לטוס נמוך לראות רחוק

הקדמה

27.3.2020
שנת הקורונה.

יושבים בבית, בבידוד מרצון.

לפני עשרה ימים, כשחגגנו - שוש ואני - את יום הולדתי ה-80, נכנסנו לקבוצת סיכון שמוטב שתשהה בבידוד.

גם אז, בגיל 30, הייתי בקבוצת סיכון. כשיצאנו מהבית, היו סיכויים לא קטנים שלא נחזור, כמו תמיר ועופר איילי ועמית ודוד... כמו רבים. גם בגיל 40 ו-50 ועד 56, כשהפסקתי לטוס, לא קרה שיצאתי מהבית בלי להתפייס קודם כי "יש סיכוי שזו פרידה לתמיד". כמו עמי השכן, שעבר באותו בוקר מול הבית, ושוש, שעבדה בגינה, שאלה אותו לאן הוא הולך, כי נחמה אשתו אמרה לה שעמי בחופש. עמי ענה לה שיש תחרות מקלענות בטיסה, ושהוא, מפקד טייסת סקייהוקים, חייב להשתתף בה. הוא אמר לשוש "שלום" - ולא חזר.

ובכל יום הולדת אמרנו ״הנה עברנו עוד שנה״, וספרנו את ה"כמעט ו..." - מה שנקרא בחיל האוויר ״כמעט ונפגע״, כשאתה מספר לכולם שקרה לך משהו ויצאת ממנו ונשארת בחיים ושלם, כדי שגם אחרים יוכלו להיחלץ ולהישאר בחיים ושלמים.

ובגיל 56, כשהפסקתי לטוס ופרשתי מקבוצת הסיכון ההיא, הבטנו שוש ואני לאחור ואמרנו: ״וואלה, עברנו את זה בשלום״. מזל.

״היו רבים שלא היה להם את המזל הזה״, אמרתי לה.

היא הביטה בי, שתקה לרגע ושאלה: ״רק מזל?״

"גם", עניתי לה. "גם מזל".

תודה מיוחדת לשוש דגן ולגליה אלוני־דגן (אין קשר משפחתי) על שחברו והיו "קבוצת לחץ" בתחום בקרת האיכות.

ילדות ונעורים

להורים לא היה זמן בשבילנו; הם היו עסוקים בבניין הארץ.

ולנו, הילדים, זה היה גן עדן.

גדלנו חופשיים, בנינו לעצמנו את המשחקים, התרוצצנו בין חבילות החציר והקש שבמתבן ובין שקי החיטה והשעורה שבגורן. אספנו עקרבים לשיעורי טבע וגם סתם ככה. הרגנו נחשי צפע שגילינו בין השיחים כשאספנו מלפפונים, או בין חבילות החציר והקש ושקי התבואה. התחרינו בינינו מי יביא למנהל המִכוורת יותר דַבּוּרים מתים - צרעות ענקיות שהיו טורפות את דבורי הדבש - כדי לקבל כתגמול חלות דונג נוטפות דבש.

ובחגים... בחגים היינו לובשים מכנסי חאקי וחולצה לבנה והולכים לעץ הדוֹמים, שליד בית הכנסת של הכפר, ומקשיבים לשירה שבקעה משם, מחכים בקוצר רוח לתפילת כל נדרי, ובעיקר לתקיעת השופר. רעש הטרקטור שחרש באותו זמן את השדות - כי היה דחוף להכין את האדמה לזריעה בטרם יֵרד הגשם הראשון - לא הפריע לתוקע בשופר, ותקיעת השופר לא הפריעה לטרקטוריסט.

אחרי הגשם רצנו בשדות ואספנו פטריות. הבאנו אותן הביתה כדי שאמא תכין עמן חביתה מביצים שבורות שקיבלנו בצרכנייה, כי את השְׁלֵמות מכרו ל"תנובה". משכנו גזר מהאדמה, ניגבנו במכנסיים - ואכלנו. עשינו לנו רוגטקות מענפי עצים ומרצועות גומי וצלפנו בהן בזרזירים, שהיו - לפעמים - הבשר היחיד שאכלנו. יצרנו רובים שיָרו פירות אזדרכת ו"מרגמות" שהעיפו ענפים ישרים ששברנו מהעצים בחורשה שסביב הכפר, שבה התנהלו גם הקרבות והמלחמות, וחלמנו על הגיוס לצה"ל.

בנעורינו זכינו והיו לנו שלושה מורים שהטביעו בנו את חותמם. אחד מהם היה שמואל בן־ארצי ההומאני, שלימד אותנו עברית ודקדוק, ספרות ותנ"ך, ונדמה לי שהיה שמח אלמלא הייתי תלמיד שלו, אבל תפיסת עולמו ההומאנית נשארה הבסיס הערכי של חיי.

לימים, כשהייתי קצין חינוך ראשי של צה"ל, עברתי ליד טבעון, שם הוא גר, והחלטתי להיכנס אליו. ידעתי שאני חב למורה שמואל כמה "חתיכות" בפאזל הזה שנקרא "אני והחינוך".

הוא קיבל את פני בשמחה ונזכרנו באותם ימים. הוא התפלא ששוש ואני עדיין נשואים וצחק כשנזכר איך גורשתי מבית הספר בכיתה ה', לאחר שהכיתי אותה. הוא אמר לי את מה שאמרו כולם, וידענו שאמרו: הם היו בטוחים שחיי הנישואים האלה ישרדו שתי מריבות וחצי, ונתגרש.

"כן", אמרתי. "אני זוכר שממש לא סבלת אותי כשהייתי תלמיד שלך".

שמואל, שהיה תמיד עדין ונזהר בכבודם של אנשים, ענה בכמעט־בהלה, "מה פתאום, לא נכון!"

"שמואל, בחייך", אמרתי לו בחיוך. "אני זוכר שהיית נכנס לכיתה, מביט בי - והתיעוב נשקף מעיניך". אולי הגזמתי ב"תיעוב", אבל אכן היו פעמים ששמואל נכנס לכיתה, ובעיניו ראיתי שהוא מייחל שלא אהיה שם. הייתי פרא. "אבל זה בסדר, שמואל", אמרתי לו. "זה שאני קצין חינוך ראשי של צה"ל, זה גם בגללך".

והיה המורה ישראל ויסר, שלימד אותנו מקצועות ריאליים ואת חשיבות ההקפדה והדייקנות. והיה גם המנהל, איש חינוך מיושן, שממנו למדתי עד כמה סמכות יכולה להיות עניין מזיק.

והיו גם כמה חברי מושב שסימְנו את עצמם, באישור "אסיפת החברים" - המוסד העליון של הקולקטיב - כמחנכי דור העתיד. הם טענו שעשר שנות "לימודי ליבה" מספיקות לדור חקלאֵי העתיד, והמליצו כי השנה ה-11 תוקדש ללימוד חקלאות מעשית: הם קבעו שרפתן ילַמד אותנו על פָּרות ופלאח ילמד אותנו על גידולי שדה (במקרה שלנו, שניהם היו אותו אדם). ועדת החינוך אישרה את ההמלצה, והאסיפה הכללית חתמה.

כך, בגיל 16, מצאתי את עצמי דוהר על טרקטורים בשדות וחולם על שירות קרבי בצה"ל. כולם הלכו לצנחנים. אני חשבתי שהשייטת, הקומנדו הימי, זה המקום שלי.

הורים

עד גיל 18 לא ידעתי אם אבא הוא באמת אבא שלי.

״יש לך אף חורק", הקניט אותי דוד, ילד מהכיתה מעלי, כשישבנו בתחילתו של החופש הגדול על פלטפורמה נגררת טרקטור ואספנו מזרנים, כדי שיישַלחו לבניין בית הספר בקריית חיים, שבו עמדנו לבלות את קייטנת הקיץ השנתית.

"אף חורק?" שאלתי. דוד נבהל ממה שאמר וגמגם משהו, וילד אחר שעמד קרוב אליו ושמע את דבריו, התנדב להבהיר: "הוא אמר שיש לך אב חורג".

זה קרה שוב כשעמדנו, כמה ילדים מהכיתה, באולם הנשפים של הכפר. היינו אז בכיתה ו', ועשינו מה שעשינו תמיד: שתִינו את שאריות היין מהבקבוקים שנשארו מהנשף של ליל אמש. הבולגרים הם אנשים שמחים. הם ערכו הרבה נשפים, ובכל נשף שתו יין. וכמו שהרבו לשתות, כך השאירו אחריהם גם הרבה שאריות.

באותו בוקר, לאחר הנשף ההוא, בדרכנו לבית הספר, הלכנו ל"אולם" - כך קראנו לבית העם של הכפר - וכדרכנו שתִינו את מה שנשאר. היין עלה לי לראש וסחרר את מחשבותי, אבל את מה שאמרה אז עמליה, בת הכיתה שלי, לא יכולתי להחמיץ: ״אבא שלך מת״, היא אמרה. וכששאלתי, ליתר ביטחון, "מה אמרת?" היא חזרה והוסיפה: "לאבא שלך קראו פפו, והוא מת".

אמא
אמא היתה חלוצה. מאותם חולמים ומגשימים שהכשירו את עצמם לעלות לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה, והיתה חברה בגרעין שהקים את קיבוץ מסילות שבעמק בית שאן.

באותם ימים הקיבוצים היו ההולכים בראש המחנה. גם ביישוב הארץ, אבל גם בהתגייסות לכל מקום שבו נדרשה עזרה - והעזרה המשמעותית ביותר היתה שמירה על סוללי הכבישים.

כשהגיע תורו של קיבוץ מסילות להקצות שומרים, אמר פפו לאמא: "עכשיו מגיע תורי לצאת לשמירה, ואני יודע שכשאצא לשם - איהרג". פפו היה כל כך בטוח שייהרג, עד ששניהם קמו, עזבו את הקיבוץ ועברו לחיפה.

שם, בחיפה, לא הביטו בעין יפה על אהבה חופשית ועל מגורים משותפים של זוג לא נשוי, ואמא ופפו התחתנו.

החתונה התקיימה ביום שלישי, שעליו נאמר "פעמיים כי טוב". אלא שגם פעמיים "כי טוב" לא הצליחו לחלץ את הזוג הטרי מציפורניו של מלאך המוות, שהגיע - על פי האגדה - גם לסָמָרה. (דן אלמגור. על פי משל מזרחי).

כשם שהגיע לסמרה, כך הגיע מלאך המוות גם לגשר רושמייה שבחיפה הערבית, והפעם בלוויית עוזר. ישבו השניים לבושי עבאיה, כאפייה ועקאל בבית קפה סמוך, אולי שתו טורקי עם הל ועישנו נרגילה, וחיכו. בשבת, כשאמא ופפו טיילו על הגשר, באו שניהם - אחד מלפנים ואחד מאחור - וירו בפפו.

פפו נפצע אנושות ומת כמה ימים אחר כך.

אמא עלתה על אונייה, חזרה לבית הוריה שבוורנה, ואחרי חצי שנה של התאוששות חזרה לארץ. כאן פגשה את אבא, שכבר היה בכפר חיטים, והם התחתנו.

אבא
שם משפחתנו המקורי - לפני ששוש (בעלומיה "לוי"), ניר ואני שינינו אותו לדגן - היה מטרני. אבא נולד בעיר קומוטיני (Komotini) בחבל תראקיה שביוון, לסבא מנחם מטרני, יהודי יווני, שאבות־אבותיו הגיעו ליוון מאיטליה.

כשדוד בן־גוריון הכריח את כל היוצאים לחו"ל בשליחות המדינה לעברת את שם משפחתם, "עִברתנו" אנחנו את שם משפחתנו לדגן.

יום אחד הטסתי את הרב גורן. הכרנו זה את זה. הוא הביט בי ואמר: "מטרני... אמרו לי שיטיס אותי דגן...?"

"דגן זה אני", אמרתי.

הוא הביט בי מופתע. "מה זה ה'דגן' הזה? מאיפה הבאת את השם הזה דגן?" סיפרתי לו על החלטתו של בן־גוריון. האלוף הרב גורן חייך חיוך סלחני והסביר לי מהו מקור השם "מטרני", שהיה - בעברית צחה - "מי טראני", כלומר מהעיר טראני שבאיטליה.

כיוון שסבא היה בורסקאי, הוא שמע כנראה שבבולגריה ימצא יותר פרנסה, ואולי החיים ביוון היו קשים מדי. כך או כך, הוא לקח את משפחתו הקטנה: אשתו (סבתי), בנו יצחק (אבא שלי, שהיה אז בן תשע או עשר), את בנו ז'ול ואת בתו הקטנה בקה (רבקה), ועזב את משפחותיהם של אחיו ואחותו ואת קברה של בתו שרה שמתה בעודה תינוקת. הם עלו על עגלה, חצו את הגבול, נסעו 150 קילומטרים צפונה והתיישבו בעיר הבולגרית חאסקובו. עשר שנים אחר כך לקח אבא - שהיה כבר בן 18 או 19, את אמו, את אביו ואת אחותו ועלה איתם לישראל. אחיו של אבא, ז'ול, המיר את דתו לקומוניזם ונשאר בבולגריה. שאר בני משפחתו של סבא מנחם - אחיו, אחותו ובני משפחותיהם - נשארו בקומוטיני.

ב-11 במרס 1943 פרצו שוטרים בולגרים לבתי היהודים בתראקיה ובמקדוניה, אספו את כל יושביהם - ושלחו אותם לטרבלינקה.

כשאבא עלה לארץ, ב-1935, הוא השתייך לגרעין "הקוצר". הם התיישבו במקום וקראו לו כפר חיטים, על שם המקום, חיטין, וקרני חיטין - הר הגעש הכבוי, המשקיף על בקעת הארבל והכנרת. בְּמקום זה ניצחו חילותיו של צלאח א־דין את הצלבנים של ריצ'רד לב הארי, בפיקודו של גי דה ליזיניאן - ניצחון שהביא לכיבוש מחדש של ארץ ישראל על ידי המוסלמים ולסילוקם של הצלבנים מהארץ.

אבא ואמא
להורי נולדה בת שמתה כשהיתה בת שלושה שבועות. אמא סיפרה לי שמתה בגלל רופא הכפר, שלא טרח לבוא ולטפל בה. אותו רופא התגלה מאוחר יותר כמרגל נאצי שתול, והוצא להורג.

אני נולדתי ב-1940.

אבא היה הרוח החיה בכפר. שר, רקד... אבל מרוב ריקודים ונחמדות בחוץ, ומרוב שהקדיש הרבה מזמנו לאביו ולאמו, לא נשארה לו יותר מדי סבלנות לאמא, או נחמדות כלפַי וכלפֵי אחותי השנייה.

רק 60 שנה לאחר מכן נודע לי על משפחתו של סבא, שהושמדה כולה בטרבלינקה, והבנתי את מסירותו של אבא להוריו. אני לא מבין עד היום למה לא סיפרו לנו, ולמה אני - שהייתי כל כך מקורב לסבי - לא הבנתי ואפילו לא הטרדתי את עצמי בשאלה, איך זה שדיבר איתי רק ספניולית ועברית, לא ידע בולגרית, וכתב בכתב רש"י.

אבא ואמא מתו כמו שחיו. אבא - עליז ומאושר, ואמא - עצובה ובקושי מזהה את הסובבים אותה.