התבוננות

מבוא

הרמה הנמוכה של הפעלת העיניים היא בהייה, רמה אחת גבוהה יותר היא הסתכלות סתמית, השלב הבא: ההתמקדות של המבט והפסגה בסוף היא שימת הלב של ההתבוננות.

זה דומה להפעלת האוזניים: ללא שימת לב זו רק שמיעה של רעשים, רמה גבוהה יותר זו האזנה, השלב הבא: הקשבה, ורק אז מגיעה תשומת הלב היכולה להביא לכדי ירידה לעומק של מה שנאמר.

הפרד"ס^[1] מורכב מפשט: בהייה. רז: הסתכלות. דרש: מבט. והתבוננות: סוד.

ללא התבוננות אנו או מחמיצים או לא רואים את הישות של זה שאותו רואים או קוראים. למה דומה? לאכילה בהיסח דעת, או לקריאת ספר בהיסח דעת, או לשמיעה של דברי אדם בהיסח דעת. ולחיות בהיסח דעת.

הספר הוא אוסף של מסות הנוקטות דרך של התבוננות.

המסות הן בעיקר בכיוונים של כותבים כגון: אחד העם, אריך פרום, אלדוס הקסלי, ז'אן בודריאר, דייויד תורו ושלמה גיורא שוהם.

[1] יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, ירושלים: הוצאת אקדמון 1990 

היצור הפילוסופי

"בפילוסופיה חושבת התבונה על עצמה ועושה את עצמה עניין החקירה. האדם כפילוסוף מפקיע עצמו כביכול מתוך החיים שבתוכם הוא שקוע כאדם וגם כאיש מדע, מסתכל בעצמו ועושה את עמדתו הרגילה מושא להסתכלותו ולחקירתו".

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ע' 1.

***

מסתובבים בינינו אנשים מזנים שונים. זן האומן, זן איש הכספים, זן איש הקריירה, זן איש המשפחה, הזן הרומנטי, הזן המיני, הזן הפוליטי, הזן הכספי, הזן הקרימינלי ועוד ועוד. אך יש גם זנים שכיחים פחות, והכוונה לזן שהוא יוצא דופן. אם האחרים קיימים במעין אשכולות, הזן הזה הוא נדיר יותר. מעין עוף מוזר; היצור הפילוסופי.

אז מיהו? איזה מין טיפוס הוא היצור הפילוסופי? היצור הפילוסופי הוא אדם החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע. כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק הנחל.

להיות פילוסוף זה לאו דווקא מקצוע, או תחום לימוד, או נטייה, או תחביב. זה כביכול מעין קללה על אדם שלא מסוגל ללכת לאיבוד בחיים, שכל הזמן חייב לתהות על קנקנם. אחרים מקבלים את מה שיש, כמות שהוא פחות או יותר, ומתקדמים בעיסוקיהם. רק לו יש משהו שמעכב בעדו; התהייה הזו. היא כל הזמן מפכה בו.

מאחורי כל דבר שהוא עושה, וברווחים הקטנים שבין דבר אחד שהוא עושה למשנהו, הוא יושב ומשקיף, בוהה, מנסה לרדת לפשר העניין; אנשים יושבים בבית קפה, הוא מביט ושואל את עצמו, מה הם מנסים לעשות? מה יוצא להם מזה? מה הם מנסים להשיג בזה שהם יושבים שם וצוחקים? מהיכן בא הצורך הזה לשבת בבית קפה ולצחוק עם אחרים? מה באמת קורה שם הוא שואל? מה פשר הישיבה הזו שם ביחד? את מי זה משרת? יש לו בעיה; הוא לא מסוגל לקחת דברים כפשוטם.

מביט בו איש המעשה ואומר לו: "אתה יודע מה הבעיה שלך, אתה חושב יותר מדי". בעיה? תוהה הפילוסוף בינו לבין עצמו בעיה? הרי אם ימצא את עצמו אותו איש מעשה ביום רביעי בבוקר באמצע שוק הומה, והוא לא יודע איך הגיע לשם ומה הוא עושה שם, האם לא יהיה הכי נכון לתהות על פשר מעשיו שם, ומה זה השוק הזה? אפשר להגיד שהפילוסוף עדיין לא נרגע, וגם לא יירגע, מעצם העובדה שהוא בכלל פה, שיש חיים, שיש עולם ואנשים חיים בו. הוא מביט בזה כל הזמן כמו בפעם הראשונה, מקמט את מצחו ואומר לעצמו את המשפט הפילוסופי הכי קמאי וראשוני: "מה זה?" ואחר כך אולי: "מה קורה?" "למה?" "למה כך?" "לאן זה מוביל?" "מהיכן זה בא?" "בעבור מה זה?" ובכך הוא לא חלק מן המשחק, לא בצוות של אף אחד, אף פעם לא לגמרי בתוך משהו. משהו בו כל הזמן בחוץ, מנסה לרדת לעומק הדברים. מחכה לזיק שיבליח, שיאיר לרגע את חשכת הסתמיות האופפת את הכול. או בלשון הנמשל: "מה הם החיים האלה בעצם?" יום אחד הוא מצא את עצמו חי, אך מאז מציגים את החיים בפניו כעובדה שאליה עליו להסתגל. כילד — מנסים להכין אותו לחיים כמות שהם, כדי שיחיה אותם. אך הוא גם בבגרותו עדיין לא תופס מה קורה כאן בכלל. הוא חש שיש חידה מסביב שאת פשרה עליו לפצח. אך הוא לא נרגע; הוא חייב להבין, חייב לדעת מה קורה. הוא חש את החשכה שמסביב, את הבלבול. מקיש כל הזמן על המצפן התקוע, מנסה למצוא היכן כיוון צפון. כל הזמן חי בידיעה שהצפון הלך לאיבוד.

דוגמה אחת לתהייה זו היא ההזדקנות: מדוע נעורים נלהבים מקוללים בקללת הזקנה?

למה? הוא שואל, איך זה? מה קורה כאן? משהו כאן לא מסתדר, לא מסתדר. לא הזקנה, לא הזמן המשטה בכולם. וזו לא התהייה היחידה שלו, למשל: שאלת המוות, ואז בכלל החשכה מתעצמת לגמרי והוא תקוע. לא מבין, לא מבין מדוע נולדים רק כדי למות. זו קללה שהוא לא מסוגל להשתחרר ממנה; "איך חיים עם זה לעזאזל?" הוא לא תוהה אם יש חיים לאחר המוות, זה פחות מעניין אותו, הוא תוהה על חיים שמושקעים בהם כה הרבה ולפתע הכול מושמד.

אך אנשים אחרים לא מתעניינים בזה. הם גורסים ויונקים את החיים וממשיכים הלאה; מתחתנים, מתגרשים, מתקדמים בעבודה, נוסעים לחו"ל, יולדים ילדים, קוראים ספרים, ומתקדמים עם מה שיש. אכן לא כולם, יש כאלה שלא מקבלים את החיים כפשוטם והם כותבים שירים, מחזות, ספרים, רומנים, מציירים ציורים. אך זו כבר רק איזושהי סובלימציה על התהייה הכואבת והבסיסית הזו.

שואל ושואל ושואל. ובדרך הוא דוחה ורומס קלישאות, ותובנות בנאליות, ("אכול ושתה כי מחר תמות".) ומחפש, מחפש באמת להבין. מחפש את אותו ניצוץ של תובנה.

עבורו, לאמת שהוא יצליח או לא יצליח לדלות מתוך ההתבוננות והתהייה המתמדת הזו, יש ערך רב יותר מצמיד יהלומים שהוא ימצא ברחוב. ואין חשיבות כלל לכך שעבורו המשמעות היא שלילית. השמחה על הגילוי חזקה יותר מן הסובייקטיביות השלילית. ומבחינה זו הוא מוגבל, כי אם יחלוק בתובנה על-אודות משהו לא מחמיא שגילה על ידיד, אותו ידיד ממש לא יודה לו והוא לא יבין למה הידיד כועס, למה הוא לא שמח עימו על הגילוי של המשמעות הנסתרת. הוא לא יבין את הרצון של הידיד להישאר עם אמיתות מזויפות שעימן הוא מרגיש טוב יותר. ועם זאת הוא לא יכול להפסיק לתהות על פשר ההתרחשות חסרת ההיגיון הזו. הטרגדיה הזו שבסופה כולם מקוללים במחלה, בהזדקנות ובמוות. אחרים עסוקים בליקוק טיפות הדבש מן השיח לפני שהוא ניתק מדופן הבור ונופל לתהום שתחתיתה רוחשת נחשים. הוא מתבונן בשיח, רואה את הסדקים בגבעול, ומנסה להבין מה גרם לו להיסדק, למה האדם ממשיך להחזיק, אף שזה נופל? למה יש למטה נחשים? ולמה לעזאזל כולם ממשיכים בליקוק המטורף הזה של טיפות הדבש?

מה קורה כאן? מה קורה?

***

"I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition really was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it’s because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me."

Eugen Ionescu

(Extract from "The Hermit", 1973)