קריפ

פרק 1

עבר

דם על הסדינים.

הברז מטפטף, מטפטף, מטפטף מחדר האמבטיה המשפחתי במסדרון - העדות למה שהוא עשה לי נשטפה, המעשה הושלם. אני כבר לא טהורה.

טפטוף, טפטוף, טפטוף.

זה הצליל היחיד שאני שומעת בזמן שאני שוכבת ללא תנועה, עיניי נעוצות בחלק הזעיר והמתקלף של הטפט הכחול בפינת חדרי.

כאב פיזי הוא הדבר היחיד שקיים בעולמי כשאני ממשיכה לבהות. זה הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי להתרכז בו לגמרי.

טפטוף, טפטוף, טפטוף.

המעשה האלים של מה שקרה מקהה אותי רגשית עד שכל מה שנותר לי הוא האזור החלול הזה בגופי. הוא כמו כלי שאין בו דבר למעט הצליל הקבוע, הבלתי נגמר הזה.

טפטוף, טפטוף, טפטוף.

מלמול בחדר הסמוך מדקר את אוזניי, אבל אני שוכבת לגמרי בשקט - לא מסוגלת לנוע או להשמיע צליל מחשש שתשומת ליבו תשוב אליי.

טפטוף, טפטוף, טפטוף.

הקולות נפסקים ודלת הכניסה לביתנו נסגרת. אני עוצמת את עיניי בחוזקה ודמעה כל כך גדולה זולגת מהן שהיא יוצאת החוצה ולאט לאט נופלת על הגבעה של לחיי עד שבסופו של דבר היא נופלת על הכרית שלי.

דממת מוות חלולה ממלאת את האוויר כשאני מושכת את רגליי ומחבקת אותן בחוזקה אל החזה שלי, מכסה את עצמי כאילו זה יגן עליי מפני הרשע הנורא שנאלצתי לפגוש.

בחדר השינה האפלולי שלי, שבו הדלת נותרה פתוחה, אני סופרת. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש...

אני ממשיכה לספור עד שאני מגיעה לאלפים, דעתי נתונה רק למספרים.

דלת הכניסה נפתחת. אלייז'ה מופיע.

נשימתי נעתקת כשאני מחכה שהוא יבין את מה שהוא רואה. "ברייס?!" הוא קורא, קולו רועד. "ברייס, דברי איתי!"

הוא מרחף מעליי, גופו רועד מזעם, כעס... פחד. כל הרגשות שהוא צריך להרגיש אל מול הראיות שעומדות מולו.

בחיפזון הוא עוזב את חדרי והולך לחדר שליד, זעקות הייסורים שלו ממלאות את הבית.

"ברנדה, מה לעזאזל, עשית?!"

אני עדיין לא זזה או משמיעה קול, עיניי נשואות אך ורק לפינה האחת שבחדרי. אבל בפנים אני כואבת. בפנים, הכאב הפיזי קורן מתוכי, מנסה לאלץ אותי להכיר במה שקרה. אני דוחקת אותו למטה, עיניי עדיין נעוצות בפינה ההיא.

נשימות כבדות מהדהדות סביבי ואז הגוף שלי שוקע מטה כשיד מונחת לצידי על המזרן.

"ברייס!" כשאני לא זזה או אומרת משהו, הוא אוחז בראשי ומאלץ אותי להביט בעיניים הסגולות העמוקות והחודרות שלו. הן מתרחבות כשהוא רואה את הבעתי המתה, הזעם מחליף את הדאגה הראשונית שלו. "אני הולך להכין לך אמבטיה. בסדר, מותק?"

הוא נעלם, מותיר מאחוריו את ניחוח המוסק הקלוש של הבושם שלו ואת החשמל הסטטי מהכוח שהוא משחרר.

קול המים הזורמים מעביר עווית כאב באוזניי, אבל הריקנות עדיין מכלה אותי.

דם על הסדינים. כבר אינני טהורה.

פרק 2

הווה – שנתיים מאוחר יותר

"חשבתי להביא לך מאפינס אוכמניות שהכנתי בעצמי, בהתחשב בעובדה שאין לך אישה שתטפל בך."

הניסיון שלה לצחקק גורם לכלבה להישמע כמו עורב. אם הייתי עונה לדלת, הייתי תוקעת את המאפינס האלה בתוך שפתי הקולגן הברווזיות שלה.

"טוב, טכנית זה לא נכון," מגיב אלייז'ה כשאני נצמדת אל דלת המטבח, נואשת לשמוע מה יענה. "יש לי את ברייס כאן."

בהחלט. פאקינג נכון, יש לו!

ברצינות, הכלבה הזו צריכה לתפוס מרחק.

הצחוק שלה גורם לאוזניי לדמם. "אני יודעת, אבל היא הבת החורגת שלך. זה לא בדיוק בת זוג מסורה, נכון? היא לא יכולה לדאוג לך... בכל המובנים."

אני שואפת נשימה חדה וכועסת, הדחף להרים דוקרן קרח ולדקור אותה בעין המזוינת שלה מכלה אותי. אני בהחלט דואגת לו בכל המובנים. הרבה יותר ממה שדייזי-פאקינג-דאק אי פעם תוכל.

הצחוק שלו מלא בזעם. סוג של צחוק שאומר כן, אני אולי צוחק איתך, אבל את גורמת לי לחוסר נוחות, אז תתחפפי.

"אני מסתדר, שרון." הוא עוצר לשנייה. "תשמעי, רק עכשיו חזרתי מהעבודה ואני גמור. אכפת לך...?"

"אה, ברור שלא," היא מתנשפת, קוטעת אותו מלומר לה בנימוס שתתחפף. "אפילו לא נתתי לך הזדמנות לצאת מהמדים המושכים האלה שלך."

אני מגלגלת את עיניי כל כך חזק שזה ממש מכאיב לי בעיניים. אין ספק שפרצוף ברווז בחנה את גופו כשאמרה את זה. אני לא צריכה להביט בשניהם כדי לדעת שהיא מריירת עליו.

הצחוק שלו שוב עצבני כשהוא מתרץ עוד משהו וסוגר את הדלת. צעדי מגפיו הכבדים מהדהדים במורד המדרגות הספורות של המסדרון לפני שהוא נכנס למטבח, סלסילה של מאפינס אוכמניות טריים בידו, מריחים טוב וכל החרא הזה.

כלבה מזדיינת.

אלייז'ה מבחין בי מייד. הוא עומד ליד הדלת במדי המשטרה שלו – אלו שפרצוף ברווז בחנה בכזאת דקדקנות. הם מחבקים את המסגרת השרירית, ההדוקה של גופו ואת המטר תשעים וארבע שלו. עיניו הסגולות והעוצמתיות בוערות כשהוא מעביר את מבטו לאורך השמלה האדומה והדקיקה שלי. שמלה שהחלטתי ללבוש ללא תחתונים.

אני כמעט בת שמונה־עשרה ולא נאלצתי לשפר את גופי כמו פרצוף ברווז. התגובה שחיפשתי מאלייז'ה מאשרת לי שאני גם לא צריכה.

"אני רואה שדייזי הכינה לך מאפינס. נחמד מצידה, לא?"

הוא מצמצם את עיניו, אבל רמז של גיחוך שהוא לא מצליח להסתיר עולה בצד פיו. "אל תקנאי, ברייס. זה רק מאפינס."

"פפפפפ," אני נושפת קווצת שיער ערמוני ארוך מעיניי. "למה שאי פעם אקנא בדייזי?"

"שרון," הוא מתקן. "לא משנה."

אלייז'ה זורק את כובע מפקד משטרת קנטקי המעוטר נוצות זהב שלו על האי במטבח יחד עם המאפינס המטופשים שמריחים מדהים. לאחר מכן הוא פורע מעט את קווצות השיער הכהות שנותרו על ראשו. מראה שגורם לעיניי להתערפל מתאווה. נעלם הכעס המטורף על דייזי פרצוף ברווז ועכשיו התביית רגש אחר עמוק לחלוטין.

"איך התפקיד החדש?" אני שואלת, מנסה לרסן את עצמי. זה בסך הכול ניסיון למחוץ את ההורמונים המשתוללים שלי ומניסיון, זה בדרך כלל מצליח.

"אלה רק הימים הראשונים, אבל אני נהנה מהעבודה בשולחן העבודה יותר מתמיד עכשיו, בהתחשב בכך שאני מזדקן."

אני כמעט נחנקת מהרוק של עצמי. "אתה כמעט בן שלושים ותשע. זה לא בדיוק זקן, נכון?"

אור המטבח פוגע בעיניו הסגולות החיוורות וגורם להן לנצנץ כמו יהלומי לילך. מה הפלא שפרצופי הברווז של העולם הזה מתות להיכנס למכנסיים של אלייז׳ה, בעיקר כשהוא מזכה אותן במבט עוצמתי כל כך שיכול להעיף את התחתונים שלהן לכל הרוחות? פרצוף ברווז לא יודעת... יש לי תוכניות עבורה אם היא תמשיך עם התעלולים הקטנים שלה.

"מפתיע אותי לשמוע את זה ממישהי שעדיין לא מלאו לה שמונה־עשרה"

גלגול העיניים שלי גדול יותר מהגלגל הענק בלונדון. בחודשים האחרונים אלייז'ה אהב לדבר על העובדה שאני בקושי בת שמונה־עשרה. אני חושבת שזה אולי קשור ל... הסדר המגורים שלנו.

לא משנה הסיבה, אני מתעלמת בפעם האלף כשהוא מעלה את זה. במקום זה, אני פונה לערבב את תבשיל הבקר והירקות שעל הכיריים.

"לך להתקלח. ארוחת הערב תהיה מוכנה בעוד כמה דקות."

הוא לא עונה, אבל אני מרגישה שהוא איננו כי החשמל הסטטי שאני מרגישה כשהוא בחדר, מתפוגג ואני יכולה שוב לנשום.

הלילה. חכי עד הערב. אני חושבת לעצמי, מחייכת כמו השטן. בינתיים אני משחקת את תפקיד האישה. לעת עתה אני מבשלת, אופה לחמניות ושואלת שאלות מטופשות כמו, "איך היה היום שלך, יקירי?" וגם, "לך להתקלח כי ארוחת הערב כמעט מוכנה."

אתם יודעים... כי אני זורמת.

לאחר כמה דקות של ערבוב תבשיל הבקר טיימר הביצים מצלצל, מתריע על כך שהלחמניות שהכנתי בקפידה מוכנות. אני מכבה את הכיריים, עוטה את כפפות התנור ושולפת את הלחמניות מהתנור. ריח האפייה הטרי מכה בנחיריי. אני מניחה אותן על השיש ליד המאפינס. הלחמניות שלי נראות רכות ותפוחות ובצבע זהוב מושלם.

"נסי לנצח את זה, כלבה."

יש לי דחף פתאומי לקחת את סכין המטבח ולחתוך את המאפינס המעוצבים לשלמות שלה לחתיכות קטנות. אני בטוחה שאוכל לגרום להם להיראות הרבה פחות נעימים לעין אם אנסה.

אני נאנחת, מדחיקה את המחשבה. עד כמה שהייתי רוצה להיות קטנונית, אני לא כזאת, ואחרי הכול אני זו שידה על העליונה כאן. זה פשוט שפרצוף ברווז לא מבינה את זה... עדיין.

העקצוץ המרגיע של החשמל הסטטי שלו מציף את האוויר כשהוא שוב נכנס למטבח לבוש רק בזוג מכנסי אדידס קצרים ושחורים, החזה החלק שלו מוצג לראווה כאילו נועד איכשהו להשפיע על העולם. שערו השחור רטוב ומונח באקראי על ראשו כאילו כל מה שהוא עשה זה להעביר בו מגבת. הריח של הסבון שהוא משתמש בו פוגע בנחיריי ונוסע לאזור שאני צריכה לשמור עליו מכוסה. טוב, בינתיים בכל מקרה. העמדות פנים והכול.

"זה מריח מדהים," אלייז'ה מזמר כשהוא מתיישב ליד האי במטבח, עיניו נוצצות וכול זה. ברצינות, איך הוא יכול לצפות ממני לא לרצות לאבד שליטה בכל פעם שהוא מסתכל עליי ככה? לפעמים אני תוהה אם אני צריכה להגיד לו להרגיע קצת, אבל... איפה הכיף והאתגר?

אני זוקרת לעברו גבה ואז ממשיכה בענייניי, משלימה את טקס ארוחת הערב שלי. "אני מתאמנת על אפיית הלחמניות האלה כל היום."

ובאמת שזה כך. שלושה ניסיונות שונים וכמה קללות מובחרות מאוחר יותר, והלחמניות שלי סוף סוף מוכנות, נראות ומריחות כאילו נאפו ביד מקצועית. אפילו אני מתרשמת. עם זאת, ההוכחה היא תמיד בטעימה.

"טוב, אני בטוח שיהיה להן טעם נהדר."

אני מניחה את הלחמניות בצורה מסודרת על מגש ואז מגישה לכל אחד מאיתנו מנה מלאה בתבשיל לקערות, מניחה אותן לפנינו. אני יושבת מולו באי הגדול שלנו כשהוא מרים לחמנייה, בוצע אותה בידיו החזקות. אדים עולים מהבצק האפוי והריח הטרי הזה מכה בי שוב.

"איך עבר עלייך היום? למדת הרבה?"

הכפית שלי מרחפת באוויר כשאני מרפרפת לעברו בעיניי. "עשיתי מבחן. קיבלתי תשעים וארבע."

למרות שהציונים שלי הם רק לעיתים נדירות מתחת לתשעים, אלייז'ה תמיד עוטה על עצמו פרצוף מתרשם. העיניים שלו מאירות - בדיוק כמו בכל פעם.

"זה מדהים, ברייס. את צריכה להיות גאה בעצמך. אני יודע שאני גאה בך."

ושוב, הוא אומר את אותו הדבר בכל פעם. כמובן, אני מתענגת על זה כמו כלבלב. יש אנשים שהיו מתרגלים לשבחים עד עכשיו, מברישים אותם מעליהם כי זה אותו דבר ארור מדי יום ביומו. לא אני. לא כשזה מגיע לאלייז׳ה.

עד לפני כמה חודשים הלכתי לתיכון כמו כל נערה אחרת בגילי. היו מציקים לי שם ללא הפסקה, אז החלטתי להיות קצת... יצירתית בנוגע לדרך שלי להחזיר לבריונים שלי. זה הוביל ליום שלעולם לא אשכח. המורה - במקום להתמודד עם הבעיה בעצמו - החליט שאני צריכה לעשות את מבחני הבגרות שלי מוקדם יותר מכולם. הייתי תלמידה מצטיינת וגם ככה עקפתי את כולם בציוניי, אז למה לא?

לא היה אכפת לי מהבריונות ולקראת הסוף כבר לא הציקו לי יותר, ובכל זאת... לא יכולתי לוותר על הזדמנות לעשות אותם מוקדם ולסיים את הלימודים. הסיבה שבגללה הם הפסיקו להציק לי פתאום... ובכן, זה סיפור אחר לגמרי. כזה שגורם לי לחייך בכל פעם שאני חיה אותו מחדש.

מיותר לציין שעברתי את בחינות הבגרות שלי עם אחד הציונים הגבוהים ביותר שתלמיד כלשהו הוציא במחוז אי פעם, ובגלל זה אני עושה תואר בהנהלת חשבונות באינטרנט.

זה ממש משעמם, אבל משום מה מספרים באים לי בקלות. זה פשוט בא לי כל כך... בטבעיות. אלייז׳ה, משום מה, מעולם לא רצה שאלך לקולג'. הוא המציא איזה תירוץ על כך שיציקו לי גם שם, אבל יש לי הרגשה שהוא יותר מדי אוהב שאני בסביבה. חבל שהוא לא פשוט קם ואומר את זה.

"תודה," אני עונה לפני שאני נושפת מעט על התבשיל ומכניסה כף לפי. עשבי התיבול והתבלינים העשירים גורמים ללשוני לעקצץ. למרות שאני לא ממש אוהבת מאכלים חריפים, אלייז'ה מת עליהם. במשך ארבע השנים שאני גרה כאן התרגלתי לזה. הייתי מתרגלת לכל דבר בשבילו.

"מה עשית בשאר הזמן?"

אני שמה לב שעד שהוא שאל אותי את השאלה, הוא כבר אכל לחמנייה אחת ועכשיו מרים אחת נוספת. עיניי מרחפות במהירות על המאפינס. מעניין כמה מאלה הוא יצליח לאכול.

"הו, אתה יודע," אני מתחילה, מנסה להישמע קלילה ככל האפשר. "כל מיני דברים. עשיתי כמה עבודות בית משעממות..." ריגלתי אחרי השכנים. "עשיתי אמבטיה נחמדה, ארוכה וחמה..." שמתי בתה של גברת קרוסברוק תרופות הרגעה כדי שאוכל לחטוף את הכלב שלה ולשחק איתו. "ואז קראתי קצת." לקחתי גם את מברשת השיניים החשמלית של אלייז׳ה, נכנסתי למיטה שלו ואוננתי איתה. "דברים משעממים," אני מוסיפה בחיוך הכי טוב שאני מצליחה לגייס.

השיחה קלילה לאחר מכן, וכשאלייז'ה קם מהשולחן כדי להסתגר בחדר העבודה שלו לשעות הקרובות לעבודה, אני אוספת את הצלחות כדי לשטוף הכול ומצביעה על המאפינס. "אתה לא לוקח איתך אחד מאלה?"

אלייז'ה מעווה את פניו, אפו מתכווץ. "לא... אני פאקינג שונא אוכמניות."