רובים, חיידקים ופלדה

מבוא
למה תולדות העולם דומות לבצל?

הספר הזה מנסה לתאר בקצרה את ההיסטוריה של כולנו ב-13,000 השנים האחרונות. במרכזו עומדת השאלה למה התפתחה ההיסטוריה בדרכים אחרות בכל יבשת, ואם עובר בכם רעד מן המחשבה שמא הספר שבידכם דוגל בגזענות, אל חשש; התשובה על השאלה הזאת, כמו שתראו, אינה מסתמכת כלל על הבדלי גזע בין בני אדם. הספר מדגיש את החיפוש אחר סיבות יסוד, ומשתדל להרחיק ככל האפשר לאורך שרשרת הסיבות ההיסטוריות אל נבכי העבר.

רוב הספרים שעוסקים בתולדות העולם מתרכזים בחברות אורייניות באירו־אסיה ובצפון אפריקה. חברות ילידיות מחלקי עולם אחרים — אפריקה שמדרום לסהרה, אמריקה הצפונית והדרומית, איי דרום־מזרח אסיה, אוסטרליה, ניו גיני (גינאה החדשה) ואיי האוקיינוס השקט — אינן זוכות בדרך כלל לסיקור נרחב, והכותבים עוסקים בעיקר במה שקרה להן בשלב מאוחר מאוד של תולדותיהן, אחרי שהתגלו ושועבדו בידי בני מערב אירופה. אפילו בתוך אירו־אסיה זוכות המדינות שבמערב היבשת לסיקור נרחב הרבה יותר מסין, הודו, יפן ודרום־מזרח אסיה הטרופית ומחברות אחרות שבמזרח היבשת. גם התקופה שלפני המצאת הכתב, בסביבות 3000 לפני הספירה, אינה זוכה אלא לתיאור קצר, אף־על־פי שהיא מהווה 99.9 אחוז מתולדות מין האדם ב-5 מיליון שנותיו.

בהתבוננות הצרה הזאת בהיסטוריה של העולם יש שלושה חסרונות. ראשית, רבים בימינו מתעניינים — בצדק — בחברות אחרות מלבד אלה של מערב אירו־אסיה. אחרי ככלות הכול החברות ה"אחרות" האלה כוללות את רוב אוכלוסיית העולם ואת רוב רובן של הקבוצות האתניות והלשוניות שבו. כבר היום כמה מן החברות האלה הן מעצמות של ממש מבחינה כלכלית ופוליטית, ואחרות הולכות ונעשות כאלה.

שנית, ההיסטוריה שמאז הופעת הכתב בלבד אינה יכולה לספק הבנה עמוקה למי שמתעניינים בדרכים שבהן התעצב עולמנו. אי אפשר לומר שהחברות בכל יבשות העולם היו דומות זו לזו עד 3000 לפני הספירה, ואז פיתחו פתאום החברות שבמערב אירו־אסיה את הכתב ומאז החלו להשיג את שאר החברות גם בתחומים אחרים. אדרבה, כבר ב-3000 לפני הספירה היו חברות באירו־אסיה ובצפון אפריקה שהיו להן מערכות כתב ראשוניות, מרכזים עירוניים וממשלים מדיניים ריכוזיים. בחברות האלה היה נפוץ השימוש בכלי מתכת ובבעלי חיים מבויתים לצורכי תחבורה, גרירה והפקת כוח מכאני, והן הפיקו את מזונן מחקלאות וממשק חי. באותה תקופה, לא היו הדברים האלה קיימים ברוב אזורי היבשות האחרות; כמה מהם — לא כולם — הופיעו לימים בכמה מקומות ביבשות אמריקה ובאפריקה שמדרום לסהרה, וגם זה רק ב-5,000 השנים שלאחר מכן; ודבר מכל זה לא קרה בקרב האבוריג'ינים של אוסטרליה. די בעובדה הזאת להזהירנו ששורשי עליונותה של מערב אירו־אסיה בעולם של ימינו מקורם בזמנים קדומים עוד יותר, בעבר הקדם־אורייני שלפני 3000 לפני הספירה (במילים "עליונותה של מערב אירו־אסיה" כוונתי לעליונותן של חברות מערב אירו־אסיה עצמן ושל החברות שהולידה במרוצת השנים ביבשות אחרות).

שלישית, היסטוריה שמתמקדת בחברות מערב אירו־אסיה מתעלמת לחלוטין מן השאלה הגדולה המתבקשת: מדוע דווקא החברות האלה הן שנעשו חזקות וחדשניות מעבר לכל מידה? התשובות הרגילות מונות גורמים מיידיים, כגון עליית הקפיטליזם, המֶרקַנטיליזם, המחקר המדעי, הטכנולוגיה — וגם חיידקים מרושעים שקטלו עמים שלמים ביבשות אחרות שתושביהן באו במגע עם בני מערב אירו־אסיה. אבל למה הופיעו מרכיבי הכוח האלה במערב אירו־אסיה דווקא, ורק במידה פחותה או כלל לא במקומות אחרים?

כל מרכיבי הכוח האלה הם גורמים מיידיים ולא סיבות יסוד. למה לא שגשג הקפיטליזם בחברות הילידיות של מקסיקו, והמרקנטיליזם לא התפתח באפריקה שמדרום לסהרה, והמחקר המדעי לא העמיק שורשים בסין, והטכנולוגיה המתקדמת לא צמחה בקרב ילידי אמריקה הצפונית, וחיידקים זדוניים לא נוצרו באוסטרליה של האבוריג'ינים? מי שמבקש להסתמך על גורמים תרבותיים ייחודיים — לדוגמה, הטענה שהמחקר המדעי דוכא כביכול בסין בגלל הקוֹנפוּציוניזם, אבל התפתח במערב אירו־אסיה בזכות המסורת היוונית או היהודית־נוצרית — מוסיף להתעלם מן הצורך בהסברים יסודיים ועמוקים יותר, שהרי אפשר לשאול למה לא נולד הקונפוציוניזם במערב אירו־אסיה למשל, ומדוע לא התפתח המוסר היהודי־הנוצרי בסין? יתר על כן, הטענה הזאת מתעלמת מן העובדה שהטכנולוגיה בסין הקונפוציאנית הייתה מפותחת יותר מזו שבמערב אירו־אסיה עד סמוך לשנת 1400 לספירה.

אי אפשר להבין אפילו את החברות של מערב אירו־אסיה אם מתמקדים רק בהן. ההבדלים בינן ובין חברות אחרות מעלים שאלות מעניינות יותר, וכדי להשיב עליהן יש צורך להבין גם את כל החברות האחרות, וכך להעמיד את חברות מערב אירו־אסיה בתוך הקשר רחב יותר.

יהיו בוודאי קוראים שיחשבו שאני מתרחק הרבה יותר מדי מן ההיסטוריה המקובלת ועוסק מעט מדי במערב אירו־אסיה על חשבון אזורים אחרים בעולם. תשובתי היא שחלקי העולם האחרים יכולים ללמדנו הרבה מאוד, מפני שצמחו בהם חברות רבות ומגוונות כל כך בתוך תחום גיאוגרפי צר. קוראים אחרים אולי יסכימו עם אחד ממבקרי הספר, שכתב ברוח ביקורתית ומתוך אירוניה דקה שאני רואה את תולדות האנושות כבצל, שהעולם המודרני הוא קליפתו החיצונית בלבד ויש לקלף את גלדיו זה אחר זה כדי להגיע לכלל הבנה היסטורית. כן, ההיסטוריה של העולם היא אכן מין בצל שכזה! והסרת גלדי הבצל היא פעולה מרתקת ורבת אתגרים, ויש לה חשיבות מכרעת מבחינתנו כיום, אם רצוננו ללמוד את לקחי העבר למען העתיד.

ג'ארד דיימונד

פתח דבר

שאלתו של יאלי

מהלך ההיסטוריה היה שונה בכל אזור

ידוע שמהלך ההיסטוריה היה שונה מאוד בעמים באזורים שונים ברחבי כדור הארץ. ב-13,000 השנים שעברו מאז תום תקופת הקרח האחרונה התפתחו בכמה חלקים של העולם חברות אורייניות מתועשות שעשו שימוש בכלי מתכת, בחלקים אחרים קמו חברות איכרים לא־אורייניות בלבד, ויש מקומות שבהם נותרו על כנן חברות של ציידים־לקטים מצוידים בכלי אבן. השפעתם של ההבדלים ההיסטוריים האלה ניכרת היטב גם בעולם של ימינו, מפני שהחברות האורייניות, על כלי המתכת שלהן, כבשו והכחידו את החברות האחרות. ואף־על־פי שההבדלים האלה הם עובדת יסוד בתולדות העולם, סיבותיהם אינן ברורות עד תום ועודן שנויות במחלוקת. השאלה המבלבלת הזאת על מקורות ההבדלים האלה הוצגה לי לפני עשרים וחמש שנה בניסוח פשוט ואישי.

ביולי 1972 התהלכתי על חופו של האי הטרופי ניוּ גיני (גינאה החדשה), שם אני חוקר, בתור ביולוג, את האבולוציה של הציפורים. נודע לי שפוליטיקאי מקומי מרשים ששמו יאלי מסייר באזור באותו הזמן. יאלי ואני הזדמנו באותו היום לאותה הדרך, והוא השיג אותי. הלכנו יחד כשעה ושוחחנו.

יאלי שפע מרץ וכריזמה והיה לו ברק מהפנט בעיניים. הוא דיבר בביטחון על עצמו, אבל בה בעת שאל שאלות נוקבות רבות והקשיב בתשומת לב לתשובותיי. הנושא הראשון של שיחתנו היה סוגיה שהעסיקה את תושבי ניו גיני באותו הזמן — ההתפתחויות הפוליטיות המהירות. פפואה ניו גיני, כמו שמדינתו של יאלי נקראת כיום, עדיין נוהלה אז מתוקף המנדט שקיבלה אוסטרליה מן האו"ם, אבל שאלת העצמאות כבר ריחפה באוויר. יאלי הסביר לי מה הוא עושה כדי להכין את התושבים המקומיים לממשל עצמי.

אחרי זמן־מה שינה יאלי את הנושא והחל להציף אותי בשאלות. הוא לא יצא מעולם מגבולות ארצו והשכלתו הרשמית הסתיימה בבית הספר התיכון, אבל את סקרנותו היה קשה להשביע. בתחילה רצה לדעת במה בדיוק עוסק המחקר שלי על ציפורי ניו גיני (וכמה משלמים לי). הסברתי לו איך באו קבוצות שונות של ציפורים לניו גיני ואכלסו אותה במשך מיליוני שנים. אחר כך שאל יאלי איך יישבו אבותיו שלו את האי בעשרות אלפי השנים האחרונות, ואיך התיישב האדם הלבן בארצו ב-200 השנים האחרונות.

השיחה התנהלה ברוח טובה, אף־על־פי ששנינו היינו מודעים למתח שבין שתי החברות שיאלי ואני מייצגים. 200 שנה לפני כן עדיין חיו בני ניו גיני "בתקופת האבן", כלומר הם עדיין השתמשו בכלי אבן, דומים לכלי האבן שהוחלפו באירופה בכלי מתכת לפני אלפי שנים, ועדיין שכנו בכפרים שלא היו כפופים לשום סמכות פוליטית מרכזית. הלבנים באו, כוננו ממשל מרכזי והביאו איתם חפצים ומוצרים שבני המקום הכירו מיד בערכם, החל בגרזני פלדה, גפרורים ותרופות וכלה בבגדים, משקאות קלים ומטריות. כל המוצרים האלה קיבלו בניו גיני את השם הכולל "מטען".

מתיישבים לבנים רבים רחשו בוז גלוי לתושבים המקומיים וראו בהם "פרימיטיבים". אפילו הזוטר שב"אדונים" הלבנים בניו גיני — ב-1972 הם עדיין נקראו כך — חי ברמת חיים גבוהה הרבה יותר מזו של בני המקום, גבוהה אפילו יותר מזו של פוליטיקאי כריזמטי כמו יאלי. אבל יאלי חקר לבנים רבים כמו שחקר אותי, ואני שוחחתי עם ניו־גינים רבים בעצמי, ושנינו ידענו היטב שבממוצע הניו־גינים אינם נופלים מן הלבנים בתבונתם. יאלי בוודאי ידע זאת היטב כששאל אותי — ונתן בי עוד אחד ממבטיו הרושפים — "למה אתם הלבנים פיתחתם כל כך הרבה 'מטען' והבאתם אותו לניו גיני, ואילו לנו השחורים אין כמעט 'מטען' משלנו?"

זו הייתה שאלה פשוטה, שירדה לשורש החיים כמו שחווה אותם יאלי. אכן, עדיין יש הבדל גדול בין אורח החיים של תושב ממוצע בניו גיני ובין זה של אירופאי או אמריקני ממוצע. הבדלים גדולים מן הסוג הזה קיימים בין עמים אחרים בעולם. לפערים העצומים האלה יש בוודאי סיבות כבדות משקל, ולכאורה הן ברורות מאליהן.

אבל שאלתו הפשוטה לכאורה של יאלי אינה פשוטה כלל, ובאותו הזמן לא הייתה לי תשובה. היסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה הזאת. רובם אפילו אינם שואלים אותה עוד. בשנים שעברו מאז אותה שיחה ביני ובין יאלי למדתי וכתבתי על צדדים אחרים של התפתחות האדם, תולדותיו ולשונותיו. הספר הזה נכתב עשרים וחמש שנים לאחר מכן, והוא מנסה להשיב על שאלתו של יאלי.

*

אמנם שאלתו של יאלי נגעה רק להבדלים ברמת החיים בין ילידי ניו גיני ובין לבנים אירופאים, אבל אפשר להרחיב אותה ולבחון שורה ארוכה יותר של ניגודים בעולמנו היום. עמים שמוצאם באירו־אסיה, בייחוד עמים שעדיין חיים באירופה ובמזרח אסיה, ובכללם אלה שהועתקו לאמריקה הצפונית, שולטים בעולם המודרני בעושרם ובכוחם. עמים אחרים, ובהם רוב עמי אפריקה, כבר השתחררו משלטונם הקולוניאלי של בני אירופה, אבל הם עדיין מפגרים הרבה מאחור בעושרם ובכוחם. ועמים בקבוצה שלישית, בהם התושבים הילידיים של אוסטרליה, אמריקה הצפונית והדרומית והקצה הדרומי של אפריקה, אינם שולטים עוד אפילו בארצותיהם; הם נטבחו, שועבדו, ובכמה מקרים אפילו נכחדו כליל בידי המתיישבים מאירופה.

אפשר אפוא לשוב ולנסח את שאלת חוסר השוויון בעולם כך: מדוע התפזרו העושר והכוח כמו שהתפזרו ולא בדרך אחרת? לדוגמה, למה לא נעשו הילידים האמריקנים, האפריקנים והאבוריג'ינים של אוסטרליה לשליטי העולם, ולא קטלו ושִעבדו או השמידו את בני אירופה ואסיה?

לא קשה ללכת עם השאלה הזאת צעד אחד לאחור. כבר בשנת 1500 לספירה, כשהתפשטותה הקולוניאלית של אירופה הייתה בראשיתה, ניכרו הבדלים גדולים בין העמים שישבו ביבשות השונות, בארגונם הפוליטי ובטכנולוגיה שלהם. ברוב שטחי אירופה, צפון אפריקה ואסיה שכנו מדינות או אימפריות מצוידות בכלי מתכת, כמה מהן על סף התיעוש. שני עמים ילידיים באמריקה, האצטקים והאינקה, שלטו באימפריות גדולות בעזרת כלי אבן. חלקים מאפריקה שמדרום לסהרה התפצלו למדינות קטנות או לשבטים והיו מצוידים בכלי ברזל. רוב העמים האחרים — ובהם כל העמים באוסטרליה ובניו גיני, תושבי איים רבים באוקיינוס השקט, בחלקים גדולים באמריקה הדרומית והצפונית ובאפריקה שמדרום לסהרה — היו מאורגנים בשבטים והתפרנסו מעבודת אדמה, וכמה מהם אפילו היו ציידים־לקטים שהשתמשו בכלי אבן.

מובן שההבדלים הטכנולוגיים והפוליטיים האלה בשנת 1500 לספירה הם הגורמים הישירים שעומדים ביסוד חוסר השוויון השורר בעולם כיום. אימפריות חמושות בנשק פלדה יכלו לכבוש או להשמיד שבטים שנשקם היה עשוי אבן ועץ. אבל איך הגיע העולם למצבו הזה ב-1500 לספירה?

אפשר בקלות ללכת עם השאלה הזאת עוד צעד לאחור, על סמך ההיסטוריה הכתובה והממצאים הארכיאולוגיים. בסוף תקופת הקרח האחרונה, בסביבות 11,000 לפני הספירה, היו כל בני האדם בכל היבשות ציידים־לקטים. קצב התפתחות שונה ביבשות השונות בין 11,000 לפני הספירה ל-1500 לספירה הוא שגרם לפערים הטכנולוגיים והפוליטיים הגדולים של 1500 לספירה. באירו־אסיה, בחלקים גדולים של אמריקה ובאפריקה שמדרום לסהרה התפתחו אט־אט החקלאות, המרעה, עיבוד המתכות והארגון הפוליטי המורכב, בזמן שהאבוריג'ינים של אוסטרליה ורבים מילידי אמריקה נותרו ציידים־לקטים. בכמה מקומות באירו־אסיה, ובנפרד גם באזור אחד באמריקה, התפתח כתב. אבל כל החידושים האלה הופיעו באירו־אסיה מוקדם יותר מבמקומות אחרים. לדוגמה, הייצור ההמוני של כלי ארד, שהיה בראשיתו בהרי האנדים של אמריקה הדרומית במאות שלפני 1500 לספירה, כבר היה נפוץ בחלקים של אירו־אסיה כ-4,000 שנים לפני כן. טכנולוגיית האבן של הטַסמָנים, שחוקרים מן המערב נתקלו בה ב-1642 לספירה, הייתה פשוטה יותר מזו שנפוצה באירופה בתקופת האבן הקדומה העליונה, עשרות אלפי שנים לפני כן.

עכשיו אפשר סוף־סוף לנסח את שאלת אי־השוויון בעולם המודרני כך: מדוע התפתחו בני האדם בקצב שונה כל כך בכל יבשת? קצב ההתפתחות השונה הוא הדפוס הרחב ביותר של ההיסטוריה והוא נושאו של הספר הזה.

אמנם הספר הזה עוסק בסופו של דבר בהיסטוריה ובפרהיסטוריה, אבל הוא אינו אקדמי גרידא אלא יש לו גם חשיבות מעשית וחשיבות פוליטית רבות מאוד. יחסי הגומלין שבין העמים בעולם במהלך ההיסטוריה הם שעיצבו את העולם המודרני, באמצעות כיבושים, מגפות והשמדת עמים. ההתנגשויות האלה חוללו הדים שעדיין לא שככו לחלוטין גם אחרי מאות שנים רבות, והם עדיין מהדהדים באזורים המסוכסכים ביותר בעולם כיום.

לדוגמה, חלקים גדולים של אפריקה עודם נאבקים עם מורשת הקולוניאליזם. באזורים אחרים — כגון מקסיקו ורוב אמריקה התיכונה, פרו, קלדוניה החדשה, ברית המועצות לשעבר וחלקים מאינדונזיה — שוררת תסיסה אזרחית ומתחוללות מלחמות גרילה, שבהן ניצבות אוכלוסיות ילידיות גדולות כנגד ממשלות ששולטים בהן צאצאיהם של כובשים פולשים. אוכלוסיות ילידיות רבות אחרות, כגון תושבי הוואי, האבוריג'ינים של אוסטרליה, ילידי סיביר והאינדיאנים בארצות הברית, בקנדה, בברזיל, בארגנטינה ובצ'ילה התמעטו כל כך מחמת הכחדות ומגפות עד שמספרן נופל מאוד ממספרם של צאצאי הפולשים. ואף־על־פי שהיום אין בכוחם לפתוח במלחמת אזרחים הם עומדים על זכויותיהם, ומקבלים אותן יותר ויותר.

נוסף על ההדים הפוליטיים והכלכליים האלה של התנגשויות בין עמים בעבר יש גם הדים לשוניים — בייחוד היעלמותן הצפויה של רוב 6,000 השפות שעדיין נותרו בעולם. את מקומן של השפות שייעלמו יתפסו האנגלית, הסינית, הרוסית ועוד כמה לשונות שמספר דובריהן גדל מאוד במאות השנים האחרונות. כל הבעיות האלה, שעולמנו מוטרד בהן כיום, נובעות מן המסלולים השונים של ההיסטוריה המשתמעים משאלתו של יאלי.

אבל לפני שנחפש תשובות על שאלתו של יאלי עלינו לעצור לרגע ולתת את דעתנו על כמה דעות שמתנגדות לעצם הדיון. יש מי שנפגעים מן העיסוק בשאלה, והתנגדותם נובעת מכמה סיבות.

לפי אחת הדעות האלה, אם נצליח להסביר איך נעשו כמה בני אדם שליטים על בני אדם אחרים, האם לא יהיה בכך לכאורה כדי להצדיק את השליטה הזאת? האם לא ישתמע מכך שהתוצאה הזאת בלתי נמנעת, ומכאן שאין טעם לנסות ולשנות אותה כיום? טענה שכזאת מסתמכת על הנטייה הנפוצה לבלבל בין הסבר לתופעה ובין הצדקת התוצאה או קבלתה. השימוש שאנו עושים בהסבר היסטורי הוא שאלה נפרדת מן ההסבר עצמו. בדרך כלל ההבנה משמשת אותנו כדי לנסות ולשנות את התוצאה ולא כדי לחזור עליה ולהנציחה. זאת הסיבה שפסיכולוגים מנסים להבין את הלכי נפשם של רוצחים ואנסים, היסטוריונים חברתיים משתדלים להבין את הסיבות להשמדות עם ורופאים מבקשים לעמוד על גורמיהן של מחלות. כל החוקרים האלה אינם מתכוונים להצדיק רצח ואונס, השמדת עם ומחלות; אדרבה, הם מבקשים להיעזר בהבנת שרשרת הסיבות כדי לקטוע אותה.

שנית, האם הדיון בשאלתו של יאלי אינו כרוך בגישה שמעמידה את אירופה במרכז ההיסטוריה, בהאדרה של בני מערב אירופה ובעיסוק כפייתי בעליונותם של בני מערב אירופה ואמריקה האירופית בעולמנו כיום? הלוא העליונות הזאת אינה אלא תופעה בת־חלוף של מאות השנים האחרונות, וממילא היא הולכת ונעלמת עכשיו עם עלייתן של יפן, סין ודרום־מזרח אסיה? לאמיתו של דבר יעסוק הספר בעיקר בעמים שאינם אירופיים. לא נתמקד אך ורק ביחסי הגומלין שבין אירופאים ללא־אירופאים אלא נבחן גם את יחסי הגומלין שבין כל מיני עמים לא אירופיים — בייחוד העמים הילידיים שחיו באפריקה שמדרום לסהרה, בדרום־מזרח אסיה, באינדונזיה ובניו גיני. לא זו בלבד שאין בכוונתנו להאדיר את העמים שמוצאם במערב אירופה, אלא נַראה שאת היסודות הבסיסיים ביותר בתרבות מערב אירופה גיבשו עמים אחרים שחיו במקומות אחרים וייבאו אותם לאחר מכן למערב אירופה.

שלישית, יש מי שטוענים שמילים כגון "תרבות" וביטויים כמו "עליית התרבות" מעוררים את הרושם המוטעה שתרבות היא דבר טוב, ציידים־לקטים שבטיים הם עלובים ומסכנים, וההיסטוריה של 13,000 השנים האחרונות היא מסכת של התקדמות עקבית אל אושר אנושי גדול יותר. לאמיתו של דבר איני סבור שהמדינות המתועשות "טובות יותר" משבטי ציידים־לקטים, ואיני יוצא מהנחה שנטישת אורח החיים של הציידים־הלקטים והמרתו בחיים במדינות המיוסדות על ברזל פירושה "קדמה", או שכך נעשה האדם מאושר יותר. לאחר שחייתי גם בערים גדולות בארצות הברית וגם בכפרים קטנים בניו גיני, הרושם האישי שלי הוא שלאותן "ברכות" כביכול שמביאה איתה התרבות יש גם חסרונות. לדוגמה, לעומת הציידים־הלקטים, תושבי המדינות המתועשות המודרניות נהנים מטיפול רפואי טוב יותר, מסיכוי נמוך יותר למות עקב מעשה אלימות ומחיים ארוכים יותר, אבל הם מקבלים הרבה פחות תמיכה חברתית מחברים ומבני המשפחה המורחבת. מה שמניע אותי לחקור את ההבדלים הגיאוגרפיים האלה שבין חברות אדם אינו הרצון להעלות על נס חברה מסוג אחד לעומת חברה מסוג אחר אלא להבין את מהלך ההיסטוריה.

האם באמת יש צורך בעוד ספר כדי להשיב על שאלתו של יאלי? האם איננו יודעים כבר את התשובה? ואם כן, מהי?

ההסבר הנפוץ ביותר כרוך, במפורש או במרומז, בהשערה שיש הבדלים ביולוגיים בין עמים. במאות השנים שעברו מאז 1500 לספירה, משעמדו החוקרים בני אירופה על ההבדלים הגדולים בטכנולוגיה ובארגון הפוליטי שבין עמי העולם, הם הניחו שההבדלים האלה נובעים משוני ביכולות המוּלדות. עם עליית הדרוויניזם נוסחו ההסברים האלה מחדש לפי עקרונות הברירה הטבעית וההתפתחות האבולוציונית. עמים בעלי טכנולוגיה פרימיטיבית נחשבו לשרידים אבולוציוניים של אבותינו הקופים, ונישולם בידי מתיישבים מחברות מתועשות לא היה אלא דוגמה מוחשית להישרדותם של הכשירים ביותר. וכשהתפתחה הגנטיקה נוסחו ההסברים מחדש, הפעם במונחים גנטיים. בני אירופה נחשבו בעיני עצמם לנבונים מן האפריקנים, ובייחוד נבונים מן האבוריג'ינים של אוסטרליה, וייחסו זאת למטענם הגנטי.

מגזרים גדולים בחברה המערבית בימינו מתנערים בפומבי מן הגזענות, אבל רבים מבני המערב (אולי רובם!) עדיין מקבלים את ההסברים הגזעניים, שלא בפומבי או שלא מדעת. ביפן ובארצות רבות אחרות הסברים שכאלה עדיין מופצים בגלוי ובלי כל הסתייגות. כשסוגיית האבוריג'ינים עולה לדיון, אפילו אמריקנים, אירופאים ואוסטרלים לבנים משכילים משערים שיש משהו פרימיטיבי באבוריג'ינים עצמם. הם בוודאי נראים שונים מן הלבנים. רבים מצאצאי האבוריג'ינים שנשארו בחיים אחרי עידן ההתיישבות האירופית מתקשים היום להצליח הצלחה כלכלית בחברה הלבנה של אוסטרליה.

הנה טענה אחרת, משכנעת לכאורה: מהגרים לבנים שבאו לאוסטרליה הקימו בה מדינה דמוקרטית, אוריינית, מתועשת, ריכוזית מבחינה פוליטית, מבוססת על כלי מתכת וייצור מזון. הם חוללו את כל זה בתוך 100 שנה מיום בואם אל היבשת, שהאבוריג'ינים חיו בה חיים שבטיים של ציידים־לקטים נטולי מתכות במשך 40,000 שנה לפחות. לפנינו אפוא שני ניסויים עוקבים בהתפתחות האדם, שאירעו באותה סביבה בדיוק, וההבדל היחיד ביניהם הוא בני האדם שחיו בסביבה הזאת. איזו הוכחה נדרשת עוד כדי להראות שההבדל בין חברת האוסטרלים האבוריג'ינים ובין החברות המערביות נובע מהבדל בין העמים עצמם?

על ההסבר הגזעני הזה יש להשיב ולומר שהוא שגוי ומגונה. אין ראיות מוצקות לקיומם של הבדלי תבונה בין בני אדם, שמקבילים להבדלים בטכנולוגיה. לאמיתו של דבר, כמו שאסביר מייד, אנשי "תקופת האבן" שחיים בימינו נבונים בממוצע יותר — לא פחות — מבני העמים המתועשים. כל כמה שהאמירה הזאת נשמעת כפרדוקס, נראה בפרק 15 שאין לזקוף לזכותם של המהגרים הלבנים שבאו לאוסטרליה, כמו שמקובל, את ההישג של בניית חברה מתועשת ואוריינית שניחנה בכל המעלות שהוזכרו לעיל. וחוץ מזה, העמים שעד לא מזמן השתמשו בטכנולוגיה פרימיטיבית — כמו האבוריג'ינים של אוסטרליה וילידי ניו גיני — לומדים בקלות להפעיל טכנולוגיה תעשייתית כשניתנת להם ההזדמנות לעשות זאת.

פסיכולוגים קוגניטיביים השקיעו מאמץ רב בחיפוש הבדלים במנת המשכל בין בני עמים שחיים באותה ארץ אבל מוצאם הגיאוגרפי שונה. במשך עשרות שנים השתדלו פסיכולוגים אמריקנים לבנים רבים להוכיח שאמריקנים־אפריקנים נבונים מלידה פחות מלבנים אמריקנים שמוצאם מאירופה. אבל כידוע, ההשוואה הזאת נעשתה בין בני אדם שנבדלים מאוד בסביבות החברתיות שמהן באו ובאפשרויות ההשכלה שעמדו לפניהם. העובדה הזאת מקשה עוד יותר לבדוק את ההשערה שהבדלים בתבונה הם שעומדים ביסוד הפער הטכנולוגי. ראשית, אפילו היכולות הקוגניטיביות שלנו בתור בוגרים מושפעות מאוד מן הסביבה החברתית שבתוכה עברו עלינו שנות ילדותנו, מה שמקשה על כל ניסיון לעמוד על השפעתם של גורמים גנטיים. שנית, בדיקות של היכולת הקוגניטיבית (כגון מבחני מנת משכל) נוטות למדוד כישורי למידה תרבותית ולא תבונה טהורה מוּלדת, תהיה מה שתהיה. בגלל ההשפעות הידועות האלה של סביבת הילדות והידע הנלמד על התוצאות של מבחני מנת משכל, נכשלו עד כה מאמציהם של הפסיכולוגים למצוא הוכחה משכנעת לטענה שמנת המשכל של עמים לא־לבנים נמוכה יותר מסיבות גנטיות.

דעתי שלי על המחלוקת הזאת התגבשה בשלושים ושלוש השנים של עבודתי עם ילידי ניו גיני, בחברות ילידיות מתפקדות שעדיין שומרות על מסורתן. כבר בראשית עבודתי איתם התרשמתי שבממוצע הם נבונים, ערניים, מיטיבים להתבטא ומתעניינים בדברים ובבני אדם שסביבם יותר מן האירופאי או האמריקני המצוי. בכמה משימות שסביר לשער שהן משקפות צדדים של תפקוד המוח, כגון היכולת ליצור מפה שכלית של סביבה לא מוכרת, הם מיומנים הרבה יותר מאנשי המערב. מובן שהניו־גינים נוטים שלא להצטיין במשימות שהמערביים התאמנו לעשותן משחר ילדותם. לכן כשכפריים מאזורים נידחים בניו גיני מבקרים בערים הם נראים לאנשי המערב מטופשים, אבל באותה מידה אני כנראה נראה מטופש בעיני הניו־גינים כשאני הולך איתם לג'ונגל ומציג יכולת דלה במשימות פשוטות (כגון להיצמד לשביל בג'ונגל או לבנות מחסה), שהניו־גינים הוכשרו לעשותן מאז ילדותם.

קל להבחין בשתי סיבות למה התרשמותי מתבונתם של בני ניו גיני נכונה. ראשית, זה אלפי שנים האירופאים חיים בחברות מאוכלסות בצפיפות שיש בהן ממשל ריכוזי, משטרה ובתי משפט. בחברות האלה היו מחלות מגפתיות מידבקות (כגון אבעבועות שחורות) גורם התמותה העיקרי במהלך ההיסטוריה, ואילו מעשי רצח לא היו נפוצים יחסית, ומלחמות היו היוצא מן הכלל ולא הכלל. רוב האירופאים ששרדו במגפות קטלניות ניצלו גם מגורמי מוות פוטנציאליים אחרים והעבירו את הגנים שלהם לדור הבא. גם היום, רוב התינוקות שאינם מתים בלידתם במערב שורדים, גדלים בשלום ומתרבים, בלי תלות ברמת התבונה שלהם ובמטען הגנטי שהם נושאים. לעומת זה חיו הניו־גינים בחברות קטנות מכדי שיתפתחו בהן מחלות מגפתיות שמאפיינות ריכוזי אוכלוסייה גדולים, אבל הם סבלו משיעור גבוה של תמותה עקב רציחות, מלחמות שבטיות חוזרות ונשנות, תאונות וקשיים בהשגת מזון.

לבני אדם נבונים יש סיכויים טובים יותר להינצל מגורמי תמותה כמו אלה שפעלו בחברות המסורתיות של ניו גיני. לעומת זה סיכויי התמותה ממחלות מגפתיות בחברה המסורתית של אירופה לא היו קשורים כלל לתבונה, אלא ליכולת עמידה גנטית שתלויה במפרט הכימי של הגוף. לדוגמה, בעלי סוג דם B או O עמידים יותר בפני אבעבועות שחורות מבעלי סוג דם A. מכאן שהברירה הטבעית שקידמה גֶנים של תבונה הייתה נמרצת הרבה יותר בניו גיני מבחברות הצפופות והמורכבות יותר מן הבחינה הפוליטית, שם פעלה הברירה הטבעית בכוח רב יותר על הכימיה של הגוף.

חוץ מן הטיעון הגנטי הזה יש עוד סיבה למה נעשו הניו־גינים נבונים יותר מילידי המערב. ילדים אירופאים ואמריקנים בימינו מבלים חלק גדול מזמנם בהאזנה לרדיו ובצפייה פסיבית בטלוויזיה ובסרטים. בבית אמריקני ממוצע מקלט הטלוויזיה פועל שבע שעות ביממה. לעומת זה, לילדים ניו־גינים אין בסביבתם המסורתית כמעט שום אפשרות לבידור פסיבי, והם מעבירים את רוב רובן של שעות הערות שלהם בעשייה פעילה, כגון שיחות ומשחקים עם בוגרים ועם ילדים אחרים. רובם המכריע של המחקרים על התפתחות הילד מדגישים את חשיבותם של גירויים ופעלתנות בימי הילדות על ההתפתחות השכלית, ואת הנזק הנפשי הבלתי־הפיך הכרוך בהיעדר גירויים בשנות הילדות. העובדה הזאת בוודאי מוסיפה מרכיב לא־גנטי ליתרון הממוצע בתפקודם השכלי של בני ניו גיני.

יוצא אפוא שמן הבחינה הגנטית הניו־גינים עולים כנראה על ילידי המערב, והם בוודאי טובים מהם בהימנעות מן החסרונות ההתפתחותיים הקשים שהם נחלת רוב הילדים הגדלים היום במדינות המתועשות. על כל פנים אין אפילו רמז לנחיתות אינטלקטואלית של בני ניו גיני, שהייתה יכולה להיות התשובה על שאלתו של יאלי. אותם שני גורמים שמניתי, הגורם הגנטי וחינוך הילדים, מבדילים כנראה לא רק בין הניו־גינים ובין תושבי המערב, אלא בין ציידים־לקטים וחברות לא־טכנולוגיות בכללותן ובין חברות טכנולוגיות מתקדמות. ההנחה הגזענית המקובלת מתהפכת אפוא על פיה. אבל איך קרה שתושבי אירופה, למרות נחיתותם הגנטית המשוערת ולמרות כשלי ההתפתחות הברורים שלהם (בימינו), הגיעו בכל זאת למצב שיש להם "מטען" רב הרבה יותר? למה נקלעו הניו־גינים לפיגור טכנולוגי למרות מה שנראה לי כתבונתם העדיפה?

*המשך הפרק בספר המלא*