סודות קטלניים, קשרים מסוכנים

1

"אני מדברת עם דותן נאור?" צג הטלפון הראה ארבע לפנות בוקר והקול הנשי מן העבר השני נשמע מודאג ומבוהל.

ארבע בבוקר היא לא השעה שלי והאצבע החלה לנוע באיטיות, כמעט על אוטומט, לעבר אותו מקש אדום, החביב עלי, שמסיים שיחה.

"זה הטלפון של דותן? אני חייבת לדבר עם דותן נאור."

שמעתי את הנשימות שטוחות ומהירות סימן ברור לחרדה. שיחה בארבע בבוקר? "מדבר דותן," עניתי מעט בחספוס.

הקול מן העבר השני אמר, "רפי קליין מת," והיא החלה לבכות.

סדק נפער מהברק שפגע בי. במילון שלי לא קיימים משפטים כגון: "אני לא מאמין," או "זאת אולי טעות." הקול שידר עובדה אחת ברורה: רפי קליין מת. שלוש מילים בלבד והחומה הבצורה שעמלתי עליה שבועות קרסה.

מן העבר השני החל בכי עז, טורד נפש.

היה לי ברור שהמציאות מכאן ואילך תשתנה. השקט נעלם ולא יחזור להרבה זמן, אם בכלל. אם הייתי חכם באותו רגע הייתי מנתק את השיחה ושוכח מכל העניין. אלא שאותן שלוש מילים הדהדו בראשי: רפי קליין מת.

הסכר נפרץ ובין התייפחויות ליבבות שמעתי, "מה אני עושה?"

שאלה קשה והתשובה עוד יותר. הימים האחרונים עברו עלי בחוסר עשייה או אולי מוטב לנסח זאת באין עשייה. ריצות לילה ארוכות על החוף המואר של תל־ אביב, אספרסו קצר ושתיקות ממושכות בבית קפה בדרום העיר. להעלם בתוך עצמי, בתוך יום יום חדגוני, שגרתי, לא להיות תחת כוונת טלסקופית של אף אחד. ארבע בבוקר היא שעה קטלנית והיכן שהוא, מישהו, ככל הנראה, החל להניע את הכוונת לעברי.

הדלקתי את האור ליד שולחן העבודה. "מה שמך?" רגע מובהק של פתיחת תיק חקירה.

מבעד לבכי שמעתי אותה נדרכת, הנשימות במקום להירגע הפכו לטרודות ומהירות. "מיכאלה, מיכאלה וייס."

"מיכאלה, מהיכן את מתקשרת?" השאלה הביאה אותה לפרץ בכי מחודש. "מיכאלה?"

"מהדירה של רפי. רפי שוכב על הרצפה. הוא מת."

שמעתי סף של היסטריה. הלחץ שלה התעצם. הדבר האחרון שהייתי צריך הוא, שהיא תתפרק לי בזמן השיחה. אנשים שחווים מוות מול עיניהם בפעם הראשונה מתרסקים לגמרי או נכנסים לקהות חושים. זהו הרגע, שבו עובדת הסוף עולה אל התודעה ומנגנוני ההגנה נכנסים לפעולה. ידעתי שהיא עומדת מול גופה והמערכת הנפשית שלה תחת איום מוחשי מידיי. הגל הראשון של הכאב הוא חזק ובלתי צפוי ואני הייתי צריך שהיא תהיה איתי. "מיכאלה, האם את בטוחה?"

שמעתי אותה לוקחת נשימה ארוכה, נרגעת מעט והיא נשמעה אחרת לגמרי. "אני מדענית. אני מבינה מספיק. אין לו דופק. בדקתי."

יפה, חשבתי, לא רק בכיינית. "מיכאלה, אמרת שהוא שוכב על הרצפה?"

"נכון, זה מה שאמרתי. הוא בהחלט לא יושב על הכורסה."

הקול שלה היה כעת כעוס. יופי, חשבתי, הכעס יותר חזק מבכי. הרגשות החזקים שממלאים אותה מתחילים להתפרץ. זה מה שאני צריך להוציא ממנה, כוח וחוסן נפשי.

"איך היית מגדירה את התנוחה שלו? שלווה?" נשמע אידיוטי. לך תתחקר רצח בארבע לפנות בוקר ותנסה להיות מבריק. אם בשבילי לא הייתה זאת שעה מוצלחת הנחתי, שבשבילה עוד פחות.

"אם התכוונת שהוא בתנוחה של מדיטציה אז לא."

הכעסנית התחלפה לי כעת בציניקנית. עכשיו היא משדרת שאני מעצבן אותה ואיך זה שאני לא מבין את מצבה. ברור שהבנתי שנשבר לה הלב. אבל אני חשבתי על רפי שבמקום לשכב במיטה נוחר וחי הוא על הרצפה קר ודומם. "אני מבין שקשה לך. תנסי לתאר לי בכול זאת מה את רואה."

שמעתי אותה לוקחת אוויר, נרגעת מעט. "הוא שוכב בצורה משונה, מעוותת, כאילו רצה להגיע למקום כלשהו, נפל בדרך וניסה לגרור את עצמו. היד הימנית שלו שלוחה קדימה, והאצבעות..." היא עצרה לרגע ושוב נשמה במהירות, "אני לא יודעת... כמו של עוף דורס, מכווצות. נראה שהתקדם תוך כדי שהוא שורט בכוח את הרצפה."

"מיכאלה, אני צריך לשאול אותך כמה שאלות. תנסי לענות לי בצורה הברורה ביותר. אני יודע שזה לא פשוט אבל הכרחי כדי שאנסה להבין מה קרה."

"מאוד קשה לי."

"אני מבין." מה יכולתי לומר לה. שלוקח זמן להתרגל למראות של מוות? למוח נדרש זמן רב לקלוט שכולנו בני חלוף. כמה זמן לקח לי? אתה לא הופך אדיש, אתה פשוט מתרגל ומשיל את חומת המגן מפני הדבר הזה שנקרא מוות.

"אני אנסה. תן לי רגע למחות את האף." היה משהו עדין ושקול בקולה ומבחינתי זה היה סימן טוב. היא החלה להשלים עם המראה מולה, לקבל אותו והפסיקה להילחם עם השינוי שנכפה עליה. שמעתי את רשרוש חבילת המגבונים ואותה מקנחת את האף בכוח.

"אם יש שאלה לא ברורה או שמעמידה אותך במצב של אי נוחות פשוט תגידי לי."

"אני מבינה." הקול שלה עדיין רעד.

"למה את נמצאת בדירה של רפי?" עדיין, לא ידעתי אם מי אני מדבר וחשדן הייתי ונותרתי.

"הגעתי לפגישה שנקבעה לעכשיו, בעשר בבוקר." שמעתי את היומן בקול שלה. "עשר בבוקר? מאיפה את מדברת כי יש בינינו פער שעות."

"אני בבייג'ינג, בסין, ואני שש שעות קדימה ממך. אצלי עכשיו עשר ו...שבע דקות."

בייג'ינג? חשבתי, לך תתחקר רצח ממרחק של 7,133 קילומטר. גדול אפילו על שרלוק הולמס הבלש האלמותי. ניסיתי להישמע חיובי. "או.קיי. למה קבעתם פגישה ואיך נכנסת לדירה?"

"מה פירוש? אמרתי לך. קבענו פגישה כי אני עובדת עם רפי."

שוב נסערת וגם עצבנית. חשבתי שהייתי ברור אבל ניחא. "הכוונה שלי היא איך נכנסת לדירה? יש לך מפתח?" כיוונתי לדעת מה טיב היחסים ביניהם.

"אין צורך. השם שלי הופיע אצל השוער בלובי עם שעת המפגש והמעלית עולה ישר אל הפנטהאוז של רפי." כשהזכירה את השם שוב משכה באף.

בסבלנות המתנתי שתירגע. "התקשרת לעוד מישהו? למשטרה?"

"לא. רפי אמר לי, שאם חס וחלילה יקרה לו משהו שמעורר סימני שאלה הדבר הראשון שאני צריכה הוא ליצור קשר איתך. רק איתך. בזמן האחרון הוא חזר על כך יותר מפעם אחת. לפני שבועיים הוא גם בקש שאשמור את המספר שלך בחיוג מהיר."

"הייתה לכך סיבה מיוחדת?"

לרגע השתררה שתיקה מן העבר השני. "רפי היה בלחץ בתקופה האחרונה, מודאג כל הזמן," אמרה מהססת, "אני חושבת שהוא פחד."

"את יודעת למה או ממי?"

"לא בטוחה. היה לו ריב גדול עם השותפים הסינים."

"שותפים סינים?" חזרתי כמו הד, "במה רפי התעסק?"

"אתה לא יודע?" היא שאלה בתמיהה.

"ממש לא. הקשר בינינו היה רופף למדי בשנים האחרונות."

"אז למה הוא רצה שהטלפון יהיה אליך?" חשדנות התגנבה לקולה. "אתה לא איש המוסד?"

"לא." אמרתי זאת בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. את עצמי שאלתי מיד אילו עניינים היו לרפי בסין שהמוסד מודע להם ומי הם השותפים הסינים שהוא רב איתם? לא פחות מכך הטרידה אותי השאלה למה היא חושבת שאני איש המוסד. "אני אדם מן השורה. במקרה, אני חוקר פרטי."

"אז מה הקשר שלך לרפי?" החשדנות בקולה הלכה וגברה.

היה ברור שאני חייב לנסח את דברי בבהירות. מן הצד השני הייתה אישה בחרדה עמוקה בבית לא לה ואל מול גופה של מי שהיה עד לאחרונה המעסיק שלה. "אני חושב, שהייתי החבר היחיד שרפי, כנראה, סמך עליו באמת."

החזרתי את הכדור אליה והיא הגיבה נכון ומתוך סקרנות אנושית, "למה?"

"מעולם לא רציתי ממנו דבר גם כשהיה המיליונר הכי מופרע בסביבה וכולם חגגו עליו." מן העבר השני השתררה שתיקה ממושכת. נתתי לה לעכל את הדברים. אם רפי סמך עלי היא תצטרך לבטוח בי. "מיכאלה, אמרת שותפים סינים. מה היה תחום הפעילות של רפי בסין?"

"ביוטכנולוגיה, פיתוח וייצור של חיסונים."

"מה התפקיד שלך אצל רפי?"

"אני החוקרת הראשית במכון הווירולוגי של בייג'ינג, שהוא חלק מחברה בשם CIBC ראשי התיבות של 'צ'יינה יזראל ביוגנטיק קורפוריישן', חברה בבעלות משותפת של רפי ומשקיעים סינים."

שם שמספק הכי מעט מידע שניתן. "חיסונים? למה?"

"אני לא בטוחה שאני יכולה לפרט. אני לא יודעת מספיק עליך."

"אני מנסה להבין ממה וממי רפי פחד והאם יש קשר למוות שלו."

"אז אתה חושב שקיימת אפשרות שזהו מוות לא טבעי." מיכאלה נשמעה שקולה ומדודה.

אם חשבתי תחילה, שמן העבר השני ניצבת אישה שברירית והיסטרית, הרי שכעת החלה לבצבץ דמות אחרת לגמרי. השתררה שתיקה הדדית. ניסינו לעכל את מה שנזרק לחלל המרחב והמרחק שבין בייג'ינג לתל אביב, בין ישראל לסין, בינינו.

לפתע היא הוסיפה, "אני עוסקת במחקר בתורת החיסון, במיוחד בנושא יחסי גומלין בין נגיפים לקולטנים."

את הידע שלי על נגיפים ניתן לכתוב על גרגר אורז ועוד יוותר מספיק מקום למה שאני יודע על קולטנים. "שזה?"

"לנגיף יש מעטפת שבתוכה החומר הגנטי. כדי להדביק אדם הוא צריך להתחבר באופן מדויק למבנה חלבוני שנמצא בתא. אני עוסקת בתחום הצמדות הנגיף אל התא אולם מכיוון מאוד מסוים."

"והוא?"

עוד פעם שתיקה. לבסוף היא ענתה, "מהכיוון הגנטי."

עוד פחות ברור. "האם זהו כיוון מעשי כלשהו?"

היא לא ענתה.

"הבנתי," אמרתי אל תוך הדממה ששררה בטלפון. ברור שלא הבנתי. "מיכאלה, למה היית בטוחה שאני איש המוסד?"

"הישראלי היחיד שהיה מגיע באופן קבוע לפגישות עם רפי היה עמוס ואנונו, הציר לענייני חדשנות בשגרירות הישראלית בבייג'ינג."

"מה זה?" שאלתי בתמיהה, "מעולם לא שמעתי על תפקיד שכזה."

"מה שאני יודעת, שזהו תפקיד ייחודי לשגרירות בבייג'ינג, שנוסד בעקבות זיהוי החשיבות שבפיתוח הקשרים הכלכליים והמדעיים בין ישראל לסין. אלא שעמוס ואנונו לא מדען ולא מבין כלום." שמעתי את הבוז שבקולה, "הוא איש מוסד."

מעניין, חשבתי, תמיד ידעתי שרפי עשה את הונו בזכות ובאמצעות קשריו עם הממסד, הן הגלוי והן הפחות גלוי, עדיין הסתמן כאן סימן שאלה גדול. החלטתי לחזור לתיאור הזירה. "מיכאלה. תעיפי בבקשה מבט על הסביבה הקרובה ותתארי לי אותה במדויק."

"על הדלפק, שמפריד בין הסלון למטבח, יש בקבוק יין פתוח, שתי כוסות חצי מלאות וכמה מנות, משלוח של אוכל, פתוחות ולא גמורות."

מעניין מי היה האורח של רפי, חשבתי. "אני רוצה לראות זאת בעיניים שלי. בואי נעבור למצב וידאו ותובילי אותי בדירה."

בצג, לרגע נתגלו פניה, עיניים ירוקות בורקות, חיוורת, אולי בגלל הבכי, ללא איפור בלטו שפתיה המלאות. ראיתי קצוות שיער בלונד בהיר, שנפל על פניה. אם הייתי צריך להגדיר את הטיפוס, הייתי אומר מורה קלסית. "תפני את המצלמה לעבר רפי בבקשה."

שמעתי את קול הפסיעות הקלות שלה בדירה ואת הנשימה שהחלה להאיץ כשהעיניים שלה נחו שוב על גופתו של רפי. למרות המועקה היד שלה נותרה יציבה בעת שהמצלמה פנתה אל החבר היקר שלי שכעת היה מוטל ללא רוח חיים על הרצפה. רפי היה איש גדול עם ראש ביצה קרח. החיוך שתמיד היה על פניו, שכן מטבעו היה איש צחקן עם זיק שובב בעיניים, נמחק. פניו היו מכורכמות מתוך כאב עז שקפא. ראיתי בבירור את עווית הגוף הקשה, התכווצות חזקה והתקשות בתנוחה אחת. רפי היה לבוש בבגדי בית קלים, מכנסי כותנה, חולצת טי שירט גדולה ורגליו יחפות.

"אם יש משהו יוצא דופן בסלון תראי לי."

היא עשתה סיבוב עם המצלמה. "הכול נראה כרגיל."

"אולי סימנים למאבק?"

"לא. שום דבר יוצא דופן."

"תמשיכי בקשה אל שאר הדירה."

ראיתי את המצלמה נעה. היא נכנסה לחדר השינה. המיטה הייתה לא סדורה. "חשוב שלא תגעי בשום דבר." המצלמה המשיכה לטייל. "אוי," פלטה. בפתח הכניסה לשירותים הייתה שלולית של מה שנראה כקיא. בקשתי ממנה כמעט את הבלתי אפשרי. אבל אם היא הייתה עכבר מעבדה כמו שחשבתי, היא לא תיבהל. "קרבי את המצלמה."

היא קרבה.

"זה נראה לך דמי?"

"כן." אמרה בוודאות.

"מיכאלה, תקשיבי טוב. את מתקשרת למשטרה המקומית. האם היה לך בעבר מגע כלשהו עם המשטרה בסין?"

"לא." שמעתי את הבהלה מתגנבת לקולה ובצדק.

"יש לך איתך את אישור השהייה והדרכון?"

"ברור. הם תמיד איתי."

"מצוין." שמחתי שהבחורה מסודרת. "כשהמשטרה תגיע תשתדלי להיות רגועה. תגידי את האמת. בדיוק מה שספרת לי. אל תשקרי בכלום."

"למה שאשקר?" התפרצה.

"כי לאנשים בלחץ לפעמים יש נטייה לשקר. עדיף שלא תתפשי עם שקר."

"אני יודעת."

"אל תתבדחי עם השוטרים."

"אני לא טיפוס שמתבדח."

כן, חשבתי, את האמת היא נשמעה לי מדענית יבשושית למדי.

"אני צריכה להתקשר לשגרירות?"

"לא. עדיף שההודעה על המוות של רפי תגיע לשגרירות מהמשטרה המקומית."

"מה אם ישאלו אם הודעתי למישהו? מה אני אומרת על השיחה שלנו?"

"תשקרי," אמרתי בקול ברור, "ותמחקי את השיחה."

"אבל..." היא התחילה להגיד.

חתכתי אותה. "כן, לפני רגע אמרתי לך שתגידי את כל האמת. אבל אם אנחנו רוצים לדעת מה קרה לרפי ולמה הוא נמצא מת על הרצפה השיחה הזאת מעולם לא התקיימה."