פרק 1
אווה
יש דברים גרועים יותר מלהיתקע באמצע שום מקום בסופת גשמים.
לדוגמה, יכולתי להיות במנוסה מפני דוב מוכה כלבת שמתכנן לטרוף אותי. או שיכולתי להיות קשורה לכיסא במרתף חשוך, נאלצת להקשיב לשיר Barbie Girl של אקווה בלי הפסקה, עד שהייתי מעדיפה לכרסם את זרועי מאשר לשמוע שוב את הפזמון האֶפּוֹנִימִי1.
אבל רק מכיוון שהדברים עלולים להיות גרועים יותר, זה לא אומר שהם לא היו מחורבנים גם כך.
תעצרי. תחשבי מחשבות חיוביות.
"מכונית תופיע... עכשיו." בהיתי בטלפון שלי וניסיתי להתגבר על התסכול כשהאפליקציה הבטיחה לי שהיא מחפשת את ההסעה שלי, כפי שעשתה במשך חצי השעה הקודמת.
בדרך כלל לא הייתי נלחצת כל כך מהמצב כי היי, לפחות היה לי טלפון פועל ותחנת אוטובוס ששמרה עליי כמעט יבשה בגשם השוטף, אבל מסיבת הפרידה של ג'וש הייתה אמורה להתחיל בעוד שעה, עדיין לא אספתי את עוגת ההפתעה שלו מהקונדיטוריה, והתחיל להחשיך. אני אולי מסוג הבחורות שרואות את חצי הכוס המלאה, אבל לא הייתי אידיוטית. אף אחת, במיוחד לא סטודנטית קולג' נטולת כל כישורי לחימה, לא רוצה למצוא את עצמה בחושך, באמצע שום מקום.
הייתי צריכה ללכת לשיעורי ההגנה העצמית עם ג'ולס, כפי שהיא רצתה.
עברתי במוחי על האפשרויות המוגבלות שעמדו לרשותי. האוטובוס שעוצר בתחנה הזאת לא פועל בסופי שבוע, ולרוב החברות שלי לא היו מכוניות בבעלותן. לברידג'ט יש שירות הסעות, אבל היא באירוע של השגרירות עד שבע. אפליקציית האובר לא פעלה, ולא ראיתי אפילו מכונית אחת עוברת מאז שהתחיל הגשם, לא שהייתי עוצרת טרמפים בכל מקרה — ראיתי סרטי אימה, תודה רבה באמת.
נשארה לי רק אפשרות אחת, כזו שממש לא רציתי להשתמש בה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בררנית.
פתחתי את רשימת אנשי הקשר בטלפון שלי, התפללתי בליבי, ולחצתי על הכפתור.
צלצול אחד. צלצול שני. שלישי.
בחייך, תענה כבר. או שלא. לא ידעתי מה יהיה גרוע יותר — להירצח או להתמודד עם אחי. תמיד הייתה אפשרות, כמובן, שאחי ירצח אותי בעצמו על שהכנסתי את עצמי למצב הזה, אבל עם זה אתמודד מאוחר יותר.
"מה קרה?"
עיקמתי את אפי כששמעתי את ברכתו. "שלום גם לך, אחי היקר. מה גורם לך לחשוב שמשהו לא בסדר?"
ג'וש נחר בבוז. "אה, התקשרת אליי. את אף פעם לא מתקשרת, אלא אם כן את בצרות."
נכון. העדפנו הודעות טקסט וגרנו זה ליד זה — זה לא היה הרעיון שלי, אגב — כך שרק לעיתים רחוקות נאלצנו להתכתב.
"לא הייתי אומרת שאני בצרות," סייגתי. "יותר כמו... תקועה. אין תחבורה ציבורית בסביבה, ואני לא מוצאת אובר."
"אלוהים, אווה. איפה את?"
אמרתי לו.
"מה את עושה שם, לעזאזל? זה במרחק שעה מהקמפוס!"
"אל תהיה דרמתי. הייתי בצילומי אירוסין, וזה במרחק שלושים דקות נסיעה. ארבעים וחמש אם יש עומס בכבישים."
רעם הרעיד את ענפי העצים הקרובים. נרעדתי והתכווצתי עוד יותר בתוך התחנה, לא שזה סייע במשהו. הגשם ירד באלכסון וכיסה אותי בטיפות מים כבדות וקשות כל כך, עד שהכאיבו כשפגעו בעורי.
קול רשרוש עלה מקו הטלפון, מלווה בגניחה רכה.
עצרתי, בטוחה שלא שמעתי נכון, אבל לא, זה נשמע שוב. גניחה נוספת.
עיניי התרחבו בזעזוע. "אתה באמצע סקס כרגע?" שאלתי בצעקה־לחישה, אף על פי שלא היה איש בסביבה.
הסנדוויץ' שטרפתי לפני שיצאתי לצילומים איים לחזור ולהופיע שוב. לא היה שום דבר — אני חוזרת, שום דבר, מגעיל יותר מאשר להקשיב לקרוב משפחה כשהוא באמצע סקס. הרעיון עורר בי רצון להקיא.
"טכנית, לא." ג'וש לא נשמע מתנצל.
למילה 'טכנית' הייתה חשיבות רבה.
לא היה צורך להיות גאון כדי לפענח את תשובתו המעורפלת. אולי הוא לא באמצע סקס, אבל משהו התרחש, ולא היה לי כל רצון לדעת מהו המשהו הזה.
"ג'וש צ'ן."
"היי, את התקשרת אליי." הוא כיסה כנראה את הטלפון בכף ידו, כי המילים הבאות נשמעו מעומעמות. שמעתי צחוק נשי רך שלווה בצווחה, ורציתי לחסום את אוזניי, את עיניי ואת מוחי. "אחד הבחורים לקח את המכונית שלי כדי לקנות עוד קרח," אמר ג'וש, וקולו חזר להישמע ברור, "אבל אל תדאגי, אני אטפל בזה. תשלחי את המיקום המדויק שלך ותחזיקי את הטלפון קרוב אלייך. יש לך עדיין את ספריי הפלפל שקניתי לך ליום ההולדת בשנה שעברה?"
"כן. תודה על זה, אגב." רציתי תיק חדש למצלמה, אבל ג'וש קנה לי ערכה של שמונה מכלי ספריי פלפל במקום. אף פעם לא השתמשתי בהם, ומשמעות הדבר שכל שמונת הבקבוקים — למעט האחד שנמצא בתיק שלי — שכבו בנוחות בחלקו האחורי של הארון שלי.
אחי לא קלט את הסרקזם. בהתחשב בעובדה שהוא סטודנט מצטיין בלימודי טרום רפואה, הוא יכול להיות די טמבל לפעמים. "בבקשה. אל תזוזי, הוא יהיה שם עוד מעט. מאוחר יותר נדון בחוסר היכולת המוחלט שלך לשמור על עצמך."
"אני משומרת," מחיתי. האם זו מילה אמיתית? "זו לא אשמתי שאין — רגע, למה אתה מתכוון 'הוא'? ג'וש!"
מאוחר מדי. הוא כבר ניתק.
דווקא בפעם היחידה שרציתי שהשיחה תימשך, הוא זרק אותי לטובת אחת היזיזות שלו. הופתעתי שהוא לא התחרפן יותר, כי ג'וש הוא זה שהכניס את ה'יותר' למונח יותר מדי מגונן. מאז 'האירוע', הוא לקח על עצמו את תפקיד המגן שלי, כאילו הוא אחי ושומר הראש שלי גם יחד. לא יכולתי להאשים אותו — הילדות שלנו נצבעה במאה גוונים של בלגן, או כך לפחות סיפרו לי — ואהבתי אותו ממש, אבל הדאגה התמידית שלו הייתה לעיתים מעיקה קצת יותר מדי.
ישבתי על הספסל כשרגליי פונות הצידה וחיבקתי את התיק שלי, מניחה לעור המבוקע לחמם את עורי בזמן שחיכיתי ש'הוא' המסתורי יופיע. זה יכול להיות כל אחד, לג'וש לא היו חסרים חברים. הוא תמיד היה מקובל — שחקן כדורסל, ראש מועצת התלמידים ומלך הנשף בתיכון, חבר באחוות הסטודנטים סיגמא ופנים מוכרות בקמפוס של הקולג' שלו.
אני הייתי ההפך ממנו. לא ממש לא מקובלת, אבל התחמקתי מאור הזרקורים והעדפתי קבוצה קטנה של חברות קרובות על פני קבוצה גדולה של מכרים ידידותיים. בעוד ג'וש היה הרוח החיה בכל מסיבה, אני נהגתי לשבת בפינה ולחלום בהקיץ על כל המקומות שבהם ארצה לבקר. ואם זה תלוי בפוביה שלי, כנראה לא אגיע אליהם לעולם.
הפוביה הארורה שלי. ידעתי שהכול נפשי, אבל התחושה הייתה פיזית — הבחילות, דפיקות הלב המהירות, הפחד המשתק שהפך את איבריי לקפואים ולחסרי תועלת.
מצד שני, לפחות לא פחדתי מגשם. מאוקיינוסים, מאגמים ומבריכות יכולתי להתחמק, אבל גשם... כן, זו הייתה עלולה להיות בעיה.
אני לא בטוחה כמה זמן התכרבלתי בתחנת האוטובוס הקטנה. כל אותו הזמן קיללתי את חסרונה של יכולת ראיית הנולד שלי כשדחיתי את הצעתם של הגרייסונים להסיע אותי בחזרה לעיר אחרי הצילומים. לא רציתי להטריח אותם וחשבתי שאוכל להזמין אובר ולהיות בקמפוס של אוניברסיטת ת'ייר תוך חצי שעה, אבל ארובות השמיים נפתחו מייד אחרי שהזוג נסע לדרכו, ואני הגעתי למצב הנוכחי.
התחיל להחשיך. שמיים אפורים ועמומים התמזגו בכחולים הקרירים של שעת בין הערביים, וחלק ממני דאג שה'הוא' המסתורי לא יופיע, אבל ג'וש מעולם לא אכזב אותי. אם אחד מהחברים שלו היה מסרב לאסוף אותי כפי שהוא ביקש, הרגליים שלו היו יוצאות מכלל שימוש ביום המחרת. ג'וש היה סטודנט לרפואה, וכשזה התאים למצב, היו לו אפס נקיפות מצפון באשר לשימוש באלימות. בעיקר כשהמצב כלל אותי.
קרן זוהרת של פנסי דרך האירה את הגשם. מצמצתי, ומייד ליבי דילג בציפייה ובחשש כששקלתי את הסיכויים אם המכונית היא ההסעה שלי או שייכת לפסיכופת פוטנציאלי. האזור הזה במרילנד היה די בטוח, אבל לעולם אי אפשר לדעת.
כשעיניי התרגלו לאור, צנחתי בתחושת הקלה, אבל אחרי שתי שניות הזדקפתי בחזרה.
החדשות הטובות — זיהיתי את מכונית האסטון מרטין השחורה והמבריקה שהתקדמה לקראתי. היא הייתה של אחד מחבריו של ג'וש, ומשמעות הדבר היא שלא אגיע אל כותרות החדשות המקומיות הערב.
החדשות הרעות, לעומת זאת, האדם שנהג באסטון מרטין היה האדם האחרון שרציתי — או צפיתי — שיאסוף אותי. הוא לא היה הטיפוס של אני אעשה טובה לחבר שלי ואציל את אחותו הקטנה. הוא היה הטיפוס של אם תסתכל עליי בצורה עקומה אני אהרוס אותך ואת כל מי שיקר לך, והוא נראה כל כך שָׁלֵו ויפה תואר כשהיה עושה את זה, שלא היית שם לב שעולמך עולה בלהבות סביבך עד שהיית הופך לערמת אפר לרגליו שהיו תחובות בנעלי טום פורד.
כשהמכונית עצרה מולי והחלון נפתח, העברתי את קצה לשוני על שפתיי היבשות.
"תיכנסי."
הוא לא הרים את קולו. הוא אף פעם לא מרים את קולו, ועדיין נשמע רם וצלול למרות הגשם.
אלכס ווֹלקוב היה כוח טבע כשלעצמו, ואני שיערתי שגם מזג האוויר נענה לו.
"אני מקווה שאת לא מצפה שאני אפתח עבורך את הדלת," הוא אמר כשלא זזתי, נשמע מרוצה מהמצב ממש כמוני.
איזה ג'נטלמן.
כיווצתי את שפתיי ועצרתי את עצמי מלענות תשובה צינית. קמתי מהספסל ונכנסתי למכונית, שהדיפה ניחוח נקי ויקר, כמו בושם ועור איטלקי משובחים. לא הייתה לי מגבת או משהו כדי להניח על המושב תחתיי, אז כל מה שיכולתי לעשות היה להתפלל שלא אגרום נזק.
"תודה שבאת לאסוף אותי. אני מעריכה את זה," אמרתי בניסיון לשבור את השתיקה המקפיאה.
נכשלתי. כישלון מחפיר.
אלכס לא הגיב ואף לא הביט בי כשניווט בכבישים החלקים, המפותלים והמתעקלים בדרך אל הקמפוס. הוא נהג באותה צורה שבה הלך, דיבר ונשם. באופן יציב ומבוקר, ועם נימה מאיימת המזהירה את מי שעלולים להיות טיפשים מספיק כדי לעמוד בדרכו, שמעשה כזה יהיה גזר דין מוות עבורם.
הוא היה ההפך הגמור מג'וש, והעובדה שהם היו החברים הכי טובים עדיין הפתיעה אותי. אישית, חשבתי שאלכס הוא מניאק. בטוח שהיו לו סיבות משלו, אולי טראומה פסיכולוגית מסוג כלשהו שהפכה אותו לרובוט חסר הרגשות שהוא היום. בהסתמך על פיסות המידע שליקטתי מג'וש, ילדותו של אלכס הייתה גרועה אפילו יותר משלנו, אם כי מעולם לא הצלחתי לסחוט עוד פרטים מאחי. כל מה שידעתי היה שהוריו של אלכס מתו כשהיה צעיר והורישו לו ערמה של כסף, שאת ערכה הוא הכפיל פי ארבעה כשקיבל את הירושה בגיל שמונה־עשרה. לא שהוא נזקק לה. הוא המציא תוכנת מודלים פיננסיים חדשה בתיכון שהפכה אותו למולטימיליונר לפני שהגיע לגיל שבו מותר היה לו להצביע.
עם איי־קיו בגובה 160, אלכס וולקוב היה גאון, או קרוב להיות. הוא היה היחיד בהיסטוריה של אוניברסיטת ת'ייר שהשלים תוך שלוש שנים את התוכנית הכוללת בת חמש השנים לתואר ראשון ושני במנהל עסקים, ובגיל עשרים ושש היה סמנכ"ל של אחת מחברות פיתוח הנדל"ן המצליחות ביותר במדינה. הוא היה אגדה, והוא ידע את זה.
אני, לעומת זאת, חשבתי שאני מצליחה כשזכרתי לאכול בין הקורסים שלי, שיעורי ההעשרה ושתי עבודות — האחת בדלפק הקבלה בגלריה מק'קאן, והשנייה עבודה צדדית כצלמת עבור כל מי שהיה מוכן לשכור את שירותיי. אירועי סיום לימודים, טקסי אירוסים, מסיבות יום הולדת לכלבים — את כל אלה עשיתי.
"אתה בא למסיבה של ג'וש?" ניסיתי שוב לפתוח בשיחת חולין. השתיקה הרגה אותי.
אלכס וג'וש היו החברים הכי טובים מאז שהיו שותפים לחדר בת'ייר לפני שמונה שנים, ואלכס הצטרף מאז למשפחה שלי בחג ההודיה ובחגים האחרים. למרות זאת, לא הכרתי אותו. לא דיברנו ממש, אלא אם כן השיחה הייתה קשורה לג'וש או להעברת קערת תפוחי האדמה בזמן הארוחה, או משהו דומה.
"כן."
אוקיי. הבנתי ששיחת חולין לא באה בחשבון.
המוח שלי נדד אל מיליון המשימות שהיו לי לאותו סוף שבוע — לערוך את התמונות מהצילומים של הגרייסונים, לעבוד על טופס הבקשה שלי למלגה ללימודי המשך בדאבליו־ויי־פי2, לעזור לג'וש לסיים את האריזה אחרי ה —
שיט! שכחתי לגמרי מהעוגה של ג'וש.
הזמנתי אותה לפני שבועיים, כי זה היה זמן האספקה המינימלי להזמנת עוגה מקראמבל אנד בייק. היא הייתה הקינוח החביב על ג'וש, שלוש שכבות של שוקולד מריר מצופה בפאדג' שוקולד ממולאות בפודינג שוקולד. הוא הרשה לעצמו לאכול אותה רק ביום ההולדת שלו, אבל מאחר שהוא עומד לעזוב את המדינה לשנה, חשבתי שהוא יסכים להפר את חוק הפעם־בשנה שלו.
"אז..." העליתי על פניי חיוך גדול וקורן. "אל תהרוג אותי, אבל אני חייבת שנסטה מהדרך אל קראמבל אנד בייק."
"לא. אנחנו כבר מאחרים." אלכס עצר באור אדום. חזרנו לציוויליזציה, ומבעד לחלונות הרטובים מהגשם הבחנתי באותיות המטושטשות של סטארבקס ושל פנרה ברד3.
החיוך לא ירד מפניי. "זו עצירה קצרה. רבע שעה, מקסימום. אני רק צריכה לרוץ פנימה ולאסוף את העוגה של ג'וש. אתה יודע, את ה'מוות משוקולד' שהוא אוהב כל כך? הוא יהיה במרכז אמריקה במשך שנה, אין להם שם קראמבל אנד בייק, והוא עוזב בעוד יומיים, אז — "
"תעצרי." אצבעותיו של אלכס התעקלו סביב ההגה, והמוח ההורמונלי והמשוגע שלי ננעל על יופיין. זה עלול להישמע מטורף כי למי יש אצבעות יפהפיות? אבל לו היו. פיזית, כל דבר בו היה יפהפה. עיני האזמרגד הירוקות שבלטו מתחת לגבות כהות, כמו שבבים שנחצבו מקרחון, קו הלסת החד ועצמות הלחיים המפוסלות. מבנה גופו הדק ושערו החום הבהיר והמלא, שנראה פרוע ובו־זמנית מסופר להפליא.
הוא נראה כמו פסל במוזיאון איטלקי שקם לתחייה.
תקף אותי דחף מטורף לפרוע את שערו כמו שהייתי עושה לילד קטן, רק כדי שיפסיק להיראות מושלם כל כך — כי זה היה די מעצבן עבורנו, בני התמותה — אבל לא הייתה לי משאלת מוות ולכן לא הזזתי את ידיי.
"אם אקח אותך לקראמבל אנד בייק, תפסיקי לדבר?"
היה ברור לי שהוא התחרט על כך שהסכים לאסוף אותי.
החיוך שלי התרחב. "אם אתה רוצה."
שפתיו נמתחו לפס ישר. "בסדר."
יש!
אווה צ'ן: אחת.
אלכס וולקוב: אפס.
כשהגענו אל המאפייה, פתחתי את אבזם חגורת הבטיחות שלי ועמדתי לצאת, כשאלכס אחז בזרועי ומשך אותי בחזרה אל המושב שלי. בניגוד לציפיותיי, המגע שלו לא היה קר. הוא היה לוהט, והוא צרב מבעד לעורי ולשרירים שלי עד שהרגשתי את חומו במרכז הבטן.
בלעתי את הרוק. הורמונים מטופשים. "מה? אנחנו כבר מאחרים, והם סוגרים עוד מעט."
"את לא יכולה לצאת ככה." רמז קל למורת רוחו צץ בזויות פיו.
"איך ככה?" שאלתי בבלבול. הייתי לבושה בג'ינס ובחולצת טריקו, לא שום דבר שערורייתי.
אלכס החווה בראשו לכיוון החזה שלי. הבטתי מטה ומייד השתנקתי, כי החולצה הלבנה שלי הייתה רטובה. שקופה. גם לא קצת שקופה, כזו שאפשר איכשהו לראות את מתאר החזייה שלי אם מסתכלים בתשומת לב. היא הייתה שקופה לגמרי וחשפה חזיית תחרה אדומה, פטמות זקורות — תודה לך, מזג האוויר — כל החבילה.
שילבתי את זרועותיי על חזי, ופניי בערו בצבע דומה לזה של החזייה שלי. "זה היה ככה כל הזמן?"
"כן."
"יכולת להגיד לי."
"אמרתי לך. עכשיו."
לפעמים רציתי לחנוק אותו. באמת. ואני לא אדם אלים. אני הנערה שלא אכלה עוגיות ג'ינג'ר בצורת אנשים אחרי שצפיתי בסרט שרק, כי הרגשתי שאני אוכלת את המשפחה של ג'ינג'י4 או גרוע יותר, את ג'ינג'י עצמו, אבל משהו באלכס עורר את הצד האפל שבי.
נשפתי בחדות ושמטתי את זרועותיי באינסטינקט. החולצה השקופה שלי נשכחה לרגע, עד שמבטו של אלכס חלף שוב על חזי.
הלהט בלחיי חזר ונמאס לי לשבת כאן ולהתווכח איתו. מאפיית קראמבל אנד בייק תיסגר בעוד עשר דקות, והשעון תקתק.
אולי זה היה האיש, מזג האוויר או השעה וחצי שביליתי תקועה בתחנת האוטובוס, אבל התסכול שלי גאה לפני שהצלחתי לעצור אותו. "במקום להיות מניאק ולבהות בציצים שלי, תוכל להשאיל לי את הז'קט שלך? כי אני באמת רוצה לקחת את העוגה ולשלוח את אחי, החבר הכי טוב שלך, לדרכו בסטייל, לפני שהוא עוזב את המדינה."
המילים נתלו בינינו לפני שהנחתי יד על פי בזעזוע. האם באמת אמרתי עכשיו לאלכס וולקוב את המילה 'ציצים' והאשמתי אותו שבהה בי? וקראתי לו מניאק?
אלוהים היקר, אם יכה בי ברק ברגע זה, אני לא אכעס. מבטיחה.
עיניו של אלכס הצטמצמו מעט. זו הייתה תגובה שנמנתה בין חמש התגובות הרגשיות ביותר שעוררתי בו בשמונה שנים, והיא הייתה מרשימה.
"תאמיני לי, לא בהיתי בציצים שלך," הוא אמר, וקולו היה קפוא מספיק כדי להפוך את הטיפות שנשארו על עורי לקרח. "את לא הטיפוס שלי, גם אם לא היית אחותו של ג'וש."
אאוץ'. גם אני לא הייתי מעוניינת באלכס, אבל אף בחורה לא אוהבת שבן המין השני מתייחס אליה בביטול בקלות כזו.
"לא חשוב. אין צורך להיות אידיוט בקשר לזה," מלמלתי. "תראה, קראמבל אנד בייק עומדים להיסגר בעוד שתי דקות. רק תשאיל לי את הז'קט שלך ונוכל לעוף מפה."
שילמתי מראש באינטרנט, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לאסוף את העוגה.
הלסת שלו התהדקה לפני שענה, "אני אביא אותה. את לא יוצאת מהמכונית לבושה ככה, גם לא עם הז'קט שלי."
אלכס שלף מטרייה מתחת למושב הנהג ויצא בתנועה מהירה אחת. הוא זז כמו פנתר, כולו חן מפותל ועוצמת לייזר. אילו רצה, הוא היה יכול להצליח בגדול על מסלול הדוגמנות, אם כי אני לא חושבת שהוא היה מוכן לעשות משהו המוני כל כך.
הוא חזר אחרי פחות מחמש דקות עם קופסת עוגה בצבעי ורוד וירוק מנטה, שעליה מוטבע הלוגו של קראמבל אנד בייק, תחת זרועו. הוא הניח אותה על ירכיי, סגר את המטרייה שלו ויצא בנהיגה לאחור ממגרש החניה בלי למצמץ.
"אתה מחייך לפעמים?" שאלתי, והצצתי לתוך הקופסה כדי להבטיח שלא בלבלו בין ההזמנות. לא. עוגת 'מוות משוקולד' אחת בדרך אל אחי. "זה עשוי לעזור למצב שלך."
"איזה מצב?" הוא נשמע משועמם.
"מַקֵּלְבַּתַּחַתִטִיטִיס." כבר קראתי לאיש אידיוט, מה כבר יזיק עלבון נוסף?
אולי רק דמיינתי את זה, אבל נדמה לי שראיתי את שפתיו מתעוותות מעט לפני שהוא ענה ביובש, "לא. המצב הזה כרוני."
ידיי קפאו והלסת שלי נשמטה. "א... אתה התבדחת כרגע?"
"תסבירי למה היית במקום ההוא מלכתחילה." אלכס התחמק מהשאלה שלי ושינה את הנושא מהר כל כך, עד שחשתי צליפת־שוט בצווארי.
הוא התבדח. לא הייתי מאמינה לולא ראיתי את זה במו עיניי. "היה לי יום צילומים עם לקוחות. יש אגם נחמד ב..."
"תחסכי לי את הפרטים. לא מעניין אותי."
נהמה שקטה נפלטה מגרוני. "למה אתה כאן? לא חשבתי שאתה הטיפוס שיסכים להיות הנהג."
"הייתי בסביבה, ואת האחות הקטנה של ג'וש. אם היית מתה, הוא היה הופך להיות משעמם." אלכס עצר מול הבית שלי. בבית הסמוך, הידוע גם כביתו של ג'וש, דלקו האורות וראיתי מבעד לחלונות אנשים רוקדים וצוחקים.
"לג'וש יש טעם מחורבן בחברים," פלטתי. "אני לא יודעת מה הוא רואה בך. אני מקווה שהמקל שתקוע לך בתחת ינקב איזה איבר חיוני." ואז, מכיוון שחונכתי להיות מנומסת, הוספתי, "תודה על הטרמפ."
יצאתי מהמכונית ונשפתי בתסכול. הגשם הפך לטפטוף, והרחתי את האדמה הלחה ואת פרחי ההורטנזיה שצמחו בעציץ ליד הדלת הקדמית. תכננתי להתקלח, להחליף בגדים ולהספיק לחצי האחרון של המסיבה של ג'וש, בתקווה שלא ינזוף בי על שנתקעתי או על שאיחרתי, כי לא הייתי במצב רוח לזה.
אני אף פעם לא כועסת למשך זמן רב, אבל באותו רגע הדם שלי רתח ורציתי להכניס לאלכס וולקוב אגרוף בפנים.
הוא היה כל כך קר ושחצני ו... ו... כל כך הוא. זה היה מרתיח.
לפחות לא הייתי צריכה להתמודד איתו לעיתים קרובות. ג'וש בילה איתו בעיר בדרך כלל, ואלכס לא ביקר בקמפוס כל כך הרבה, למרות שהיה אחד הבוגרים.
תודה לאל. אם הייתי נאלצת לראות את אלכס יותר מפעמים ספורות בשנה, הייתי יוצאת מדעתי.
הערות
1 אפונים — דבר הנקרא על שם תוכנו, כאן שיר הנקרא על שם בובה מפורסמת
2 WYP — World Youth Parliament — מוסד ללימודי צילום לצעירים הממוקם בניו יורק
3 רשת מאפיות
4 דמות מהסרט 'שרק' שהיה עוגיית ג'ינג'ר בצורת אדם
עשיתי 5 כוכבים רק כדי שיראו את הביקורת ספר חביב ולא יותר מזה לא הבנתי את הרעש שעשו סביבו
מערכת יחסים רעילה בהחלט. אל תחפשו גברים כאלה (קשה לי להיות מוקסמת מגברים קנאים, שתלטנים יתר על המידה ונקמנים). חמישה כוכבים כי היה חשוב לי להגיד את זה ושיראו את הביקורת. כתיבה סבירה
ספר מהמםםם הוא רגזן ופסימי היא שמש ואופטימית אין שילוב מהמם יותר טוב מזה
אהבתי מאוד!!! עלילה קלילה, זורמת, בלי סודות מוסתרים שמתמשכים לאורך ספר שלם. פצצה. הדברים היחידים שעיצבנו אותי זה האיזכורים המוגזמים של בגדי המותגים...בתחילת הספר, והסיפא של הפרולוג. ממשיכה לספר על הזוג הבא.
כתוב היטב, מחרמן ונקרא תוך יום אחד. מקווה שהבאים בתור בסדרה טובים כמוהו...
מומלץ! אהבתי ממש...אפילו לא מרגישה צורך להמשיך את הסדרה, רק הספר הזה מספיק לי.
את הסדרה הזו קראתי ממש לא לפי הסדר כך שלספר הזה הגעתי אחרון. אפשר לומר שיש פה ושם נפילות של טקסט מנג'ס, אבל בסה"כ, יש פה עוד ספר חמוד בסדרת ספרים נהדרת
אני כאן כדי להגיד לך שאת מסוגלת לקרוא ולסיים את הספר הנוראי הזה. אני יודעת שתרצי לזרוק אותו לפח ולברוח אבל אל תעשי את זה! שאר הסדרה שווה את הסבל הריגעי.
ואוו הייתי בטוח שזה היה רק ״עוד ספר ״ אבל כמה ש טעיתי הספר הזה נכנס לתוך הלב שלי ולעולם לא ייצא אני לא יכולה כבר לחכות עד לספרים הבאים . ממש מומלץ
ספר מצויין נהננתי לקורא אותו מאוד , התחלתי לקרוא אותו עקב הטרוף שהיה עליו ובכללי על כל הסידרה של הספרים . וטיפה איכזב ציפיתי ליותר אך בכלל זאת נהננתי לקרוא את הספר הוא קליל ונעים , אני חשבתי הוא יהיה יותר כבד מתאים לאנשים שאוהבים ספרים קלילים
כשקיבלתי המלצה על הספר הזה לא העלתי בדעתי שהעלילה תהיה כל כך טובה ומעניינת! ספר מרגש מצחיק משמח עצוב חוויתי את הרגשות שיש מהספר הזה ממליצה בחום!!!
וואי אלכס אלכס. איזה ספר מדהים. סיפור אהבה סוחף מפתיע ונוגע ללב. ממשיכה לספר הבא ❣️
מושלם!! לא יודעת למה דחיתי את הקריאה של הסדרה הזאת כל כך הרבה זמן , מושלם!! אהבתי ממש , עוברת לספר הבא
מעולה!! סיימתי תוך כמה שעות. כתוב טוב. סוף סוף יש לספר סוף הגיוני ולא הוקוס פוקוס. מהמם! ממשיכה לספר הבא
ספר מעניין עם רומנטיקה ואהבה משוגעת. הדמויות כתובות בצורה מעולה בהתחלה היססתי ממש, אבל אני לא מתחרטת בכלל!!
ספר טוב וכייפי שרק רוצים להמשיך ולקרוא. הסופרת יודעת לכתוב דמויות גבריות מושלמות. מומלץ ביותר, ועוד יותר מומלץ הספרים הבאים בסדרה.
נהניתי מהספר. עלילה מעניינת וקצבית, וכתיבה בלי מלל מיותר. הכי אהבתי שבמהלך הסיפור הדמות הנשית פיתחה אופי. מומלץ.
ספר מהמם הדמות של אלכס מסקרנת וגורמת לעיניי כלפי הקוראים אווה חמודה חייכנית ואופטימית לגמרי שהם צריכים❤️
ספר מקסים. עלילה מעניינת מלאה בתפניות. הדמויות עמוקות עם עבר לא פשוט אבל אי אפשר לא לאהוב אותן. אלכס ואווה זוג מהמם. אהבתי את הניתוח ואת המניעים של כל אחת מהדמויות והכתיבה רק גרמה לי לאהוב אותן יותר. לא יכולתי להפסיק לקרוא ומחכה להמשיך עם החלק הבא.
ספר מהמם אני ממש אהבתי את אלכס ואני לא מבינה ככ את ההייט שיש עליו אני ממש אהבתי את היחסים בינהם
אמאלה ספר מושלם בהתחלה היססתי ממש, אבל אני לא מתחרטת בכלל!! הספר סוחף ברמות לא הצלחתי להפסיק לקרוא ממליצה בטירוף
סך הכל סבבה ואהבתי בכללי איך שהספרים מקושרים אחד לשני אני באופן אישי פחות מתחברת לאלכס, קצת יהיר מדי וכל יכול בצורה מעצבנת אבל בסדר אולי האחרים טובים יותר
מקסים, סקסי, ומעניין. הסיפור זורם ומלא פיתולים אך גם אמרתי ונוגע ללב. מומלץ!
הכתיבה טובה, הספר חד משמעית טוב, פשוט אני פחות בקטע של גברים כמו אלכס לכן היה לי יותר קשה להתחבר, מי שזה הטייפ שלה חד משמעית תאהב לכן אני כן מבינה את ההתלהבות סביב סדרת הספרים הזאת, אני אישית לא אמשיך לספר הבא.
זהו אני התאהבתי באלכס❣️❣️ איזה גבר הורס! ספר מהנה, אני מתה על הסגנון הזה דמות נשית חזקה מלאת רגש!! וואו אחד גדול מבחינתי ואני קוראת המון ספרים❤️
הספר הכי טוב שקראתיייי אלכס אהבת חיי❤️ בכיתי כשגיליתי שסיימתי את הספר והייתי נותנת לו גם מיליון כוכבים אם יכולתי. בכיתי, צחקתי, כעסתי ובעיקר התאהבתי. מומלץ בחום מבטיחה שלא תתחרטו📚
מושלם, ממליצה ממש, ואם כבר אז לרכוש את כל הסדרה ביחד !! אני רכשתי כל אחד בנפרד, טעות של טירונים.
דבר ראשון וואו, עפתי על הספר אומנם אלכס יצא חרא של בן אדם הוא פיצה על זה בסוף. מומלץץץץץ
ספר כיפי, מעניין וזורם! אהבתי את המתח באמצע הספר והתגליות המפתיעות רצה לקרוא את הספר הבא!!
פשוט מעולה לא צפוי בשום צורה היו פעמים באמצע הספר שפשוט הייתי בהלם ולא ידעתי איך להמשיך… מממממש ממולץ
התאהבתי כלכלכלךךךךךךלל!! אווה כלכך חמודההה והיא פשוט מתחלקת לשתיים, פעם הילדה המתוקה והחייכנית ו פעם ילדה רעה ותשוקתית . אלכס, חסר רגשותת חסר לב ההפך הוא הנכון!! ספר מדהים, סןער ומלא מלא במתח וסקרנות (לדעתי)
ואוו אחד הספרים הכי יפים שקראתי. כל הסדרה מהממת ברמות וסוחפת. אלכס וולקוב הגבר הכי מדהים בעולם ואווה היא האישה הכי מלכה שיש.
אמאל’ה ספר מושלםםם הוא כתוב בצורה מעניינת ולא היו חלקים שבהם רציתי לוותר פשוט ספר מושלם עם טוויסטים מעולים בעלילה
סיימתי את כל הסידרה אהבתי מאוד ❤️🔥❤️🔥 סידרה סקסית וזורמת מומלצת לקריאה
מליצה בחום!!! הספר הזה פתח פה התמכרות קשה! לא יכלתי להפסיק לקרוא. ברגע שסיימתי אותו ישר עפתי לקנות את הספר השני בסדרה<3
ספר קליל וכיפי לקריאה, אני אוהבת פירוט יותר מפורט לגבי הדמויות ולכן קצת מבאס אבל עדיין 5 ⭐️
אין לי מה לומר. אומנים קיטשי כזה, אבל גרם לי לכל כך הרבה פרפרים בבטן, לגמרי שווה קריאה ואפילו קריאה חוזרת!
נהניתי מאוד! דמויות עמוקות, עלילה לא צפויה. כתיבה קולחת. ממליצה!
מקסים רומנטי ואף מותח. הסיפור על אווה ואלכס העליות והמורדות ביחסיהם משולבים בחייהם האישיים . אהבתי מאוד למרות שקצת נמרח מחכה לקרוא את הספר הבא
סדרה לא פחות ממושלמת. יש לי רף ממש גבוה בספרים, זה פשוט עמד בכל הציפיות שלי. אם את אוהבת רומנטיקה, גברי אלפא, קינקיות (לא מוגזמת יותר מדי, בטעם טוב) את פשוט תהני. אין לי מילה אחת רעה להגיד על הספר הזה. סופרת מושלמת שבע״ה יתרגמו עוד ועוד ספרים שלה. אנה האנג אהובתי💜
ספר מדהים ממש ! אהבתי את הסיפור של אווה ואלכס ומחכה עכשיו להמשיך להבא אחריו. תודה טורקיזיות על ספרים משובחים💙
ספר מדהים חיכיתי ככ הרבה לתרגום שלו רומן קלישאתי אך עם הרבה טוויסטים בספר ממליצה ממש
האמת הספר הכי קלישאתי שיש.. אבל לא יכלתי להוריד מהיד.. הכי כיפי שיש
סהכ אחלה קצת נמרח בסוף אבל אהבתי איך שהעלילה מתפתחת לכל מיני כיוונים מפתיעים שלא צפיתי בכלל. ספר טוב
ספר אדיררררררררר עפתי על הדמויות על העלילה!!!!!!! כתוב בצורה סוחפת ונפלאהההההההההההה טסה לבאים אחריו!
מושלםםםםם כייפי מעניין מרגש מפתיע!!!! סוף סוףףףףף קונה את כולםםםם
וידוי: קראתי את הספר השני בסדרה לפני😬 אבל הייתי חייבת לחזור ולקרוא את זה ולא התאכזבתי! דמויות מקסימות שעוברות תהליך, קטעים מיניים עם מינון מדהים של קינקיות ורגשות ועלילה מעניינת שאת נכנסת אליה בלי לשים לב. עוד וידוי: סיימתי את הספר ביום, אז איזה כיף שהוא חלק מסדרה❤️
אלכס הו אלכס אתה הדמות הכי שנויה במחלוקת שקראתי אבל אתה אחד המיוחדים. ספר מעולה❤️
אהבתי מאוד... כיפי וזורם עם רגעי מתח ומחשבות... דמות גברית ספור אלפא שממש מאוהב ועובר שינוי עם עצמו כאשר מתאהב... אני ממליצה
לא שמעתי על סדרת הספרים לפני שהוצאת טורקיז הודיעו שהן מתרגמות את הסדרה. התאהבתי בכריכות העדינות ויפות מהרגע שנחשפו וחיכיתי כל כך לספרים! לא התאכזבתי! ספר מעולה! דמויות מצויינות, רומן רומנטי יפיפה! תודה להוצאת טורקיז שתרגמו את הסדרה הזאת, ממשיכה לספר השני.
כל כך הרבה זמן חיכיתי לתרגום של הסדרה המהממת הזו. כתוב מושלם, סוחף. שאפו
וואו מהמם!!! נהנתי מכל רגע של קריאה, התאהבתיקשות באלכם המושלם הזה אווה גיבורה מקסימה וכובשת, התענגתי מסיפור האהבה המיוחד שלהם פשוט מושלם!
ואו חכיתי לספר הזה מלא זמן ולא לא אכזב ספר מדהים סימתי אותו ביום לא יכולה לחכות לקרוא את שאר הסידרה
התחלה טובה. דמויות מעניינות. העלילה מותחת ורומנטית כאחד. נהנתי.
הספר היה ממש ממש טוב היה לי נורא מוזר לקרוא אותו בעברית אחרי שקראתי את הסדרה באנגלית אבל אנה האנג פשוט יודעת איך לתפוס אותי ולגרום לי להתעניין גם בספר הכי משעמם בעולם
בדרך כלל אני מסיימת ספר וישר רושמת ביקרות. פה הייתי צריכה יום כדי להבין מה אני חושבת.. אז חשבתי שזה יהיה רומן אפל ומפוצץ! אבל, קצת התאכזבתי (אולי כי באתי עם ציפיות גבוהות) הוא התחיל טוב ואז הפך לקיטשי. די צפיתי את כל ההתפתחות של העלילה. היה לי קשה להתאהב באלכס, כאילו שהוא סובל מהפרע דו קוטבית- ולא אהבתי שום צד- לא האפל ולא הנידי והאובססיבי. לקראת הסוף בכלל תהיתי אם זאת אותה דמות בספר.. אווה היא דמות עמוקה יותר וחזקה שעוברת התפתחות אישית מדהימה. אהבתי את המחשבות שלה שכתובות בצורה שנונה וזורמת . בגדול הסיפור מעניין ויש כל הזמן ״טוויסט״. אני הולכת לקרוא את המשך הסדרה כי כבר רכשתי את כולה, ומעניין אותי אם יהיה שיפור וטוויסטים שיעיפו אותי
הספר היה מאוד יפה קצת יותר מידי לטעמי אבל ספר יפה מאוד מתואר לא אהבתי את זה שהוא חזרה עליו בסוף ולא אהבתי את זה שהוא מחפיץ אותה זה מאוד הפריע לי אבל בכולל ספר יפה
הכתיבה ממש טובה וגם הרעיון והספר אני פשוט לא התחברתי אל אלכס כלכך אבל הספר ממש נחמד ממליצה!
ספר נחמד היה לי קצת משעמם כי הכל זאם מהר אבל באיזשהו שלב העלילה הסתבכה וההפך למעניין יותר
ספר קליל ונחמד שהכניסו בו מהכל. קצת מתח, סקס. כעס. אהבה. בחורה רומנטית וגבר קשוח שאוהב לנצח אותה. טוטלי. סקס קשוח. היא מתגלה כזונה במיטה וליידי בחוץ....
הספר הראשון בסדרה מתחיל במקום טוב. הוא נותן לנו את הפתיחה המצויינת לסדרה. אלכס ואווה יכולים ומצליחים להחזיק את הסדרה ביד רמה ולא מפתיע שהם הזוג האהוב על רוב האנשים. זאת נקודת התחלה מצויינת למי שרוצה להתחיל לקרוא דברים קצת יותר אפלים
הספר כתוב היטב, מותח וסוחף. בהתחלה העלילה די בנאלית, כביכול רומן קולג׳ רגיל בין שני אוהבים. אך במעבר חד ומהיר הדמות של אלכס משתנה לחלוטין כדי להתאים לטוויסטים הלא אמינים בעלילה… די מוזר. אבל נתתי 4 כוכבים כי בכ״ז היו כמה רגעים מרגשים…
חחחח....מרגיש כמו איזו "פנטזיה רומנטית"....🥰 אלכס גבר אלפא כל יכול בהגזמה מטורפת...אבל לא אכפת לי...נהניתי ...ודווקא אהבתי את היכולות המוגזמות האלה...🤷 ממשיכה לספר הבא🙏
סך הכל, חמוד. הדמות של אווה מעולה בעיניי והיא מציאותית מאוד, הצלחתי להתחבר אליה. אלכס לעומת זאת.. הוא גבר אלפא, ואני אוהבת את זה בדרך כלל. אבל הדמות שלו הייתה לא מציאותית, הציגו אותו ככל יכול. הרגשתי שהקו עלילה קצת מופרך אבל אפשר להתגבר על זה.
זורם וכייפי. אין פה שום דבר חדש או מיוחד אבל בכל זאת נחמד
אז אני בהסתייגות מסויימת... לקח לי קצת זמן לקרוא את הספר, לא יודעת אם זה בגלל שלא התחברתי כל כך לכתיבה או בגלל שקראתי ספר אחר שגרם לי למחסום קריאה🤷🏼♀️🤔 לא יכולתי לתת לספר 3 כוכבים אבל ללא ספק הוא לא 5 כוכבים לדעתי האישית! לא יודעת להגיד בדיוק למה לא התחברתי🤷🏼♀️ ספר נחמד בסך הכל, שווה לקרוא ולהעביר את הזמן
ספר מעולה. חולה על גבר אלפא אבל כן היה חסר לי קצת יותר ידע על הדמויות. אבל עדיין סיימתי אותו ביום
חיבבתי את הספר, אבל היה חסר לי משהו בדרך ואני לא מצליחה לומר מה. ההמשכים הרבה יותר טובים ושווה לקנות את כל הסדרה.
ספר ממש טוב, ההתחלה טיפה קרינג׳ית, אבל בסך הכל ממש אהבתי אותו וכבר קניתי את השני בסדרה
הוא טוב בתוך הזאנר שלו, לא מחדש שום דבר לא מרגש. עושה את העבודה ללא ספק. אולי מתאים למישהי שרק מתחילה את דרכה בז'אנר הזה. לי זה פחות התאים הרגשתי שקראתי כבר 100 ספרים כאלה. הכל די צפוי ואין עומק לדמויות. שוב הוא ספר טוב עושה את העובדה. לגמרי לוהט וגורם לדי הרבה סומק (:
אוקיי, אז לא ציפיתי ליהנות מהספר הזה. אבל הפתיע לטובה. אחיה של אווה הולך לעבוד באמריקה, ובתוך כך מבקש מחברו הטוב אלכס לפקוח עליה עין על אחותו בהיעדרו, עם הזמן אחכה ואווה הופכי מחברים לנאהבים ויש סצנות סקס חזקות......😉 נהניתי מההפכים מושכים/אלכס קנאי מאוד, רכושני, . בנוסף לעלילה של התפתחות ונסיגות ביחסים של שני הדמויות הראשיות שזורה עלילה נוספת על הילדות של אווה וההתמודדות שלה עם הפחדים מהעבר, וזה היה מרתק ולכן קשה להניח את הספר.
כתיבה זורמת כיף לקרוא אבל היה בו משהו מוזר- קיצוניות לא ברורה של הדמויות, עלילה רומנטית מצד מופרכת מאידך… שורה תחתונה: בהחלט כדאי, רק לקחת בחשבון את המוזרות… אפילוג מאכזב ומיותר לגמרי.
אחלה ספר. קצת לא אמין אבל נחמד לקרוא על גיבורה שהיא לא לבנה. כל מה שיש בדרכ בספרים מסוג זה התקיים גם בספר הזה לא היה שום דבר שהחסיר ממני פעימה וגרם לי להישאב אל הספר בצורה מוגזמת. כתיבה טובה, עלילה רגילה לגמרי (מה שכן הספר נראה כיאלו הוא ספר קליל שהקונפליקט היחיד הוא זה שהיא יוצאת עם החבר הכי טוב של אח שלה- אבל לא ) ובכל זאת הספר נורא רגיל - חוץ מההטעיה - בקיצור לא כל הייפ על ספר באמת שווה את זה אבל אני מבינה למה היה עליו כל כך הרבה ממנו. המשפטים שאלכס אמר לה היו מושלמים!!
ספר כיפי, קראתי במשך יממה שלמה. אין לו עומק של ספרים שמשאירים אותך עם מחשבות על הספר או וואו איזה סיפור!! כמו למשל מי אלמה אבל הוא כיפי ועושה את העבודה.
בסך הכל אהבתי, ספר מהמם. אהבתי את ההתחלה, אבל פחות הכיוון שהספר הלך אליו…
הכתיבה טובה וסוחפת אבל יש קטעים שלמים שהם לא אמינים, וזה מאוד פוגם בהנאה מהספר. ציפיתי ליותר אחרי כל ההייפ שהיה על הסדרה בטיקטוק. משהו התפספס לי.
גרמפי סנשיין במלוא הדרו. אני טיפה מאוכזבת מהדמות הראשית הנשית, כי חוץ מזה שהיא ״סנשיין״ אין בה עומק. הדמות הגברית יותר משכנעת, אבל קראתי כבר ספרים טובים יותר בטרופ הזה.
נחמד המון סמאט מפורט קחו בחשבון דמויות בסדר ממליצה לקרוא רק את השני והאחרון בסדרה
ממש רציתי לאהוב את הספר, הוא יושב על הז׳אנר החביב עליי. אבל הוא לא סחף אותי, היה לי צפוי מידי, וגם הסצינות שאמורות היו להיות ״לוהטות״ היו פחות מרשימות. ממש הכרחתי את עצמי לסיים אותו כי התבאסתי שרכשתי ולא אסיים
בסה"כ ספר נחמד. בחלקים מסוימים הרגיש לי קצת צפוי, בחלקים אחרים היה לי ממש קשה להתחבר לדמויות ולהאמין למציאות שנכתבת. מאוד נהניתי מהעלילה בלונדון שהרגישה הדבר הכי אמיתי וכנה בכל הסיפור. סהכ קריאה נחמדה להעביר את הזמן.
לא סיימתי את הספר כתיבה ממש גרועה!! אני קוראת ספרים כמו שאני אוכלת פופקורן.: נדיר שכתיבה כל כך לא מושכת בעייני. ספר שטחי. כתיבה חלשה. גם שהיא ניסתה להכניס סיפורי טרגדיה בשביל ליצור עומק.. מרגיש כל כך מאולץ. אמלה בורחת מהספר הזה ולא חוזרת .
חזרתי לספר הראשון בסידרה אחרי שקראתי את האחרים לפני זמן רב. חביב, לעיתים עמוק, לעיתים מותח, דמות נשית חזקה, ארוטיקה במינון סביר. הורדתי כוכב בגלל האלימות הגועשת ומעשי הרצח שבספר מתייחסים אליהם כאל אפיזודה משנית...
3.5 כוכבים. הדמות של אלכס לא חביבה יותר מידי, משחק אותה מאפיונר ובעיקר מנצל את כולם בישביל להשיג את מה שהוא רוצה וצריך. אווה קצת סמרטוטית וילדותית. באיזשהו שלב העלילה כן נהייתה קצת מעניינת אז בגלל זה הדירוג, והדמויות מסביב מעניינות ממש ואני מחכה לקרוא עליהם. מזל שזה חלק מסדרה ולא ספר בודד כי אם זה היה המצב חד משמעית הייתי מתאכזבת.
עלילה נחמדה, אבל מוגזם לחלוטין. הסיפור לא אמין והאהבה ביניהם לא משכנעת. חביב ותו לא
הייפ סביב הסדרה הזאת מטורף וחיכיתי מלא זמן לקרוא את הספר. אבל האמת? התאכזבתי. הספר דיי משעמם, העלילה מופרכת, ואלכס מרגיז בטירוף.
ספר סתמי, הגיבור ממש ממש מעצבן "אני גאון הכי טוב בהכל" לקח לי הרבה זמן לסיים ספר משעמם
ואו שומעים שחיכיתי לספר הזה בנרות אבל הוא קצת הזוי קצת חופר קצת טו מאץ מידע אבל יחסית בסדר
אני לא התחברתי משעמם בהתחלה באמצע מעניין וקצת אחרי נהיה שוב משעמם אני עצרתי ב378 רק לטעמי כמובן זה היה משעמם אני שמעתי ביקורות מאוד טובות על הספר
מטופש ממש, כל כך מבאס שהופכים את הדמות הראשית לסמרטוט רצפה בגלל אהבה. שלא נדבר על זה ששום דבר שם לא הגיוני !!
לא נעים לי לאכזב אבל זה לא ספר טוב. בואו. הכתיבה לא נעימה וזורמת, הכל מאד מאולץ. קטעי זיכרונות ארוכים וטרחניים. לא יודעת אם תבינו אותי אבל יש ספרים שמרגישים כמו תסריט מוכן לסרט/סידרה בסגנון הכתיבה ותיאור המצבים לעומת סופרות טובות שיודעות איך ספר אמור להיות כתוב ואיך הוא אמור לגרום לך להרגיש בקיצור לא שווה את הזמן
הרגשתי בספר שזה ממש רדיפה של סצנה אחר סצנה והכל קורה כל כך מהר, היו גם לא מעט קטעים קלישאתיים ומוגזמים. החצי הראשון של הספר היה חמוד, אך החצי השני היה הרבה פחות מהנה. היו שינויים כל כך גדולים ופתאומיים (ולא הגיוניים), הם נכנסים למערכת יחסים דיי מהר וזה הרגיש נורא מוזר ולא היה שום התפתחות נורמלית וחשיפת המסתורין של אלכס ושל אווה בו-זמנית גרמה לזה להיראות כל כך לא מציאותית ומופרכת. אלכס תואר כאדם מושלם מידי, גאון וטוב כל כך בהכל שזה היה מוגזם ומעצבן שלא לציין שהוא יכול לאיים על כל אחד בכל דבר ולקבל כל מה שהוא רוצה. אחרי כל הייפ והביקורות שהיו עליו, חיכיתי לקרוא אותו אך לבסוף התאכזבתי ממש.
אחרי המון המלצות קניתי ופשוט הצטערתי... השינוי של הדמות ממש מהיר ולא הדרגתי, אין שום נפח לסיפור, כל דמות נוספת שבספר מופיעה במשפטים בודדים רק כדי לסקרן לקרוא את הספר עליהם, בלי עומק ורוחב
מדובר בספר נדוש ולא אמין בעליל שמנסה להיות הכל מהכל. הדמויות הזויות, הגיבור רעיל והעלילה כמעט מגוחכת. אם הסמאט היה איכותי הייתי מקבלת את כל הנ"ל אבל לצערי גם זה לא להיט. וותרו. אני קוראת המון, גם רומנים רומנטיים ואירוטיים, אבל בספר הזה זה פשוט לא סוחף ולא משכנע
אוברייטד. היא כותבת סמאט מעולה, אבל העלילה בינונית במקרה הטוב. הגעתי ל50 אחוז וממנו רפרפתי על שאר הספר, בדיעבד יכולתי לעצור שם וזהו...
אכזבה לא שווה את ההיפ סביבו ספר רדוד ביותר, עמוס בקלישאות וקויו עלילה דומים מידי לספרים אחרים בז'אנר אמשיך לקרוא את שאר הסדרה כי כבר קניתי אותה, אבל בדיעבד לא הייתי משקיעה
גם את הספרים הפחות טובים אני קוראת עד הסוף, הפעם לא יכולתי להמשיך עצרתי באמצע. לא מבינה איך דירגו אותו בציון גבוה.
היו הרבה ציפיות והספר לא עמד בהן... מלא אירועים שקוראים בפתאמיות, גיבור הספר "כל יכול" בצורה לא אמינה כבר והקפיצות הלא נגמרות בין סצנות רומנטיות לגסות מציקות
לא משהו בכלל! לא אהבתי את הדמות הגברית. יותר מידי מושלם וכל יכול בקטע מוגזם ולא אמין. וגם לא ברור בכלל הקטע של התאהבות ביניהם. רק אחד 8 שנים לא תיקשרו אחד עם שניה ורגע אחרי הוא מגן עליה בחירוף נפש. בקיצור לא נהנתי ולא ממליצה. והקטע שהגעתי לספר הזה בסדרה בגלל שכלכך נהנתי מהספר השלישי.
הספר נחמד ולא מעבר, התוכן שלו לא ברור ומרגיש כאילו קופץ מדבר לדבר מבלי להיכנס לדברים המעניינים באמת
בידור קליל לערב משעמם ולא יותר מזה. הדמויות שטוחות כמו פלקט ומתהפכות ב-180 מעלות באופיין למען להתאים לעלילה האובר-דרמטית עם הטוויסטים המוגזמים וההזויים... רכשתי את כל הרביעייה במבצע, וכנראה אתפתה לקרוא את ההמשך סתם מסקרנות, אבל בדיעבד- הייתי מוותרת
מתיש! אחרי כל הביקורות שקראתי כאן התאכזבתי ביג טיים! כל כך מתיש ומלא בפרטים מיותרים, מהיר מאד וקפיצה של חודשים בזמנים, למה לעזאזל??? חיכיתי לרגע שהספר יסתיים וזה לעולם לא קורה לי. על הספרים הבאים אני מוותרת..
נחמד, כתיבה מפוזרת, אירועים משמעותיים שקורים בפתאומיות, כוח בלתי סביר לאדם אחד צעיר, והתאהבות בלי הכנה. לא אהבתי
ואי אני כולכך לא מבינה את כל ההייפ שעשו על הספר הזה משעמם ברמות לא אמין בעליל בזבוז של זמן
משעמם כל כך, סיפור שכבר נקרא בעבר ובצורה טובה יותר. אין בניית מתח לא מיני ולא בכלל. חבל על הכסף
בקצרה- משעמם ולא אמין. בהרחבה- מתחיל כמו סיפור מבטיח של "משונאים לאוהבים",אחרי מספר עמודים זה פשוט שעמום,נמתח כמו מסטיק,דילגתי על דפים שלמים,סיפור לא אמין,כאילו- הגיבור מכיר ושולט בכל העולם ואשתו ברמה מוגזמת... בקיצור,אני מתבאסת שביזבזתי כסף על הספר הזה ולא אמשיך לשאר.
פרק 1
אווה
יש דברים גרועים יותר מלהיתקע באמצע שום מקום בסופת גשמים.
לדוגמה, יכולתי להיות במנוסה מפני דוב מוכה כלבת שמתכנן לטרוף אותי. או שיכולתי להיות קשורה לכיסא במרתף חשוך, נאלצת להקשיב לשיר Barbie Girl של אקווה בלי הפסקה, עד שהייתי מעדיפה לכרסם את זרועי מאשר לשמוע שוב את הפזמון האֶפּוֹנִימִי1.
אבל רק מכיוון שהדברים עלולים להיות גרועים יותר, זה לא אומר שהם לא היו מחורבנים גם כך.
תעצרי. תחשבי מחשבות חיוביות.
"מכונית תופיע... עכשיו." בהיתי בטלפון שלי וניסיתי להתגבר על התסכול כשהאפליקציה הבטיחה לי שהיא מחפשת את ההסעה שלי, כפי שעשתה במשך חצי השעה הקודמת.
בדרך כלל לא הייתי נלחצת כל כך מהמצב כי היי, לפחות היה לי טלפון פועל ותחנת אוטובוס ששמרה עליי כמעט יבשה בגשם השוטף, אבל מסיבת הפרידה של ג'וש הייתה אמורה להתחיל בעוד שעה, עדיין לא אספתי את עוגת ההפתעה שלו מהקונדיטוריה, והתחיל להחשיך. אני אולי מסוג הבחורות שרואות את חצי הכוס המלאה, אבל לא הייתי אידיוטית. אף אחת, במיוחד לא סטודנטית קולג' נטולת כל כישורי לחימה, לא רוצה למצוא את עצמה בחושך, באמצע שום מקום.
הייתי צריכה ללכת לשיעורי ההגנה העצמית עם ג'ולס, כפי שהיא רצתה.
עברתי במוחי על האפשרויות המוגבלות שעמדו לרשותי. האוטובוס שעוצר בתחנה הזאת לא פועל בסופי שבוע, ולרוב החברות שלי לא היו מכוניות בבעלותן. לברידג'ט יש שירות הסעות, אבל היא באירוע של השגרירות עד שבע. אפליקציית האובר לא פעלה, ולא ראיתי אפילו מכונית אחת עוברת מאז שהתחיל הגשם, לא שהייתי עוצרת טרמפים בכל מקרה — ראיתי סרטי אימה, תודה רבה באמת.
נשארה לי רק אפשרות אחת, כזו שממש לא רציתי להשתמש בה, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בררנית.
פתחתי את רשימת אנשי הקשר בטלפון שלי, התפללתי בליבי, ולחצתי על הכפתור.
צלצול אחד. צלצול שני. שלישי.
בחייך, תענה כבר. או שלא. לא ידעתי מה יהיה גרוע יותר — להירצח או להתמודד עם אחי. תמיד הייתה אפשרות, כמובן, שאחי ירצח אותי בעצמו על שהכנסתי את עצמי למצב הזה, אבל עם זה אתמודד מאוחר יותר.
"מה קרה?"
עיקמתי את אפי כששמעתי את ברכתו. "שלום גם לך, אחי היקר. מה גורם לך לחשוב שמשהו לא בסדר?"
ג'וש נחר בבוז. "אה, התקשרת אליי. את אף פעם לא מתקשרת, אלא אם כן את בצרות."
נכון. העדפנו הודעות טקסט וגרנו זה ליד זה — זה לא היה הרעיון שלי, אגב — כך שרק לעיתים רחוקות נאלצנו להתכתב.
"לא הייתי אומרת שאני בצרות," סייגתי. "יותר כמו... תקועה. אין תחבורה ציבורית בסביבה, ואני לא מוצאת אובר."
"אלוהים, אווה. איפה את?"
אמרתי לו.
"מה את עושה שם, לעזאזל? זה במרחק שעה מהקמפוס!"
"אל תהיה דרמתי. הייתי בצילומי אירוסין, וזה במרחק שלושים דקות נסיעה. ארבעים וחמש אם יש עומס בכבישים."
רעם הרעיד את ענפי העצים הקרובים. נרעדתי והתכווצתי עוד יותר בתוך התחנה, לא שזה סייע במשהו. הגשם ירד באלכסון וכיסה אותי בטיפות מים כבדות וקשות כל כך, עד שהכאיבו כשפגעו בעורי.
קול רשרוש עלה מקו הטלפון, מלווה בגניחה רכה.
עצרתי, בטוחה שלא שמעתי נכון, אבל לא, זה נשמע שוב. גניחה נוספת.
עיניי התרחבו בזעזוע. "אתה באמצע סקס כרגע?" שאלתי בצעקה־לחישה, אף על פי שלא היה איש בסביבה.
הסנדוויץ' שטרפתי לפני שיצאתי לצילומים איים לחזור ולהופיע שוב. לא היה שום דבר — אני חוזרת, שום דבר, מגעיל יותר מאשר להקשיב לקרוב משפחה כשהוא באמצע סקס. הרעיון עורר בי רצון להקיא.
"טכנית, לא." ג'וש לא נשמע מתנצל.
למילה 'טכנית' הייתה חשיבות רבה.
לא היה צורך להיות גאון כדי לפענח את תשובתו המעורפלת. אולי הוא לא באמצע סקס, אבל משהו התרחש, ולא היה לי כל רצון לדעת מהו המשהו הזה.
"ג'וש צ'ן."
"היי, את התקשרת אליי." הוא כיסה כנראה את הטלפון בכף ידו, כי המילים הבאות נשמעו מעומעמות. שמעתי צחוק נשי רך שלווה בצווחה, ורציתי לחסום את אוזניי, את עיניי ואת מוחי. "אחד הבחורים לקח את המכונית שלי כדי לקנות עוד קרח," אמר ג'וש, וקולו חזר להישמע ברור, "אבל אל תדאגי, אני אטפל בזה. תשלחי את המיקום המדויק שלך ותחזיקי את הטלפון קרוב אלייך. יש לך עדיין את ספריי הפלפל שקניתי לך ליום ההולדת בשנה שעברה?"
"כן. תודה על זה, אגב." רציתי תיק חדש למצלמה, אבל ג'וש קנה לי ערכה של שמונה מכלי ספריי פלפל במקום. אף פעם לא השתמשתי בהם, ומשמעות הדבר שכל שמונת הבקבוקים — למעט האחד שנמצא בתיק שלי — שכבו בנוחות בחלקו האחורי של הארון שלי.
אחי לא קלט את הסרקזם. בהתחשב בעובדה שהוא סטודנט מצטיין בלימודי טרום רפואה, הוא יכול להיות די טמבל לפעמים. "בבקשה. אל תזוזי, הוא יהיה שם עוד מעט. מאוחר יותר נדון בחוסר היכולת המוחלט שלך לשמור על עצמך."
"אני משומרת," מחיתי. האם זו מילה אמיתית? "זו לא אשמתי שאין — רגע, למה אתה מתכוון 'הוא'? ג'וש!"
מאוחר מדי. הוא כבר ניתק.
דווקא בפעם היחידה שרציתי שהשיחה תימשך, הוא זרק אותי לטובת אחת היזיזות שלו. הופתעתי שהוא לא התחרפן יותר, כי ג'וש הוא זה שהכניס את ה'יותר' למונח יותר מדי מגונן. מאז 'האירוע', הוא לקח על עצמו את תפקיד המגן שלי, כאילו הוא אחי ושומר הראש שלי גם יחד. לא יכולתי להאשים אותו — הילדות שלנו נצבעה במאה גוונים של בלגן, או כך לפחות סיפרו לי — ואהבתי אותו ממש, אבל הדאגה התמידית שלו הייתה לעיתים מעיקה קצת יותר מדי.
ישבתי על הספסל כשרגליי פונות הצידה וחיבקתי את התיק שלי, מניחה לעור המבוקע לחמם את עורי בזמן שחיכיתי ש'הוא' המסתורי יופיע. זה יכול להיות כל אחד, לג'וש לא היו חסרים חברים. הוא תמיד היה מקובל — שחקן כדורסל, ראש מועצת התלמידים ומלך הנשף בתיכון, חבר באחוות הסטודנטים סיגמא ופנים מוכרות בקמפוס של הקולג' שלו.
אני הייתי ההפך ממנו. לא ממש לא מקובלת, אבל התחמקתי מאור הזרקורים והעדפתי קבוצה קטנה של חברות קרובות על פני קבוצה גדולה של מכרים ידידותיים. בעוד ג'וש היה הרוח החיה בכל מסיבה, אני נהגתי לשבת בפינה ולחלום בהקיץ על כל המקומות שבהם ארצה לבקר. ואם זה תלוי בפוביה שלי, כנראה לא אגיע אליהם לעולם.
הפוביה הארורה שלי. ידעתי שהכול נפשי, אבל התחושה הייתה פיזית — הבחילות, דפיקות הלב המהירות, הפחד המשתק שהפך את איבריי לקפואים ולחסרי תועלת.
מצד שני, לפחות לא פחדתי מגשם. מאוקיינוסים, מאגמים ומבריכות יכולתי להתחמק, אבל גשם... כן, זו הייתה עלולה להיות בעיה.
אני לא בטוחה כמה זמן התכרבלתי בתחנת האוטובוס הקטנה. כל אותו הזמן קיללתי את חסרונה של יכולת ראיית הנולד שלי כשדחיתי את הצעתם של הגרייסונים להסיע אותי בחזרה לעיר אחרי הצילומים. לא רציתי להטריח אותם וחשבתי שאוכל להזמין אובר ולהיות בקמפוס של אוניברסיטת ת'ייר תוך חצי שעה, אבל ארובות השמיים נפתחו מייד אחרי שהזוג נסע לדרכו, ואני הגעתי למצב הנוכחי.
התחיל להחשיך. שמיים אפורים ועמומים התמזגו בכחולים הקרירים של שעת בין הערביים, וחלק ממני דאג שה'הוא' המסתורי לא יופיע, אבל ג'וש מעולם לא אכזב אותי. אם אחד מהחברים שלו היה מסרב לאסוף אותי כפי שהוא ביקש, הרגליים שלו היו יוצאות מכלל שימוש ביום המחרת. ג'וש היה סטודנט לרפואה, וכשזה התאים למצב, היו לו אפס נקיפות מצפון באשר לשימוש באלימות. בעיקר כשהמצב כלל אותי.
קרן זוהרת של פנסי דרך האירה את הגשם. מצמצתי, ומייד ליבי דילג בציפייה ובחשש כששקלתי את הסיכויים אם המכונית היא ההסעה שלי או שייכת לפסיכופת פוטנציאלי. האזור הזה במרילנד היה די בטוח, אבל לעולם אי אפשר לדעת.
כשעיניי התרגלו לאור, צנחתי בתחושת הקלה, אבל אחרי שתי שניות הזדקפתי בחזרה.
החדשות הטובות — זיהיתי את מכונית האסטון מרטין השחורה והמבריקה שהתקדמה לקראתי. היא הייתה של אחד מחבריו של ג'וש, ומשמעות הדבר היא שלא אגיע אל כותרות החדשות המקומיות הערב.
החדשות הרעות, לעומת זאת, האדם שנהג באסטון מרטין היה האדם האחרון שרציתי — או צפיתי — שיאסוף אותי. הוא לא היה הטיפוס של אני אעשה טובה לחבר שלי ואציל את אחותו הקטנה. הוא היה הטיפוס של אם תסתכל עליי בצורה עקומה אני אהרוס אותך ואת כל מי שיקר לך, והוא נראה כל כך שָׁלֵו ויפה תואר כשהיה עושה את זה, שלא היית שם לב שעולמך עולה בלהבות סביבך עד שהיית הופך לערמת אפר לרגליו שהיו תחובות בנעלי טום פורד.
כשהמכונית עצרה מולי והחלון נפתח, העברתי את קצה לשוני על שפתיי היבשות.
"תיכנסי."
הוא לא הרים את קולו. הוא אף פעם לא מרים את קולו, ועדיין נשמע רם וצלול למרות הגשם.
אלכס ווֹלקוב היה כוח טבע כשלעצמו, ואני שיערתי שגם מזג האוויר נענה לו.
"אני מקווה שאת לא מצפה שאני אפתח עבורך את הדלת," הוא אמר כשלא זזתי, נשמע מרוצה מהמצב ממש כמוני.
איזה ג'נטלמן.
כיווצתי את שפתיי ועצרתי את עצמי מלענות תשובה צינית. קמתי מהספסל ונכנסתי למכונית, שהדיפה ניחוח נקי ויקר, כמו בושם ועור איטלקי משובחים. לא הייתה לי מגבת או משהו כדי להניח על המושב תחתיי, אז כל מה שיכולתי לעשות היה להתפלל שלא אגרום נזק.
"תודה שבאת לאסוף אותי. אני מעריכה את זה," אמרתי בניסיון לשבור את השתיקה המקפיאה.
נכשלתי. כישלון מחפיר.
אלכס לא הגיב ואף לא הביט בי כשניווט בכבישים החלקים, המפותלים והמתעקלים בדרך אל הקמפוס. הוא נהג באותה צורה שבה הלך, דיבר ונשם. באופן יציב ומבוקר, ועם נימה מאיימת המזהירה את מי שעלולים להיות טיפשים מספיק כדי לעמוד בדרכו, שמעשה כזה יהיה גזר דין מוות עבורם.
הוא היה ההפך הגמור מג'וש, והעובדה שהם היו החברים הכי טובים עדיין הפתיעה אותי. אישית, חשבתי שאלכס הוא מניאק. בטוח שהיו לו סיבות משלו, אולי טראומה פסיכולוגית מסוג כלשהו שהפכה אותו לרובוט חסר הרגשות שהוא היום. בהסתמך על פיסות המידע שליקטתי מג'וש, ילדותו של אלכס הייתה גרועה אפילו יותר משלנו, אם כי מעולם לא הצלחתי לסחוט עוד פרטים מאחי. כל מה שידעתי היה שהוריו של אלכס מתו כשהיה צעיר והורישו לו ערמה של כסף, שאת ערכה הוא הכפיל פי ארבעה כשקיבל את הירושה בגיל שמונה־עשרה. לא שהוא נזקק לה. הוא המציא תוכנת מודלים פיננסיים חדשה בתיכון שהפכה אותו למולטימיליונר לפני שהגיע לגיל שבו מותר היה לו להצביע.
עם איי־קיו בגובה 160, אלכס וולקוב היה גאון, או קרוב להיות. הוא היה היחיד בהיסטוריה של אוניברסיטת ת'ייר שהשלים תוך שלוש שנים את התוכנית הכוללת בת חמש השנים לתואר ראשון ושני במנהל עסקים, ובגיל עשרים ושש היה סמנכ"ל של אחת מחברות פיתוח הנדל"ן המצליחות ביותר במדינה. הוא היה אגדה, והוא ידע את זה.
אני, לעומת זאת, חשבתי שאני מצליחה כשזכרתי לאכול בין הקורסים שלי, שיעורי ההעשרה ושתי עבודות — האחת בדלפק הקבלה בגלריה מק'קאן, והשנייה עבודה צדדית כצלמת עבור כל מי שהיה מוכן לשכור את שירותיי. אירועי סיום לימודים, טקסי אירוסים, מסיבות יום הולדת לכלבים — את כל אלה עשיתי.
"אתה בא למסיבה של ג'וש?" ניסיתי שוב לפתוח בשיחת חולין. השתיקה הרגה אותי.
אלכס וג'וש היו החברים הכי טובים מאז שהיו שותפים לחדר בת'ייר לפני שמונה שנים, ואלכס הצטרף מאז למשפחה שלי בחג ההודיה ובחגים האחרים. למרות זאת, לא הכרתי אותו. לא דיברנו ממש, אלא אם כן השיחה הייתה קשורה לג'וש או להעברת קערת תפוחי האדמה בזמן הארוחה, או משהו דומה.
"כן."
אוקיי. הבנתי ששיחת חולין לא באה בחשבון.
המוח שלי נדד אל מיליון המשימות שהיו לי לאותו סוף שבוע — לערוך את התמונות מהצילומים של הגרייסונים, לעבוד על טופס הבקשה שלי למלגה ללימודי המשך בדאבליו־ויי־פי2, לעזור לג'וש לסיים את האריזה אחרי ה —
שיט! שכחתי לגמרי מהעוגה של ג'וש.
הזמנתי אותה לפני שבועיים, כי זה היה זמן האספקה המינימלי להזמנת עוגה מקראמבל אנד בייק. היא הייתה הקינוח החביב על ג'וש, שלוש שכבות של שוקולד מריר מצופה בפאדג' שוקולד ממולאות בפודינג שוקולד. הוא הרשה לעצמו לאכול אותה רק ביום ההולדת שלו, אבל מאחר שהוא עומד לעזוב את המדינה לשנה, חשבתי שהוא יסכים להפר את חוק הפעם־בשנה שלו.
"אז..." העליתי על פניי חיוך גדול וקורן. "אל תהרוג אותי, אבל אני חייבת שנסטה מהדרך אל קראמבל אנד בייק."
"לא. אנחנו כבר מאחרים." אלכס עצר באור אדום. חזרנו לציוויליזציה, ומבעד לחלונות הרטובים מהגשם הבחנתי באותיות המטושטשות של סטארבקס ושל פנרה ברד3.
החיוך לא ירד מפניי. "זו עצירה קצרה. רבע שעה, מקסימום. אני רק צריכה לרוץ פנימה ולאסוף את העוגה של ג'וש. אתה יודע, את ה'מוות משוקולד' שהוא אוהב כל כך? הוא יהיה במרכז אמריקה במשך שנה, אין להם שם קראמבל אנד בייק, והוא עוזב בעוד יומיים, אז — "
"תעצרי." אצבעותיו של אלכס התעקלו סביב ההגה, והמוח ההורמונלי והמשוגע שלי ננעל על יופיין. זה עלול להישמע מטורף כי למי יש אצבעות יפהפיות? אבל לו היו. פיזית, כל דבר בו היה יפהפה. עיני האזמרגד הירוקות שבלטו מתחת לגבות כהות, כמו שבבים שנחצבו מקרחון, קו הלסת החד ועצמות הלחיים המפוסלות. מבנה גופו הדק ושערו החום הבהיר והמלא, שנראה פרוע ובו־זמנית מסופר להפליא.
הוא נראה כמו פסל במוזיאון איטלקי שקם לתחייה.
תקף אותי דחף מטורף לפרוע את שערו כמו שהייתי עושה לילד קטן, רק כדי שיפסיק להיראות מושלם כל כך — כי זה היה די מעצבן עבורנו, בני התמותה — אבל לא הייתה לי משאלת מוות ולכן לא הזזתי את ידיי.
"אם אקח אותך לקראמבל אנד בייק, תפסיקי לדבר?"
היה ברור לי שהוא התחרט על כך שהסכים לאסוף אותי.
החיוך שלי התרחב. "אם אתה רוצה."
שפתיו נמתחו לפס ישר. "בסדר."
יש!
אווה צ'ן: אחת.
אלכס וולקוב: אפס.
כשהגענו אל המאפייה, פתחתי את אבזם חגורת הבטיחות שלי ועמדתי לצאת, כשאלכס אחז בזרועי ומשך אותי בחזרה אל המושב שלי. בניגוד לציפיותיי, המגע שלו לא היה קר. הוא היה לוהט, והוא צרב מבעד לעורי ולשרירים שלי עד שהרגשתי את חומו במרכז הבטן.
בלעתי את הרוק. הורמונים מטופשים. "מה? אנחנו כבר מאחרים, והם סוגרים עוד מעט."
"את לא יכולה לצאת ככה." רמז קל למורת רוחו צץ בזויות פיו.
"איך ככה?" שאלתי בבלבול. הייתי לבושה בג'ינס ובחולצת טריקו, לא שום דבר שערורייתי.
אלכס החווה בראשו לכיוון החזה שלי. הבטתי מטה ומייד השתנקתי, כי החולצה הלבנה שלי הייתה רטובה. שקופה. גם לא קצת שקופה, כזו שאפשר איכשהו לראות את מתאר החזייה שלי אם מסתכלים בתשומת לב. היא הייתה שקופה לגמרי וחשפה חזיית תחרה אדומה, פטמות זקורות — תודה לך, מזג האוויר — כל החבילה.
שילבתי את זרועותיי על חזי, ופניי בערו בצבע דומה לזה של החזייה שלי. "זה היה ככה כל הזמן?"
"כן."
"יכולת להגיד לי."
"אמרתי לך. עכשיו."
לפעמים רציתי לחנוק אותו. באמת. ואני לא אדם אלים. אני הנערה שלא אכלה עוגיות ג'ינג'ר בצורת אנשים אחרי שצפיתי בסרט שרק, כי הרגשתי שאני אוכלת את המשפחה של ג'ינג'י4 או גרוע יותר, את ג'ינג'י עצמו, אבל משהו באלכס עורר את הצד האפל שבי.
נשפתי בחדות ושמטתי את זרועותיי באינסטינקט. החולצה השקופה שלי נשכחה לרגע, עד שמבטו של אלכס חלף שוב על חזי.
הלהט בלחיי חזר ונמאס לי לשבת כאן ולהתווכח איתו. מאפיית קראמבל אנד בייק תיסגר בעוד עשר דקות, והשעון תקתק.
אולי זה היה האיש, מזג האוויר או השעה וחצי שביליתי תקועה בתחנת האוטובוס, אבל התסכול שלי גאה לפני שהצלחתי לעצור אותו. "במקום להיות מניאק ולבהות בציצים שלי, תוכל להשאיל לי את הז'קט שלך? כי אני באמת רוצה לקחת את העוגה ולשלוח את אחי, החבר הכי טוב שלך, לדרכו בסטייל, לפני שהוא עוזב את המדינה."
המילים נתלו בינינו לפני שהנחתי יד על פי בזעזוע. האם באמת אמרתי עכשיו לאלכס וולקוב את המילה 'ציצים' והאשמתי אותו שבהה בי? וקראתי לו מניאק?
אלוהים היקר, אם יכה בי ברק ברגע זה, אני לא אכעס. מבטיחה.
עיניו של אלכס הצטמצמו מעט. זו הייתה תגובה שנמנתה בין חמש התגובות הרגשיות ביותר שעוררתי בו בשמונה שנים, והיא הייתה מרשימה.
"תאמיני לי, לא בהיתי בציצים שלך," הוא אמר, וקולו היה קפוא מספיק כדי להפוך את הטיפות שנשארו על עורי לקרח. "את לא הטיפוס שלי, גם אם לא היית אחותו של ג'וש."
אאוץ'. גם אני לא הייתי מעוניינת באלכס, אבל אף בחורה לא אוהבת שבן המין השני מתייחס אליה בביטול בקלות כזו.
"לא חשוב. אין צורך להיות אידיוט בקשר לזה," מלמלתי. "תראה, קראמבל אנד בייק עומדים להיסגר בעוד שתי דקות. רק תשאיל לי את הז'קט שלך ונוכל לעוף מפה."
שילמתי מראש באינטרנט, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לאסוף את העוגה.
הלסת שלו התהדקה לפני שענה, "אני אביא אותה. את לא יוצאת מהמכונית לבושה ככה, גם לא עם הז'קט שלי."
אלכס שלף מטרייה מתחת למושב הנהג ויצא בתנועה מהירה אחת. הוא זז כמו פנתר, כולו חן מפותל ועוצמת לייזר. אילו רצה, הוא היה יכול להצליח בגדול על מסלול הדוגמנות, אם כי אני לא חושבת שהוא היה מוכן לעשות משהו המוני כל כך.
הוא חזר אחרי פחות מחמש דקות עם קופסת עוגה בצבעי ורוד וירוק מנטה, שעליה מוטבע הלוגו של קראמבל אנד בייק, תחת זרועו. הוא הניח אותה על ירכיי, סגר את המטרייה שלו ויצא בנהיגה לאחור ממגרש החניה בלי למצמץ.
"אתה מחייך לפעמים?" שאלתי, והצצתי לתוך הקופסה כדי להבטיח שלא בלבלו בין ההזמנות. לא. עוגת 'מוות משוקולד' אחת בדרך אל אחי. "זה עשוי לעזור למצב שלך."
"איזה מצב?" הוא נשמע משועמם.
"מַקֵּלְבַּתַּחַתִטִיטִיס." כבר קראתי לאיש אידיוט, מה כבר יזיק עלבון נוסף?
אולי רק דמיינתי את זה, אבל נדמה לי שראיתי את שפתיו מתעוותות מעט לפני שהוא ענה ביובש, "לא. המצב הזה כרוני."
ידיי קפאו והלסת שלי נשמטה. "א... אתה התבדחת כרגע?"
"תסבירי למה היית במקום ההוא מלכתחילה." אלכס התחמק מהשאלה שלי ושינה את הנושא מהר כל כך, עד שחשתי צליפת־שוט בצווארי.
הוא התבדח. לא הייתי מאמינה לולא ראיתי את זה במו עיניי. "היה לי יום צילומים עם לקוחות. יש אגם נחמד ב..."
"תחסכי לי את הפרטים. לא מעניין אותי."
נהמה שקטה נפלטה מגרוני. "למה אתה כאן? לא חשבתי שאתה הטיפוס שיסכים להיות הנהג."
"הייתי בסביבה, ואת האחות הקטנה של ג'וש. אם היית מתה, הוא היה הופך להיות משעמם." אלכס עצר מול הבית שלי. בבית הסמוך, הידוע גם כביתו של ג'וש, דלקו האורות וראיתי מבעד לחלונות אנשים רוקדים וצוחקים.
"לג'וש יש טעם מחורבן בחברים," פלטתי. "אני לא יודעת מה הוא רואה בך. אני מקווה שהמקל שתקוע לך בתחת ינקב איזה איבר חיוני." ואז, מכיוון שחונכתי להיות מנומסת, הוספתי, "תודה על הטרמפ."
יצאתי מהמכונית ונשפתי בתסכול. הגשם הפך לטפטוף, והרחתי את האדמה הלחה ואת פרחי ההורטנזיה שצמחו בעציץ ליד הדלת הקדמית. תכננתי להתקלח, להחליף בגדים ולהספיק לחצי האחרון של המסיבה של ג'וש, בתקווה שלא ינזוף בי על שנתקעתי או על שאיחרתי, כי לא הייתי במצב רוח לזה.
אני אף פעם לא כועסת למשך זמן רב, אבל באותו רגע הדם שלי רתח ורציתי להכניס לאלכס וולקוב אגרוף בפנים.
הוא היה כל כך קר ושחצני ו... ו... כל כך הוא. זה היה מרתיח.
לפחות לא הייתי צריכה להתמודד איתו לעיתים קרובות. ג'וש בילה איתו בעיר בדרך כלל, ואלכס לא ביקר בקמפוס כל כך הרבה, למרות שהיה אחד הבוגרים.
תודה לאל. אם הייתי נאלצת לראות את אלכס יותר מפעמים ספורות בשנה, הייתי יוצאת מדעתי.
הערות
1 אפונים — דבר הנקרא על שם תוכנו, כאן שיר הנקרא על שם בובה מפורסמת
2 WYP — World Youth Parliament — מוסד ללימודי צילום לצעירים הממוקם בניו יורק
3 רשת מאפיות
4 דמות מהסרט 'שרק' שהיה עוגיית ג'ינג'ר בצורת אדם
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
