עולמו של מקיאוולי

הקדמה
 

על חשיבותו ההיסטורית של ניקולו מקיאוולי אין צורך להרחיב. רבים רואים בו ״מורה לרשע״ ומדריך לעריצים; אחרים רואים בו את ההוגה הדמוקרטי הראשון. כך או כך, מקיאוולי הוא סמל. התרבות המערבית היא במידת מה תוצר של ניסיון מתמשך להתמודד עם שמו ועם תורתו. כמעט כל מדינאי ופוליטיקאי בכיר בארבע מאות השנים האחרונות הואשם במקיאווליזם. כמעט כל הוגה דעות חשוב במאתיים השנים האחרונות מצא, בשלב זה או אחר של חייו, שעליו לעסוק במקיאוולי. אנשי ציבור, אנשי רוח וחוקרים בתחומים שונים עדיין מוצאים ברעיונותיו השראה בחיפושם אחרי דרכים להחיות או לחזק את המסורות הפוליטיות בארצותיהם. מדי שנה מתפרסמים בעולם מאות רבות של מאמרים וספרים העוסקים בו וביצירותיו. לעומת זאת, בישראל יצאו לאור ספרים מעטים על מקיאוולי. ספר המציע לקורא העברי סקירה מקיפה של הגותו ושל כתביו, מעוגנת בקונטקסט היסטורי רחב, אין בנמצא.

היעדרו של מקיאוולי מהדיון התרבותי והפוליטי בישראל מהווה חֶסֶר של ממש. הגותו אינה בעלת חשיבות היסטורית בלבד. חלק מרעיונותיו רלוונטיים במאה העשרים ואחת אולי יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז המאה השש־עשרה. מקיאוולי מאתגר אותנו כיום ביתר שאת דווקא בגלל ההתפתחויות האחרונות בהגות המדינית ובפעילות פוליטית, ובראשן הניסיון לבסס את עליונותו של המוסר על הפוליטיקה. המגמה הכללית מזה כמה עשורים היא אנטי־פוליטית, ולמעשה מגלמת שאיפה לביטולה של הפוליטיקה כעיקרון מארגן של החיים הציבוריים. רבים במערב ובישראל רואים את הפוליטיקה כצינית, כוחנית, חסרת־עקרונות — ״מלוכלכת״, מעצם טבעה. בעיניהם, המאפיינים האלה הם שהופכים אותה לבעיה. גם מקיאוולי תיאר כך את הפוליטיקה — אלא שלדידו המאפיינים האלה דווקא הם שעושים את הפוליטיקה לפתרון הטוב ביותר לבעיות הבסיסיות של החברה.

הנחת יסוד של הספר היא שהרלוונטיות של מקיאוולי אינה נובעת מכך שהוא חשף אמיתות נצחיות על טבע האדם ועל הפוליטיקה, ומכאן שתפיסותיו מעשיות גם כיום. הרלוונטיות נובעת בעיקר מן השוני והניגוד: מקיאוולי מציע לנו משנה סדורה לגבי מהותה וערכה של הפוליטיקה המאתגרת את התפיסות הרווחות כיום. תורתו החברתית־מדינית נשענת על ידע נרחב בהיסטוריה ועל ניסיון אישי עשיר בפוליטיקה ובדיפלומטיה. אין לנו ברירה אלא לקחת ברצינות את טענתו שמסקנותיו מבוססות על בחינה אמפירית של ההתנהגות האנושית כפי שהיא (ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה). ביקורת רדיקלית משל מקיאוולי על אמונותינו בתחומי המדינה לא נמצא בשום מקום. היא מאלצת אותנו לבחון מחדש את אופייה של הפוליטיקה המודרנית.

מקיאוולי רלוונטי לנו מסיבה נוספת. לא במקרה התפתחו רעיונותיו באיטליה של סוף המאה החמש־עשרה וראשית המאה השש־עשרה. בעשורים אלה התחוללו תמורות מהגורפות והמהירות שידעה אירופה מאז נפילת האימפריה הרומית. תהפוכות אלה, שאיטליה עמדה במרכזן, יצרו שבר בהיסטוריה של היבשת ועיצבו את עתידה למשך מאות שנים. הגותו של מקיאוולי הבשילה בנסיבות אלה של עולם שיסודותיו התערערו, שהידוע והמוכר הפסיקו לשמש בסיס קוהרנטי להבנתו. מקיאוולי היה אחד מהראשונים להבין את משמעותם של השינויים ואת השלכותיהם. מחשבתו הפוליטית מציעה כלים לתפיסת המציאות בְעולם המצוי בתנועה מתמדת, במעבר מואץ מעידן אחד לעידן אחר. מבחינה זאת מצבו דומה למצבנו, עולמו לעולמנו. קל לנו להזדהות אתו וללמוד ממנו על החיים ועל המחשבה בעתות של שינוי מהיר. וגם הוא עצמו בחייו ובמחשבתו משמש כדוגמה מאלפת ליכולות שלנו להבין עולם משתנה, אך גם לקשיים שהמשימה הזאת מעמידה בפנינו.

שני הקווים הבולטים האלה — השוני העמוק בין תפיסתו הפוליטית של מקיאוולי ובין התפיסות המקובלות כיום מצד אחד, והדמיון המסוים בעוצמת השינוי ההיסטורי מצד אחר — מעצבים את מבנה הספר. חלקו הראשון, היסטורי וביוגרפי, ממקם את מקיאוולי בתקופתו ומתחקה אחר התפתחות המחשבה שלו משנות בחרותו ועד ימיו האחרונים, דרך הקריירה הציבורית העשירה שלו בשירות הרפובליקה של פירנצה, ובהתייחסות לאלפי התזכירים והמכתבים שכתב, ניירות עמדה, שירים ופואמות, מחזות, חיבורים ספרותיים והיסטוריים, והספרים הפוליטיים. מטרת החלק הזה לתת תיאור ממצה של האיש ופעלו, על כשרונותיו ופגמיו, ולהסביר — מבלי ליפול למלכודת הגאונות המייחדת — כיצד צמח אחד מההוגים המהפכניים ביותר בהיסטוריה של המחשבה המדינית.

החלק השני, ההגותי, מתמקד בשורה של נושאים. שני קריטריונים פשוטים שימשו לבחירתם: הנושאים תופסים מקום מרכזי בכתביו של מקיאוולי; הנושאים רלוונטיים גם לנו ותופסים מקום חשוב בדיון הציבורי בעולם המודרני. כל פרק מציג בהרחבה את תובנותיו של מקיאוולי בנושא הנבחר, מעמת אותן עם נקודות מבט מודרניות, ובוחן אותן על רקע ההיסטוריה — זו של 500 השנים שחלפו מאז מותו ב-1527, וזו שהוא עצמו בחן, במיוחד ההיסטוריה של רומא העתיקה. מטרת המהלך כפולה: להציג את אופני המחשבה והדיון של מקיאוולי בצורה קונקרטית, ולאפשר לו לאתגר את ההשקפות המודרניות שלנו, מבלי לוותר על עמדה ביקורתית כלפיו. שיטה זאת מזמינה את הקוראים לבחון כמה סוגיות מרכזיות של זמננו בצורה לא שגרתית — לחשוב עליהן בעזרת מקיאוולי.

פרק א
״מוכה, עשוקה, פצועה, דרוסה״:
מקיאוולי והמשבר באיטליה

ביום שני, 17 בנובמבר 1494, קיבל ניקולו מקיאוולי, צעיר לא מוכר בן 25, שני שיעורים שלא שכח לעולם: אחד בנושא עוצמה מדינית וצבאית; השני בנושא חולשה מדינית וצבאית. באותו יום נכנס לפירנצה שארל השמיני, מלך צרפת, בראש צבאו. החשש בקרב התושבים היה גדול. רק ימים ספורים לפני כן כבשו חייליו של ״המלך הנוצרי ביותר״ עיר שעמדה בדרכו, בזזו אותה וטבחו במגיניה ובתושביה כאחד.¹ האפשרות שצבא המלך ינהג כך גם בפירנצה לא נראתה בלתי סבירה, ונשים צעירות נשלחו לחסות במנזרים עד חלוף הסכנה. אל פירנצה הגיע המלך כבעל ברית, אך הוא התנהג ככובש: הוא דרש לפרק את שערי העיר שדרכם ייכנס, ואף להבקיע בחומה פרצה סמלית. לתוך העיר הוא רכב על סוסו, בראש חייליו, חגור בשריון מתחת לבגד ארוג מקטיפה וזהב, ובידיו חנית. המסר היה חד וברור: שארל השמיני אינו עורך ביקור דיפלומטי, אלא מסע ניצחון. עוד קודם לכן סיירו אנשיו בעיר וסימנו בגיר בתים שמצאו מתאימים לשמש כמשכן לחצרנים, לאצילים ולחיילים הצרפתים.² שנים מאוחר יותר נתן מקיאוולי ביטוי לתחושת ההשפלה שעורר המחזה הזה; בנסיך הסביר שבגלל חולשתה הצבאית ״הורשה שארל מלך צרפת לתפוס את איטליה בגיר״.³ המשבר היה חמור במיוחד משום שהצבא הצרפתי לא רק שהיווה איום ישיר על העיר, אלא שהגעתו לאיטליה בכלל, ולטוסקנה בפרט, הובילה בעקיפין למהפכה פוליטית ולנפילת השלטון בפירנצה.

בשישים השנים שלפני הפלישה, מ-1434 ועד 1494, משלו בעיר בני משפחת מדיצ'י. באופן רשמי פירנצה הייתה רפובליקה. המדיצ'י דאגו לשמר את המאפיינים החיצוניים של המוסדות הפוליטיים של עיר־המדינה. אך הם רוקנו אותם מתוכן מהותי, שיבצו את תומכיהם במשרות הציבוריות החשובות והיו, בפועל, הפוסקים האחרונים. הזמן והעוצמה שחקו בהדרגה את הזהירות הפוליטית והריסון העצמי. פיירו דה מדיצ'י, הדמות הבכירה במשפחה בשנים האחרונות של המאה החמש־עשרה, התנהג בצורה אדנותית יותר ויותר, וההתנגדות לממשלו גברה. עם הפלישה הצרפתית לאיטליה החלה הקרקע לרעוד מתחת לרגליו. יריביו בפירנצה החלו לראות בצרפתים המתקרבים ״משחררים״. כאשר הצבא הצרפתי הגיע לטוסקנה בסוף אוקטובר 1494, פיירו נבהל וחש לחלות את פניו של המלך. הוא קיבל את דרישות הצרפתים כולן עד אחת ומסר לידיהם את השליטה במצודות שחלשו על נקודות אסטרטגיות בטריטוריה של פירנצה. צעדיו עוררו זעם גדול בעיר, ובשובו לפירנצה לא הורשה להיכנס לפלאצו דלה סיניוריה, ארמון הממשל. הוא ושני אחיו נמלטו מהעיר. שישים שנות שלטונה של משפחת מדיצ'י באו אל קצן.

בשבועות ובחודשים הראשונים אחרי הסתלקותם של בני מדיצ'י ועזיבתם של הצרפתים בדרכם לדרום איטליה עמדו אזרחי פירנצה בפני הכורח לכונן משטר חדש בעיר. פרץ עצום של אנרגיה פוליטית השתחרר באותם ימים ונמשך עוד שנים רבות אחר כך. הפלורנטינים עסקו במלוא המרץ וביצירתיות רנסנסית בדיונים ובוויכוחים על אופי המשטר ועל המבנה והתפקיד של המוסדות הפוליטיים שיוקמו; תוכניות נכתבו והצעות הוגשו ונבחנו במועצות כאלה ואחרות שנבחרו במהירות. בהמשך הופיעו גם חיבורים תיאורטיים יותר על פוליטיקה בכלל ועל פוליטיקה פלורנטינית בפרט — ובהם חיבורים שכתב מקיאוולי. באותם ימים גורליים הפוליטיקה נפתחה מחדש; לאיש לא הייתה שליטה על שטף האירועים. דבר אחד היה ברור לכולם: הם בעיצומו של שינוי מהיר, עמוק וסוחף, שאי אפשר לדעת לאן בדיוק יוביל אותם.

את השינוי המהיר והדרמטי בפוליטיקה באיטליה אִפשר — וגרם — שינוי אטי יותר ויסודי יותר: התגבשות המדינה הריכוזית במערב אירופה, ובמיוחד בצרפת בשלהי ימי הביניים. במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה צרפת הייתה נתונה במערכה ארוכה ומתישה מול אנגליה — מלחמת מאה השנים (1453-1337). לאורך רוב המלחמה, שהתנהלה על אדמת צרפת, הייתה ידם של האנגלים על העליונה. הם הנחילו לצרפתים כמה תבוסות מוחצות, כמו בקרב קרֶסי (Crécy, 1346) ובקרב אז'נקור (Agincourt, 1415), וצרפת נקלעה למשבר עמוק. היא נחלצה ממנו רק בשלב האחרון של המלחמה הודות לשורה של רפורמות צבאיות בשנים 1445-1439. הרפורמות הכפיפו את האדונים הפיאודלים החצי־עצמאיים למרותו של המלך: צו מלכותי קבע שלאיש אין סמכות לגייס פרשים ולפקד עליהם ללא סמכות מפורשת של המלך. הצו יצר הבחנה בין צבא המלך ל״צבאות פרטיים״ ומכאן בלתי חוקיים. מבין המפקדים של ״צבאות פרטיים״ אלה בחר עתה המלך את המתאימים ביותר ומינה אותם להוביל את יחידות הפרשים בצבאו. יחידות אלה כונו compagnies d’ordonnance, על שם הצו המלכותי (ordonnance) שמכוחו כוננו. הן היוו את הגרעין של צבא קבע — הראשון במערב מאז נפילת האימפריה הרומית אלף שנים לפני כן. הצבא המלכותי הטמיע בתוכו אפוא את האלמנטים הצבאיים ה״פרטיים״ והשכירים שפעלו בצרפת וחוללו בה אנרכיה במשך עשרות שנים. הוא הדף את האנגלים מחוץ לצרפת וסיים את המלחמה בניצחון צרפתי ב-1453.

הצבא היה יקר. נתונים מהתקופה מלמדים שעלות הצבא הייתה שקולה לחצי מסך כל הכנסותיו של הכתר הצרפתי.⁴ היכולת להשביע את המולך הפיננסי הזה נוצרה גם היא בלחץ המלחמה באנגלים. כבר במאה הארבע־עשרה התחילו מלכי צרפת להטיל מס ישיר (taille) על הנתינים. מיסים ישירים, קבועים, על כלל האוכלוסייה, היו דבר בלתי ידוע בימי הביניים. הנורמה בימי הביניים הייתה שהשליטים מממנים את עצמם ממקורותיהם שלהם, מנחלות הכתר ומנחלות השושלת. במקרה של מלחמה ניתן היה להצדיק הטלת מיסים ייעודיים לזמן קצר. מלחמות היו לרוב מקומיות וקצרות מועד ולכן היה אפשר לממן אותן כך. מלחמת מאה השנים הציבה אתגרים צבאיים ופיננסיים ללא תקדים, והאמצעים שנקטו המלכים כדי להתמודד עם האתגרים האלה היו גם הם ללא תקדים. הטלת המיסים הישירים והקבועים, לראשונה מאז נפילת האימפריה הרומית, הייתה יותר מחידוש. זאת הייתה מהפיכה. והיא הצליחה בזכות מלחמה שהמיטה אסון על צרפת במשך שנים ארוכות. מלחמה כזאת הפכה את הטלת המיסים למימון צבא להצעה שאי אפשר לסרב לה: הסכנה לחיים ולרכוש הייתה כה גדולה וכה מוחשית עד שיצרה בקרב האוכלוסייה נכונות לוותר על חלק מההכנסה כדי לא לאבד הכול.

המהפכה הובילה לסילוקם של האנגלים מאדמת צרפת. אבל סיומה המוצלח לא הביא לביטול המיסים. את הגלגל לא היה אפשר להחזיר לאחור. מלך צרפת היה עתה בעמדת כוח בלתי מעורערת, עם צבא חזק הסר לפקודתו. ההכנסה הגדולה והקבועה ממיסים אפשרה לו לממן את הצבא הזה, והצבא אפשר לו לאכוף את גביית המיסים בעת הצורך. נוצר מעגל קסמים של כפייה־גבייה. איש לא היה יכול לפרוץ אותו. שתי מרידות גדולות של אצילים ניסו ונכשלו. במאה החמש־עשרה השתחרר מלך צרפת מהנורמות הימי־ביניימיות, שלפיהן השליט יכול להטיל מיסים רק בעת מלחמה, נזקק לשם כך להסכמתן של אספות נציגים וחייב לבטל את המיסים בתום עונת הקרבות. צרפת הגיחה מתוך כור המצרף של מאה שנות לחימה חמושה בכמה מהכלים המאפיינים מדינה מודרנית. יותר מכל הממלכות האחרות באירופה, צרפת ממחישה את התובנה ההיסטורית שמדינות מודרניות הן תוצאה של מלחמות וסיבה של מלחמות בעת ובעונה אחת.⁵

את היתרונות האלה — בהכנסה, בכוח ובחופש הפעולה — ניצל מלך צרפת כדי לעבור במהירות ממגננה למתקפה. בין 1477 ל-1488 סופחו שלוש טריטוריות גדולות: בורגונדיה, פרובנס וברטאן. ההצלחות האלה הרחיבו את תחומי שלטונו של המלך ושרטטו, כבר בשליש השלישי של המאה החמש־עשרה, את גבולותיה הנוכחיים (בקירוב) של צרפת. המלך, שבסוף המאה השתים־עשרה שלט מעשית רק על האזור שסביב פריז (Ile de France), שלט בסוף המאה החמש־עשרה על שטח של 450,000 קמ״ר, המדינה הגדולה ביותר במערב. עם סיפוח פרובנס, והודות לנמל החשוב של מרסיי, היא נהפכה גם לכוח ים־תיכוני — התפתחות שהעירה בשושלת המלוכה שאיפות רדומות ביחס לאיטליה בכלל ולממלכת נפולי בפרט.

ההשתקמות של צרפת והתעצמותה אחרי מלחמת מאה השנים איימו על כוחות אחרים במערב אירופה. הפחד הגובר מפניה דחף את שושלת המלוכה הספרדית ואת שושלת הבסבורג האוסטרית־גרמנית זו לזרועותיה של זו בניסיון ליצור משקל נגד. כמו גרמניה במאה העשרים, צרפת נהפכה לציר האסטרטגי של מערב אירופה: הענק שמסביבו נרקמות בריתות מדיניות שיעדן לכבול ולרסן אותו. כך נולד מאזן הכוחות, תופעה ותפיסה שאפיינו בהמשך את אירופה, סיפקו מקור בלתי נדלה לפיכחון ולציניות, ואף יצרו ניגוד חד בינה ובין ארצות הברית.

בהתפתחות התופעה והרעיון של מאזן הכוחות באירופה טמונה אירוניה היסטורית. המושג נטבע באיטליה, ולא במקרה: חמישה כוחות מקומיים מובילים — ונציה, פירנצה, מילנו, נפולי והאפיפיור — יצרו מערכת מדינית שנועדה למנוע ממי מהם להתעצם ולהיהפך לדומיננטי בחצי האי.⁶ בין מאזן הכוחות באיטליה מצד אחד והפלישות של כוחות זרים שהפכו את איטליה לשדה הניסויים של מאזן כוחות מערב אירופי מהצד האחר, התקיים קשר סיבתי. מאזן הכוחות האיטלקי, שגובש בהסכם לודי (Lodi) ב-1454, נועד במפורש להשכין שלום בחצי האי. למרות החשדנות ההדדית, המערכת הצליחה להבטיח יציבות מדינית באיטליה במשך ארבעים שנה. אולם השלום הארוך והעיסוק המתמשך בשימור מאזן הכוחות הסיטו את תשומת הלב של האיטלקים מההתפתחויות המדיניות והצבאיות מעבר לאלפים, ואף יצרו תחושת ביטחון מזויפת. אמנם, איטליה לא הייתה מנותקת לגמרי מהתחרות האלימה שהתנהלה בצפון אירופה, אולם היא לא התנסתה במבחנים התובעניים — בכסף ובדם — שצרפת, אנגליה וממלכות נוספות הועמדו בהם מאז המאה הארבע־עשרה. וכאשר הצבא הצרפתי, וזמן קצר אחריו הצבא הספרדי, פלשו לאיטליה, האיטלקים פגשו לראשונה בתוצרים של המבחנים האלה. ההפתעה הייתה גדולה ונראתה, מנקודת המבט האיטלקית, כתוצאה של שינוי חד, מהפכני, ומובן אך בקושי.

מעטים הטיבו לתאר את אופין הדרסטי של התמורות האלה, את התחושה של עידן חדש ושונה כל כך מקודמו, כפי שעשה זאת ידיד של מקיאוולי — ההיסטוריון והמדינאי פרנצ'סקו גוויצ'רדיני (Guicciardini, 1483-1540) בספרו על ההיסטוריה של פירנצה:

[הפלישה] הגיעה לאיטליה כמו שריפה משתוללת או מגיפה קטלנית, שלא רק שהפילה משטרים, אלא גם שינתה את צורות השלטון ואת אופני המלחמה. קודם לכן, כאשר היו באיטליה חמש מדינות מובילות — מדינת האפיפיור, נפולי, ונציה, מילנו ופירנצה — ביקשה כל אחת מהן לשמר את הקיים וניסתה למנוע שאחת מהאחרות תרחיב את גבולותיה ותתחזק כל כך עד שכולן תצטרכנה לחשוש ממנה. הן בחנו כל תזוזה קטנה והקימו מהומה גדולה אפילו כאשר טירה קטנה החליפה ידיים. וכאשר כבר פרצה מלחמה, הכוחות היו מאוזנים כל כך, אופני המלחמה אטיים כל כך והארטילריה מסורבלת כל כך, עד שנדרש קיץ שלם כדי להטיל מצור על מבצר כלשהו ולכבוש אותו, כך שהמלחמות היו ארוכות והקרבות הסתיימו במעט אבידות. הדברים השתנו כליל בעקבות הפלישה של הצרפתים, כאילו מכוחה של סערה פתאומית; אחדותה של איטליה נקרעה לגזרים, והמחשבה והעניין בטובת הכלל נעלמו. לאחר שראו כיצד ערים, דוכסויות וממלכות הותקפו והתערערו, כל אחת מהמדינות נבהלה והתחילה לדאוג רק לענייניה ולא נתנה דעתה לכך ששריפה במדינה השכנה עלולה להצית תבערה גם אצלה ולהרוס אותה. המלחמות נהיו עתה מהירות ואלימות ביותר, ממלכות נהרסו ונכבשו מהר יותר מאשר נכבשו כפרים קטנים בעבר; המצור על ערים התקצר מאוד והושלם בתוך שעות וימים במקום חודשים; הקרבות נעשו עזים מאוד ועקובים מדם. ובניגוד לעבר, גורלן של מדינות לא נקבע באמצעות הסכמים ועל שולחן הכתיבה, אלא בשדה הקרב ועם נשק ביד.⁷

תחושת ההלם והמפלה העולה מדברי גוויצ'רדיני הייתה עזה כל כך משום שאיטליה בסוף המאה החמש־עשרה הייתה מעצמה כלכלית ותרבותית. בניגוד לאופי האגררי של אירופה שמעבר לאלפים, איטליה בשלהי ימי הביניים הייתה תרבות עירונית מתוחכמת. מבין עשר הערים הגדולות ביותר באירופה, שבע היו באיטליה. כארבעים אחוז מהאוכלוסייה התגוררו בערים, לעומת כעשרה אחוז בלבד בצפון־מערב אירופה. המרקם העירוני הצפוף, ורשתות המסחר שהתבססו עליו, העשירו את הערים האיטלקיות. אימפריית הסחר של ונציה — ניו יורק של אותם ימים — חלשה על הים התיכון. פירנצה הייתה מרכז פיננסי ויצרני מהגדולים באירופה. הערים ורשתות הסחר, על הקשרים ״הבינלאומיים״ המסועפים שלהן, הצריכו מקצועיות והשכלה. המערכות השונות בערים האיטלקיות נזקקו לאנשי כספים רבים ומנוסים, למשפטנים ונוטריונים, ובאופן כללי ליודעי קרוא וכתוב. בראשית המאה החמש־עשרה היו באיטליה שלוש־עשרה אוניברסיטאות — יותר מבכל ארץ אחרת באירופה; ובניגוד לארצות אחרות, ההשכלה שהעניקו האוניברסיטאות האיטלקיות הייתה בעיקר במקצועות ארציים, ולא בתחומי דעת כגון הפילוסופיה והתיאולוגיה. שכבות יודעי הקרוא וכתוב והמשכילים באיטליה התרחבו עד מאוד. בוונציה, למשל, העסיק הממשל אנאלפביתים בהטבעת החותם על מסמכים רשמיים שיצאו מלשכת הדוג'ה, כדי להבטיח שמירה על סודיות. אך בראשית המאה השש־עשרה הופסק הנוהג כי לא נמצאו עוד אנאלפביתים בעלי חזות מכובדת מספיק.

החברה העירונית שהתפתחה באיטליה בימי הביניים יצרה את התנאים שאפשרו את הרנסנס. איטליה הייתה במאה החמש־עשרה למוקד התרבותי של אירופה. ההשכלה, הקִדמה, העושר — כל אלה קסמו לאירופים רבים ומשכו את המוחות הטובים ביותר לבוא וללמוד בחצי האי. אותם אנשים חזרו אחר כך לארצותיהם וייבאו אליהן את הרנסנס. איטליה, אפשר לומר, כבשה את אירופה מבחינה תרבותית ואינטלקטואלית (עדיין לא מבחינה קולינרית). האיטלקים הרגישו עליונים על כל האחרים. את העמים ששכנו מעבר לאלפים הם כינו ״ברברים״. אולם ״הברברים״ האלה כבשו את איטליה. הפלישה הצרפתית ב-1494 ופלישות נוספות בשנים הבאות הציגו באכזריות את תחושת העליונות האיטלקית ככלי ריק. הפער הבלתי נתפס בין העוצמה התרבותית והכלכלית של איטליה ואפסותה הצבאית והמדינית מסביר את גודל הזעזוע של האיטלקים, את עומק ההשפלה והדכדוך לאחר שהצרפתים והספרדים הפכו את חצי האי למגרש המשחקים הצבאי והדיפלומטי שלהם, מבלי שהאיטלקים יוכלו לעשות דבר בעניין.

מקיאוולי, שהמשבר באיטליה והחיפוש אחר דרכים להיחלץ ממנו עמדו בראש מעייניו, לא רק קונן על הפער בין העליונות התרבותית של איטליה ובין חולשתה הצבאית והמדינית. הוא גם טען שהעליונות התרבותית היא אחת מהסיבות המרכזיות לחולשה זו. צבאות טובים, הסביר, מביאים ניצחונות; ניצחונות יוצרים שלווה וביטחון; ושלווה וביטחון מאפשרים פנאי ללמדנות ולהשכלה — ואין לך דבר שמשחית את רוח הקרב, את הקשיחות ואת העוצמה הצבאית יותר מעיסוקים אלה. הרומאים, הזכיר מקיאוולי, הבינו את הסכנה הנשקפת למולדת כאשר יוקרת הדברנות עולה על תהילת המעשים והמלחמות: קאטו ״הזקן״, שכינה את סוקרטס פטפטן ומרדן, דאג לסלק מרומא שני פילוסופים יוונים, בראותו שצעירי העיר נוהים אחריהם בהתפעלות.⁸ מקיאוולי ניסח כאן תיאוריה כללית, עם סימוכין מהעבר, אבל הוא כיוון לאיטליה של זמנו.

התקופה ותמורותיה, מהחשובות ביותר באלפיים השנים האחרונות, עיצבו את התפתחותו האינטלקטואלית של מקיאוולי, והן חלק מההסבר באשר למקורות של שלוש תפיסות עומק המזינות את כל כתביו: התנועה המתמדת והשינוי ככוחות העליונים בהיסטוריה; חוסר היציבות והשבריריות של כל סדר חברתי ומדיני; הכוח הצבאי כגורם המכריע בפוליטיקה — כאמצעי העיקרי שיש בידי האדם להתמודדות עם התנועה, השינוי והשבריריות המאיימים עליו. מקיאוולי הוא יציר מובהק של העידן הזה, שבמרכזו חיפושן של דרכים חדשות, מעשיות ותיאורטיות, להבנת המציאות המשתנה ולהשפעה עליה. והוא גם יציר מובהק של החולשה של עיר מולדתו, שיכולתה לשלוט באירועים הייתה זעומה, וכל מבוקשה היה שלא להידרס ״בנתיב הפילים״ שמצאה עצמה מהלכת בו.

בצעירותו היה ניקולו צופה בלתי מעורב בתהפוכות שטלטלו את אירופה, את איטליה ואת פירנצה. אביו, ברנרדו מקיאוולי, נולד מחוץ לנישואים, ועל פי החוק גם הוא וגם בנו היו מנועים מלהיבחר לתפקידים פוליטיים מסוימים.⁹ ברנרדו גם העדיף להתרחק מהחיים הציבוריים בפירנצה אחרי שכמה מבני משפחתו הואשמו ב-1458 בקשירת קשר נגד שלטון המדיצ'י. הקרע עם המדיצ'י הפך את הפוליטיקה לאזור סכנה בעבור משפחת מקיאוולי, וגם ניקולו הדיר את רגליו משם. העוינות של המדיצ'י גם דרדרה את המצב הכלכלי של משפחת מקיאוולי. כאשר אחותו של ניקולו, פרימוורה, התחתנה ב-1483, האב הצליח לגייס אלף פלורינים כנדוניה — חצי מהסכום המקובל בקרב האליטה של פירנצה. לארוחת הערב החגיגית הוזמנו רק בני המשפחה הקרובה.¹⁰ ״נולדתי עני, ולמדתי לשרוד לפני שלמדתי ליהנות״, כתב מקיאוולי בבגרותו.¹¹ למרות קשייה של המשפחה אין בנמצא עדות כלשהי שניקולו הצעיר ניסה לרכוש מקצוע. ההשכלה שקיבל הייתה השכלה הומניסטית, בדגש על לימודי הלטינית, ולא על הכשרה בתחומים בעלי זיקה למסחר.¹²

אין להבין מכך שאביו של ניקולו כיוון את בנו ללימודים חסרי תועלת מעשית. בניגוד לימינו, לימודים בתחומים הומניסטיים נראו לאנשי הרנסנס מעשיים ביותר, מפתח להצלחה בחיי החברה והמדינה, בעוד שלוגיקה ומדעי הטבע היו בעיניהם נושאים רחוקים מהחיים האמיתיים. ידע הבונה אישיות מוצקה, המאפשר בחירות אתיות נכונות, וכישורים המקנים יכולת לשכנע אחרים, נתפסו כחשובים הרבה יותר מעובדות קרות לגבי עולם החומר. דווקא על רקע התפיסה הזאת בולטת אחת מהראיות החשובות ביותר לגבי ההשכלה שרכש מקיאוולי בשנות בחרותו ולהשפעתה עליו: הקריאה הקפדנית בעל טבע היקום מאת לוקרטיוס, המשורר המדעי הרומי בן המאה הראשונה לפנה״ס. על טבע היקום הוא אחד מסמלי ההתחדשות התרבותית ברנסנס. לוקרטיוס דחה את רעיון הבריאה ואת ההשגחה העליונה, ובשירתו ביקש לשחרר את בני האדם מהפחד מפני המוות ומפני העונשים הצפויים להם אחריו. רעיונות אלה מסבירים מדוע בימי הביניים היה קשה למצוא עותק של על טבע היקום. את הספר ״המסוכן״ מצא בשנת 1418 ההומניסט ולקטן כתבי היד העתיקים פּוֹג'וֹ בּרצ'וֹליני (Bracciolini) — ורשם על שמו את אחת התגליות החשובות ברנסנס. מקיאוולי העתיק את הטקסט כחלק מלימודי הלטינית. ההערות שרשם לעצמו בשוליים מלמדות על העניין שגילה כבר אז בשאלה של חופש הרצון, של יכולת האדם לקבוע את גורלו — שאלה שעתידה להעסיק אותו בכתביו הבוגרים. ההערות גם מלמדות על גישה לא שגרתית: מקיאוולי נמשך דווקא לפן ״המדעי״ של על טבע היקום, בעוד שקוראים אחרים בזמנו התמקדו בפן הספרותי או האתי שלו.¹³ דרך לוקרטיוס התוודע מקיאוולי למטריאליזם העתיק, והשקפה זאת, כמו אחרות שמצא בעל טבע היקום, מילאה תפקיד מכריע בעיצוב עולמו האינטלקטואלי.¹⁴

את ההשפעה של לוקרטיוס אפשר לזהות בפעם הראשונה שבה נשמע קולו של מקיאוולי, ב-1498. הוא העלה על הכתב את רשמיו מדרשות של האח ג'ירולָמו סוונרולה (Savonarola). הנזיר הדומיניקני הוזמן לפירנצה ב-1490 על ידי לורנצו דה מדיצ'י. שעתו הגדולה באה עם נפילת המשטר המדיצ'אני ב-1494. המטיף הכריזמטי התנבא זה זמן מה שאסון עומד להתרחש ושבכוונת האל להעניש בחרב את פירנצה. כפי שכתב בזיכרונותיו דיפלומט צרפתי שפגש אותו בפירנצה, סוונרולה הכריז שהמלך שארל השמיני ״נשלח על ידי אלוהים להלקות את העריצים באיטליה ואיש לא יוכל לעמוד בפניו. הוא גם אמר [שהמלך] יגיע לפיזה וייכנס אליה, ושהשלטון בפירנצה ישתנה בו ביום (וכך קרה, משום שבאותו יום הוגלה פיירו דה מדיצ'י)״.¹⁵ התגשמות נבואותיו סיפקה הוכחה ניצחת שסוונרולה הוא איש אלוהים אמיתי, והוא זכה לאמון רב ולפופולריות גדולה. ביטחונו העצמי גבר והוא התנבא שגם מבול תנ״כי יציף את איטליה (מיכלאנג'לו, ששהה בפירנצה באותם ימים, נבהל וברח מהעיר).

סוונרולה נעשה לדמות הדומיננטית בעיר. את השפעתו הפעיל לא רק בתחומי הדת והמוסר, בכך שייסר בדרשות תקיפות את בני פירנצה על חומרנותם ופריצותם וניסה לתקן את דרכיהם המושחתות. הוא גם החל למלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה הסוערת של אותם ימים, שבהם הפלורנטינים עמדו בפני הצורך להקים מוסדות פוליטיים במקום אלה ששימשו את שלטונם של בני המדיצ'י בעיר. הראשונים שנקטו יוזמה היו אנשים שהחזיקו רובם ככולם עמדות בכירות במשטר הקודם, והפעולות הראשונות שעשו הובילו לכיוון של שלטון אוליגרכי. במחאה ובוויכוחים שפרצו התערב סוונרולה באמצעות דרשותיו, שעוררו הד עצום בעיר. הוא הטיף להשתתפות ציבורית רחבה בשלטון, ואף העלה הצעות מעשיות. בדברים שנשא התיך את הפוליטיקה והדת לתרכובת לוהטת. את פירנצה הציג כירושלים חדשה, כקהילה שהאל בחר בה להוביל את תחייתה הרוחנית של הנצרות והטיל עליה, כדי שתוכל למלא את ייעודה, לסלק מתוכה את העריצות ולטפח משטר חופשי: רפובליקה שבה לכל אזרח תהיה הזכות להיבחר למוסד הפוליטי המרכזי שלה, ״המועצה הגדולה״ (Consiglio Maggiore). מול התמיכה העממית שקיבל סוונרולה וההשפעה שרכש נאלצו המשפחות האריסטוקרטיות להרכין ראש, ובהשראתו קם בעיר שלטון שייצג את המעמד הבינוני.¹⁶

באותה מהירות שגדלה השפעתו של סוונרולה צמח גם מספרם של אויביו, שנחישותם הקנתה להם את הכינוי ״הנזעמים״ (arrabbiati). חלקם התנגדו לממשל העממי, חלקם למערכה המוסרית שניהל הנביא (בהצלחה צנועה) נגד הימורים ומעשי סדום. את האיבה המסוכנת מכולם, זו של האפיפיור, הרוויח ביושר בהתקפותיו החוזרות ונשנות על אלכסנדר השישי. הלחץ שהפעיל האפיפיור על פירנצה והמתח הפוליטי בעיר הביאו לנפילתו של סוונרולה. ב-23 במאי 1498, אחרי שנחקר בעינויים והוכרז כאשם במינות, נתלה בכיכר העיר ״הנביא הלא־חמוש״, כפי שכינה אותו מקיאוולי לימים בנסיך. גופתו הועלתה על המוקד ואפרו פוזר בנהר הארנו.¹⁷

זמן קצר בלבד לפני כן, בעצם הימים שבהם החליט סוונרולה להפר את האיסור האפיפיורי להטיף, ובעוד הממשל בעיר מקיים דיונים בהולים לפתרון המשבר, נכח מקיאוולי בדרשות שנשא האח. את רשמיו שלח במכתב לשגריר של פירנצה בחצר האפיפיורית. במכתב מראשית 1498 אנו שומעים, כאמור, בפעם הראשונה את קולו של מקיאוולי באופן ישיר. סוונרולה, ציין מקיאוולי, פתח

בתיאורים מבהילים, בהסברים שמשכנעים את מי שאינם בוחנים אותם בדקדקנות. הוא אמר שתומכיו הם אנשים מצוינים, בעוד שיריביו הם נבלים גדולים, והוא השתמש בכל ביטוי שיכול להחליש את הסיעה של יריביו ולחזק את הסיעה שלו. למחרת, בדרשה על ספר שמות, כאשר הגיע לקטע המספר על משה שהרג מצרי, הסביר שהמצרי ייצג את עושי העוול ומשה — את המטיף שקוטל אותם באמצעות חשיפת מידותיהם הרעות. ואז אמר: ״הו מצרי, אני רוצה לנעוץ בך סכין!״ הוא אמר שאלוהים מסר לו שיש בפירנצה מישהו הרוצה להיעשות לרודן, ושהתשוקה לגרש את האח, להחרים את האח, לרדוף את האח, פירושה אינו אלא הרצון להכתיר רודן. והוא הדגיש עניין זה כל כך, שבהמשך אותו היום האנשים עסקו בפומבי בניחושים לגבי מישהו שקרוב להיות רודן כמו שאתה קרוב לגן העדן. אחר כך, כאשר למד [שהממשל אינו מתכוון לפעול נגדו ושאינו צריך] לחשוש מיריביו בפירנצה, הפסיק לנסות לאחד את סיעתו דרך השנאה של יריביו וההפחדה עם המלה ״רודן״; הוא הפך את עורו, ועתה הוא מנסה להפנותם נגד האפיפיור. כך, לדעתי, הוא מתאים את פעולותיו לנסיבות הזמן ומסווה לפיהן את שקריו.¹⁸

*המשך הפרק בספר המלא*