פרק 1
הנהר
הרחק מעל פני המים, אי־שם בעולם העליון שבו האוויר רעיל לדגים כמוני, הרקיע כולו נצבע בוורוד, כאילו להקה ענקית של פלמינגו כיסתה את השמיים.
נפנפתי בסנפיר הזנב והתקדמתי במעלה הנהר שמימיו היו שלווים. פניתי ימינה בזריזות לנחלון שהתפצל מהנהר. המים נעשו רדודים עד שהגעתי לבריכת מים רחבה מוקפת סלעים, ובמרכזה נופרים יפהפיים בצהוב ובלבן. בין העלים הירוקים הצפים שחה לו צלופח חלקלק, גופו הארוך והדק אפרפר, עיניו קטנות וצהובות, וסנפיר שחרחר ודק נמתח כרעמה מראשו ועד זנבו. שמו סמיט, אך כאן בנהר נהגנו לקרוא לו וג'י. הוא היה הצלופח הצמחוני היחיד בכל הנהר המיילל.
״זה דגיגון הזהב שלי!״ וג'י קרן מאושר כשהביט בי.
״וג'י! איך אתה מרגיש? יש מצב שבזריחה הזאת אני רואה אותך בפעם האחרונה?״ שאלתי והנפתי את סנפירי אל עבר הזנב שלו. הסנפיר ננעל על רצועת העור באופן מושלם. סוג של מחווה לשלום.
״הו לא, אני לא מוכן למסע הזה. אני רק בן שבע! אני חושב שאישאר כאן בביצה לפחות עוד שנתיים.״
״יש! איזה כיף!״ חשתי הקלה עצומה. ״ומה, בעוד שנתיים תעזוב אותי סופית?״ שאלתי בחשש.
״אל תהיה כזה דרמטי,״ הוא צחק. ״בכל זאת, יש עוד שנתיים.״ הנהנתי לעברו. ״אבל אז אהיה חייב להמשיך במסע הצלופחים,״ הוא אמר בקול רועד.
״לאן אתם שוחים בכלל?״
״אל האוקיינוס הצפוני. מאיפה שבאנו.״
״זה רחוק?״ שאלתי בסקרנות.
״מאוווד.״ הוא ענה, מושך את המילה כדי להדגיש את המרחק העצום שיהיה עליו לעבור.
״מה כבר יש שם שאתם מוכנים לשחות מרחק כל כך גדול?״
״גן הצלופחים. זה מקום יפהפה. תאר לך, מאות אלפי צלופחים קטנטנים בוקעים מביצים כמעט בלתי נראות.״ הוא אמר בהתלהבות, ״כולנו נולדים שם, שוחים את כל הדרך הארוכה עד לנהר, ואז שבים כדי לדאוג לצאצאים שלנו.״
״אבל, למה שתעשו את זה…״ ניסיתי למצוא היגיון במסע המפרך שהם עוברים רק כדי להטיל את ביציהם. וג'י הבין לאן אני חותר וקטע אותי.
״המסע הוא השיעור החשוב ביותר שלנו, יש שפע של חוכמה ללמוד בדרך,״ הוא אמר, ״הצלופחים הקטנים שלי ילמדו בדרך לנהר כיצד לשרוד.״
״אני מעולם לא הייתי שם, אבל יש שמועה ששוחה בנהר שהאוקיינוס נעשה מסוכן.״
״כן, הרבה דברים השתנו שם. זה כבר לא אותו אוקיינוס שממנו הגעתי.״
״והצלופחים בכל זאת יצאו למסע?״ הקשיתי עליו.
״אתה צריך להבין משהו, זה לא שאנחנו בוחרים לצאת למסע. זה הוא שבוחר אותנו.״ הוא חייך אליי כממתיק סוד. ״המסע הוא הדרך, והדרך היא המסע,״ הוא אמר, ומשראה את מבט כוכב הים שלי, הוסיף, ״אין לנו ברירה אחרת.״ עצרתי לחשוב על דבריו שנשמעו לי תמוהים. אך יותר תמוה, לפתע שמתי לב, הוא העניין שהוא בכלל מסוגל לחצות את הנהר ולהצליח לשרוד באוקיינוס.
״עכשיו שאני חושב על זה, אתה חי בנהר! איך תצליח לנשום באוקיינוס שהמים בו רוויים במלח קטלני?״ שאלתי.
״הגוף שלי יודע להתאים את עצמו.״
״פשוט ככה?״
״הכי פשוט שיש.״ הוא ענה ושפתיו התעקלו בחיוך זחוח.
״היי, זהבון!״ שמעתי צעקה מאחורי גבי.
ראנצ'ו, דגיגון זהב שחור ושמנמן הגיע עם ואקין, דגיגון זהב רזה מאוד ומנומר. יחד הם נראו כמו בדיחה גרועה שאיכשהו הצליחה להצחיק את הנהר.
״היי, חברים, איך אתם?״ עניתי בלי להרים את מבטי, מחשבותיי עדיין נותרו עם דבריו של וג'י על המסע. כל חיי גדלתי בנהר: הבריכה, הנחלים שהתפצלו ממנו, זה היה הבית, וזה כל מה שידעתי.
״הכרת מישהי ולא סיפרת לי? אני מכיר את החבר שלי.״ צחק ראנצ'ו. הרמתי את מבטי במבוכה עד שעינינו נפגשו. ״ככה אתה לא אומר שלום, הראש שלך לא כאן.״ הוא צדק.
״לא, מה פתאום! הכול טוב, באמת. סתם מחשבות...״ הודיתי בכנות.
״אילו מחשבות? רוצה לשתף?״ הוא שאל. משכתי בסנפיריי. ראנצ'ו באמת היה חבר טוב.
״שמעתי מהשלדגים שהם ראו את דג הנמר בנהר,״ ראנצ'ו הבין אותי ושינה נושא. חשש היה בקולו.
״אמיתי?״ שאל וג'י והרים עין אחת מעל השנייה. הוא תמיד עשה את זה כאשר הטיל ספק במשהו.
״אמיתי לגמרי. לפני שיצאתי אליכם, נמנמתי קרוב אל פני הנהר ושמעתי שיחה של שני כחולי חזה.״
״אף פעם לא ראיתי אחד כזה. אבל מהסיפורים של אימא, הוא הדג הכי קטלני בנהר,״ אמרתי.
״עזבו שטויות, תשכחו מזה. הוא בטח בשפך הנהר, איפה שכל הדגים הגדולים,״ ואקין הזהוב אמר בזלזול. ״נלך להציק לצלופחים?״ הוא הציע בשובבות. גופו היה רזה וחטוב, עורו הכתמתם היה מעוטר בכתמים לבנים גדולים שכיסו את כל גופו.
״הי!״ הרים וג'י את קולו. כולנו צחקנו והמתח השתחרר.
״אתה לא צלופח, אתה אחד משלנו!״ צחק ראנצ'ו השחור וטפח בסנפירו על זנבו של וג'י.
״לא יכולתם לבחור תזמון טוב יותר להטריד צלופחים? כאילו הם לא מספיק לחוצים מהיציאה אל האוקיינוס.״ התלונן וג'י וגלגל את עיניו.
״מה עם הברווזים? הגיעה איזו משפחה חדשה לפני השקיעה האחרונה. ברווזים פסיפיים, בדיוק כמו שאני אוהב,״ אמר ואקין באותה נימה שובבה.
״שכחת שברווז כזה אכל את דוד שלך?״ הקניט אותו ראנצ'ו.
״לא נולד הברווז שיצליח לגעת בי,״ ענה ואקין ביהירות.
״אז בוא נראה מי הראשון שיצליח לצאת עם נוצה בפה!״ דרבנתי את כל החבורה.
״אתם פשוט בלתי נסבלים... ובגלל זה אני אוהב אתכם!״ צחק וג'י.
יצאנו מהבריכה אל הנחלון, ומשם זרמנו אל הנהר. המשכנו לשחות במעלה הנהר עד שהקרקעית נעשתה רדודה והמים עכורים. ידענו שכאן הברווזים נוהגים לקרר את עצמם מדי בוקר.
הבחנתי ברגלי הברווזים החומות שיצרו אדוות קטנות במים. ליבי הלם בחוזקה בתוך חזי. צללתי מייד אל הקרקעית. הברווזים אדישים בדרך כלל, אך ברגע אחד יכולים לחדור את המים עם המקור השחרחר ולסגור אותו על דג אומלל.
ואקין ריחף לצידי, בסמוך לקרקעית, והביט מעלה על הקרום שנמתח בין טפריו של ברווזון פסיפי קטן.
״על זה דיברתי, חברים, טרף קל,״ הוא הצביע ואמר.
״אני במקומך הייתי נזהר, אימא שלו לידו,״ הזהיר ראנצ'ו והצביע על זוג רגליים גדולות שבדיוק בעטו במים והניעו את גוש הנוצות הגדול באלגנטיות על פני הנהר.
״אה, קלי קלות,״ אמרתי וכיווצתי את הזנב שלי. אימא לא אוהבת שאני עושה שטויות, אבל היא לא צריכה לדעת.
שחררתי את הזנב וזינקתי מעלה, היישר אל רגליו של הברווזון הקטן. כאשר הייתי קרוב עד כדי כך שראיתי את החריצים הקטנים בעור השומני של גוש הנוצות, פתחתי את פי ונעלתי את לסתי על הקרום המתוח שבין טפריו.
הברווזון געגע בכאב, ובדחף פראי כיווץ את רגלו החופשייה ושחרר אותה בבת אחת היישר לתוך הפרצוף שלי. ניתזתי הצידה וראשי נחבט בסלע.
המום מכאב, שקעתי מטה עד הקרקעית.
״דגיגון, אתה בסדר?!״ שמעתי את ואקין צועק. לא הצלחתי להגיב. גופי נחת על הבוץ הרך של קרקעית הנהר. חלקיקי אדמה עלו מן הקרקע, ראייתי היטשטשה, והצעקות של חבריי נעשו עמומות ורחוקות. הדבר האחרון שזכרתי הוא שמישהו ניסה להזיז אותי ושגופי הורם מן הבוץ הדביק.
צבע החל להיקלט בעיניי. ראייתי חזרה אליי. לחשושים הגיעו לאוזניי. דגים ששחו סביבי נעצרו בבהלה כאשר הזדקפתי. כל המבטים היו נעוצים בי.
״אתה בחיים!״ צעקה דגה זהובה בהתרגשות וחיבקה אותי. היא אחזה בי כך זמן רב, ולבסוף הרפתה מעט מאחיזתה.
״כן! כן! כן!״ צעק דג זהב שחור ושמן והשליך את זנבו אל עבר זה של דג זהב רזה ומנומר.
״הוא התעורר, הוא התעורר!״ צעק דג הזהב המנומר והשלים מהלך כשהטיח את זנבו חזרה בזה של דג הזהב השחור.
ראשי הסתחרר וגופי כאב. הרחקתי מעליי את הדגה ופלטתי אנחת כאב.
״יש לי סחרחורת,״ הודעתי.
״ברור, נשמת זהב מתוקה שלי, חטפת מכה רצינית בראש. אתה צריך לנוח עכשיו. אני כאן, שומרת עליך,״ אמרה הדגה הזהובה וליטפה את ראשי בעדינות.
פתאום הופיע צלופח אפור ענקי.
תפסתי את פניי באימה, חמקתי מאחיזתה של הדגה והתרחקתי מהם אל עבר הגדה.
״מה אתה עושה, דגיגון, זה וג'י!״ צעק אחריי דג הזהב המנומר.
״מה אתם עושים, הוא יטרוף אתכם!״ צעקתי והנפתי את סנפיריי בכל כוחי. ליבי הלם בפראות.
אחרי שתפסתי מרחק, הסתובבתי לאחור. רק אני ברחתי. כולם נותרו מאחוריי. הצלופח ריחף המום במים, ושלושת הדגים האחרים הביטו בי בפיות פעורים.
״נשמת זהב שלי, אתה יודע מי אני?״ פנתה אליי הדגה הזהובה בדאגה.
הבטתי בה בעיניים פעורות והנדתי בראשי לשלילה. היא הנהנה בהבנה והרימה את שפתה התחתונה מעל העליונה בתסכול. שני הדגים האחרים נותרו המומים. הצלופח נשך את שפתו התחתונה והשאיר את מבטו כבוש בקרקעית. חשתי חסר אונים. הארבעה ציפו ממני למשהו, ונראה שאכזבתי אותם.
אחרי דממה ארוכה הצלופח היה הראשון שהתעשת והפר את השקט: ״שכה אחיה, הדגיגון איבד את הזיכרון.״
״סערה! סערה!״ הזהירו שפמנונים מפוחדים שחצו את הנהר במהירות.
השמש הייתה בדיוק במרכז השמיים, אך עננים שחורים כבדים הופיעו לפתע ואיימו לחטוף אותה.
הבטתי בפניה של הדגה הזהובה, לחייה נמתחו ועיניה נפערו באימה.
״מסוכן להישאר כאן. סמוך עליי, נשמת זהב שלי. עקוב אחריי, אסביר לך הכול כשיהיה בטוח יותר,״ היא אמרה בבהילות וטפחה על גבי.
הזרם התחזק, שצף המים הכה בחוזקה בפני הנהר וסחף איתו כל יצור חי שהעז לשחות קרוב אל פני המים.
הדגה הזהובה צללה מטה כמעט עד הקרקעית. אני זינבתי אחריה. הזרם כאן היה רגוע יותר, אך הצפיפות הייתה בלתי נסבלת.
מספר הדגים שנדחסו לידנו באותה עת היה יכול למלא זירה שלמה של מרוצי נהר. עיני כולם היו פעורות, ופיהם מעוקם באימה. הם ריחפו, קפואים במקומם.
״בוא איתי מהר!״ צעקה הדגה בנחישות והחלה לשחות.
עקבתי אחר תנועות סנפיריה במים. הייתי חסר אונים. לא היה לי מושג מה התרחש. ראשי עדיין היה סחרחר. חולשה עזה אחזה בגופי. היה זה פחד. כזה שאוחז בעצמות ולא משחרר.
קדימה, אתה חייב לזוז, אך קפאתי במקומי, בדיוק כמו כל הדגים האחרים.
״זוז, זוז, זוז!״ צעקה הדגה. היא לפתה אותי בסנפיריה ונפנפה במרץ עם סנפיר הזנב כדי לדחוף אותנו קדימה.
צעקותיה חדרו את ראשי. מגעה העיר אותי מקהות החושים שהפחד הפיל עליי. התחלתי לחתור בעצמי. ״יופי, נשמת זהב, תמשיך ככה!״ היא עודדה.
התקדמנו בקצב מסחרר, פסי אבק קטנים עלו מן הקרקעית לפי קצב תנועות סנפירינו. היא שחתה במיומנות רבה, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לשמור על הקצב ולהשאיר את זנבה בטווח הראייה שלי.
לפתע היא נעצרה בבת אחת.
״מה קורה כאן?!״ שאלתי, עיניי נפערו באימה.
״דג הנמר. הוא קרוב.״ היא ענתה בקול רועד. לא הבנתי על מה כל המהומה.
״אם הוא ינסה לתפוס אותך, תברח. אתה לא עוצר, לא משנה מה. אני ברורה?״ היא שאלה בתקיפות.
הבטתי בעיניה הרוטטות. האם זו מלכודת שהיא טומנת לי? לא אמרתי מילה, רק הנהנתי בשקט.
אדוות מים כבדות וגדולות החלו להיווצר במים. בזווית העין קלטתי את הדג הענקי. צבעו כסוף, גופו היה גדול לפחות כמו זה של דולפין נהרות קטן. פיו העצום היה גדול יותר משני דגיגוני זהב יחד.
״ברח! עכשיו! הצל את עצמך, נשמת זהב שלי, אתגעגע אליך עד אין־סוף!״ צעקה הדגה הזהובה וטפחה עם סנפיריה על גבי כדי לזרז אותי. יצאתי קדימה, קולה הדהד והזניק אותי אל הדרך.
הטלתי את סנפיריי מצד לצד, שעטתי קדימה במורד הנהר. דגים רבים הקיפו אותי מכל עבר. הם שחו כמו משוגעים, אך כולם פנו לכיוון ההפוך, למעלה הנהר. הדגה הזהובה נעלמה בין ההמון הדוחף והגועש.
התרכזתי אך ורק בדרך, נזהר מהסלעים המחודדים ומתחמק מדגיגונים ששחו כעיוורים. המשכתי לנוע בדייקנות ובזריזות, עד שחשתי בתנועה חדה ומהירה, מהירה מדי.
הוא ממש מעליי! הבל פיו היה דומה לריח שעולה מגופה שנשכחה על קרקעית הנהר. תנועות סנפיריו העוצמתיות ערבלו את המים סביבם כמערבולת קטנה.
״ברח! מהר יותר! אל תסתכל לאחור, אני אוהבת אותך!״ קולה של הדגה דעך על רקע קולות תנועת סנפיריו, בעוד ריחו החזק של הדם התפשט במי הנהר.
התמקדתי בתנועה ובמבט: הטלת סנפיר הזנב לימין, שאיפה ונשיפה בעודי מטיל את הזנב לשמאל. העיניים חיפשו כל הזמן אחר מכשולים. דג הנמר העצום שחה מהר וצמצם את הפער. הוא דחף בכוח כל דג אחר שהפריע בדרכו והמשיך לזנב בי. חשתי בו. קשקשיו הכסופים נצצו באפלה. הוא היה קרוב כל כך עד שחשתי את האדוות הקטנות שנוצרו במים כשהוא פתח את פיו. בזווית עיני ראיתי את סנפיריו נסגרים עליי משני הצדדים.
ואז הם נעלמו. הדג העצום עצר.
כאשר האדוות שדג הנמר יצר במים פסקו סוף כל סוף, העזתי לעצור אך לרגע ולהביט לאחור. צלליתו של הענק האיום הופיעה למולי אך בקושי. סנפיריו הכסופים נראו כמו צל שחור, אך עיניו זהרו באור כחול וחיוור. הוא סינן כמה קללות בעצבנות, בעודו קפוא במקומו, כאילו הונח בינינו מחסום בלתי נראה. הרחבתי את זימיי ונשמתי לרווחה.
קרה לי נס. ריח הריקבון המעופש וטעם הדם המתכתי התנדפו והוחלפו בניחוח לא מוכר. מי הנהר נעשו שמנוניים וטעמם נעשה מלוח. גדות הנהר נעלמו.
ליבי איים להיעקר ממקומו וכל גופי כאב. נותרתי רק אני לבדי.
המשכתי לנוע קדימה עוד זמן רב, קשוב להוראתה של הדגה. בכיתי בכי של דגים, בכי נטול דמעות, וידעתי שניצלתי. הרגשתי איך כל שריר בגופי נסחט עד טיפת האנרגייה האחרונה, חושיי נעשו מעורפלים. חושך ירד על הנהר, אך גם על ליבי.
פרק 1
הנהר
הרחק מעל פני המים, אי־שם בעולם העליון שבו האוויר רעיל לדגים כמוני, הרקיע כולו נצבע בוורוד, כאילו להקה ענקית של פלמינגו כיסתה את השמיים.
נפנפתי בסנפיר הזנב והתקדמתי במעלה הנהר שמימיו היו שלווים. פניתי ימינה בזריזות לנחלון שהתפצל מהנהר. המים נעשו רדודים עד שהגעתי לבריכת מים רחבה מוקפת סלעים, ובמרכזה נופרים יפהפיים בצהוב ובלבן. בין העלים הירוקים הצפים שחה לו צלופח חלקלק, גופו הארוך והדק אפרפר, עיניו קטנות וצהובות, וסנפיר שחרחר ודק נמתח כרעמה מראשו ועד זנבו. שמו סמיט, אך כאן בנהר נהגנו לקרוא לו וג'י. הוא היה הצלופח הצמחוני היחיד בכל הנהר המיילל.
״זה דגיגון הזהב שלי!״ וג'י קרן מאושר כשהביט בי.
״וג'י! איך אתה מרגיש? יש מצב שבזריחה הזאת אני רואה אותך בפעם האחרונה?״ שאלתי והנפתי את סנפירי אל עבר הזנב שלו. הסנפיר ננעל על רצועת העור באופן מושלם. סוג של מחווה לשלום.
״הו לא, אני לא מוכן למסע הזה. אני רק בן שבע! אני חושב שאישאר כאן בביצה לפחות עוד שנתיים.״
״יש! איזה כיף!״ חשתי הקלה עצומה. ״ומה, בעוד שנתיים תעזוב אותי סופית?״ שאלתי בחשש.
״אל תהיה כזה דרמטי,״ הוא צחק. ״בכל זאת, יש עוד שנתיים.״ הנהנתי לעברו. ״אבל אז אהיה חייב להמשיך במסע הצלופחים,״ הוא אמר בקול רועד.
״לאן אתם שוחים בכלל?״
״אל האוקיינוס הצפוני. מאיפה שבאנו.״
״זה רחוק?״ שאלתי בסקרנות.
״מאוווד.״ הוא ענה, מושך את המילה כדי להדגיש את המרחק העצום שיהיה עליו לעבור.
״מה כבר יש שם שאתם מוכנים לשחות מרחק כל כך גדול?״
״גן הצלופחים. זה מקום יפהפה. תאר לך, מאות אלפי צלופחים קטנטנים בוקעים מביצים כמעט בלתי נראות.״ הוא אמר בהתלהבות, ״כולנו נולדים שם, שוחים את כל הדרך הארוכה עד לנהר, ואז שבים כדי לדאוג לצאצאים שלנו.״
״אבל, למה שתעשו את זה…״ ניסיתי למצוא היגיון במסע המפרך שהם עוברים רק כדי להטיל את ביציהם. וג'י הבין לאן אני חותר וקטע אותי.
״המסע הוא השיעור החשוב ביותר שלנו, יש שפע של חוכמה ללמוד בדרך,״ הוא אמר, ״הצלופחים הקטנים שלי ילמדו בדרך לנהר כיצד לשרוד.״
״אני מעולם לא הייתי שם, אבל יש שמועה ששוחה בנהר שהאוקיינוס נעשה מסוכן.״
״כן, הרבה דברים השתנו שם. זה כבר לא אותו אוקיינוס שממנו הגעתי.״
״והצלופחים בכל זאת יצאו למסע?״ הקשיתי עליו.
״אתה צריך להבין משהו, זה לא שאנחנו בוחרים לצאת למסע. זה הוא שבוחר אותנו.״ הוא חייך אליי כממתיק סוד. ״המסע הוא הדרך, והדרך היא המסע,״ הוא אמר, ומשראה את מבט כוכב הים שלי, הוסיף, ״אין לנו ברירה אחרת.״ עצרתי לחשוב על דבריו שנשמעו לי תמוהים. אך יותר תמוה, לפתע שמתי לב, הוא העניין שהוא בכלל מסוגל לחצות את הנהר ולהצליח לשרוד באוקיינוס.
״עכשיו שאני חושב על זה, אתה חי בנהר! איך תצליח לנשום באוקיינוס שהמים בו רוויים במלח קטלני?״ שאלתי.
״הגוף שלי יודע להתאים את עצמו.״
״פשוט ככה?״
״הכי פשוט שיש.״ הוא ענה ושפתיו התעקלו בחיוך זחוח.
״היי, זהבון!״ שמעתי צעקה מאחורי גבי.
ראנצ'ו, דגיגון זהב שחור ושמנמן הגיע עם ואקין, דגיגון זהב רזה מאוד ומנומר. יחד הם נראו כמו בדיחה גרועה שאיכשהו הצליחה להצחיק את הנהר.
״היי, חברים, איך אתם?״ עניתי בלי להרים את מבטי, מחשבותיי עדיין נותרו עם דבריו של וג'י על המסע. כל חיי גדלתי בנהר: הבריכה, הנחלים שהתפצלו ממנו, זה היה הבית, וזה כל מה שידעתי.
״הכרת מישהי ולא סיפרת לי? אני מכיר את החבר שלי.״ צחק ראנצ'ו. הרמתי את מבטי במבוכה עד שעינינו נפגשו. ״ככה אתה לא אומר שלום, הראש שלך לא כאן.״ הוא צדק.
״לא, מה פתאום! הכול טוב, באמת. סתם מחשבות...״ הודיתי בכנות.
״אילו מחשבות? רוצה לשתף?״ הוא שאל. משכתי בסנפיריי. ראנצ'ו באמת היה חבר טוב.
״שמעתי מהשלדגים שהם ראו את דג הנמר בנהר,״ ראנצ'ו הבין אותי ושינה נושא. חשש היה בקולו.
״אמיתי?״ שאל וג'י והרים עין אחת מעל השנייה. הוא תמיד עשה את זה כאשר הטיל ספק במשהו.
״אמיתי לגמרי. לפני שיצאתי אליכם, נמנמתי קרוב אל פני הנהר ושמעתי שיחה של שני כחולי חזה.״
״אף פעם לא ראיתי אחד כזה. אבל מהסיפורים של אימא, הוא הדג הכי קטלני בנהר,״ אמרתי.
״עזבו שטויות, תשכחו מזה. הוא בטח בשפך הנהר, איפה שכל הדגים הגדולים,״ ואקין הזהוב אמר בזלזול. ״נלך להציק לצלופחים?״ הוא הציע בשובבות. גופו היה רזה וחטוב, עורו הכתמתם היה מעוטר בכתמים לבנים גדולים שכיסו את כל גופו.
״הי!״ הרים וג'י את קולו. כולנו צחקנו והמתח השתחרר.
״אתה לא צלופח, אתה אחד משלנו!״ צחק ראנצ'ו השחור וטפח בסנפירו על זנבו של וג'י.
״לא יכולתם לבחור תזמון טוב יותר להטריד צלופחים? כאילו הם לא מספיק לחוצים מהיציאה אל האוקיינוס.״ התלונן וג'י וגלגל את עיניו.
״מה עם הברווזים? הגיעה איזו משפחה חדשה לפני השקיעה האחרונה. ברווזים פסיפיים, בדיוק כמו שאני אוהב,״ אמר ואקין באותה נימה שובבה.
״שכחת שברווז כזה אכל את דוד שלך?״ הקניט אותו ראנצ'ו.
״לא נולד הברווז שיצליח לגעת בי,״ ענה ואקין ביהירות.
״אז בוא נראה מי הראשון שיצליח לצאת עם נוצה בפה!״ דרבנתי את כל החבורה.
״אתם פשוט בלתי נסבלים... ובגלל זה אני אוהב אתכם!״ צחק וג'י.
יצאנו מהבריכה אל הנחלון, ומשם זרמנו אל הנהר. המשכנו לשחות במעלה הנהר עד שהקרקעית נעשתה רדודה והמים עכורים. ידענו שכאן הברווזים נוהגים לקרר את עצמם מדי בוקר.
הבחנתי ברגלי הברווזים החומות שיצרו אדוות קטנות במים. ליבי הלם בחוזקה בתוך חזי. צללתי מייד אל הקרקעית. הברווזים אדישים בדרך כלל, אך ברגע אחד יכולים לחדור את המים עם המקור השחרחר ולסגור אותו על דג אומלל.
ואקין ריחף לצידי, בסמוך לקרקעית, והביט מעלה על הקרום שנמתח בין טפריו של ברווזון פסיפי קטן.
״על זה דיברתי, חברים, טרף קל,״ הוא הצביע ואמר.
״אני במקומך הייתי נזהר, אימא שלו לידו,״ הזהיר ראנצ'ו והצביע על זוג רגליים גדולות שבדיוק בעטו במים והניעו את גוש הנוצות הגדול באלגנטיות על פני הנהר.
״אה, קלי קלות,״ אמרתי וכיווצתי את הזנב שלי. אימא לא אוהבת שאני עושה שטויות, אבל היא לא צריכה לדעת.
שחררתי את הזנב וזינקתי מעלה, היישר אל רגליו של הברווזון הקטן. כאשר הייתי קרוב עד כדי כך שראיתי את החריצים הקטנים בעור השומני של גוש הנוצות, פתחתי את פי ונעלתי את לסתי על הקרום המתוח שבין טפריו.
הברווזון געגע בכאב, ובדחף פראי כיווץ את רגלו החופשייה ושחרר אותה בבת אחת היישר לתוך הפרצוף שלי. ניתזתי הצידה וראשי נחבט בסלע.
המום מכאב, שקעתי מטה עד הקרקעית.
״דגיגון, אתה בסדר?!״ שמעתי את ואקין צועק. לא הצלחתי להגיב. גופי נחת על הבוץ הרך של קרקעית הנהר. חלקיקי אדמה עלו מן הקרקע, ראייתי היטשטשה, והצעקות של חבריי נעשו עמומות ורחוקות. הדבר האחרון שזכרתי הוא שמישהו ניסה להזיז אותי ושגופי הורם מן הבוץ הדביק.
צבע החל להיקלט בעיניי. ראייתי חזרה אליי. לחשושים הגיעו לאוזניי. דגים ששחו סביבי נעצרו בבהלה כאשר הזדקפתי. כל המבטים היו נעוצים בי.
״אתה בחיים!״ צעקה דגה זהובה בהתרגשות וחיבקה אותי. היא אחזה בי כך זמן רב, ולבסוף הרפתה מעט מאחיזתה.
״כן! כן! כן!״ צעק דג זהב שחור ושמן והשליך את זנבו אל עבר זה של דג זהב רזה ומנומר.
״הוא התעורר, הוא התעורר!״ צעק דג הזהב המנומר והשלים מהלך כשהטיח את זנבו חזרה בזה של דג הזהב השחור.
ראשי הסתחרר וגופי כאב. הרחקתי מעליי את הדגה ופלטתי אנחת כאב.
״יש לי סחרחורת,״ הודעתי.
״ברור, נשמת זהב מתוקה שלי, חטפת מכה רצינית בראש. אתה צריך לנוח עכשיו. אני כאן, שומרת עליך,״ אמרה הדגה הזהובה וליטפה את ראשי בעדינות.
פתאום הופיע צלופח אפור ענקי.
תפסתי את פניי באימה, חמקתי מאחיזתה של הדגה והתרחקתי מהם אל עבר הגדה.
״מה אתה עושה, דגיגון, זה וג'י!״ צעק אחריי דג הזהב המנומר.
״מה אתם עושים, הוא יטרוף אתכם!״ צעקתי והנפתי את סנפיריי בכל כוחי. ליבי הלם בפראות.
אחרי שתפסתי מרחק, הסתובבתי לאחור. רק אני ברחתי. כולם נותרו מאחוריי. הצלופח ריחף המום במים, ושלושת הדגים האחרים הביטו בי בפיות פעורים.
״נשמת זהב שלי, אתה יודע מי אני?״ פנתה אליי הדגה הזהובה בדאגה.
הבטתי בה בעיניים פעורות והנדתי בראשי לשלילה. היא הנהנה בהבנה והרימה את שפתה התחתונה מעל העליונה בתסכול. שני הדגים האחרים נותרו המומים. הצלופח נשך את שפתו התחתונה והשאיר את מבטו כבוש בקרקעית. חשתי חסר אונים. הארבעה ציפו ממני למשהו, ונראה שאכזבתי אותם.
אחרי דממה ארוכה הצלופח היה הראשון שהתעשת והפר את השקט: ״שכה אחיה, הדגיגון איבד את הזיכרון.״
״סערה! סערה!״ הזהירו שפמנונים מפוחדים שחצו את הנהר במהירות.
השמש הייתה בדיוק במרכז השמיים, אך עננים שחורים כבדים הופיעו לפתע ואיימו לחטוף אותה.
הבטתי בפניה של הדגה הזהובה, לחייה נמתחו ועיניה נפערו באימה.
״מסוכן להישאר כאן. סמוך עליי, נשמת זהב שלי. עקוב אחריי, אסביר לך הכול כשיהיה בטוח יותר,״ היא אמרה בבהילות וטפחה על גבי.
הזרם התחזק, שצף המים הכה בחוזקה בפני הנהר וסחף איתו כל יצור חי שהעז לשחות קרוב אל פני המים.
הדגה הזהובה צללה מטה כמעט עד הקרקעית. אני זינבתי אחריה. הזרם כאן היה רגוע יותר, אך הצפיפות הייתה בלתי נסבלת.
מספר הדגים שנדחסו לידנו באותה עת היה יכול למלא זירה שלמה של מרוצי נהר. עיני כולם היו פעורות, ופיהם מעוקם באימה. הם ריחפו, קפואים במקומם.
״בוא איתי מהר!״ צעקה הדגה בנחישות והחלה לשחות.
עקבתי אחר תנועות סנפיריה במים. הייתי חסר אונים. לא היה לי מושג מה התרחש. ראשי עדיין היה סחרחר. חולשה עזה אחזה בגופי. היה זה פחד. כזה שאוחז בעצמות ולא משחרר.
קדימה, אתה חייב לזוז, אך קפאתי במקומי, בדיוק כמו כל הדגים האחרים.
״זוז, זוז, זוז!״ צעקה הדגה. היא לפתה אותי בסנפיריה ונפנפה במרץ עם סנפיר הזנב כדי לדחוף אותנו קדימה.
צעקותיה חדרו את ראשי. מגעה העיר אותי מקהות החושים שהפחד הפיל עליי. התחלתי לחתור בעצמי. ״יופי, נשמת זהב, תמשיך ככה!״ היא עודדה.
התקדמנו בקצב מסחרר, פסי אבק קטנים עלו מן הקרקעית לפי קצב תנועות סנפירינו. היא שחתה במיומנות רבה, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לשמור על הקצב ולהשאיר את זנבה בטווח הראייה שלי.
לפתע היא נעצרה בבת אחת.
״מה קורה כאן?!״ שאלתי, עיניי נפערו באימה.
״דג הנמר. הוא קרוב.״ היא ענתה בקול רועד. לא הבנתי על מה כל המהומה.
״אם הוא ינסה לתפוס אותך, תברח. אתה לא עוצר, לא משנה מה. אני ברורה?״ היא שאלה בתקיפות.
הבטתי בעיניה הרוטטות. האם זו מלכודת שהיא טומנת לי? לא אמרתי מילה, רק הנהנתי בשקט.
אדוות מים כבדות וגדולות החלו להיווצר במים. בזווית העין קלטתי את הדג הענקי. צבעו כסוף, גופו היה גדול לפחות כמו זה של דולפין נהרות קטן. פיו העצום היה גדול יותר משני דגיגוני זהב יחד.
״ברח! עכשיו! הצל את עצמך, נשמת זהב שלי, אתגעגע אליך עד אין־סוף!״ צעקה הדגה הזהובה וטפחה עם סנפיריה על גבי כדי לזרז אותי. יצאתי קדימה, קולה הדהד והזניק אותי אל הדרך.
הטלתי את סנפיריי מצד לצד, שעטתי קדימה במורד הנהר. דגים רבים הקיפו אותי מכל עבר. הם שחו כמו משוגעים, אך כולם פנו לכיוון ההפוך, למעלה הנהר. הדגה הזהובה נעלמה בין ההמון הדוחף והגועש.
התרכזתי אך ורק בדרך, נזהר מהסלעים המחודדים ומתחמק מדגיגונים ששחו כעיוורים. המשכתי לנוע בדייקנות ובזריזות, עד שחשתי בתנועה חדה ומהירה, מהירה מדי.
הוא ממש מעליי! הבל פיו היה דומה לריח שעולה מגופה שנשכחה על קרקעית הנהר. תנועות סנפיריו העוצמתיות ערבלו את המים סביבם כמערבולת קטנה.
״ברח! מהר יותר! אל תסתכל לאחור, אני אוהבת אותך!״ קולה של הדגה דעך על רקע קולות תנועת סנפיריו, בעוד ריחו החזק של הדם התפשט במי הנהר.
התמקדתי בתנועה ובמבט: הטלת סנפיר הזנב לימין, שאיפה ונשיפה בעודי מטיל את הזנב לשמאל. העיניים חיפשו כל הזמן אחר מכשולים. דג הנמר העצום שחה מהר וצמצם את הפער. הוא דחף בכוח כל דג אחר שהפריע בדרכו והמשיך לזנב בי. חשתי בו. קשקשיו הכסופים נצצו באפלה. הוא היה קרוב כל כך עד שחשתי את האדוות הקטנות שנוצרו במים כשהוא פתח את פיו. בזווית עיני ראיתי את סנפיריו נסגרים עליי משני הצדדים.
ואז הם נעלמו. הדג העצום עצר.
כאשר האדוות שדג הנמר יצר במים פסקו סוף כל סוף, העזתי לעצור אך לרגע ולהביט לאחור. צלליתו של הענק האיום הופיעה למולי אך בקושי. סנפיריו הכסופים נראו כמו צל שחור, אך עיניו זהרו באור כחול וחיוור. הוא סינן כמה קללות בעצבנות, בעודו קפוא במקומו, כאילו הונח בינינו מחסום בלתי נראה. הרחבתי את זימיי ונשמתי לרווחה.
קרה לי נס. ריח הריקבון המעופש וטעם הדם המתכתי התנדפו והוחלפו בניחוח לא מוכר. מי הנהר נעשו שמנוניים וטעמם נעשה מלוח. גדות הנהר נעלמו.
ליבי איים להיעקר ממקומו וכל גופי כאב. נותרתי רק אני לבדי.
המשכתי לנוע קדימה עוד זמן רב, קשוב להוראתה של הדגה. בכיתי בכי של דגים, בכי נטול דמעות, וידעתי שניצלתי. הרגשתי איך כל שריר בגופי נסחט עד טיפת האנרגייה האחרונה, חושיי נעשו מעורפלים. חושך ירד על הנהר, אך גם על ליבי.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
