פרולוג
קיין
לפני חמש שנים...
עיניו השחורות וחסרות הנשמה של האדס הביטו בי מלמעלה. הידיים שלי היו תקועות בכיסים של מכנסי הג’ינס בזמן שבחנתי את ציור הקיר שמולי – דמותו הענקית של השטן על קיר המועדון של התליינים. פניו המחייכות גיחכו אליי כשחיכיתי שאחד האחים יבוא לאסוף אותי. שמו של האח היה סמיילר. הוא היה מבוגר ממני אבל לא בהרבה. פגשתי אותו בבר אופנוענים של יוצאי צבא בפאתי אוסטין.
התוכנית של הדוד שלי עבדה נפלא. סמיילר ואני דיברנו. ציינתי ששירתּי במארינס ומצאתי חן בעיניו. עכשיו הוא הציג אותי בפני מועדון האופנוענים שאהב יותר מכל דבר אחר בעולם.
אבל אלה היו שקרים. מעולם לא הייתי במארינס. עד לשנה שעברה אפילו לא ידעתי מה הם. הכול היה סיפור כיסוי מושלם. דרך מושלמת להסתנן פנימה.
בזמן שחיכיתי לסמיילר הסתכלתי מסביב בחצר. עיניי נפערו למראה הדברים שראיתי. נשים לבושות במטרה לפתות ותו לא שוטטו במתחם בקבוצות קטנות ולא מסודרות. חלקן חיככו את גופן החוטא בגופם של הגברים. כולן היו מסטוליות מאלכוהול ואין לי מושג ממה עוד. הגברים היו רועשים, גסים, פרועים. רובם שתו שוט אחרי שוט מהמשקה המועדף עליהם וחפנו את הנשים במקומות אינטימיים ואסורים.
הבטן שלי התהפכה כשראיתי אחד מהגברים מצמיד אישה שלבשה בגד אדום זעיר לחזהו ואז דוחף אותה לרצפה כך שפניה יהיו בגובה מפשעתו. פניי התלקחו ובערו בזעם כשהוא פתח את הרוכסן ושלף את זקפתו לעיני כולם. הוא לפת את שערה מאחור, והכריח אותה לפשק את שפתיה ולקחת את איברו בפיה.
האישה לא התנגדה... למעשה, היא נאנחה, וחברתה צנחה לרצפה לידה כדי להצטרף אליה. עמדתי קפוא במקומי והתבוננתי במעשה המתועב והמחליא. ידיי רעדו למראה החיים הלא־מוסריים שניהלו הגברים והאנשים האלו.
זה היה ביב שופכין של חטא. מקום הראוי לשטן שהם ענדו בגאווה על הטלאים שלהם.
“מוצא חן בעיניך?” סובבתי את ראשי בחדות לעבר דלת המועדון. סמיילר עמד בפתח והביט בי במבט משועשע.
הכרחתי את עצמי למלא את התפקיד שהתכוננתי אליו במשך שנה. “זה שונה, זה בטוח.”
“עוד לא ראית כלום,” אמר סמיילר ביובש וסימן לי בידו להיכנס בדלת.
נכנסתי למה שנראה כמו בר. בקושי הייתי מסוגל לקלוט את כל מה שקרה שם. מוזיקת רוק קולנית מילאה כל סנטימטר מהאוויר רווי העשן. גברים מכל הגילים – בלי ספק חברי התליינים – מילאו את החדר. חלקם היו עם נשים וביצעו מעשים שטופי זימה כמו אלו שראיתי בחוץ. חלקם ישבו סביב שולחנות ושתו, חלקם שיחקו ביליארד.
לא שמתי לב שעצרתי במקומי ובהיתי בתמונה הנתעבת והטמאה שמולי, עד שסמיילר נופף בידי מול פניי. מצמצתי והתמקדתי בו, והעברתי יד על פניי. “מה?” שאלתי, כי לא הייתי בטוח אם פספסתי משהו שאמר.
סמיילר הניד בראשו. “אל תדאג, גבר. אתה תתרגל לזה עם הזמן.”
חייכתי אליו. בזמן שהוביל אותי לעבר דלת באחורי החדר השתלטתי על הבעתי והכרחתי את עצמי להירגע. שריקה חזקה נשמעה מאחוריי. הסתובבתי לאחור וראיתי אישה עירומה רוקדת על הבר – פתיינית. השפה העליונה שלי התעקלה בגועל כשהנידה את ירכיה. גבר ג’ינג’י ענק ניגש מאחוריה ותפס בירכיה. “תתכופפי קצת, ציצים מתוקים! אני רוצה לטעום מהכוס המתוק והנוטף הזה!”
עמדתי נטוע במקומי בזמן שהיא עשתה כדבריו. הגבר רכן קדימה וטמן את ראשו בין ירכיה. הגברים שסביבי צעקו והריעו.
וכל מה שחשתי היה גועל.
רציתי להסתובב, לעזוב את הגיהינום עלי אדמות הזה ולחזור לאחו. רציתי לחזור ללימודיי, לכתבי הקודש שלנו ולספרים הקדושים. רציתי לחזור לאחי. הוא לעולם לא היה מאמין לרמת השחיתות שראיתי.
סמיילר דפק על הדלת והצליל חדר למחשבותיי.
מישהו קרא לו להיכנס והוא הצביע לפנים. הלכתי בעקבותיו בידיעה שזה הרגע. באותו חדר נמצא האיש שיחליט אם אתקבל בתור המועמד החדש ביותר של התליינים. האיש שניהל את מועדון החטאים הזה... האיש שהיה עליי להרשים, שאת אמונו היה עליי לרכוש.
הנשיא הידוע לשמצה של מועדון התליינים של האדס.
שייד נאש.
הלב שלי דפק כמו תוף. “ריידר!” סמיילר קרא. “’כנס לפה!”
קמצתי את הידיים לאגרופים כדי שלא ירעדו. נשמתי עמוק ושיגרתי תפילה לאל. אנא תן לי את הכוח שאזדקק לו למשימה הזו. תן לי את האומץ לבצע את המעשה עד סופו.
נכנסתי לחדר. סמיילר עמד ליד שולחן עץ גדול. ארבעה גברים נוספים ישבו סביב השולחן. בעצם, שני גברים – השניים האחרים לא נראו מבוגרים ממני בהרבה.
שני התליינים הצעירים יותר הביטו בי בזמן שהתקרבתי ועמדתי לצידו של סמיילר. לאחד מהם היו שיער כהה ועיני אגוז בוחנות. לאחר היו שיער בלונדיני ועיניים כחולות בוהקות.
“אז זה הוא?” הקול המחוספס בקע מהר האדם שישב בראש השולחן. בשערו הכהה ובעיני האגוז שלו הוא נראה בדיוק כמו הגבר הצעיר שלימינו.
“שייד, זה ריידר, הבחור שסיפרתי לך עליו.” שייד בחן אותי במבט קשוח.
“אתה רוכב?” הוא שאל, וקולו נשמע כמעט משועמם. הוא היה עמוק ומחוספס והתאים למראה שלו – אפל ומאיים.
“כן, אדוני,” השבתי. “על צ’ופר.”
“אדוני? פאק, מה? מאיפה לעזאזל הגעת?” הבלונדיני הצעיר גיחך.
“הוא היה במארינס,” אמר סמיילר להגנתי.
“אתה קצת צעיר מדי להיות במארינס, לא?” שאל שייד.
משכתי בכתפיים. “ההורים שלי הרשו לי להתגייס בגיל שבע־עשרה.”
“ולמה עזבת?”
“זה די אישי. הרבה חרא קרה שם.” דאגתי שקולי יישמע סדוק, עצוב.
שייד הנהן. “לא צריך לפרט, ילד. הרבה בחורים שעברו בדלתות האלה הרגישו כמוך. מווייטנאם ועד אפגניפאקינגסטן. אחד הדברים הטובים במועדון הזה – אף אחד לא יציק לך על מה שעשית או ראית.”
הגבר הבלונדיני המבוגר לצידו של שייד הטיח את מגפו ברגלו של הבלונדיני הצעיר. “אז סתום ת’פה עם העקיצות שלך, קיי, לפני שאני אחתוך את הלשון המתחכמת שלך. הילד הזה כבר שירת את המדינה שלו. כל מה שאתה עשית זה לשחק פינג פונג בירה ולזיין.” הבלונדיני הצעיר – קיי – נשען לאחור בכיסאו בזעף.
הצעיר הכהה הסתובב אליו, הרים את ידיו וביצע בעזרתן סדרה של תנועות מהירות. קיי הניד בראשו כמו בתגובה לשאלה...
הוא דיבר עם קיי בשפת הסימנים.
“אל תתייחס לשני המטומטמים האלה,” אמר שייד. “אחד כל־כך נעול על לזיין ולעשות ביד עד שלא נשארו לו תאי מוח בראש. והשני הוא פאקינג אילם שלא אומר מילה לאף אחד חוץ מלחבר הדפוק שלו כאן.”
שייד הצביע על הגבר שלצידו. “זה ארץ’, הסגן שלי והזקן של קיי. וזה–” הוא הצביע על הצעיר השקט, “הוא הילד שלי, סטיקס. העתיד של המועדון הדפוק הזה – שהאדס יעזור לכולנו.”
הנהנתי לעברם וכולנו הפנינו את מבטינו אל פרז פעם נוספת. הוא צמצם את עיניו. “יש לך משפחה?”
הנדתי בראשי. “כבר לא.”
“בן כמה אתה?”
“תשע־עשרה.”
“אתה מבין באופנועים? יודע לתקן אותם והכול?”
“אני יותר טוב בלתקן בני אדם.”
“אתה רופא או משהו?” שאל ארץ’.
“הייתי חובש. אבא שלי היה רופא. הוא לימד אותי כמה דברים לפני שמת. המארינס לימדו אותי את כל השאר,” הסברתי, והשקר התגלגל מלשוני כמו חמאה.
שייד הרים גבה. “אתה ערב לו?” הוא שאל את סמיילר.
סמיילר משך בכתפיו. “לא מכיר אותו ממש. ראיתי אותו בבר של סמיתי. אבל ראיתי אותו רוכב. הוא טוב. ממש פאקינג טוב. ואני לא הכי מסתדר עם לטפל באחים כמו שצריך בזמן האחרון. בגלל שהמצב עם המקסיקנים מתחמם לאחרונה, חשבתי שהוא יהיה שימושי.”
שייד נשם עמוק ואז הטיח את כף ידו בשולחן. הוא הביט בעיניי ואמר, “קיבלת הזדמנות, ילד. אם תשרוד את השבועות הראשונים ולא תדפוק שום דבר יותר מדי, נצביע לקבל אותך כמועמד.”
הקלה ועונג שמעולם לא חשתי בעבר הציפו אותי. עברתי את המבחן הראשון. “תודה, אדוני,” עניתי.
שייד צחק לי בפנים. “ותפסיק עם השטויות האלה של ‘אדוני’. אף פעם לא הרווחתי תואר כזה ואני בטוח שלא פאקינג ארוויח אותו בקרוב. סמיילר, קח את הילד מאחורי הבר. אם הוא יכול לשרוד את החרא של וייק ובול כל הלילה, תן לו חדר. אתה אחראי שהוא לא יעצבן אף אחד. אין לי מצב רוח להוביל גופות הערב.”
“ברור, פרז,” אמר סמיילר והוביל אותי מחוץ לחדר ואל הבר. הוא הושיט לי בקבוק אלכוהול וכמה כוסיות שוט. הוא הצביע על קבוצת הגברים שהסתכלה על האישה העירומה הרוקדת. עכשיו הם שתו טקילה ישירות מהפה שלה וליקקו מלח מהירכיים והשדיים שלה. “תדאג שתהיה להם מספיק טקילה ותעשה פאקינג כל מה שהם יגידו, ברור?”
הנהנתי. סמיילר טפח בכוח על גבי והלך להצטרף לחבורת גברים בעברו האחר של הבר.
בזמן שמזגתי אלכוהול לגברים שכבר היו שיכורים, התמלאתי בתחושת שליחות. הייתי כאן. הצלחתי להיכנס למאורת הרשע עם אנשיה חסרי הערך. אלוהים הביא אותי למקום הזה לעשות כרצונו. כדי שאוכל לרכוש את אמונם של האחראים ולהפוך לבעל ערך עבורם כדי שאוכל...
... אז אוכל לרסק אותם. להרוס את כל היקר להם. ואז בזמן המתאים, אוכל להנחית את חרון אפו של הנביא דיוויד על כולם... עד שלא יישאר דבר מהמועדון הזה.
החוטאים ימותו.
יישכחו.
ויישרפו באש התופת הבוערת של הגיהינום.
פרק 1
קיין
היום...
התבוננתי ישר לפנים בעיניי הנפוחות וראיתי עוד טיפת מים נושרת לרצפה. האוויר היה דביק; הלחות של טקסס האמירה לשיא. התא שלי היה שרוי בחשכה כמעט מוחלטת בגלל עוד סופה מתקרבת. הרעם נהם במרחק והתקרב יותר ויותר לציון החדשה.
דקות רבות חלפו עד שקצה סופת הברקים התחיל להאיר מדי פעם את החדר החשוך. הגשם הפך מטפטוף קל למבול אימתני ודפק על גג התא. הטיפות העדינות שטפטפו דרך החריצים הקטנים בתקרת האבן הפכו לזרם שוצף שניתך על הרצפה. הזזתי את רגליי ועיוויתי פנים בכאב כשהשרירים שלי מחו. ניסיתי לעשות את אותו הדבר בזרועותיי. נאנחתי בתסכול וכל גופי בער מכאב.
צמצמתי עיניים לעבר הקיר שמאחוריי והרקות שלי פעמו בכאב. כל מה שראיתי צף בקווים מטושטשים, מתנדנד כל הזמן על סף אובדן ההכרה.
הכרחתי את עצמי להתרכז. ספרתי את הסימונים שהצלחתי לחרוט על הקיר באמצעות קצה אבן מחודדת. שלושים וחמש. שלושים וחמש... שלושים וחמש... הייתי בתא הזה שלושים וחמישה ימים. ספגתי מכות וגירוש שדים יומיומי מידי משמר הנאמנים החדש...
“התחרט על חטאיך! התחרט על חטאיך והשתחווה לנביא!” צעק האח ג’יימס בזמן שהייתי תלוי מהתקרה בשלשלות.
“לא,” לחשתי בקול סדוק. כאב עז צרב את גבי כשחגורת העור חתכה פעם נוספת בעורי הקרוע.
“התחרט על חטאיך! חזור בתשובה והצהר על נאמנותך לנביא שלך!”
עיניי נעצמו. זרם של דם טרי נזל במורד גבי על פני רגליי המשתלשלות וניתז על הרצפה מתחתיי.
הלסת שלי התהדקה. עצמתי עיניים והתפללתי למחילה. התפללתי להיגאל מהכאב הזה... הכאב המתמיד הארור הזה...
“אתה מתחרט?” שאל האח מייקל. ליבי פעם. אחת. שתיים. שלוש פעמים, בזמן שהשאלה הדהדה במוחי.
“פשוט התחרט על חטאיך והכול ייגמר. חזור בתשובה וכל הכאב יפסיק. חזור בתשובה והצטרף לאחיך ותוביל את האנשים לגן העדן. התחרט על חטאיך ולעולם לא תראה את התא מבפנים שוב.”
הפיתוי להיענות לדרישותיו של ג’ודה נדחף אל שפתיי ועצר את נשמתי. המילים “אני מתחרט” היו תלויות על קצה לשוני. גופי השבור רצה לבטא אותן, ולוּ רק כדי לקבל מזור... אבל אז נפשי התקשחה כשנזכרתי באיחוד הקדוש שחזיתי בו... הכאב... הפחד... חטא הפדופיליה שנעשה בשמי...
שחררתי את האוויר מריאותיי והרגשתי הקלה. “לא... לעולם לא אתחרט... לעולם לא אתחרט...”
השארתי את העיניים עצומות. עצמתי אותן בחוזקה כשאגרוף קשה הוטח בצלעותיי וקרע זעקה חנוקה מגרוני הפצוע. אבל לא היה לי אכפת. לא איכנע לאחי.
לא היית מסוגל... פשוט... לא הייתי מסוגל...
ראייתי היטשטשה שוב וניערתי את ראשי ההולם בניסיון להישאר בהכרה. נמאס לי להתעורר מבולבל ובודד בחשכה. נמאס לי מהעצמות הכואבות, מהעור הקרוע ומההקאות. נמאס לי להקשיב לאחי מטיף את דרשות אחרית הימים ההיסטריות שלו ברמקולים הפזורים ברחבי הקומונה.
ציפורניי שרטו את רצפת האבן כשניסיתי להכריח את עצמי לעמוד. ציוויתי על רגליי לפעול אבל הן לא צייתו לי. ניסיתי שוב והצלחתי להתרומם לזחילה על ברכיי. אבל השרירים החלשים שלי קרסו מחוסר יכולת לתמוך במשקל גופי ונחתּי בחבטה על גבי. האוויר ברח מריאותיי כשעמוד השדרה שלי הוטח ברצפה הקשה. שאפתי אוויר דרך האף והתסכול התגבר בתוכי. דמעה בוגדנית זלגה מזווית עיני הימנית כשתחושת החורבן השתלטה עליי. היצור האפל שהתחפר לו תמיד בבטני התחיל לנעוץ שוב את ציפורניו.
חריקת רמקול נשמעה מבחוץ. “אנשי ציון החדשה!” עצמתי את עיניי העייפות כשקולו של ג’ודה הסתנן אל התא השקט שלי. “הסופה הקשה והחשכה שמעלינו מסמלות את הסוף. שלא תטעו, סוף העולם מגיע! המבול מתקרב אל ביתנו, המצוקות שאנחנו סובלים מהן מדי יום כשאנו הולכים בדרכו של האל... כולן מובילות אותנו לגאולה. עבדו קשה במטלות שניתנו לכם. התפללו בדבקות רבה יותר. ידנו תהיה על העליונה!”
מוחי המעורפל נאטם בפני המשך דבריו של ג’ודה. אבל זה לא שינה דבר. הוא אמר את אותו הדבר בכל יום. אחי הוביל את אנשינו לטירוף מבעית. הוא החדיר פחד לכל דקה בכל יום.
זה מה שג’ודה הצטיין בו.
כתמים ריחפו מול עיניי ושפתיי נסדקו מרוב יובש. לא יכולתי יותר לחוש את זרועותיי לצידי גופי וידעתי שבקרוב אשקע. יכולתי לחוש בו, בכוח שבא למשוך אותי מטה. אבל נלחמתי בו. בכל יום נלחמתי בהשפעות העונשים.
המאבק שבתוכי היה הדבר היחיד שנותר לי.
“אנשי השטן מגיעים! ימינו ספורים! עלינו להציל את עצמנו!” המשפט האחרון של ג’ודה הצליח להסתנן דרך הצלצול הרועם שבאוזניי. אצבעותיי נקמצו לאגרופים ורעדו מזעם.
לפני שנים רבות הטיף הנביא דיוויד שסוכני השטן יפלשו יום אחד לקומונה שלנו וינסו לטהר את הארץ מהעם הנבחר. רק באמצעות הנביא אפשר היה להגיע לגן העדן. רק באמצעות ציות לכל מילה מדבריו אפשר היה להציל את הנשמה. כשהתליינים פלשו והרגו את דודי, רבים מהאנשים חשבו שזה היה הסוף. אבל זה לא היה. עכשיו ג’ודה מטיף שהם יבואו שוב.
רעם חזק התפוצץ ממש מעליי. נרעדתי כשהוא עקר אותי ממחשבותיי הקודרות. כל מחשבותיי היו קודרות בימים אלו. ספק, הכלי הטוב ביותר של השטן, חנק את ליבי ואת נשמתי כמו סרטן. טעם המלח התפוצץ על לשוני. שערי החום הארוך דבק ללחיי; החום המחניק שטף את עורי בזיעה.
ליקקתי את שפתיי הסדוקות והצטערתי שאין לי מים. הנחתי שיביאו לי אוכל ומים בקרוב. האכילו אותי פעמיים ביום, כמו שעון. נשים שלא הכרתי היו מגיעות לתאי ומניחות לרגליי מגש עם אוכל. הן היו נותנות לי זמן מוגדר לאכול ואז חוזרות, בדממה, לאסוף את המגש. בימים טובים הן היו רוחצות אותי במבט ריק ומנותק בעיניהן. ואז הייתי נשאר לבד עד שהנאמנים חזרו להעניש אותי. המעגל היה מתחיל שוב.
עדיין לא ראיתי את ג’ודה.
נראה שהוא ריכז את מאמציו בדרדור הקומונה לתוהו ובוהו היסטרי. טווה רשת של שקרים כדי לעודד את מה שאני סירבתי לעשות. הוא רצה מלחמת קודש. הוא רצה שהתליינים ימותו.
מצאתי את עצמי חצוי. מצד אחד, לא היה לי אכפת אם כל התליינים יישרפו באש הגיהינום התמידית של השטן. מצד שני כשחשבתי על שלוש האחיות המקוללות, שלוש האחיות שג’ודה התכוון להכניע שוב או פשוט להרוג, היה לי קשה לנשום.
מרה עלתה בגרוני כשדמיינתי את החיים שייאלצו לחיות תחת שלטונו של אחי התאום. הבחילה גברה כשדמיינתי את פניה המצולקות של דליילה המקוללת, את שערה הגזוז. כשחשבתי על מה שג’ודה עשה לה על גבעת האבדון. אני, הנביא, לא ידעתי מה ג’ודה תכנן. בדיעבד הבנתי שלא היה לי מושג למה הוא מסוגל. לו מישהו היה מספר לי מה קרה לדליילה, פשוט לא הייתי מאמין. אבל ראיתי את פניה. ראיתי את הפחד בעיניה כשהייתה כלואה בתחנת הרוח הישנה. זה קרה. לא היה לי ספק.
ואני לא עשיתי דבר כדי לעצור את זה.
מחשבותיי נדדו אל מיי ואל הדבר האחרון שאמרה לי. כששחררתי אותה ואת אחיותיה. “תמיד האמנתי בך, ריידר... תמיד האמנתי שאתה אדם טוב, עמוק בפנים.”
מילותיה של מיי השאירו חותם במוחי, ובכל פעם שחשבתי עליה הוצפתי בגל של כאב. לעולם לא אשכח איך האחיות המקוללות הביטו בי. הן פחדו ממני ותיעבו אותי בו־זמנית. וגרוע מכול, מיי הייתה מאוכזבת ממני. היא חשבה שאני אדם טוב יותר מהמעשים שביצעתי.
היא טעתה.
הייתי שני אנשים בחיי, וכעת התחלתי להבין שאיש מהם לא היה אמיתי. שניהם היו מתחזים מושלמים. ריידר העמיד פנים שהוא תליין, אבל תמיד עמד בשוליים והביט פנימה. קיין העמיד פנים שהוא נביא, הפגין כוח כלפי חוץ אבל טבע בפחד מבפנים. אבל אם שני האנשים האלה היו שקר, מי לעזאזל הייתי אני? מי הוא האני האמיתי?
לא היה לי שמץ של מושג.
קול צעדים נשמע מחוץ לתא. אור חדר דרך הסדק בדלת הכבדה וריח אוכל הגיע לנחיריי. הקיבה שלי קרקרה מרוב צורך במזון, פי הזיל ריר מרוב צורך במים.
המנעול הסתובב ואישה נכנסה בחשכה. ראשה היה מורכן ופניה מופנות הצידה. היא לבשה שמלה אפורה ארוכה שכיסתה את גופה מהצוואר ועד לרגליים ושביס לבן כיסה את שערה. כשהניחה את המגש על הרצפה הצלחתי לראות את פניה. עיניי התרחבו בהפתעה כשראיתי קצוות שיער חומקת החוצה מתחת לשביס. כתום. כתום בוהק. לחייה ואפה היו מכוסים בנמשים ועיניה היו בצבע כחול עז.
אני מכיר אותה...
פיבי.
פיבי הניחה את מגש האוכל על הרצפה. היא נמנעה מכל קשר עם עיניי. במשך ימים על גבי ימים, אותן שתי נשים הביאו לי אוכל וניקו את פצעיי. פיבי מעולם לא באה אליי.
פניה של פיבי היו חתומות. בלי לפנות אליי או אפילו להביט בפניי המופנות אליה היא הזדקפה ויצאה מהחדר.
ליבי פעם מהר יותר. מישהי שלא פגשתי קודם לכן נכנסה לתא שלי... ליבי האט ולבסוף שקע. היא לעולם לא תאמין שאני קיין האמיתי.
היא תוכנתה להאמין בכל מה שהנביא אמר לה.
זה היה חסר תועלת.
הייתי לבד.
הכרחתי את עצמי להתיישב וחשקתי את שיניי כשאיבריי החלו לרעוד מרוב מאמץ. עיניי הנפוחות סרקו את תוכן המגש: מרק ירקות, פרוסת לחם וכוס מים. הושטתי את ידי למים לפני הכול ובלעתי את הנוזל הפושר בזמן שיא. התנשפתי מרוב הקלה. התעלמתי מידי הרועדת, השקעתי את הכף במרק וקירבתי אותה אל שפתיי. עורי הפצוע צרב למגע הנוזל החם והמלוח. אבל עצמתי את עיניי כשהאוכל הגיע אל הקיבה המורעבת שלי.
פיבי חזרה עם קערה וסמרטוט. היא כרעה לצידי והתחילה לשטוף את הדם מעורי. היא שפשפה אותו ביסודיות ובדממה. התבוננתי בה כל זמן שעבדה. היא הקפידה להרכין את ראשה והתחמקה מתשומת ליבי. היא נראתה שונה מהפעם האחרונה שראיתי אותה. השמלה שלה הייתה צנועה עוד יותר. עורה חיוור מדי. צמצמתי את עיניי לעבר מה שנראה כמו חבורה דהויה על לחייה. היה קשה לראות את הפרטים בראייתי המטושטשת.
ידה של פיבי עברה לשערי. חלקו עדיין היה דבוק ללחיי, חלקו האחר נצמד לחזי בקווצות ארוכות ומסובכות והסתיר את פניי. הזקן החום שלי ארך וגם הוא היה סבוך. לא ראיתי את פניי כבר חמישה שבועות אבל ידעתי שבקושי אפשר יהיה לזהות אותי.
היא הפנתה את תשומת ליבה לזרועותיי. ראיתי אותה מתכווצת כשהלכלוך והדם נשטפו מעורי. תגובתה הייתה קלה, אבל זיהיתי אותה. הקעקועים שלי – שרידים מימיי בתליינים – נחשפו באיטיות. הלב שלי פעם מהר יותר בזמן שהמתנתי שתאמר משהו. כשהייתי נביא, לבשתי גלימה. היה מצופה ממני לכסות את גופי. אנשיי לא ידעו שיש לי קעקועים. אבל פיבי הכירה כל סנטימטר בגופו של ג’ודה... את עורו הנקי מקעקועים...
גבותיה התכווצו אבל היא המשיכה לעבוד. כשהייתי נקי, פיבי התרוממה על רגליה, אספה את הקערה והסמרטוט ויצאה במהירות מהחדר.
גופי נשמט בתבוסה.
הרעם התגלגל מעליי וגל נוסף של סערה עזה התקרב. קרסתי על הרצפה, עצמתי את עיניי וניסיתי להכריח את עצמי לישון. ידעתי שיהיו לי רק שעות מעטות עד שהנאמנים יחזרו להעניש אותי.
הצמדתי את לחיי לרצפת האבן הקשה ונתתי לחשכה לקחת אותי.
אם יהיה לי מזל, אולי לא אתעורר שוב.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
