל הסיכויים מצליח, לאט אך בהתמדה, להשפיע על אופייה של המדינה, לקרב את ערכיה לאלה הנהוגים במדינות המערב, ובכך להפוך אותה למקום טוב יותר לחיות בו.
אחרים, רבים גם הם, רואים באופייה היהודי של המדינה — ולא הדמוקרטי — את הערך העליון. מבחינתם הוא אדם אשר מבקש להכתיב לציבור כולו את ערכיו האישיים. אלה חוששים מפניו ורואים בו לא רק יריב, אלא אפילו אויב.
בתוך סיר הלחץ הזה, מפסק דין אחד למשנהו, מהרצאה פומבית אחת לרעותה, הוא מטמיע בשיטתיות את תורתו. יש הרואים בו סמל ומופת, ויש הרואים בו אדם כוחני. השופט בדימוס חיים כהן אומר עליו שהוא משפטן גדול ואיש אמיץ לב, ואילו ד"ר רונן שמיר מאוניברסיטת תל אביב אומר שהוא מינה את עצמו להיות "מהנדס חברתי". אם כך, מה באמת מריץ את אהרן ברק?
במסגרת עבודתי העיתונאית קיימתי עם ברק שיחות לא מעטות והוא ריתק אותי. אישיותו המורכבת עוררה בי סקרנות. ואם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, איזה נוף ומולדת השפיעו יותר מכול על השופט ברק, עיצבו את השקפת עולמו? אחרי הכול, בדרך שעבר מאז היותו ילד קטן ומפוחד בגטו קובנה, ועד למינויו למשרה רבת העוצמה של נשיא בית המשפט העליון, באה לידי ביטוי עז ביותר התגשמות חלום תקומתו של העם היהודי בארצו.
במלחמת התרבות שמאיימת לקרוע את החברה ממלא בית המשפט של ברק תפקיד מרכזי בהכרעות בסכסוכים בעלי אופי חברתי ופוליטי. אלו הן ההכרעות שנמצאות בלב לבו של השסע החברתי, בין ימין לשמאל, בין ערבים ליהודים, בין ספרדים לאשכנזים, בין דתיים לחילונים. בשורת מהפכות משפטיות שהנהיג, באישיותו הדומיננטית וביכולתו האינטלקטואלית, הוא מנווט את בית המשפט בלבן של סערות ותמורות.
בקו התפר המחבר בין הביוגרפיה האישית שלו ובין תפיסתו את ייעודו כאחד הבנאים המרכזיים של ישראל המודרנית, שזורה ההיסטוריה הפוליטית של המדינה בשלושים השנים האחרונות.
ההחלטה לכתוב את הספר הבשילה בלבי כאשר החלו האיומים על חייו. אין מדינות רבות בעולם המערבי שבהן חייו של נשיא בית המשפט העליון מאוימים, ואין מדינה מערבית שבה חייו של שופט מאוימים בשל מניעים פוליטיים. אחרי ההתנקשות בחייו של ראש הממשלה יצחק רבין, התנקשות שלה הייתי עדה, האיומים על חיי ברק כבר לא נראו לי דמיוניים ומופרכים.
הלכתי אליו. הוא היה למעשה האדם הראשון ששיתפתי בתכניתי. הוא הקשיב לי והיה מעט נבוך. בהיותו איש נעים הליכות הודה שהרעיון אמנם מחמיא לו, אבל קשה לומר שהיה נלהב. הוא ביקש שאדחה את הוצאת הספר עד לפרישתו, או לפחות למחצית השנייה של תקופת כהונתו. יש לו כבר מספיק צרות גם כך, אמר.
הבנתי ללבו. אלה היו ימים לא פשוטים מבחינתו, ימי ממשלת נתניהו הראשונה, שבהם הוא היה נתון במצור פוליטי קשה. אולם אותן סיבות שהביאו אותו לבקש את הדחייה, הן אלה שגרמו לי לגלות עניין רב יותר בסיפורו של האיש. הסברתי לו שאין באפשרותי להיענות לבקשתו. ברק הופתע. הוא איננו מורגל בסירובים. כאשר ביקשתי את שיתוף הפעולה שלו, והעליתי בפניו את כל הנימוקים ההגיוניים שהצלחתי לגייס לשם כך, אמר שיחשוב.
כחודש ימים ואף יותר חשב, התלבט והתייעץ אם לשתף אתי פעולה. עד שיום אחד שיגר לי מסר באמצעות מכר משותף והציע שאתקשר אליו. בפגישה שערכנו בישר לי שהגיע לכלל החלטה, ושלמרות הסתייגותו מהעיתוי הוא ישתף פעולה. וכך התחלנו להניח את היסודות ולקבוע את כללי המשחק בעבודה.
הסיכום בינינו היה שדבריו בשיחות בינינו נאמרים לייחוס אך לא יובאו בציטוט ישיר ובמירכאות. משום כך, כל הציטוטים המובאים בספר בשמו במירכאות נלקחו מפסקי דין, ממאמרים, מספרים ומנאומים פומביים. הציטוטים העקיפים, אלה שאינם נתונים בתוך מירכאות, מבוססים על עשרות שעות שיחה עם ברק ועל תחקיר מקיף שערכתי לקראת כתיבת הספר.
אולי יותר מכול חשש ברק מהעובדה שאינני משפטנית. אמנם במשך שנות עבודתי כעיתונאית עסקתי בנושאים שבהם מתנגשת המערכת הפוליטית במערכת המשפטית, אולם כאשר מדובר בביוגרפיה של נשיא בית המשפט העליון, הגם שאיננה ביוגרפיה משפטית, נחוץ ידע משפטי מסוים. ומשום שעמד לפרושׂ בפני את תורתו המשפטית, חשוב היה לי שלפחות מן ההיבט הזה תנוח דעתו.
אמרתי לו שממילא התכוונתי לעבוד עם עורך משפטי צמוד והצעתי שיהיה זה משפטן שמקובל גם עליו. אותו עורך משפטי שנבחר, יעבור על כל הספר ויעניק לו את תעודת ההכשר המשפטית. ההצעה הזאת הרגיעה את ברק.
אולם לא הייתה זו משימה קלה למצוא עורך משפטי שיהיה מקובל עליו ועלי בעת ובעונה אחת. שקלנו שורה של משפטנים שבאו בחשבון ולא הגענו לעמק השווה. ואז הציע ברק את השופט בעז אוקון. הוא ידע שאוקון ואני קשורים זה שנים בקשרי ידידות, וסבר שהחיבור יעלה יפה. הוא פנה אליו וביקש ממנו לבדוק את ההיבטים המשפטיים בספר.
אוקון נענה לבקשתו של ברק. הוא קרא את הספר, כל פרק שכתבתי העברתי אליו לבדיקה, והוא העיר את הערותיו המשפטיות, שקיבלו כמובן את ביטוין המלא. הוא עשה אף יותר מזה. במשך פגרת הקיץ, כאשר היה פנוי ממלאכת השפיטה ומעבודתו האקדמית, הוא לימד אותי פרקים במשפטים.
קרוב לשנה, כמעט מדי שבוע, קיימתי עם ברק פגישה בת שעה בלשכתו. בחלוף השנה עוד המשכנו לקיים פגישות עבודה, אבל בתדירות נמוכה יותר. מצאתי שהוא אכן מורה מצוין, שיודע להסביר גם להדיוט כמוני את התורה המשפטית המסובכת ביותר ולהפוך אותה לאתגר מרתק.
מצאתי לפני איש של ניגודים. יש בו תחכום רב ותום לב נדיר. הוא מתעב עימותים, אבל נאבק כמו גדול הלוחמים. הוא ניחן באומץ לב ציבורי מעורר התפעלות, ובה בעת מגלה הססנות וחושש מחיצי הביקורת בעניינים של מה בכך. הוא האדם השקול ביותר שפגשתי מעודי והוא גם מהפכן.
התמזל מזלי ובמהלך העבודה על הספר התאפשרה לי הצצה נדירה לתוך עולמו הפנימי של האיש המיוחד הזה, ובתוך כך גם לתוך קודש הקודשים של בית המשפט העליון.
כדי ללמוד על טוב לבו של ברק ועל נכונותו להושיט יד תומכת ברגעים קשים לא נזקקתי לעדותם של אחרים. לצערי, התאפשר לי להיווכח בכך באופן הכי אישי. כשבעה חודשים אחרי תחילת העבודה על הספר, כשהייתי נתונה בעיצומו של התחקיר, אימא שלי חלתה. הבדיקות הראו סרטן במצב מפושט.
בהיותי בת יחידה — ואימא שלי גידלה אותי לבדה מאז הייתי ילדה קטנה — הייתי קשורה אליה קשר עמוק מאוד וקשה לתאר את עוצמת הצער, החרדה והכאב שאחזו בי. הנה, האישה החזקה הזאת שבקושי ידעה שפעת מהי, נאלצה לצאת למערכה הקשה והמכרעת של חייה. היא הייתה ג'ינג'ית מקסימה, נבונה, מלאת חיים והומור, ולפתע התהפך עולמה. ועם עולמה גם עולמי.
עכשיו היינו רק שתינו, היא ואני, ונזקקנו זו לזו מאוד. הזמן שיכולתי להקדיש לספר היה מוגבל וגם יכולת הריכוז שלי נפגמה. העבודה לא עמדה עוד בראש סדר העדיפויות שלי, ופה התגלה ברק במיטבו.
בהיותו אדם עסוק במיוחד זמנו מוגבל, והפגישות בינינו נקבעו ונרשמו ביומן זמן רב מראש. רק במקרים נדירים ביקש לשנות תאריך של פגישה, אולם מרגע שאימא שלי חלתה, נאלצתי אני לבטל פגישות, ולעתים ברגע האחרון ממש. לא אחת הגעתי אליו מבולבלת, נסערת וחסרת סבלנות.
והוא מעולם לא השמיע ולוּ מילת טרוניה אחת על המבוכה שגרמתי. להפך. כאשר ביקשתי להתנצל, להסביר, הוא היסה אותי מייד. אין מה להסביר, אמר. אני מבין אותך, הייתי נוהג בדיוק כמוך. אל תדאגי, על כל פגישה שתיאלצי לבטל, תקבלי מייד פגישה חדשה. תדאגי רק לאימא.
השתתפותו בכאבי הייתה כה כנה ועמוקה, עד שהוא שיתף אותי במערכת יחסיו שלו עם אמו — גם הוא בן יחיד — ובכאב והגעגוע שהוא נושא עמו עד היום מאז מותה. היה זה שיח אינטימי מאוד, שכנראה לא היה מתקיים אלמלא מה שקרה, וכך נפתח לי צוהר לתוך עולמו הפנימי, זה הנסתר יותר מהעין, והכל כך אנושי.
אימא שלי נאבקה באומץ רב, עברה טיפולים ולעתים נדירות התלוננה או דיברה על מחלתה. בכל כוחה ניסתה לשמור על עצמאותה המלאה, לחיות את חייה כאילו כלום לא השתנה, והתקשתה מאוד להשלים עם העובדה שהיא זקוקה לעזרתי. היא הייתה נחושה בדעתה לנצח בקרב הזה.
למשך תקופה קצרה מאוד אכן השתפר מצבה ואז רווח מעט, אבל המחלה פרצה שוב ובעוצמה רבה. מטבע הדברים עשיתי במחיצתה שעות רבות ובזמן המעט שנותר ניסיתי להתרכז בכתיבה. כך קרה שחלקים בספר הזה נכתבו בתוך סערה רגשית גדולה, בין כימותרפיה לבדיקות, בין אמונה לחרדה, בין תקווה לייאוש.
אימא שלי, שדאגה לעתידי המקצועי, דחקה בי להקדיש עוד ועוד זמן לכתיבה, השביעה אותי להשלים את המלאכה. ואני רציתי בכל מאודי לסיים את העבודה על הספר בעודה בחיים, ולהגיש לה אותו כתשורה אישית, ממני אליה, ולא עמד לה כוחה.
התכוונתי להקדיש את הספר הזה לזכרו של אבי, עורך הדין אשר לויצקי, אבל במהלך העבודה השתנו הנסיבות, ועתה הוא מוקדש בגעגועים לזכרה של אמי, מרי לויצקי.
זמן קצר אחרי מותה של אמי, עוד בטרם הצלחתי להעמיד את עצמי על רגלי ולשוב לכתיבה מסודרת, שוב נקטעה עבודתי. הספר היה אמור לצאת לאור בהוצאת הד ארצי של משפחת נמרודי ובחודש ספטמבר הגיעו לאוזני השמועות על החקירה הסמויה המתנהלת נגד עופר נמרודי.
היה ברור לי מעל לכל ספק, שאם אכן השמועות מבוססות, לא אוכל לפרסם ביוגרפיה על נשיא בית המשפט העליון בהוצאה בבעלותו של נמרודי. בעקבות הרשעתו במשפטו הראשון לא שברתי את ההסכם אתו. אולי בשל עסקת הטיעון והעונש הקל שהושת עליו, ואולי משום שאימא שלי כבר הייתה חולה. אולם קיימתי אתו אז שיחה נוקבת בעניין, ונמרודי נשבע לי בילדיו שמדובר במעידה חד־פעמית, שלמד את הלקח ולעולם לא יהיה מעורב שוב במעשים פליליים.
עכשיו מצאתי את עצמי במצוקה של ממש. בדקתי אם יש אמת בשמועות, והתברר לי שאכן מתנהלת נגד נמרודי חקירה נמרצת, שעתידה להבשיל לכלל כתב אישום חמור. הספר הזה לא יכול היה עוד להתפרסם בהוצאה של נמרודי. חשתי שאני חייבת זאת לעצמי, לזכרה של אימא שלי וגם לאהרן ברק, ששיתוף הפעולה שלו בספר נבע מתוך האמון האישי שנתן בי.
לא יכולתי לפתוח במהלך המשפטי מול נמרודי עד שיוסרו כל צווי איסור הפרסום, אבל מרגע שהוסרו, החל המאבק סביב הספר. למרבה המזל, את זכויות היוצרים הקפדתי להשאיר בידי.
היה זה מסע ייסורים שנמשך כתשעה חודשים, שבסופו הצלחתי להעביר את הספר להוצאת כתר.
כמאתיים אישים ראיינתי לצורך עבודת התחקיר, עם אחדים מהם שוחחתי יותר מפעם אחת. חלקם פנו לברק ושאלו אותו אם לשתף פעולה, והוא תמיד השיב בחיוב. כאשר ביקשתי לבקר בפקולטה למשפטים בייל, שם נוהג ברק להעביר את חופשות הקיץ, סייעה לי לשכתו ליצור את הקשר עם האוניברסיטה. וכדי להבין טוב יותר את מה שעבר על הילד ברק בגטו קובנה, ביקרתי במוזיאון השואה בוושינגטון, שהציג תערוכה מקיפה על החיים ועל המוות בגטו.
כמעט שלוש שנים ארכה העבודה על הספר, אולם מתוכן שנה ותשעה חודשים הייתי נתונה במלחמה. תחילה על חייה של אימא שלי, ואחר כך על הספר עצמו. אפשר שהספר הוא המרוויח היחיד מהזמן הרב שחלף. במשך חודשי המאבק עליו התרחקתי הן מבית המשפט העליון והן מהספר. הריחוק הזה אִפשר לי מבט אובייקטיבי יותר על כמה מפרקי הספר, אלה שנכתבו בתוך סערת הרגשות.
לא בטוח שברק ועמיתיו השופטים יאהבו כל מילה שכתובה בספר, ואולם משום שהם רואים בחופש הביטוי ערך עליון, אני מקווה שהם יקבלו את הדברים בהבנה.
26 באוגוסט 1996 היה ערב חם במיוחד בירושלים. כשנה אחת חלפה מאז מונה אהרן ברק לנשיא בית המשפט העליון — שנה סוערת מאוד. שרב כבד ירד על העיר והיא עטתה מעין דוק עכור של ערפל קיצי. מתוך הבתים בשכונת רחביה בקע הטרטור החדגוני של מזגני האוויר. נוסף על סדר יומו העמוס ממילא נאלץ עכשיו ברק, בתוקף תפקידו, לפקוד אירועים חברתיים רבים, שבדרך כלל הביאו אותו לידי שעמום.
באותו ערב שָבו הוא ורעייתו אלישבע (אליקה בפי כול), שופטת בבית הדין הארצי לעבודה, מאחד מאותם האירועים. השעה הייתה מאוחרת, הם היו עייפים, והם טיפסו לאטם במדרגות הבית. אליקה פתחה את הדלת, וכהרגלה שמה פעמיה אל מכשיר הטלפון והקישה על הלחצן שמפעיל את המשיבון. לרגע בקע רעש מוזר מתוך המכשיר, ואחר כך נשמע קולו הבוטה של גבר: "אהרן ברק, אתה תירקב ליד הקבר של רבין ורק אז תבין."
נשימתה של אליקה נעתקה, והיא יכלה לשמוע את הלמות לבה. רק חודשים אחדים עברו מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין, והמילים הקשות שבקעו מתוך המכשיר באישון לילה נדמו כאיום ממשי כל כך. ברק הקשיב גם הוא להודעה הטלפונית ואמר שאין ברירה, הם חייבים להזעיק את אנשי הביטחון. מאותו רגע השתנו חייו של ברק מן הקצה אל הקצה. ביתו הפתוח בפאתי שכונת רחביה הפך עכשיו ליעד מבוצר. חיילי משמר הגבול, אנשי שב"כ ומשטרה כיתרו את הבית והתמקמו בחדר המדרגות. ברק לא הורשה עוד לצאת מפתח ביתו ללא ליווי צמוד של אנשי הביטחון.
המתקפה החזיתית על ברק החלה למעשה עוד ערב מינויו לנשיא בית המשפט העליון. נציגי הציבור הדתי בישראל על כל פלגיו נזעקו בניסיון כמעט נואש למנוע את המינוי שהיה בעיניהם לצנינים. מבחינתם, ברק מסמל השקפת עולם ליברלית־אוניברסלית, והוא הנציג המובהק של התרבות המערבית, הדמוקרטית. תרבות שהייתה להם לזרא.
העיתונים החרדיים נתנו ביטוי רב עוצמה לתחושתם של ראשי הציבור החרדי, בין במאמרי מערכת ובין בכותרות ראשיות. בלט במיוחד "יתד נאמן", עיתונו של הרב שך, מן העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ברחוב החרדי, שהכריז בכותרת ענק: "עם מינוי השופט ברק מאיימת מלחמת תרבות חדשה על שלמות העם."
ברק התקשה לעכל את המתרחש סביבו. הוא לא יכול היה להבין מדוע ההתנפלות הזאת של הדתיים מכוונת רק כלפיו. הרי הנשיא היוצא מאיר שמגר חושב כמוני, אמר, למה הם אינם תוקפים אותו אף פעם. גם הוא בעל השקפת עולם חילונית וליברלית, למה הם נטפלים דווקא אלי. הם, הדתיים, הרי יודעים שאינני נגדם, אני ממש לא מבין מה הם רוצים ממני. ברק אמר את הדברים האלה מתוך נהמת לבו, בכאב ואפילו בלא מעט חשש. כבר אז ידע היטב שצפויה לו תקופת כהונה קשה וסוערת ושייאלץ לכלכל את מעשיו בזהירות.
כשופט אשר משפיע לא מעט על אורחות החיים בישראל, סימנו אותו החוגים הדתיים כאויבם האישי. לימים סיפר ברק שהתלבט קשות אם בכלל לקבל על עצמו את התפקיד. לרגע השתעשע ברעיון לאפשר לבא אחריו בתור, השופט שלמה לוין, לכהן כנשיא, והוא עצמו יפרוש מבית המשפט העליון. ממילא, אמר לרעייתו, אני מתעב ענייני מנהלה, וכנשיא אצטרך לעסוק גם בזה. אם אפרוש עכשיו, אוכל לחזור לאקדמיה ולהקדיש את זמני להוראה ולכתיבה.
ההתלבטות הזאת לא נשמעה רצינית, ודומה שהייתה רק ביטוי לתסכולו העמוק נוכח מחול השדים שהתחולל סביבו, וככל שהתקרב רגע מינויו כן החריפו ההסתערויות האישיות עליו. אלה קיבלו ביטוי בוטה במיוחד בפיהם של פוליטיקאים דתיים מעל במת הכנסת. הם כינו אותו דיקטטור, עריץ וכינויים נוספים מן הסוג הזה.
מאחורי הקלעים הובילה סיעת ש"ס, יחד עם יהדות התורה ועם המפד"ל, מהלך להקמת שדולה של חברי כנסת דתיים כדי לפעול במשותף נגד המינוי. יגאל ביבי, מהמפד"ל, תרגם את המהלך להצעת חוק של ממש. חבר הכנסת שלמה בניזרי אמר: "היום בג"ץ מסוגל לבטל חוקים והסכמים קואליציוניים, הוא לא נותן לתפקד. זה מעורר כעס אצל חברי כנסת רבים, ואני מאמין שלרעיונות שנגבש יהיו אוזניים קשובות רבות. בסוף כולם יצאו נגד בג"ץ בקול גדול."
אל מול הדתיים התייצבו עכשיו קומץ נציגים של הציבור החילוני־ליברלי, שהחלו לחשוש באמת מהתגברות כוחם והשפעתם של הכוחות החרדיים והדתיים. חברי כנסת כמו אמנון רובינשטיין, דן מרידור ושר המשפטים דוד ליבאי הגנו בלהט מעל במת הכנסת על ברק, אבל למעשה הם חשו כמי שמגִנים על נשמת אפה של הדמוקרטיה. גם הדיקנים של הפקולטות למשפטים בארבע האוניברסיטאות התייצבו, בצעד נדיר ויוצא דופן, לימינו של ברק.
הארבעה ניסחו גילוי דעת משותף: "ההתקפה על השופט ברק," הם כתבו, "היא התקפה על בית המשפט העליון כולו ועל מה שהוא מייצג מבחינת התרומה לביצורו של שלטון החוק בישראל. הסטת הוויכוח הלגיטימי על מעמדו של בית המשפט ותפקידו להתקפות אישיות ופוליטיות אינה ראויה למדינה דמוקרטית, מכרסמת בתרבות הדיון הראויה, חותרת תחת בסיס הלגיטימיות של הרשות השופטת ופוגעת קשה בשופט דגול בדרך לא עניינית, בלתי הולמת וחסרת כבוד." היו אלה סימנים ברורים ראשונים לכך שהשסע העמוק שמאיים לקרוע את החברה הישראלית פורץ אל מעל לפני השטח.
ראש הממשלה היה באותם ימים יצחק רבין. ואף שהוא עצמו לא נלהב לראות את ברק עוטה את גלימת נשיא בית המשפט העליון, הוא היה עסוק מדי בענייניו שלו. למעט ניסיון אחד, שנכשל, להאריך את כהונתו של שמגר בחמש שנים, ניסיון שזכה לתמיכתו החמה של ברק עצמו, הסכין רבין עם העובדה שברק יתמנה לתפקיד. בשלב הזה, בשל מהלכיו המדיניים, הפך רבין עצמו יעד להתקפות קשות מצד אותו ציבור שתקף את ברק.
הסכמי אוסלו והנסיגות מאזורים מסוימים בגדה המערבית, תהליך מדיני שהיה מלווה בפעולות טרור קשות מצד החמאס והג'יהאד האסלאמי, העמיקו עוד יותר את הקרע בעם. מול התומכים במהלכי השלום של רבין קמה עכשיו קואליציה שלא הייתה כמוה מאז קום המדינה.
הציבור החרדי, שהיה ברובו מתון בדעותיו המדיניות, הקצין במשך השנים, והדור הצעיר פנה יותר ויותר לכיוון הימין הקיצוני. גם המפד"ל, התנועה הדתית־לאומית, שהיוותה מאז קום המדינה מעין גשר בין חילונים לדתיים, שינתה את פניה ונעשתה חרדית יותר. לראשונה מאז הקמתה הלכו ראשיה להיוועץ ברבנים, ממש כשם שנוהגים ראשי המפלגות החרדיות. רבני המפד"ל החלו לפרסם פסקי הלכה בנושאים מדיניים.
בתוך המציאות החדשה והמאיימת הזאת מצאו את עצמם ברק ורבין, איש איש בתחומו. ברק כשהוא מנסה לבצר את הדמוקרטיה שהלכה והתערערה, ורבין בניסיון אמיץ לנווט תהליך שלום בין הפגנה אלימה אחת לרעותה. ישראל בערה. ההפגנות הקשות, שמעולם לא נראו כמותן, הסעירו את המדינה כולה. רבין כונה בוגד, משתף פעולה עם האויב, תמונתו נוטפת דם מחובק עם יאסר ערפאת הונפה אל על. השיא היה בהפגנה האלימה בכיכר ציון, שם הונפה תמונתו של רבין במדי אס־אס. בהפגנות האלה בלטו חובשי הכיפות הסרוגות והשחורות. כמו במאבק נגד ברק, גם מול רבין, בוצרה הברית בין הציבור החרדי ובין הימין הקיצוני. כך התנהלו הדברים עד לליל 4 בנובמבר 1995.
באותו מוצאי שבת היה נשיא בית המשפט העליון בביתו. השעה הייתה עשר וחצי בערך וכדרכו הוא ישב ספון בחדר עבודתו וכתב. אליקה הייתה במטבח, מניחה את הכלים של ארוחת הערב במדיח. בסלון פעל מכשיר הטלוויזיה. משום מה, אליקה אינה יודעת מדוע, היה המכשיר מכוון לערוץ החדשות של רשת סקאי הבריטית. לפתע, ממקומה במטבח, שמעה אליקה את הקריינית מודיעה שהתקבל אישור רשמי לכך שמתנקש ירה בראש ממשלת ישראל, יצחק רבין.
היא זינקה ממקומה כנשוכת נחש, אהרן, קראה לאישהּ תוך כדי ריצה, בוא מהר, משהו נורא קרה. ברק קם מכיסאו ובתוך שנייה כבר עמד לצדה של אליקה מול מכשיר הטלוויזיה. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, נורה הערב בידי מתנקש, חזרה הקריינית ואמרה. זה קרה בתום עצרת המונים למען השלום ונגד האלימות שהתקיימה בתל אביב. כאשר עזב רבין את המקום, ירה בו מתנקש יהודי. הוא הוחש לבית החולים במצב אנוש ולמערכת סקאי נודע שראש ממשלת ישראל מת מפצעיו.
ברק עמד כהלום רעם מול המכשיר, ממאן להאמין למשמע אוזניו. הייתכן במדינת ישראל רצח פוליטי, מלמל, האם לזה הידרדרנו? כבר תקופה ארוכה ידע השופט שהדמוקרטיה בישראל איננה מובנת מאליה. היא שבירה ועדינה מאוד, נהג לומר. זו דמוקרטיה צעירה ופגיעה, ללא מסורת וללא חוקה שישמשו לה שריון ומגן. כלל לא ברור שרוב הציבור רואה בה את המשטר הנכון, ויש צורך להגן על הדמוקרטיה הזאת כל הזמן וללא הפסקה. ברק רואה בהנחלת ערכי הדמוקרטיה את ייעודו.
כמו רבים אחרים הזדעזע גם הוא בכל נימי נפשו מהרצח של ראש הממשלה. קשה לומר שהופתע מעצם האלימות, אבל אפילו הוא לא שיער שהדברים יגיעו עד כדי התנקשות בחיי ראש ממשלה בלב תל אביב. זה זמן ראה בחרדה גוברת והולכת את תהליך ההתפוררות הפנימית אשר מאיים על החברה בישראל, ואת ההקצנה ההולכת ומתעצמת בקרב חלקים בעם, אשר אינם רואים בדמוקרטיה ערך. הוא חושש שהקרע הגדול עלול להוביל גם למעשים אלימים. עכשיו, למרבה הזוועה, התאמת הגרוע בסיוטים. יהודי דתי, איש הימין הקיצוני, רצח את ראש הממשלה. האם יהיה זה הרצח הפוליטי האחרון?
בגעגוע היה מהרהר באותם ימים שבהם היו כללי המשחק ברורים יותר, ימים שבהם נפתרו חילוקי הדעות בדרכי נועם, מתוך פשרה בין הצדדים. השופט צבי ברנזון הורה לפתוח את הטלוויזיה בשבת והדתיים קיבלו את זה. השופט משה לנדוי הורה להוריד את התנחלות אלון מורה והימין הקיצוני השלים עם זה. הייתה מערכת של מושגים וערכים מקובלים. היום ברק חש שהוא פועל בתוך מצב של משבר עמוק על עצם קיומה הדמוקרטי של המדינה.
באחד ממאמריו כתב: "כדי להביא להרמוניה בין יהדותה של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי, יש ליתן לדיבור זה משמעות ברמת הפשטה גבוהה, אשר תאחד את כל בני החברה ותמצא את המשותף שבהם." מבחינתו של ברק משמעות המילה "יהודית" במונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" איננה קשורה לחוקי ההלכה, וגם לא למשפט העברי. מבחינתו ערכים יהודיים הם "ערכים של אהבת האדם, קדושת החיים, צדק חברתי, עשיית הטוב והישר, שמירת כבוד האדם, שלטון החוק במחוקק וכיוצא באלה ערכים אוניברסליים אותם הנחילה היהדות לעולם כולו". מאמרים מסוג זה קוממו עליו עוד יותר את הציבור שאותו ביקש לחנך.
מנקודת מבטו של ברק הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לישראל איננה מאויביה מחוץ, אלא מתוך הקרעים הפנימיים בחברה, והסכנה הגוברת לשלמותה של הדמוקרטיה. הוא מאמין שהסכסוך הישראלי־ערבי הולך לקראת סיומו, גם אם הדרך קשה, ואז תוכל ישראל סוף סוף להקדיש את משאביה לפתרון הבעיות הפנימיות, בעיקר זו הקשה מכולן, הקרע המעמיק בין דתיים לחילונים. לבית המשפט, הוא יודע, יהיה אז תפקיד מכריע עוד יותר.
המהפך הפוליטי בשנת 1977. סוף עידן שלטון מפא"י וניצחונו של מנחם בגין בבחירות סימנו נקודת מפנה חברתית ותרבותית. בגין, לראשונה מאז תחילת שנות החמישים, צירף את החרדים לקואליציה כשותפים שווי זכויות ונתן בידיהם עמדות כוח חשובות. גם הברית ההיסטורית בין המפד"ל, התנועה הדתית־לאומית, ובין מפלגת העבודה הגיעה אל קצה, ונולדה ברית פוליטית־חברתית חדשה. הברית בין הימין ובין הציבור הדתי כולו. המאבק על דמותה של החברה בישראל נפתח מחדש.
זו מול זו התייצבו למאבק שתי קבוצות עיקריות, כל אחת בעלת השקפת עולם מנוגדת לחלוטין לזו של רעותה. מצד אחד הקבוצה החילונית, הליברלית, זו המבקשת לעצב את דמותה של המדינה על פי ערכים הומניים אוניברסליים מתוך זיקה לתרבות המערב ומתוך שמירה קנאית על ערכי הדמוקרטיה. מן העבר השני התייצב הציבור החרדי והדתי, המבקש לעצב את פני החברה בישראל על פי ההלכה היהודית והתרבותית הדתית. עם השנים הלך המאבק הזה והחריף. אם בשנות השמונים היה המאבק סמוי יותר מן העין, הרי שבשנות התשעים הוא פרץ בכל עוצמתו אל מעל לפני השטח.
במאמרו "המשפט הסמוי מן העין" מנתח פרופסור מנחם מאוטנר, לימים דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, את התמורה הפוליטית־חברתית שעברה על החברה בישראל בשנות השמונים והתשעים. "במהלך שנות השמונים ועוד יותר מכך בשנות התשעים," הוא כותב, "החלו חוגים נרחבים בציבור הדתי תובעים לעצמם, לראשונה בתולדות המדינה, מעמד של בכורה בהנהגה הפוליטית והתרבותית של המדינה. חלק מחוגים אלה היו שותפים בתקופת המנדט ובעשורים הראשונים של המדינה בהסדר ההגמוני שבראשות תנועת העבודה. עתה הם הכניסו שינוי במשקל היחסי שבין ציוניותם ודתיותם, באופן שמשקלה של הדתיות גבר באופן ניכר על זה של הציונות. חוגים דתיים אחרים, קיצוניים יותר מהבחינה הדתית, שלא נטלו חלק כלשהו בהסדר ההגמוני הקודם, החלו פועלים, לראשונה, במרכז הזירה הפוליטית והתרבותית."
על פי מאוטנר, גם אלו וגם אלו החלו פועלים בצורה נמרצת להרחבת אחיזתם במוסדות המדינה ולהרחבת מעגל התמיכה בהם באוכלוסייה. "מתוך עוינות לליברליזם, מתוך כפירה בעליונות הערך של היות ישראל מדינה דמוקרטית ליברלית, ומתוך כוונה לחולל בישראל שינויים פוליטיים ותרבותיים עמוקים, כדי לעצב את דמותה על פי עיקריה של הציוויליזציה של היהדות."
לתוך לב לבו של המאבק הזה, אשר בהפגנות נגד רבין החל ללבוש גוונים אלימים ומאיימים, נכנס בית המשפט העליון. ברק, שהיה חוד החנית של הקו שהוביל אקטיביזם שיפוטי ורצון להשתתף בקביעת דמותה של מדינה ישראל, מצא את עצמו בעין הסערה.
כה גדולה הייתה הסערה, עד שפרופסור אריאל רוזן־צבי, שהתקיים בו השילוב הנדיר של איש דתי וליברל גם יחד, בחר לפתוח את מאמרו "מדינה יהודית ודמוקרטית" בשירו של יהודה עמיחי "ארץ מסוכנת".
אֶרֶץ מְסֻכֶּנֶת.
אֶרֶץ מְלֵאַת חֲפָצִים חֲשׁוּדִים וּבְנֵי אָדָם מְמֻלְכָּדִים.
וְהַכֹּל עָלוּל לִהְיוֹת
הַתְחָלָה שֶׁל דָּת חֲדָשָׁה: כָּל לֵדָה, כָּל מָוֶת
כָּל שְׂרֵפַת קוֹצִים בַּשָּׂדֶה, כָּל עָשָׁן.
אֲפִלּוּ הָאוֹהֲבִים חַיָּבִים לְהִזָּהֵר בְּמַעֲשֵׂיהֶם וּבְדִבּוּרָם
יָדַיִם מוּשָׁטוֹת לְחִבּוּק, לַחַשׁ בַּחֲצוֹת,
בֶּכִי בַּמִּסְתָּרִים, מַבָּט לַמֶּרְחַקִּים, יְרִידָה
בַּמַּדְרֵגוֹת בְּשִׂמְלָה לְבָנָה, כָּל אֵלֶּה הַתְחָלָה שֶׁל דָּת חֲדָשָׁה.
"השיר 'ארץ מסוכנת'," כתב רוזן־צבי, "מתאר את הבעייתיות של המציאות שהציבור במדינת ישראל שרוי בה, והוא הולם את הלבטים שהחברה הישראלית נתונה בהם. הוא מדבר על אינטנסיביות של כל פעולה, על העוצמה של כל ויכוח... אין פלא אפוא שהארץ היא מלאת חפצים חשודים ובני אדם ממולכדים. כל ויכוח עולה מייד לטונים עקרוניים: כל סוגיה, שתעבור במקום אחר ללא תשומת לב מיוחדת, עלולה להצית תבערה."
ובמצב הזה, מנקודת ראותה של הקבוצה החילונית־ליברלית הפך אז ברק למעוז האחרון. לילד ההולנדי שנועץ את אצבעו בפרצה שנפערה בסכר ומונע בכך את השיטפון הגדול. מבחינתם של החוגים הדתיים נקט בית המשפט עמדה נגדם ועשה יד אחת עם הקבוצה היריבה. עם מינויו של ברק לנשיא בית המשפט העליון הייתה ההתנגשות בינו ובין החוגים החרדים והדתיים רק שאלה של זמן.
הגפרור שהצית את התבערה היה כביש בר אילן בירושלים. הימים ימי שלטונו של נתניהו, החרדים והמפד"ל בכוח מוגבר מהווים מרכז כוח חשוב ולשון מאזניים בקואליציה. שר התחבורה, איש המפד"ל, יצחק לוי מורה לסגור את הכביש בימי חג ומועד ובשעות התפילה. מייד הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. לא הייתה זו הפעם הראשונה שתושבים דתיים דרשו לסגור כביש העובר בשכונתם בשבת. כבישים נסגרו הן בירושלים והן בבני ברק, ובית המשפט העליון אף נתן את אישורו לכך. אבל הייתה זו הפעם הראשונה שהחרדים דרשו לסגור עורק תחבורה ראשי בתוך עיר.
האוכלוסייה שגרה באזור כביש המריבה עברה שינוי מהותי, מאוכלוסייה שמרביתה חילונית לרוב חרדי. המיעוט החילוני שהמשיך להתגורר בשכונות הסמוכות לכביש חש זר, מנודה ומאוים. משהושגה העתירה לבג"ץ, התבקש גם צו מניעה נגד סגירת הכביש. ברק הוציא את צו המניעה והורה להקים ועדה ציבורית לבדיקת העניין. ואז, כמו ניתן האות, הוצת האזור בהפגנות אלימות של חרדים. המוני אברכים פרצו לרחובות, זרקו אבנים וחיתולים צואים על המכוניות שעברו במקום ועל השוטרים שניסו להדוף בגופם את ההמון הזועם.
ההתפרעויות של החרדים נמשכו שבועות רבים, ואז גם החלו האיומים על חייו של ברק. ההודעה הטלפונית לביתו הייתה רק אחת בשורה של איומים: בשיחת טלפון לתחנת משטרה שבה איים המטלפן לחסל את ברק, קללת פולסא דנורא שהוטלה עליו, אותה קללה שהוטלה על רבין ערב רציחתו. בעיתונות החרדית הוא כונה "דיקטטור", הוכתר בתואר "האויב המסוכן ביותר של היהדות", ומאמר שטנה אחד הופיע תחת הכותרת "המטרה: ברק".
דובר העדה החרדית, הפלג ביהדות החרדית שאינו מכיר כלל בקיומה של מדינה ישראל, יהודה משי זהב, אומר שהאקטיביזם השיפוטי שובר את החרדים. "הציבור החרדי הלך ימינה ונעשה מיליטנטי הרבה יותר. וברגע שברק הכריז שהכול שפיט, והחרדים לא יכולים יותר לגמור דילים בין המפלגות, נשמטה הקרקע מתחת לרגלינו. יש דינמיקה מאוד ברורה במאבקים שלנו נגד ברק, העדה החרדית מתחילה במאבק, ואז מצטרפות אלינו כל המפלגות החרדיות ובסוף גם המפד"ל."
לדבריו של משי זהב, מטרתם של כל המהלכים האלה היא ליצור לחץ על ברק, ולא פעם, הוא אומר, הם נוחלים הצלחה. יש להם מנגנון משומן. בכל בוקר מוציאים הרבנים אברכים מהישיבות אל בתי הכנסת כדי לאסוף כסף עבור המאבק. זו מטרה קדושה, הם אומרים למתפללים, ולמרות שמדובר בציבור דל אמצעים, אין כמעט מי שמעז לא לתרום. בכסף הזה משתמשים לארגון ולהכנת הכרזות.
"אותנו מחייב הבד"ץ ולא הבג"ץ", נכתב בכרזה אחת, ובשנייה זעקו אותיות ענק: "ברק עובד במר"צ". כאשר חזר זבולון המר על המילים הללו מעל במת הכנסת, נפגע ברק עד עמקי נשמתו. אני שמאלן? התקומם, בימי חיי לא הייתי שמאלן. לא איש שמאל אני, ולא איש ליכוד. תמיד הייתי שייך לזרם המרכזי. אנשים נוטים לבלבל בין שמאלן לליברל.
אלה היו ימים קשים לברק. לפתע מצא את עצמו במרכזה של מערכה שחרגה מגבולות המותר. למורת רוחו היה מוקף שומרי ראש מבוקר עד ערב, ובביתו, בית עממי וחם בדרך כלל, לא הורשו בני המשפחה להשיב על צלצולי הטלפון. כל השיחות עברו סינון של מענה קולי. כל זה היה זר כל כך לסגנונו של ברק, אבל לא הייתה ברירה. האם חש שנשקפת סכנה לחייו? הוא רואה עצמו כפטליסט בהשקפתו. מבחינתו כולם בני תמותה, וזה רק עניין של זמן עד שגם תורו יגיע. הוא עשה מאמץ של ממש להתייחס לסחרור הזה, שפקד לפתע את חייו, כאל סיכון מקצועי.
הסופר בנימין תמוז פרסם בשנת 1984 את ספרו פונדק ירמיהו. הספר מתאר את העשור האחרון של המאה העשרים ואחת בפלסטין. בחזונו האפוקליפטי של תמוז ישראל הציונית היא ישות שכבר מזמן הפכה למדינת הלכה חרדית, ותושביה המורכבים מכתות דתיות שונות מתגוררים בשלושה מעוזים נפרדים. האחד בירושלים, השני במרכז הארץ, והשלישי בצפון. מרבית תושביה החילונים של המדינה נטשו אותה ועקרו למדינות המערב, ואלה שעדיין נותרו בישראל הם רק קומץ קטן ומבוטל באוכלוסייה. ואותם מתי מעט נרדפים דרך קבע על ידי המשטרה החשאית של המעוזים, וכמו אותם יהודים בתקופת האינקוויזיציה בספרד שהעמידו פני נוצרים כדי להציל את נפשם, כך היהודים החילונים של תמוז מעמידים פני חרדים ושומרי מצוות כדי לשרוד.
יש לא מעט אירוניה בעובדה שבשנה שבה פרסם תמוז את ספרו התמודדה תנועת ש"ס לראשונה בבחירות לכנסת. ש"ס, מפלגה ספרדית־חרדית, הצליחה לרכז סביבה ציבור תומכים גדול ונלהב. ממערכת בחירות אחת לשנייה הגדילה את כוחה, ואם ראשיתה בארבעה מנדטים, הרי שבשנת 1996 הצליחה לגרוף עשרה מנדטים, ושלוש שנים אחר כך הגיעה ש"ס לשבעה־עשר מנדטים. היא הייתה לכוח הפוליטי השלישי בגודלו במדינה.
תומכיה של ש"ס באו לא רק מן הציבור החרדי, אלא גם ממצביעי ליכוד מסורתיים, שזנחו את מפלגתם ונשבו בקסמה של ש"ס, שהציגה את עצמה, בהצלחה צריך לומר, כמפלגתן של כלל האוכלוסיות החלשות. ש"ס פעלה בשטח כמו מפלגות וארגונים פונדמנטליסטיים של דתות אחרות. אנשיה הקימו רשת חינוך משלהם, ארגוני סעד ותמיכה, ובעזרת תחנות רדיו וטלוויזיה פירטיות חיזקו את מעמדם באזורי המצוקה. כך הצליחו לפרוץ את מעגל התומכים המסורתי במפלגות החרדיות.
בתחילה נתפסה ש"ס כתנועה פוליטית שעתידה לשמש גשר בין הקצוות. היא הצטיירה כמפלגה מתונה בדתיותה ומנהיגה הפוליטי, אריה דרעי, צבר עוצמה פוליטית שחרגה בהרבה מכוחה של מפלגתו. רבין קירב אותו, הרבה להיוועץ בו, והוא הפך ליקיר הממסד החילוני. ואז הסתבך דרעי בפלילים, וככל שהעמיקו חקירות המשטרה נגדו כך שינתה ש"ס את פניה. היא נעשתה קיצונית יותר, מסוגרת יותר בתוך עצמה, והייתה לחוד החנית בהתקפות על בית המשפט.
הרב הראשי הספרדי, אליהו בקשי־דורון, נבחר בתמיכתה של ש"ס. אולם כאשר ברק הותקף, היה היחיד בצמרת הדתית שהלך לביתו של ברק כדי להביע את סלידתו מהמתקפה האישית שניחתה עליו. "המעשה הזה שאני עשיתי היה כדי להראות שגם אם יש מחלוקת, לא אתן את ידי להתקפות אישיות. ברגע שהדברים עברו לפסים אישיים של התקפות ואיומים על חייו של ברק, מצאתי לנכון להוקיע את חמומי המוח."
חילוקי דעות בין חילונים לדתיים היו מנת חלקה של ישראל מאז קום המדינה, ומקומו של בית המשפט העליון בתחילת דרכו לא נפקד מזירת המאבק. אבל השוני בסגנון עצום. בספרו האוטוביוגרפי, דין ודברים, מתאר נשיא בית המשפט העליון לשעבר יצחק אולשן את ימי הקמתו של בית המשפט. ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, הקים ועדה בת ארבעה חברים כדי לפתור את המחלוקות בין חילונים לדתיים בעניין הסמכויות שיוענקו לבתי הדין הרבניים. חברי הוועדה היו שני הרבנים הראשיים והשופטים אולשן וד"ר משה זמורה, שעתיד היה להתמנות לנשיאו הראשון של המוסד.
הוויכוחים פרצו מייד. הרבנים דרשו למסור סמכויות נרחבות לידיהם של בתי המשפט הרבניים. הישיבה הראשונה והיחידה שהתקיימה הסתיימה בפיצוץ. יום אחד, מספר אולשן, הגיע לביתו שליח מטעמו של בן־גוריון והזמין אותו לישיבה בלשכת ראש הממשלה. כאשר הגיעו שני השופטים, הם מצאו את בן־גוריון שקוע בשיחה עם הרבנים הראשיים על מעמד האישה. בן־גוריון שאל אם ההלכה מסוגלת להבטיח שוויון זכויות מלא לאישה, והרבנים השיבו שעל פי ההלכה יש לאישה זכויות רבות. בן־גוריון ביקש מהם להעביר לו בדחיפות הצעה על הדרך שבה ניתן להעניק לנשים שוויון מלא על פי ההלכה.
כאשר הלכו הרבנים, התקומם אולשן ושאל: איך אתה מבטיח להם סמכויות? אני לא אוכל להשלים עם זה ואצטרך להתפטר. בן־גוריון צחק. אל תדאג ידידי אולשן, הוא הרגיע, הם לא יעבירו כל הצעה. וכך היה. גם הרעיון שכל שופטי בית המשפט העליון יחבשו כיפה בשבתם לדין נגנז עוד בטרם הבשיל. ביום הראשון לכהונתם פסלו השופטים עצמם את ההצעה, ואיש לא כינה אותם בשל כך "אנטי יהודים".
התחזקות כוחו הפוליטי של המחנה החרדי־דתי נבעה מכך שאת מקומו של שלטון מפא"י נטלה פוליטיקה של שני גושים כמעט שווים בגודלם, גוש הליכוד וגוש מפלגת העבודה. המחנה הגדל והולך של חרדים ודתיים הפך להיות לשון המאזניים בין שניהם, ובכוחו היה להכריע בידי מי יהיה השלטון. שני הגושים התחרו ביניהם על חסדי המחנה הדתי, תוך הענקת סמכויות ובעיקר העברתם של תקציבי עתק.
עם האוכל בא התיאבון, ובמחנה החרדי חל שינוי מהותי. המשפטן ד"ר אשר כהן סבור שבעבר הסתפק רוב רובו של המחנה החרדי בהשגת הסדרים לעצמו מתוך דלת אמותיו, ואילו היום מבקשים החרדים להשפיע על אופייה של החברה כולה.
עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון בבחירות ב-1996 הייתה אולי הביטוי הבוטה ביותר לתמורה שחלה במדינה. אחרי הרצח המזעזע של רבין, לא רק שהימין הוא שניצח בבחירות, אלא שגם המפד"ל, אשר מתוך שורותיה צמח הרוצח, חיזקה את כוחה ועכשיו היו לה תשעה מנדטים בכנסת. יחד עם המפלגות החרדיות קם בכנסת גוש דתי גדול מאי פעם, וכולו היה שותף בקואליציה של נתניהו. הגוש הזה החל לפעול בשיתוף פעולה והפך לשדולה רבת עוצמה. למרות היותם מיעוט, כוחם הפוליטי היה גדול כל כך, שהחלו להתנהג כאילו היו רוב. והציבור החילוני חש מאוים כפי שלא חש מעולם.
נתניהו, פוליטיקאי ציני, ניצל את השסע לטובתו. הוא ידע היטב היכן טמון מקור כוחו, הם הרי תמכו בו כאיש אחד, למרות שהודה בפומבי בניאוף עם אשת איש, עבירה שההלכה מגדירה כגילוי עריות ודינה מיתה. החרדים היו מוכנים לכופף מעט את ההלכה כדי לצבור כוח פוליטי. והוא, נתניהו, נתן להם תחושה שהוא האיש שיגן עליהם, ולא פעם אף שיסה אותם ב"שמאלנים האלה שכלל אינם יהודים", כלשונו.
בשיא ההתקפות והאיומים על ברק כיהן נתניהו גם כשר המשפטים. שופטי בית המשפט העליון, שחרדו לשלומו של ברק, ראו בתדהמה איך נתניהו אפילו אינו מתאמץ לצאת להגנתו של נשיאם. הוא פלט חצי משפט על שלומו וכבודו של בית המשפט ועבר הלאה. למקורביו אמר שצריך לרסן את בית המשפט העליון, ובמיוחד את העומד בראשו.
מעמיתיו השופטים ביקש ברק לא להגיב על ההתקפות. אל תיגררו למחלוקת, ביקש מהם, אסור ששופטי בית המשפט העליון ייטלו חלק בוויכוח פוליטי וחברתי. אם נגיב זה רק ישחק לידיהם של אלה שתוקפים אותנו. אסור, הוא אמר, שהימים הקשים האלה יסיטו אותנו מדבקות בעקרונות היסוד. דווקא בימים קשים נדרשת אותה דבקות שמשקפת את עצמאותנו וייחודנו. ועוצמתה של דמוקרטיה נמדדת בימים קשים.
יעקב וינרוט, עורך דין ידוע, פרקליטם של בנימין נתניהו ועזר וייצמן, הוא אדם חרדי, איש משכיל וקורא ספר, שחייו המקצועיים מתנהלים בעולם החילוני. "המבנה הנפשי של ברק," אומר וינרוט, "הוא כמו זה של אדם דתי. אלא שתורת המשפט היא ה'שולחן ערוך' שלו, ומבחינתו המשפט זו ההלכה. הוא רואה במשפט דבר חובק הכול, שמאפשר לפתור את כל הבעיות. הוא אפילו מאמין שבמשפט ניתן למצוא את העומק המוסרי."
במשך שנים נהנה וינרוט מדימוי של איש חרדי שהוא גם ליברל והומניסט, ואף דאג לטפח את הדימוי הזה שלו. אולם כאשר נסבה השיחה על ברק, חל בו מהפך. לפתע נושרת מעליו החליפה הליברלית. "ברק," הוא אומר, "חולם להיות בחברה ששולטים בה ערכים אוניברסליים, ערכים של תבונה ולא של רגש, שוויון וכל מה שנגזר ממנו. זה מקומם את כל האנשים שחושבים שהייחוד היהודי חייב לבוא לידי ביטוי גם בנורמות ששולטות."
בעבר נהגו בתי המשפט להימנע מלדון בנושאים שנויים במחלוקת חריפה, במיוחד אלה הנוגעים בתפרים הרופפים שבין העולם החילוני לדתי. הם העדיפו להניח את הזירה הזאת לפוליטיקאים. האמת היא שגם ברק היה מעדיף שהפוליטיקאים יעסקו בנושאים הרגישים ולא בית המשפט, אבל כאשר נקלעה הפוליטיקה למבוי סתום והייתה נטולת יכולת הכרעה, ברק העז, למרות שידע היטב שהוא עתיד לשלם על כך מחיר כבד.
אני שופט ערכי, מעיד ברק על עצמו, ואני עקבי לחלוטין בעמדות שלי. פעם הכרעת דין שלי מכה בצד אחד ופעם בצד השני. תמיד יש מישהו לא מרוצה, אבל אני שלם עם עצמי.
למבקריו יאמר שהוא מקבל החלטות וכותב פסקי דין ללא שום התחשבות בטענות של צד זה או אחר נגדו. כאשר הוא יושב לכתוב פסק דין הוא נמצא רק עם עצמו ועם ספרי המשפט שלו. פעם, בעקבות התערבותו בהחלטת הכנסת, אמר לו פרופסור אמנון רובינשטיין: אתה מכניס אי יציבות למערכת. וברק ענה שצדק חשוב יותר מיציבות. אלה ימים שבית המשפט עוסק בנורמות, אמר.
כתב העת "תכלת", שהוא בעל אוריינטציה דתית וימנית, פרסם חוברת שהוקדשה כמעט כולה לברק. מאמר אחד שנקרא "בימי שפוט השופטים" מתאר את בית המשפט העליון כאקטיביסטי ביותר בעולם, דבר שאיננו מדויק. מאמר אחר הוכתר בכותרת "ברק מכה", בלא שהמילה מכה תנוקד. המאמר מסתיים במילים: "ככל שירבו פסקי הדין בהשראתו של ברק, כן ייחלש צביונה היהודי של ישראל, וכן יקשה להבדילה מדמוקרטיות מערביות כמו קנדה וארצות הברית."
דני נשיא, חוזר בתשובה והיום אדם חרדי, שם לו למטרה להיאבק בכל האמצעים נגד ברק. הוא חבר בארגון "ערכים", שמטרתו החזרה בתשובה. הוא נטל על עצמו את המשימה להסביר לציבור את עמדתם של החרדים. לשם כך הקים קבוצה שנקראת "מנוף". לדבריו חברים בקבוצה הזו אנשי רוח חרדים, אבל הוא מסרב לגלות את זהותם. נשיא פרסם דפדפת הסברה שכותרתה "דמוקרטיה או בג"צקרטיה". באסופת הדפים האלה מובאים הסברים על הנזקים שלדעת החרדים אהרן ברק גורם לדמוקרטיה. במרכזם מתנוססת טבלה ובה שורה של "פסיקות בג"צ שמראות על מגמה אנטי דתית".
נשיא אומר שברק הכניס לבית המשפט רוח חדשה שאינה מקובלת על הציבור החרדי. "זו תורה של איש אחד. הוא מכניס טון אחר ותפיסה אחרת, וכל המשפטנים הצעירים הולכים אחריו ומושפעים ממנו. פה תהיה מלחמה עלי בריקדות. הדתיים לא יוותרו לעולם. הוא מחליט החלטות שנוגעות במרכז העצבים של היהדות, וזה כבר ויכוח תיאולוגי ובזה ייהרג ובל יעבור."
לתוך תוכו של המאבק הזה על פניה של החברה נקלע נשיא בית המשפט העליון. מבחינתו, ההתקפות עליו הן יריות ראשונות במלחמת תרבות גדולה. החברה בישראל מסובכת מאוד, אמר פעם, זו חברה קשה ואפילו טרגית. עם שעבר את השואה ושרד, והדור הזה, דור שני לשואה, עם חופשי בארצו, אבל הטראומה עדיין טבועה בו עמוק. ברק, ניצול שואה גם הוא, מנסה להנחיל לעם קשה העורף הזה, הפגוע, ערכים של דמוקרטיה. אין לו גייסות, הוא יאמר, ואין לו משטרה, כל כוחו בא לו מכושר השכנוע והחשיבה שבאמתחתו. והנה, כמעט מבלי משים הוא הפך משופט ללוחם בזירה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
