מקריות

פתיחה
 

מקריות אינה מתפענחת בקלות. היא חמקמקה. צורותיה רבות. היא ארוגה במרקם ההוויה, בשגרה, במעגלי החיים ובמאורעות קיצון. היא הופכת שוב ושוב את העולם לחדש, לבלתי־צפוי, לאניגמטי. המקריות נוגעת בנו בעוצמות משתנות: מצד אחד כולנו משתתפים באין־ספור אירועים מקריים "קטנים", בלתי־מורגשים, כלל לא נתפסים, שלא מותירים כל רושם, ומצד שני אנו משתתפים גם בלא מעט אירועים מטלטלים, שמשנים הכול מקצה אל קצה, ומותירים את חותמם גם אחרי שנים. לפעמים היא טובה אלינו, לפעמים רעה, ואולי איננה מתייחסת אלינו כלל, ולחינם נבקש להבינה.

קחו לדוגמה את ג'ו וקלריסה, זוג שחייו נפרשים ברומן אהבה עיקשת של איאן מקיואן.¹ זהו יום קיץ נעים בכרי הדשא המוריקים שמחוץ ללונדון, ג'ו וקלריסה עורכים פיקניק. הם לא התראו חודשים רבים בגלל עבודה שהרחיקה ביניהם, ולג'ו יש בסל מתנה יקרה להחריד לקלריסה לכבוד יום הולדתה. הוא עומד לפתוח בקבוק יין, כורע על ברכיו בדשא. ברקע ביניהם מרחפת השאלה אם לעשות סוף סוף ילד. לפתע הם שומעים קריאות לעזרה, ומרחוק הם רואים כדור פורח ענקי, בגודל של בית, נגרר על הדשא, ואדם רץ אחריו ומנסה לתפוס בחבל. בתוך הסל עומד ילד מבועת שצועק "סבא, סבא". ג'ו לא חושב פעמיים ורץ לעברו. יחד איתו רצים באותו רגע אל הכדור הנגרר ארבעה גברים נוספים שהיו באחו במקרה.

בעודו רץ רואה ג'ו לחרדתו את הכדור מתרומם מעל הקרקע ואת האיש המבוגר מנסה נואשות להוריד אותו ומשווע לעזרה. ארבעת הגברים וג'ו קופצים על החבלים, נתלים על הסל ומצליחים בכוחות משותפים להוריד את הכדור הפורח אל האדמה. ג'ו רואה שהילד שוכב מכווץ בפינת הסל. הוא מנסה להרגיע אותו, מבקש ממנו לאחוז בידו, לקום ולצאת מהסל. אבל הילד משותק. סבו של הילד מנסה לטפס אל הסל, רגלו האחת כבר בפנים, צועק הוראות שאיש לא שומע כי הרוח והצעקות מחרישי אוזניים. משב רוח פתאומי ועז מופיע משום מקום, מכה באגרוף אדיר בכדור הפורח ומניף אותו בבת אחת למעלה. הסב נופל מהסל וחמשת הגברים נתלים על החבלים ומנסים בכוח לרסן את הכדור ולהוריד אותו אל הקרקע. אבל הרוח מתגברת והכדור מתרומם עוד ועוד. עכשיו הם כולם תלויים בין שמים וארץ, חמישה גברים שליבם הולם במאמץ, כדור פורח וילד שצורח בתוכו. ג'ו חושב באימה שבקרוב יגיע הרגע שבו יהיה מאוחר מדי לשמוט את החבל.

והנה, אחד הגברים מרפה מהחבל. הכדור מתרומם עוד מטר או שניים, ומיד אחריו מישהו נוסף מרפה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, בתגובת שרשרת מהירה. כולם, פרט לאדם אחד שממשיך לאחוז בחבל, נופלים ארצה בחבטה אדירה. בהיעדר משקל, הכדור עולה מעלה־מעלה. ג'ו, סבו של הילד ואחרים שהתקבצו שם מביטים אל השמים מבועתים, והאיש שנשאר לאחוז בחבל מתרחק ונעשה קטן יותר ויותר. כעבור דקות אחדות תש כוחו, והוא נופל אל הקרקע מגובה רב.

אירוע זה שעליו מספר מקיואן, יוצא דופן וביזרי ככל שיהיה, מורכב מאין־ספור אירועים קטנים שכל אחד מהם כשלעצמו מקרי, כנראה. צירוף המקרים הבולט ביותר הוא הימצאם של ג'ו וקלריסה בעמק בדיוק באותו זמן שבו קורית תאונת הבלון. לו היו מגיעים חמש דקות מאוחר יותר, כל זה לא היה מנת חלקם. אולי גם תוצאת האירוע הייתה אחרת. אבל מה בדבר מעשיהם עד כה, שהובילו לאותה נקודה בזמן, האם הם לא היו רוויים בהחלטות ובתוצאות מקריות? ומה לגבי הרוח שהופיעה פתאום משום מקום ונשאה את הבלון - מה היה קורה לו כיוונה היה מעט שונה, לו הופיעה בנקודת זמן אחרת? והילד, לו היה מושיט ידיים שנייה מוקדם יותר, לו היה פחות כבד, לו היה זה מישהו אחר שהושיט לו יד ולא ג'ו שהתמהמה? ולו היו עצים, אולי הם היו עוצרים אותו מלהתרומם? אולי, ואם, ולו, ומה היה קורה אילו, ועוד המון אפשרויות שאיש לא חזה ואיש לא שיער. ומדוע קרה מה שקרה, כך שבדיוק ברגע שבו זוג הגיבורים התאחד מחדש הופיע הכדור הפורח בחייהם והרס הכול? האם היה זה צירוף מקרים סתמי או השגחה אלוהית? מה המשמעות שג'ו יכול או צריך לחלץ מהאירוע הטרגי הזה? אין ספק שהדמויות השתתפו באירוע קיצון, אירוע מוזר, שאי־אפשר היה לצפות, שהגיע ברגע מאוד מכריע בחייהם; אירוע שלא ניתן להבין עד תום, למסגר, להגיד עליו ש״כך וכך קרה, אני יודע, אני הייתי שם״. אירועים מעין אלה, שבשפה הפופולרית מכונים "ברבור שחור", קורים בחיים לעיתים נדירות, אך בספרות הם נפוצים הרבה יותר.

ואכן, במקריות, במהלכיה ובביטוייה השונים, מתגלמת נשמת אפו של האירוע כולו - עבור ג'ו וקלריסה, עבור כל מי שהיה שם ואף עבור מי שרק קוראים על כך. אהבה עיקשת הוא רומן ריאליסטי המתבסס על ההנחה שכל דבר בחיים תלוי (גם) במקרה: מרגע הולדתנו, המפגש של הזרעון עם הביצית, ועד מותנו, כל נסיבות החיים - המזל הטוב שזימן לה אהבה, המזל הרע שבשלו הוא החמיץ את הטיסה וגרם להם לבחור במישהו אחר לתפקיד, הצרות שייקרו לפתחנו ואלו שנחמוק מהן, רגעי החסד בשולי הדרך - למקריות יש חלק בכל זה, אך לא רק לה. כוחות ומוסדות וסדרים ואובייקטים שונים ומשונים ניצבים מולה ושמים לה גבול. במרווח הזה שבין המקרה לסדר נכנסת הספרות, נכנסת הפילוסופיה, מופיע סובייקט.

מה פירושו של דבר לומר על אירוע שהוא קרה במקרה? אמנם כולנו עושים שימוש אינטואיטיבי במילה, במונח, אך ניתקל בקשיים ניכרים בבואנו לספק הגדרה. מקריות מופיעה בעברית תחת שמות רבים. מקרה, צירופי מקרים, אקראיות, שרירותיות, גורל ועוד. אלו אינם סינונימים, ולכל אחד מהם מבט או כיוון אחר על התופעה, וכן שימושים רבים ומגוונים, לעיתים סותרים. גם פילוסופים ותיאולוגים ניסו לקבע את המקריות, בין אם על ידי שלילתה הגמורה (באמצעות מושג הסדר או ההכרח) ובין אם על ידי זניחתה לאנחות (בקביעה כי היא שולית), אך יש גם מי שהעמידו אותה בראש הבריאה.

בשפת היום־יום לומר על דבר שהוא קרה במקרה פירושו - בניסוח גס ומקדמי - שאת האירוע לא גרם אף אחד במתכוון, שסיבתו עלומה, שהוא מפגש או צומת של הרבה אירועים לא תלויים ולא קשורים זה בזה, עד לאותו רגע. במילים אחרות, קרה אירוע וסימן שאלה תלוי מעל סיבתו. ויותר מאשר שישנה סיבה, ישנו מעין, ובכן, היעדר סיבה. טיבו של אירוע מקרי הוא להישאר פתוח, בלתי־מוכרע, אלא אם כן מוצאים לו סיבה ברורה, יד מכוונת שלא הייתה ידועה בהתחלה. היעדר הסיבה הוא חלק בלתי־נפרד מקסמו של האירוע המקרי והאניגמטיות העומדת בבסיסו. הפילוסופיה המערבית, מאריסטו ואפיקורוס ועד ימינו, הייתה עסוקה כמעט אך ורק בשאלה של הסיבה בזיקתה למקריות. כל מה שעניין אותה הוא איך חושבים אירוע שאין לו סיבה, לפחות בשעה שהתרחש. אך כפי שאראה, למקריות ישנם צדדים רבים אחרים שלא מכוסים על ידי הסוגיה הזאת. למשל, החוויה המתרגשת על אדם כשמתרחש האירוע המקרי: מה הוא הרגיש, מה הוא חשב, אילו דימויים או סיפורים הוא הריץ במוחו? או אם נסתכל דווקא על האירוע עצמו ולא על אדם הנמצא בתוכו, נוכל לנסות ולחשוב ממה מורכב אירוע מקרי, איזו דינמיקה נוצרת במהלכו, כיצד הוא משפיע על ישים שונים וכו'.

בספר זה ארצה לקדם את ההנחה כי מקריות איננה רק סיבה של אירוע אלא אירוע לכל דבר, חוויה, התרחשות, סטייה, מפגש - דבר חי שאין למצותו בהגדרה כזאת או אחרת. וכאירוע היא מחייבת סדרה ארוכה מאוד של שאלות, בירורים והגדרות. חשוב לציין כי "מקריות" היא מושג הנמצא בכל דיסציפלינה אקדמית - במדעי הרוח והאמנות, במדעים מדויקים, במדעי האדם והחברה, בתיאוריה ובהלכה למעשה. בלתי־אפשרי להקיף את כל מופעיו של המושג, ועם זאת אבקש לשים את האצבע על כמה מופעים מובהקים ובולטים, בוודאי כשמדובר בבני אדם ובתוצריהם. כל אחד מהפרקים יעסוק בטקסט מכונן - יצירת ספרות, חיבור פילוסופי, וינייטה טיפולית, אמנות מושגית - ובאופן המיוחד שבו הוא תופס מקריות. המחברים והמחברות לא רק גיבשו לעצמם תפיסה של מקרי, לעיתים כזאת השאובה מידע של זמנם ולפעמים מקורית לחלוטין, אלא גם ניסו להבין באמצעותה משהו נוסף מרכזי בעולמם, ובמידה רבה גם בעולמנו. רוב מוחלט כמעט של אירועים מקריים כלל לא מותיר עלינו רישום או רושם. התודעה מסננת אותם מיד, בגדר רעש רקע. הם הרי רבים כל כך, עד שבלתי־אפשרי להתייחס אלא רק למעטים. בספר זה, מיותר לציין, אתבונן באלה שעברו את מחסום התודעה, אלה שהותירו רושם עבור קבוצת היוצרים שכונסה בו. כמעט תמיד הקריטריון הוא אישי לגמרי; מה שנתפס אצל אחד בעדשת המצלמה, אצל האחר ייגנז לעד. אצל האחת זהו מפגש שיצית עלילה שלמה, אצל האחרת - אף לא אנקדוטה. הפרקים כלל אינם מחייבים קריאה ברצף. כל פרק הוא יחידה עצמאית לחלוטין, וכך יש לקרוא אותו.

מה אפוא הופך אירועים אלה למשמעותיים? על שאלה זו מנסים לענות כולם. הספר מתחיל בעידן העתיק. אריסטו חשב שמקריות היא דבר שולי לגמרי בסדר ההוויה. יש לדון בה כמובן, שכן יש לה מקום, ואנחנו אנשים מסודרים, ולפעמים היא גורמת צרות רבות, אך בתמונה הכללית היא זניחה לחלוטין; מצד שני, לוקרטיוס האטומיסט, תלמידו של אפיקורוס, האמין שהמקרי הוא הניצוץ שהתחיל הכול, ומה שמאפשר את הכול, כל יום, שעה שעה. לכל אטום בקוסמוס, כך כתב בפואמה הנצחית שלו על טבע היקום, יש את הרגע שבו הוא סוטה ממסלולו, בלי להודיע מראש, בלי שהוא עצמו יודע מזה. וכנגד אריסטו שהיה פוטר את הסטייה הזאת כתאונה סתמית, גורס לוקרטיוס שבתנודה הזאת גלום סוד ההוויה, לא פחות, כי בלעדיה האטומים לא היו נפגשים זה עם זה ויוצרים את התרכובות שמהן בנוי הכול.

העולם העתיק האמין בסוגים שונים של גורל. בפרק השני אתייחס ל״פגישה בסמארה״, משל המופיע בתרבויות שונות, שבו נתקל משרת במוות מחופש לאישה בשוק, ובורח ממנו לקצה העולם, רק כדי לפגוש בו שם. הטקסט ממחיש את הגיון הגורל, שדווקא בהימלטנו ממנו אנו מביאים על עצמנו את מה שנקבע מראש. אך זהו לא רק משל פילוסופי, אלא גם טקסט ספרותי שלפואטיקה שלו יש חלק באפקטיביות הרבה שלו ובקנוניות שלו.

אחריו יגיע דיון בפתיחה של מגנוליה, סרטו עטור הפרסים של פול תומאס אנדרסון. זהו קטע הממחיז מקרה אמיתי ביזארי שאירע ברינו שבנבדה, וכרוך בעימות כפול ופטלי בין דילר שהוא גם צוללן חובב למהמר שהוא גם טייס חובב. כיצד צירוף מקרים ממשי לכל דבר, נדיר ככל שיהיה, גורם לחדירת הבדיון לתוך החיים? זו השאלה שתעמוד במרכז הפרק הקצר ״(אי)צדק פואטי״.

בפרק "סערה", העוסק בספר יונה, מובא סיפור בריחתו של הנביא על אונייה תרשישה - ללא ספק אחד השיאים של ספרות המערב. הדיון יתמקד בסצנה אחת מתוך הסיפור, שבה הספנים מטילים גורל כדי לראות מי אשם בסערה שמאיימת להטביעם. יונה עולה שם בגורל והם נאלצים לזורקו הימה. מה שנראה בהתחלה כעוד מפגן אחד מני רבים של כוחו האבסולוטי של אלוהים (זימון הסערה והשליטה על הקוביות), הופך בקריאה המוצעת כאן דווקא לרגע שבו נחשפת תלותו העצומה של האל בהטלת הגורל, ולמעשה לידתו באמצעותה.

תפקיד אחר נועד להגרלה בסיפור קצר מאת שירלי ג'קסון שנידון בפרק "שעיר לעזאזל". הסיפור מתאר כיצד תושבי כפר אנגלו־סקסי מהמאות הקודמות מתכנסים כל שנה להגריל מי מביניהם ייסקל באבנים. למה הם עושים זאת, ומה ניתן ללמוד ממעשיהם על עצמנו ועל תפקיד המקרי המוסדי, החברתי? ג'קסון מלמדת אותנו שיעור מאלף בדינמיקה קבוצתית.

הגרלה מופיעה בהקשר אחר בסיפור ״ההגרלה בארץ בבל״ של בורחס בפרק "בחירות". בורחס מדמיין חברה שמוסרת את כל הכרעותיה, הגדולות והקטנות, להגרלה שלטונית. פעם הייתי עבד, אומר המספר, פעם אחרת הייתי פרוקונסול. כך מתאפשרת סחרחורת של קיום, מוביליות חברתית פנטסטית, איבוד החירות תמורת שפע של התנסויות, יצירת דמוקרטיה רדיקלית. אך האם מדובר בעסקה פאוסטיאנית, או בחלופה שלטונית הולמת? האם ניתן לחשוב כמו בורחס על סובייקט מסוג אחר, שההימור טבוע לתוך חייו באופן אינטגרלי ויום־יומי? או אולי, כשמסתכלים מהצד, כולנו כבר שם, מהמרים בכל רגע על קיומנו?

בפרק "מזל רע, מזל טוב", אני קורא כיצד קנדיד, יצירת המופת של וולטר, בן המאה ה-18, שמה במרכז את המקרי ותהפוכותיו. ביצירה זו הגיבור נשלח על ידי פטרונו לגלות בחוסר צדק משווע, ועובר שלל הרפתקאות כדי לחזור ולהתאחד עם אהובתו. אלה מייצגות את כל המאורעות החשובים של המאה ה-18. קנדיד הגיבור הוא כמו כדור הנחבט בידי כוחות גדולים ממנו, טבעיים, היסטוריים ואנושיים כאחד, והוא מוצא את עצמו נתון לחסדי המזל, לטוב ולרע. וולטר שואל באמצעותו מה מכונן את גורלו של אדם, ותשובתו היא כתב אשמה חריף כלפי האדם, הדת, הטבע, ואולי אף כלפי אלוהים עצמו.

בפרק "עולמות אפשריים" ניכנס בשעריו של ״גן השבילים המתפצלים״, עוד סיפור קצר מאת בורחס. בטקסט זה מזדמן לגיבור, מרגל גרמני ממוצא סיני, צירוף המקרים המופרך והמדהים ביותר אולי שמופיע בין דפי הספרות היפה. ההבנה של מקומו ותפקידו של אירוע מקרי זה בסיפור פותחת פתח להבנת הפואטיקה של בורחס, ולא פחות מזה, להבנת הפואטיקה של העולם, ככל שיש דבר כזה בכלל.

לשאלה מה הופך אירוע מקרי למשמעותי מספקים פרויד ויונג תשובות שונות לגמרי. פרויד רואה במקרי הנתפס כגורלי תעלול של הלא־מודע, סימפטום נפשי מסוג המאפיין את היום־יום. יונג לעומתו תופס אותו (תחת השם "סינכרוניות") כעיקרון קוסמי שמאחד בין הנפש ללא־מודע הקולקטיבי של העולם, כרגע של התגלות. המחלוקת בין השניים הייתה כה עזה וסוערת עד שגרמה לקרע בלתי־הפיך ביניהם. בשני הפרקים שאני מקדיש לסוגיה אבחן את היבטיה השונים ואשרטט את תפיסת המקריות של כל אחד מהם.

הפרק על סוריאליזם ("משחק, השראה") מתמקד ביצירתו של מייסד התנועה אנדרה ברטון, שמשלב מוקדם מאוד ניסה לרתום את המקרי לכתיבה ויצירה מסוג חדש. המקרי הוא מנוע יצירתי - והוא זמין באופן אישי וממשי. המקריות ניתנת ליצירה באופן מלאכותי - באמצעות משחקים, כתיבה אוטומטית, או לזימון באמצעות שיטוט במקומות מסוימים שבהם, כך מאמין ברטון, "זה יקרה״. התוצר הראשי של המקריות היא האנלוגיה, כלומר זיקה חדשה בעולם, זיקה חדשה בין מילים. בפרק זה מובאות הטכניקות העושות שימוש במקרי שנועדו לעורר השראה, להתגבר על עכבות מסוגים שונים, ליצור מבעים חדשים, משוחררים, מקוריים, קולקטיביים, ונפרשת תפיסת "המקרי האובייקטיבי" המיוחדת של ברטון.

בסוויטה ונציאנית, אחת מעבודות האמנות המושגיות החשובות של המאה ה-20, מחליטה סופי קאל לעקוב אחר גבר שאותו פגשה במקרה פעמיים באותו יום בפריז. הגבר נוסע לוונציה לחופשה וקאל מתלווה אליו, בהיחבא, מצלמת אותו מרחוק וכותבת את התרשמויותיה. קאל אורגת את המקרי בכמה וכמה צורות ואופנים בעבודה זו, והתוצאה משבשת, בין השאר, יחסי כוח מגדריים בצורה מפתיעה וטורדת כאחת.

ב״תעלולים״, סיפור קצר מאת אליס מונרו, מתפרק ונבנה מחדש הרעיון של "ברבור שחור" - אירוע קיצון בעל חשיבות דרמטית שמגיע בהפתעה ודורש פרשנות - בכלים ספרותיים. מונרו מראה עד כמה התפיסה הפופולרית לוקה בחסר, ומעניקה לנו ראייה מורכבת בהרבה של אירועים קיצוניים, כאלה המתרחשים בין אישה לגבר, בין אישה לגורלה.

* * *

מקריות היא משאב שרבים מנצלים אותו לצרכיהם. חוק המספרים הגדולים הראה כי בסדרה גדולה של מספרים אקראיים תתגלה סדירות ועקיבות סטטיסטית, ועל בסיס אותו חוק ואחרים שנוסחו בעקבותיו, הצליחו מדעי הסטטיסטיקה וההסתברות ואחריהם מדעי הכאוס לצקת סדר מסוים במגוון עצום של תחומים שנתפסו עד אז כחסרי סדר לחלוטין: ממדידת דעת קהל ועד שיעור התאבדויות; מהתנהגות אלקטרון ועד מהלכה של סופת קרח ארקטית. למעשה, אין היום כמעט שום דבר שלא עבר באיזושהו שלב במהלך חייו כימות וסטטיסטיזציה, שלא היה מושא של סקרים ואנליזות, שלא התכנס או חרג מהממוצע. זהו עידן האקסל שבא אחרי עידן הוורד, עידן האלגוריתם שהחליף את עידן הסובייקט, וכולנו, אני מניח, מרגישים את השפעתם המאיינת של כלים אלה.

אך מה באשר לאירועים מקריים ספונטניים, ממשיים, אלה שאף אחד לא התערב ביצירתם? כיצד עלינו לדבר עליהם, לחשוב אותם? לפחות כאשר מדובר בחוויה של המקרי, באפקטים המיוחדים שלו על בני אדם, לספרות ולמדעי האדם והרוח, כך אני מבקש לטעון, יש עדיפות ניכרת על פני המדעים המדויקים. במילים אחרות, כשם שאין טעם לדבר על יצירה מוזיקלית רק במונחים של אורכי גל, שהם ייצוג מדויק אך מוגבל של התופעה, כך אין טעם לדבר על פגישות מקריות רק במונחים של סטטיסטיקה והסתברות. בספר זה אני מבקש להראות שלמפגש המקרי נועד תפקיד מכונן בחייו של אדם, על אלף מישורי הווייתו. למרות ההבדלים בהנחות היסוד, במטרות וב״שפה״ של כל יוצר ויוצרת, ניתן לחלץ הסכמה גורפת בדבר יכולתו חסרת התקדים של האירוע המקרי לחשוף בנו ובעולם צדדים לא מוכרים והתנהגויות חדשות. המקריות פועלת עלינו כסובייקטים באותו אופן שבו פועל מאיץ החלקיקים על האטום: התנגשות בעלת "אנרגיות גבוהות", המאפשרת למתבונים בו לחדור עמוק יותר אל מבנים נסתרים, לא־מודעים, אל כוחות ומצבים שיכולים להתקיים רק להרף עין, העומדים ביסוד ״החומר״ והעולם שלנו. בפנותי לספרות ולפילוסופיה, לפסיכואנליזה ולאמנות מושגית, בחיפוש אחר סצנות מקריות, לא נצמדתי לתקופה מסוימת או לקורפוס מסוים, כדי לא להגביל את טווח האמירה. להיפך, האקלקטיות וריבוי נקודות המבט, במיוחד כשמדובר במושג חמקמק כ״מקריות״, הן כמעט הכרחיות, ויוצרות כך, אני מקווה, אסמבלז' הגותי. האופן שבו נכתב הספר מאפשר לקוראים לנוע מפרק לפרק ללא סדר קבוע מראש, ואפילו באמצעות הטלת קוביה.

פרקים רבים בספר מבוססים על הקורס "הפואטיקה של המקרי" שהעברתי בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב במשך שנים רבות. תודה עמוקה אני חב לסטודנטיות וסטודנטים אלה על הדיאלוג המפרה. תודה מקרב לב ליצחק בנימיני ועידן צבעוני, לעורכת הלשון נעמה בן צור, למעצבת הגרפית רעיה קרס ולמעצב העטיפה אילן פוטש - על הטיפול המיוחד והקשוב ועל האמון. תודה לחנן חבר, סמדר שיפמן ז"ל, מיכל ארבל וערן רולניק על קריאות חכמות, על העידוד והסיוע הרב בשלבים השונים של התגבשות כתב־היד. ותודה אוהבת לגוני חרל"פ על אינספור שיחות משיבות נפש ומעוררות רוח שעקבותיהן מצויות בכל דף ודף בספר זה.