מי רוקד עם הנרקסיסט?

הסרתי את המסכה, וראיתי את עצמי בראי...

הייתי הילד מלפני שנים כה רבות...

לא השתניתי בכלל...

זה היתרון בכך שיודעים להסיר את המסכה.

להיות תמיד הילד,

העבר שנשאר,

הילד.

הסרתי את המסכה ועטיתי אותה שוב.

כך טוב יותר.

כך אני המסכה.

ואני חוזר אל התקינות כמו לתחנה סופית.

(פרננדו פסואה, מה עשיתי מן החיים?, תרגום: רמי סערי ופרנסישקו דה קושטה ריש, ירושלים: כרמל, 2006: 200)

דברי פתיחה

ספר זה עוסק ביחסים בין-אישיים, בקירבה בין בני זוג ובין הורים לילדים, במבט על מה שמפריע להם להתקיים, להתפתח ולהתממש בדרך בריאה בחייהם. לאורך הספר יוצגו כמה מהמחסומים שנוצרים בעקבות ההשתקעות בנקודת המבט האגוצנטרית, המרוכזת בעצמה, כלומר, הנגועה בנרקיסיזם. נקודת מבט זו מתבטאת בעיקר בחבלה בהדדיות שבין אני ואתה.

"שום אדם איננו אי", אומר השיר של ג'והן דון (Done, 1988). ברוח זו, להבנתי, אדם מממש את היותו אדם רק כשהוא פוגש נפש אחרת, שאיתה ולעומתה הוא מגלה את עצמו ואת אנושיותו, חווה את זהותו ונעשה מסוגל לפתח שיח עם עצמו ועם זולתו. הנרקיסיסט אינו מאפשר זאת. הוא צריך את הקשר עם האחרים רק בשביל עצמו ובתנאיו שלו - מצב אנומלי שבו השותפים לקשר חווים חסך ותסכול תמידי. ספר זה מתאר כיצד הנפש משתבשת אל מול נוכחות נרקיסיסטית שמכתיבה ריקוד שפורע את עולמו הרגשי ואת זהותו של החשוף לה.

עם צאת ספרי הקודם בנושא נרקיסיזם, הדמות מאחורי המראה (2020), פגשתי אנשים רבים שפנו לעזרה, כולם מוטרדים מיחסים בלתי אפשריים עם נרקיסיסט, אדם המרוכז בעצמו ואינו נמצא במגע אמיתי עם נפשו שלו ועם נפשו של אחר כלשהו. זה סוג של עיוורון, כמו עיוורון צבעים, עיוורון של הנרקיסיסט לרגשותיו ולקיומו הייחודי והסובייקטיבי של האחר.

עיוורון זה יוצר חיים במציאות שקרית, שמחוללת כאוס והפרעות נפשיות אצל כל מי שנמצא ביחסים עימו. הנפגע לומד להטיל ספק בתפיסת המציאות שלו, מנסה לרצות ולפייס את הנרקיסיסט - דבר בלתי אפשרי בעליל. לכן לא מדובר בסכסוך או קונפליקט שנרגע או שנמצא לו פתרון, אלא בהפרעה נפשית פוגענית שלא ניתן להרגיעה על ידי שיחה ותקשורת הגיונית. הכול סובב סחור־סחור וחוזר לכך שהשליטה נשארת אצל הנרקיסיסט, שכולם צריכים לרקוד לפי מנגינת החליל שלו.

המפגש עם המטופלים עודד אותי להעמיק בסוגיית היחסים בין הנרקיסיסט לזולתו, כשבמרכז סוגיה זו ניצבת התהייה מה מחבר ומה מתחזק קשר שהוא ביסודו פתולוגי. בעקבות קריאה בעבודתו של רוי רוזנברג (Rosenberg, 2019) על הריקוד בין הנרקיסיסט לסביבתו החברתית הקרובה, שאלתי ממנו את הרעיון לשם הספר. הריקוד כמטפורה ליחסים בכלל ויחסים זוגיים בפרט נראה לי מוצלח ועזר לי למקד את תשומת הלב ביחסים המסובכים בין הנרקיסיסט לשותפיו לקשר, וגם ל"קהל" שהוא מזמן סביבו.

לדברי רוזנברג, הנרקיסיסט ממגנט אליו מישהו שחסרה לו אהבה עצמית; מישהו שמאמין שאהבה זו שהוא מחפש נמצאת אצל מישהו אחר שיכול להעניק לו אותה. ומאחר שמסתבר שהנרקיסיסט הוא האחרון שיכול להעניק אהבה לאחר, מתחיל מחול שדים בין הנרקיסיסט ובין השותף שנעשה תלוי בו ו"שפוט" שלו.

פרקי הספר הם התבוננות בסוגיות שונות במה שנראה כתצרף נרקיסיסטי, במטרה להגיע להבנה מעמיקה ומדויקת של היחסים הסבוכים של הנרקיסיסט עם זולתו. הפרק הראשון מתאר יחסי תוקפן־קורבן, המחוברים זה לזה ביחסים סדו־מזוכיסטיים, בהתמקדות על תהליך השחיקה של הקורבן, שבו הוא מוותר בהדרגה על עצמו, אבל אינו יכול להשתחרר מהתוקפן.

הפרק השני מתמקד בהשפעות של ההתעללות של הנרקיסיסט - כלומר, בחוויה טורדנית מתמדת של התבטלות עצמית של הנפגע, שמתבטאת בהכשלה עצמית ובקושי להוציא את הראש מהמים.

הפרק השלישי מתאר את האנומליות ביחסים עם הנרקיסיסט: דרכי פעולתו ביחס לאחרים על ידי מתן כותרות ותפקידים רגשיים שהם השתקפות של נפשו המפוצלת, והפיכת כל בני ביתו לבובות שלו.

שאר הפרקים מתארים היבטים שונים בעולמו של הנרקיסיסט. נרקיסיסט אינו יכול לחוות לבד את ההפרעה שלו; הוא זקוק לשותף על מנת לחיות אתו ודרכו את הפתולוגיה שלו, שכאמור, היא פתולוגיה של יחסים.

הפרק הרביעי מתאר את מה שכיניתי "התיאטרון הנרקיסיסטי" - מופע של הנרקיסיסט, שמחצין הכול על במת החיים ומגייס "דעת קהל" בעודו יוצר מהומה רבתי על מה שעוללו לו, בעודו נעשה בעצמו לקורבן האולטימטיבי. כך הוא נהיה בלתי נגיש, והצופים ב"תיאטרון" נעשים למשתפי פעולה בניצוחו.

הפרק החמישי מתאר את הבלבול שהקרובים לנרקיסיסט חווים, כשלמעשה הם חיים בצילו, מתמזגים איתו ואף מחליפים זהות, מחליפים צדדים, כשהם מותשים מהאפשרות לקיים זהות נפרדת כלשהי והופכים להיות מריונטה או גרסה מעוותת של הנרקיסיסט. לעיתים נראה שהנרקיסיסט חי ו"מקנן" בנפשם של אחרים כשם שציפור הקוקייה מטילה את ביציה בקן של ציפור אחרת, כדי שזו תדגור על ביציה עבורה.

הפרק השישי עוסק בתודעת העליונות של הנרקיסיסט, שמתבטאת בתחושה שהוא כול־יכול, שמותר לו לפלוש לנפשם ולחייהם של אחרים, להקטין אותם ולעשות בהם כבתוך שלו. מאחר שהוא אינו מבחין בין "אני" ל"לא־אני" אזי הכול זה הוא. תהליך הקטנה זה הופך למציאות בלתי מודעת אצל רבים שגדלו וחיו ליד נרקיסיסט, וזאת משום שהוא הצליח לזרוע ספק בנפשם בנוגע לכשירותם השכלית והנפשית - ספק שמחלחל עמוק ומתבטא בהרגשה המוכרת ש"אני לא מספיק טוב".

הפרק השביעי מתבונן מחדש ביחסי האובייקט המופנמים ובמאמץ הבלתי פוסק של הנפגע לשקם את נפשו ואת היחסים עם דמויות מפתח בחייו, או לתור אחרי "האובייקט המתמיר" - משהו או מישהו שיאפשר לו לחולל תמורה ולהשתחרר מהדמות שהנרקיסיסט כלא אותו בתוכה. הנפגעים סובלים מבעיית זהות כי לא הייתה להם הזדמנות להכיר את זהותם, לבנות אותה ולהתפתח ממנה.

הפרק השמיני מתאר את "כדור השלג של השקר אצל הנרקיסיסט", את ההונאה העצמית שלו, ובעקבותיה את התפתחותה של מציאות שקרית שבה חיים השותפים לקשר. על פניו, נראה שבלתי אפשרי להשתחרר ממה שלפעמים נחווה כמלכודת הדבש של הנרקיסיסט, והפתרון שמתחייב הוא שהשותף לקשר ימצא את עצמו וייוולד מחדש, ילמד לאהוב את עצמו בעזרת פסיכותרפיה או אובייקט מתמיר אחר בחייו.

הפרק התשיעי מציג היבט מרכזי בטיפול בנפגעי נרקיסיזם - טיפול בזעם שהם הדחיקו והחניקו ביחסים עם המתעלל. זעם מודחק מערער מבפנים את נפשו ותפקודו של הנפגע אפילו בלי שהוא מודע לכך, ולכן אחת ממטרות הטיפול היא להעלות את הנושא למודעות ולאפשר קשר עם חוויות התסכול המתמשכות ושחרורן הקונסטרוקטיבי.

הפרק העשירי מתבונן בפרדוקסים של הנרקיסיזם, שלפיהם נמצא דבר והיפוכו באדם אחד, נדבר עם ד"ר ג'קל ונחיה עם מיסטר הייד, נחווה את הקירבה הגדולה ביותר ובו בזמן את המרחק והניתוקים הקשים ביותר, מפני שהנרקיסיסט מתקרב ומתרחק, מקרב ומרחיק, בלי שהשותף לקשר יכול למצוא את עצמו ולדעת עם מי הוא בקשר - חבר או אויב?

הנרקיסיסט מדבר בכמה קולות, בהתאם למופע שבו הוא נמצא, ולמראית עין הוא נשמע ונראה הגיוני ורהוט וצודק ויודע לעורר הזדהות בקהל שלו. לכן, הקהל או "הציבור" אינו מבין מה באמת קורה בין השניים שלפניו. הוא מבין את הקונפליקט כ"סכסוך" שאפשר וצריך לפתור, ומתרשם מהמופע ומהרטוריקה של הנרקיסיסט.

פרק אחד־עשר מציג את שותפיו של הנרקיסיסט: אלו שמרצים אותו, אלו שמחכים לשווא לקבל ממנו יחס של הכרה ואהבה, לא משנה באיזו טקטיקה הם משתמשים. הפרק כולל התבוננות ב"חוקי המשיכה הבין־אישית", לפי חוקרים שונים, ומציע לראות את יצירת הזוגיות והתפתחותה כתהליך תרפויטי הדדי של שיקוף ומתן הערכה ברוח תפיסתו של קוהוט.

הפרק השנים־עשר מחדד את המבט אל יחסי תוקפן־קורבן כטראומה של התעללות שחוזרת על עצמה, מאחר שהשניים אינם מסוגלים להיפרד ולחוות התמרה ליחסים בריאים של הדדיות. הקורבן סובל מלחץ נפשי כרוני, מתקשה לחלץ את עצמו מהלפיתה של הנרקיסיסט, ולמעשה הוא חי ומתפקד במצב פוסטראומטי.

בספרי הקודם הדגשתי שיש לראות את הנרקיסיזם כהפרעה ביחסים בין־אישיים, שכן ההפרעה הנפשית של הנרקיסיסט מושלכת על אחרים משמעותיים שנושאים בנטל ההפרעה. מצב זה אינו קיים בשום הפרעה נפשית אחרת, שכן בהפרעות האחרות הבעיה גלויה לאדם ולסביבתו ולרוב מאובחנת וניתנת לטיפול. בהפרעה הזאת, האדם הלוקה בה הוא חסר בעלות ואחריות עליה; תמיד מישהו אחר אחראי ואשם בכל העוולות שהוא עצמו יוצר. הוא מקיים מראית עין של יחסי קירבה עם אנשים, אך הוא לכוד במאבק פנימי של משיכה־דחייה, שאינו מאפשר לו לקיים יחסי הדדיות וחברות תקינים ובני־קיימה עם אחרים; כולם נעשים מבולבלים מהכפילות בהתנהגות וברטוריקה של הנרקיסיסט.

הספרות המקצועית מתעדת היטב את הנרקיסיזם, אבל המעט שיודע הציבור הרחב על ההפרעה נותר בלתי מובן וחידתי. זאת, מפני שהמתעלל מציג את עצמו כאדם נורמטיבי והגיוני שנפל קורבן להתנהגות פוגענית של השותפים שלו לקשר. הפוגע הופך לקורבן ומאשים, מגייס הזדהות ותמיכה מהסביבה, לעיתים גם מלשכות הרווחה ובתי המשפט, שמבחינה רשמית לא מכירים בנרקיסיזם כהפרעת אישיות שמתבטאת בהתעללות ואלימות נפשית במשפחה. התוצאה היא שיש אנשים נרקיסיסטיים שממשיכים להתעלל בבני משפחתם בחסות שירותי הרווחה ובתי המשפט.

למרות כל החשיפה החוזרת של הנושא לציבור הרחב, ישנו קושי להבין מהי התעללות נפשית, כי היא לא משאירה "סימנים", כמו בפגיעה פיזית. לכן לרוב מתקשים להזדהות עם הנפגע. לא ממש מבינים אותו או לא מאמינים לו ובטוחים שהוא מגזים. מתקשים להזדהות עימו כקורבן ולחוש כלפיו אמפתיה, מאחר שמתקשים להבין מהי טראומה ומהי התעללות. אלו שנחשפים לאירוע התעללות נותרים אמביוולנטיים ומתקשים להבין ולשפוט את המקרה, מכיוון שאירוע כזה מעמת אותם עם פגיעות ואולי גם התעללות שהם עצמם חוו בחייהם. חוסר הבנה והזדהות כלפי מי שהחברה מתייגת אותו לשלילה גורם אפילו לתוקפנות כלפי מי שנפגע. בעבר הלא רחוק זה היה היחס לנפגעי קרבות או לנפגעות תקיפה מינית.

מקפארלן וואן דר קולק (McFarlane and van der Kolk, 1996), שני בני־סמכא עולמיים בנושא הטראומה, דנים בטראומה ובאתגרים שהיא מציבה לחברה. לא פשוט לקבל ולהכיר בקיומה של טראומה כחלק מחיינו, כי היא משקפת לנו עד כמה אנו פגיעים, ועלולה לסדוק את הביטחון שאנו רוצים לחוש בחיינו. לכן, התהליך של הקבלה וההטמעה של הפגיעות הזאת הוא כה איטי. במקרה של התעללות נפשית, הטראומה מועצמת בכמה שלבים: קודם הפגיעה בקורבן, אחר כך הכחשת הפגיעה ובהמשך הניכור של החברה. חשוב לציין, שהערפל שנותר בעקבות זאת הוא מדגרה לפסיכולוגיה של ההמון, המשתלח בכל מי שמקלקל את התסריט האידיאלי שהוא רוצה לראות בסביבתו החברתית. והרי קטע מדבריהם (בתרגום חופשי):

עבודה קלינית לימדה אותנו שהיכולת לסבול את מצוקת הקורבנות, לפחות חלקית, היא פונקציה של התמודדות טובה של אנשים עם הצרות של עצמם. כאשר הם התעמתו עם המציאות של הפגיעה והסבל שלהם, וקיבלו את הכאב של עצמם, זה בדרך כלל תורגם לסובלנות ולפעמים אפילו לחמלה כלפי אחרים. לעומת זאת, כל עוד אנשים מכחישים את ההשפעה של הטראומה האישית שלהם ומעמידים פנים שזה לא משנה, שזה לא היה נורא כל כך, או שאפשר לתרץ תירוצים למתעללים שלהם, הם צפויים להזדהות עם התוקפים ולהתייחס לאחרים באותה החומרה שבה הם מטפלים בחלקים הפצועים של עצמם. ההזדהות עם התוקפן מאפשרת להם לפסוח על אמפתיה כלפי עצמם ובהמשך גם כלפי אחרים (שם: 36).

כל אחד מאיתנו הוא עד, וכל אחד מאיתנו יודע מה המחיר שעדים משלמים על מעורבותם. ג'ודית לואיס הרמן בספרה טראומה והחלמה (1992) מתארת את מורכבות המצבים הטראומטיים ואת היחס האמביוולנטי והמתעתע של החברה לקורבנות תקיפה ואלימות. בפתיח ספרה היא כותבת:

היסטוריה משונה יש לחקר הטראומה הנפשית - היסטוריה של אמנזיה אפיזודית. תקופות של חקירה מתחלפות בתקופות של שכחה [...] אמנזיה זו המופיעה מפעם לפעם איננה פרי שינויים רגילים שבאופנה... המבקשים לחקור את הטראומה הנפשית חייבים להתייצב הן נוכח חולשת האדם בטבע והן נוכח הרע הטבוע באדם. עליהם להעיד על דברים מחרידים. כאשר מדובר באסונות טבע או ב"אצבע אלוהים", אין הם מתקשים לרחוש אהדה לנפגעים. אבל כאשר האירועים הטראומטיים הם מעשי ידי אדם, נקלעים העדים לעימות בין התוקף לקורבנו. מבחינה מוסרית אי־אפשר להישאר שווה נפש בקונפליקט הזה. העומד מן הצד נאלץ לנקוט עמדה [...] גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו. הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה (שם: 19).

מטרת הספר הנוכחי היא להנגיש את הנושא לציבור הרחב ולציבור המטפלים, שאינו מכיר את הסוגייה מקרוב, וייתכן שאינו מזהה ומאבחן את התופעה בחיי המטופלים שנפגעו מיחסים עם נרקיסיסט. אדגיש, שמאחר שהתוקפנות מוכחשת על ידי המתעלל, גם הקורבן נוטה להתכחש ולא לזהות את המקור למצוקתו. הנושא יידון להלן בפרק 12. בעקבות זאת, גם המטפל אינו מאבחן שמאחורי המצוקה הגלויה של המטופל ישנו גורם נסתר מעינינו. מטרה נוספת של הספר היא לעורר מודעות ונכונות של הציבור הרחב לגלות הבנה גם כלפי אלו שאינם מובנים להם, ואולי זו בעיקר משאלת לב. נזכור שהנרקיסיסט הוא מעין במאי שפועל מאחורי הקלעים, והקורבנות מגלים, כל אחד בזמנו ובדרכו, שהם מילאו תפקיד במחזה של המתעללים למיניהם בחייהם.

בכתיבתי השתדלתי לפשט את הדברים כדי להגיע לקהל קוראים שהנושא נוגע אליהם, הקורבנות ואלו שמטפלים בהם.

הנספח מציג קטע מייעוץ לאישה צעירה, בת לאם נרקיסיסטית, ש"יולדת את עצמה" ומגלה את זהותה העצמי