מי המציא את הגלגל?

1
מי המציא את ההמצאות?

זה קרה לפני שלושה מיליון שנים, לפני התפתחות האדם.

לפני שלושה מיליון שנים

המצאת ההמצאות

באוקטובר 1960, החוקרת ג'יין גודול (Goodall), אז בת 26, ראתה קוף שימפנזה בשם דייוויד גרייבירד לוקח מקל, תולש ממנו את עליו, חופר בעזרתו בתל טרמיטים, ומלקק ממנו את החרקים שנדבקו אליו. בשבילו, ייתכן שזה היה לא יותר מארוחה קלה או חטיף, אבל לקהילה המדעית, שעד אז הגדירה את ההומו ספיינס לפי יכולתו הייחודית לשימוש בכלים, זו היתה רעידת אדמה. גודול שלחה מברק בהול לפליאו־אנתרופולוג לואיס ליקי (Leakey), שתגובתו המפורסמת היתה, "עכשיו אנחנו צריכים להגדיר מחדש מה זה כלי, להגדיר מחדש מה זה אדם, או לקבל שקופי שימפנזה הם בני אדם."

אחרי דיונים מעמיקים בהגדרה החדשה של ייחודיות המין שלנו, האנתרופולוגים התאחדו סביב היכולת של המין האנושי להשתמש בכלים כדי ליצור כלים אחרים. דייוויד גרייבירד תלש עלים ממקל כדי לצוד את הטרמיטים, אבל רק הומינינים (מונח כולל שמתייחס להומו ספיינס ולכל אבותינו הנכחדים אחרי הפיצול מהקוף) היו יכולים להמציא כלי שמטרתו היא לתלוש עלים ממקלות. ארכיאולוגים רבים ששוחחתי איתם סבורים שהיכולת לתכנן ולפתור בעיות בעזרת מכשירים מורכבים לא רק מייחדת את המין שלנו, אלא שבכמה מקרים גם הפכה את המין שלנו למה שהוא. ההמצאות שלנו אינן תוצאה של האבולוציה, הם גורסים, אלא ההסבר לנתיב האבולוציה. בכמה מקרים לפחות, הממציאים הקדומים ביותר לא רק אפשרו דרך חיים חדשה או אפשרויות קיום חדשות - כפי שהחשיבה המודרנית מתייחסת להמצאות מודרניות - אלא ממש אפשרו את האבולוציה שלנו.

זה נכון במיוחד במקרה של ההמצאה הראשונה, על ידי אם קדומה שלנו, זמן רב לפני התפתחות ההומו ספיינס.

מי היתה הממציאה הראשונה?

אקרא לה מא, כי היא היתה אמא צעירה, וכמו כל הממציאים, היא נתקלה בבעיה.

מא נולדה לפני כשלושה מיליון שנים והיתה שייכת למין קדום של אבותינו בשם אוסטרלופיתקוס. היא נולדה באפריקה, אולי במזרח אפריקה, אזור שבו נמצא ריכוז של מאובנים מהתקופה, כולל "לוסי" המפורסמת שנמצאה בשנת 1974. שלושה מיליון שנים לפני תקופתנו זה בערך אמצע הדרך בין הזמן שבו המינים שלנו התפצלו מקו השימפנזה והשימפנזה הננסי ובין ימינו, ועל כן לא פלא שמא ייצגה, בהופעתה ובהתנהגותה, את אמצע הדרך בין הומו ספיינס לשימפנזה.

גובהה היה כ-1.20 מטר, משקל גופה הגמיש כ-30 ק"ג, ולמעט פניה החלקות, היתה מכוסה כולה פרווה כהה ועבה. מא אכלה יותר בשר משימפנזה מודרנית, אבל מקורו היה בפגרים שניצודו על ידי חיות אחרות. היא לא צדה בעצמה. מא השלימה את תזונתה עם שורשים, פקעות, אגוזים ופירות. במובנים רבים, בעיני המתבונן המודרני, היא נראתה כמו שימפנזה זקופה עם שיווי משקל ממש טוב, אם מתעלמים מהשימוש הייחודי, המושכל והחדשני באבנים. כדי לייעל את עבודתה עם הפגרים, מא השחיזה אבנים וחתכה בעזרתן עצמות כדי לשאוב את תוכנן, וכך נהנתה מבשר שאוכלי נבלות אחרים לא יכלו להגיע אליו.

מא היתה קופת אדם חכמה, אבל בעיני רבים מהחתולים הגדולים של אפריקה, היא עדיין היתה טרף בעצמה. בשעות היום היא חיפשה מזון בהליכה זקופה, אבל בלילות טיפסה על עצים והצטנפה בקן כהגנה מפני טורפי הלילה. ארכיאולוגים גילו עצמות ירך וזרוע של אוסטרלופיתקוס במערות בסמוך לשלדים שלמים של טורפים, כך שברור מי אכל את מי.

הטורפים שהתעניינו במא היו רבים ומגוונים. לא היתה לה אש ולכן היתה פגיעה במיוחד לצייד שהיה דומה לפנתר של ימינו, אבל מקומה בשרשרת המזון היה כה נמוך שאפילו עופות דורסים זללו אוסטרלופיתקוסים מדי פעם.

לחוסר היכולת שלה להבעיר אש ולשלוט בה היו השלכות חשובות יותר. זה אומר שהיא אכלה בשר נא.

מערכת העיכול מפיקה פחות קלוריות ממזון נא מאשר ממזון מבושל, ובשר חי קשה הרבה יותר ללעיסה. כלומר, מא נאלצה להקדיש זמן רב יותר לליקוט ולאכילה בהשוואה להומו ספיינס המודרני. אפילו קופי שימפנזה מודרניים, ששיניהם גדולות ולסתותיהם חזקות, מקצים עד שש שעות ביממה ללעיסת מזון נא, בעוד שהתזונה המבושלת של האדם המודרני מאפשרת לו לאכול את צריכת המזון היומית ב-45 דקות בלבד. תפריט המזון הנא של מא אילץ אותה להקדיש כמעט את כל יומה לליקוט מזון ולאכילתו, תוך כדי בריחה והסתתרות מפנתרים ומעופות דורסים, טיפוס על עצים ושיטוטים בשטחים פתוחים בחיפוש אחר פגרים ופירות.

כל זה הפך קשה הרבה יותר כשמא, בתחילת שנות העשרה שלה, ילדה צאצא מרעיש, חסר אונים ונעדר יכולת ניידות.

תינוקות של מין ההומו ספיינס הם תופעה אבולוציונית מסקרנת. רוב תינוקות היונקים נולדים עם היכולת ללכת, לרוץ, או לפחות להיאחז באמותיהם. הסיבה ברורה כשמש בצהרי היום - כל יום שבו תינוק לא מצליח לעמוד בקצב, מסכן את חייו ואת חייה של אמו כאחד. תינוק של קוף קפוצ'ין יכול לאחוז בפרוותה של אמו כמעט מיד אחרי לידתו, ואילו אמא שימפנזה, שמוחה גדול יותר, צריכה לשאת את ולדה בזרועותיה, אבל רק בחודשיים הראשונים. תינוקות הומו ספיינס, לעומת זאת, לא יכולים ללכת, לזחול או אפילו להחזיק את משקל גופם בכוחות עצמם. על פניו זה אסון אבולוציוני, אבל זה החיסרון היחיד שבחוזקה הבולטת ביותר שלנו - מוח מוגדל. הסבר חלקי להארכת משך הזמן שבו אנו במצב המוחלש, הוא הזמן הדרוש לבניית טריליוני קשרים סינפטיים במוחנו. בכל קופי האדם מתרחש סחר חליפין בין מוחות גדולים לשיעור תמותת תינוקות, וכל מין הגיע לאיזון משלו. השאלה שארכיאולוגים שאלו היא כיצד הגיעו בני האדם לאיזון כה מעוות.

יש להניח, שכאשר ההומינינים התפצלו מהשימפנזה באבולוציה, התינוקות שלהם יכלו להיאחז באמותיהם זמן קצר לאחר הלידה. אבל בנקודה מסוימת זה התחיל להשתנות. כששאלתי את קארה וול־שפלר (Wall-Scheffler), ביולוגית מאוניברסיטת סיאטל, מתי היתה הנקודה שבה התחילו אמהות הומיניניות צעירות לקרוס תחת עול תינוקותיהן חסרי האונים, היא אמרה שלדעתה המעבר להליכה על שתי רגליים לפני כמעט שלושה מיליון שנים העמיד את האמהות ואת ולדותיהן בסכנה.

ההיגיון שלה פשוט. הליכה זקופה מקשה על תינוק להיאחז באמו. נוסף על כך, הליכה זקופה מכתיבה אגן ירכיים צר, כלומר תעלת לידה צרה יותר וצורך בראשים קטנים יותר לתינוקות. אבל במקום שראשיהם של ההומינינים יתכווצו ושתינוקותיהם ייוולדו עצמאיים יותר, קרה בדיוק ההפך. הראש גדל, והתינוקות נולדו חלשים אפילו יותר. היום, היחס בין גודל הראש לגודל הגוף של הומו ספיינס הוא מהגדולים ביותר בממלכת בעלי החיים, למרות ההליכה הזקופה. זוהי התרחשות משונה שביולוגים מכנים פרדוקס ההולכים על שתיים.

ההסבר האבולוציוני לפרדוקס הוא שאמהות הומיניניות כמו מא ילדו בשלב מוקדם יותר של ההיריון. אפשר לומר שתינוקה של מא נולד חודשיים או שלושה טרם זמנו, לפני שראשו יהיה גדול מדי לעבור בפתח היציאה. מאז זמנה של מא, השינוי הזה רק התחזק. אילו תינוקות של הומו ספיינס היו נולדים באותו שלב התפתחותי כמו שימפנזה, ההריונות שלנו היו נמשכים 20 חודשים. לא רק שתינוק בגודל כזה לא היה עובר בתעלת הלידה, גם העומס על גופה של האם ההרה היה רב מדי. כתוצאה מכך, בשבעת החודשים הראשונים לחייו, תינוק אנושי הוא כאילו עדיין ברחם - חסר אונים ותלוי לחלוטין באמו - בזמן שמוחו מפתח סינפסות בקצב של יותר ממיליארד לדקה.

תינוקה חסר האונים היה האתגר הקשה ביותר של מא בזמן שליקטה את מזונה. אין מין מודרני במשפחת קופי האדם, למעט המין האנושי, שבו הזכר והנקבה חולקים את עול ההורות, כך שהגיוני להניח שהיא לא קיבלה עזרה מאביו של התינוק. היא גם לא הניחה את תינוקה על האדמה ליותר מרגע או שניים, כי אין שום קוף אדם בטבע שעושה זאת. זה פשוט מסוכן מדי. אם מא היתה משאירה את תינוקה בזמן שהיא מלקטת מזון, תגובתו של התינוק היתה דומה לתגובתו של תינוק אנושי בסיטואציה דומה בימינו. בסופו של דבר, התינוק ככל הנראה כבר לא היה שם עם שובה.

לפי הראיות המצטברות, מא היתה צריכה לשאת את תינוקה בזרועותיה בששת חודשי חייו הראשונים לפחות, בזמן שרוב שעות הערות שלה הוקדשו לחיפוש מזון. איבוד האנרגיה לבדו היה מסכן חיים. וול־שפלר בחנה את הבעיה הארגונומית של נשיאת התינוק שעמדה בפניה של אם אוסטרלופיתקוסית כמו מא, וחישבה שסחיבת התינוק עלתה לה בתוספת של 25 אחוזים בהוצאת האנרגיה - הרבה יותר מהעלות האנרגטית של ההנקה, כשלעצמה כבר נטל משמעותי. להערכתה, נשיאת התינוק קשה כל כך, שהדו־רגליות עצמה היתה מחייבת מציאת פתרון.

הפתרון של מא, אמרה לי וול־שפלר, היה רעיון מהפכני ומשנה מינים. לא סתם להמציא משהו, אלא להמציא את מה שהוא ככל הנראה הכלי בעל ההשלכות מרחיקות הלכת ביותר בכל הזמנים.

היא המציאה את המנשא לתינוק.

עמדו לרשותה רק חומרי גלם פשוטים. אולי בסך הכול לולאה מצמח מטפס, כרוכה וקשורה. קשירת קשרים נראית אולי פעולה מתקדמת לאוסטרלופיתקוסית כמו מא, אבל כל הקופים הגדולים יכולים לקשור קשרים, ולכן, כמו שאמרה לי וול־שפלר, "לא נראה בלתי אפשרי שאוסטרלופיתקוס ידע לקשור לולאה פשוטה."

אם כן, המנשא לתינוק לא היה אתגר טכני כמו שהיה אתגר רעיוני. השימוש בכלי לשם יצירת כלי אחר דורש מה שקרוי בפסיכולוגיה "זיכרון עבודה" - היכולת להחזיק מידע זמין, לנתב אותו ולהשתמש בו.

זיכרון עבודה הוא דבר שאנו משתמשים בו כל הזמן. כשאנחנו יוצאים לקניות בסופר למשל, אנחנו לפעמים מדמיינים את המנה שנבשל ורוכשים את המוצרים הדרושים. אם נרכיב פאזל, ננסה לראות בדמיוננו איך הוא אמור להיראות כדי לדעת היכן למקם כל חתיכה. ככל שמשימה מורכבת מיותר שלבים, כך אנו צריכים יותר את זיכרון העבודה. בניית חלק של טיל שצריך לעבוד בתיאום עם אלפי רכיבים אחרים דורשת יותר כוח מוח מאשר קניות לארוחת ערב, אבל העיקרון זהה. מא לא יכלה לבנות טיל, אבל כשמשקלו של תינוקה הכביד עליה והיא דמיינה פתרון אפשרי, היא הפגינה ניצנים של טריק פסיכולוגי מתוחכם.

המנשא של מא הקל את חייה רק במעט, אבל קשה להפריז בתיאור השלכותיו על האבולוציה. מנשא פשוט אִפשר לתינוקות הומינינים להיות במצב של חוסר אונים לפרק זמן כמעט בלתי מוגבל, ועובדה זו, לדברי טימותי טיילור (Taylor), ארכיאולוג ומחבר הספר The Artificial Ape, לא רק שינתה את פרדוקס ההולכים על שתיים, אלא ביטלה אותו לגמרי. הפרדוקס לא קיים אם אמהות, חמושות במנשא, יכולות ללדת את התינוקות הרבה לפני שהם בשלים מכל בחינה התפתחותית אחרת. המנשא לא רק הקל על מא. הוא הסיר את הוויסות האבולוציוני של יכולת הגדילה של המוח שלנו. בכך, המנשא לתינוק שינה את מסלול האבולוציה.

זה נשמע מוגזם. זה לא. בלי המנשאים, תינוקות הומינינים חסרי אונים היו מונחים על האדמה על ידי אמהות עייפות ונטרפים על ידי פנתרים כבר מזמן. לפי ג'יין גודול, אמהות שימפנזה לא מנוסות מאבדות מחצית מוולדותיהן כשאלה אינם מצליחים להיאחז בהן. וזה במהלך חודשיים בלבד. ראשים גדולים אצל הולכים על שתיים היו אמורים להיות מבוי סתום אבולוציוני. העובדה שהם לא, נזקפת לזכות המנשא. ולזכותה של מא.

ברור שאילו היתה מא היחידה שהשתמשה במנשא לתינוק, ושאם אמהות אוסטרלופיתקוס אחרות לא היו מקדישות להמצאה יותר ממבטים תמהים, השלכותיה על האבולוציה היו אפסיות. חייה שלה היו קלים מעט יותר, וזהו.

אבל זה לא מה שקרה.

המצאתה של מא התפשטה. זמן קצר אחריה, לדברי טיילור, מוחותיהם של אבותינו עברו גדילה מואצת. הגדילה הדרמטית, שהובילה ללידת תינוקות בשלבים מוקדמים יותר ויותר של התפתחותם, לא היתה מתאפשרת בלי המנשא. ואם הרעיון של מא נפוץ לכל עבר, ניתן להניח שלאוסטרלופיתקוס כבר היו ניצנים של המיומנות שהיא אולי החשובה ביותר של ההומו ספיינס. אנחנו מין של חקיינים מדהימים.

אנתרופולוגים קוראים למיומנות הזאת "למידה חברתית", וכשחוקרים ערכו השוואות בין תינוקות הומו ספיינס בני יומם לתינוקות שימפנזה במגוון אתגרים אינטלקטואליים, הלמידה החברתית היא המיומנות שבה מפגינים בני אדם הרבה יותר כישרון. הומו ספיינס הוא מין של חקייני התנהגות, לדברי ג'וזף הנריק (Henrich), מרצה לביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת הרווארד. אנחנו צופים זה בזה, אנחנו לומדים ואנחנו מעתיקים. בעצם, אנחנו מין של גנבי רעיונות אינטלקטואליים חסרי בושה. אבל כמאפיין מובנה, לא כבאג בתוכנה.

אף אחד מאיתנו לא גאון כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, בטח לא בכל הקשור להישרדותנו. בספרו The Secret of Our Success מציין הנריק שקבוצות של חוקרים שמצאו את עצמם אבודים או נטושים במדבריות אוסטרליה או בערבות הקרח של גרינלנד, לא הציגו הישגים מרשימים. כמעט בכל מקרה, חוקרים שנקלעים לסביבות חדשות מקבלים סיוע מהמקומיים או גוועים ברעב בשל בורותם.

המסקנה, לפי הנריק, היא שכושר ההסתגלות המדהים שלנו קיים בזכות היכולת האנושית ללמוד, לחקות ולהוסיף על המצאות קטנות. אם בני אדם, כמו קופים, היו בעיקר מתעלמים מרגעי השראה של אחרים, אולי היינו תקועים עדיין באותה נישה סביבתית. אבל הודות למצוינות מתמדת בחיקוי, אנחנו לא. כל שיפור קטן שיוצר הפרט נצפה, נלמד ומאומץ על ידי הקבוצה. בממלכת בעלי החיים, אנחנו כמו גלגל שיניים שיכול לנוע בכיוון אחד בלבד. אנחנו מתקדמים באמצעות המצאות זעירות וגנֵבת רעיונות קולקטיבית.

נראה שבתקופתה של מא, יכולת החיקוי הגבוהה של ההומינינים כבר היתה קיימת, כי אוסטרלופיתקוסים אחרים בסביבתה לא התעלמו מהאלתור המוזר שלה ולא לעגו לו. הם עשו את מה שהומינינים יודעים לעשות הכי טוב. הם העתיקו.

לא רק שהשימוש הנרחב במנשא האריך מלאכותית את ההיריון והסיר את המגבלה על גודלו של המוח, הוא גם הידק את הקשר בין האם ליילוד. המנשא חיבר פיזית את התינוק לאמו באופן שאִפשר להם להתבונן זה בזה יותר זמן. ואמנם מא עדיין לא דיברה שפה שלמה, אבל היא יכלה, כמעט בוודאות, לתקשר ברמה בסיסית בדומה לשימפנזים.

גודול תיעדה תקשורת בין אמהות שימפנזה לתינוקותיהן, והקולות כללו בעיקר הוּ־הוּ קולניים כשהתינוק רוצה שירימו אותו או כשהאם רוצה שהוא יעלה על גבה. זה אולי כלום בהשוואה לקשקשת בין אמהות לתינוקות של הומו ספיינס, אבל ייתכן שהקולות שמא השמיעה לתינוקה היו הסמן המקדים למשהו מתוחכם הרבה יותר. "אימהית" - המנגינה שבה אם מדברת אל תינוקה, העוברת לסירוגין בין טון גבוה לנמוך - היא אוניברסל תרבותי. כל האמהות בכל השפות מדברות עם תינוקות באותם טונים "תינוקיים", ואנתרופולוגים סבורים ששורשיה של דרך תקשורת זו נעוצים עמוק בעברנו. יש אפילו בלשנים שמאמינים שהדיבור התינוקי הוא הד ללשון המקורית, שהתפתחה הרבה לפני התפתחות השפה. כשמא קלעה את המנשא הראשון והחליפה מבטים קרובים עם תינוקה כל היום, ייתכן שמבלי לדעת זאת היא חיזקה לנצח את הקשר הקריטי בין אם לילד.

אולי הקשר הזה הוא שהוביל לשפה, ליותר אינטראקציה חברתית, יותר אינטליגנציה והרבה יותר המצאות חכמות, אבל כל ההתפתחויות האלה ארכו אלפי שנים. מא הצליחה להקל את חייה ולשפר את סיכויי תינוקה לשרוד, אבל אין ראיה שמא או אסטרולופיתקוס אחרים פיתחו קשרים חברתיים מורכבים יותר. גם אין ראיה לכך שהם ערכו טקסים לכבוד מתיהם או זכרו אותם, אפילו במקרה שהמנוחה היתה אמא שלהם. לכן כשמא הלכה לעולמה, אף אחד לא נשא הספד או אפילו קבר את הממציאה הראשונה בעולם. במקום זאת, ייתכן שילדהּ פשוט נשא את גופתה הרחק.