טיול

הקדמה
מאת
אמילי בודק

כשתורו מדבר על ״טיול״, אין הוא מתכוון כלל לאותה תנועה פיזית יומיומית שבאמצעותה מזיזים עצמם בני־אדם ממקום למקום כשהם בעולם הטבע — אף שכוונתו להיות גם פשוט ויומיומי. ״רצוני לומר מלה בשבחו של הטבע״, פותח תורו את מסתו; והוא מתכוון גם לטבע האנושי. בשביל תורו, טיול הוא פעולה אנושית למהדרין. בעלי־חיים, בשימוש האנגלי הרגיל, לא מתוארים כ״מטיילים״, walking, כמעט לעולם. בני־אדם כן. הרגליים, הוא מספר לנו בהמשך, לא ״נועדו לישיבה״, אלא ״לעמידה או להליכה (walk upon)״.

הטיול או ההליכה, אם כן, הם אחת מדרכינו להרהר במהותו של בן האנוש ובדרך שבה בני אנוש מבטאים את עצמם בעולם. ואכן לגבי תורו, הטיול הוא בעצמו אופן של מחשבה. או אולי אפילו, הדבר שהוא מכנה ״יציאה לטיול״ — כדי לשוות לו את המשמעות של הכוונה והמודעות ההכרחיות — הוא אופן של מחשבה. יציאה לטיול היא פעולה של הגות, עיון ואף תפילה. כוונתו של תורו ב״טיול״ היא לעורר מודעות אצל אנשים, לגרום להם לחשוב. המסה שלו, אם נשתמש בדימוייו שלו, היא דרכו להוביל את קוראיו בטיול דרך התודעה והמוח החושב, שהם העושים אותנו אנושיים.

השפה היא המפתח שבאמצעותו מסיר תורו את המנעול מעל התודעה והמחשבה. המלה יציאה (taking, ״לקיחה״) גם היא עמוסת משמעויות, כמו תפיסת בעלות על דבר, או קבלתו, או נתינתו. לאמנות הטיול או אמנות היציאה לטיול קורא תורו גם בשם אחר, במלה שגם אותה צריך לפרק לגורמים. המלה שוטטות (sauntering) פירושה באנגלית של יום־יום משהו כמו להתהלך בנחת, ללכת פתלתול. ועם זאת תורו מציע שתי אטימולוגיות למלה, שמבהירות למה היא בשבילו ההגדרה התמציתית ביותר ליציאה לטיול. שתי האטימולוגיות האלה מתאימות למטרותיו של תורו, אף על פי שבסופו של דבר הוא מעדיף את הראשונה. המלה sauntering, טוען תורו, ״נגזרה יפה מ’הולכי בטל בני ימי הביניים שהתהלכו בארץ וקיבצו נדבות, בתואנה שהם בדרכם à la Sainte Terre’, קרי לארץ הקודש, עד שהילדים קראו אחריהם, ‘הנה מגיע Sainte-Terrer’, איש־ארץ־הקודש״. או אולי, הוא מציע, באה המלה ״מן המלים sans terre, חסר ארץ או בית״, כלומר, לפי תורו, ״מרגיש בבית בכל מקום בה־ במידה״ — אחד מאותם רעיונות תמציתיים של תורו שמופיעים בכל מקום בעבודתו.

ובכל זאת, תורו מעדיף את ההגדרה הראשונה, שאם נקדיש לה מעט מחשבה, כוללת בתוכה גם את השנייה. רעיון המשוטט כאיש־ארץ־הקודש מכיל בתוכו כבר את הרעיון של להיות בבית בכל מקום ובכל ארץ. אבל הוא מוסיף לזה עוד מאפיינים אחדים שגם הם מכריעים לדרך חשיבתו של תורו: הרעיון שהחסד או מתן הנדבה הוא המגדיר את היחסים האנושיים; הרעיון שהבטלה גורמת לנו להיות לא ראויים לחסד הזה ועם זאת לקבל אותו; וקישור היות השפה מלאה משמעות עם הילדות: עם הדרכים שבהן, כשאנו מבינים משהו לא נכון, אנו דווקא מבינים אותו כמו שצריך (״כבר בשנות ילדותנו אנחנו אנשים קטנים״, הוא אומר לקראת סוף המסה).

״כל טיול הוא מעין מסע צלב... לצאת ולכבוש מחדש את ארץ הקודש מידי הכופרים״. ארץ הקודש שתורו מדבר עליה איננה מקום גיאוגרפי, אלא נוף שברוח. זוהי ממלכת השפה עצמה, שתורו, כילד, מחלץ מידי חוסר האמונה של התרבות. תורו יעדיף טיול בטבע על תפילה בכנסייה. הוא יעדיף משוטטים על קדושים, ואנשי־ארץ־הקודש על ארץ הקודש עצמה. הוא מגדיר לעצמו מה פירוש להיות אדם.

לגבי תורו ה״חופש״ שהוא של ה״טבע״, להבדיל מ״חופש ודרך־ארץ שאינם אלא תוצר התרבות״, אינו אלא חופש המחשבה והדיבור. חופש כזה הנו, מנקודת מבטו, לא פחות מאשר אלוהי. יחד עם זאת, אין זו תמיכה בדת המאורגנת. לדעתו של תורו, הכומר הוא פשוט עוד אחד מאבירי התרבות. הקדושים של תורו הם ״מטיילים ברגל״, ו״טיול״, גם הפעולה וגם המסה, הוא כתבי הקודש שלהם, ״ברית חדשה יותר, הבשורה על־פי ההווה״. בכך חוזר תורו בכוונה על דברי אֶמֶרסון (במאמרו ״Self-Reliance״), כפי שהוא עצמו חוזר על דברי ישו: ״אם מוכן אתה לעזוב את אביך ואת אמך, את אחיך ואת אחותך, את אשתך ואת ילדיך ואת חבריך, ולעולם לא לשוב לראותם; אם פרעת את חובותיך והכנת צוואה והסדרת את כל ענייניך, והנך אדם חופשי, הרי אתה מוכן לצאת לטיול רגלי.״ ״מערבה אני הולך מרצוני החופשי״, כותב תורו. ״לשם... לעבר השמש השוקעת, בלי שיטרידו אותי בו שום עיירות או ערים חשובות באמת״. העובדה שתורו כתב שורות אלה על ערש דווי, ושהמסה הזו הופיעה בדפוס רק אחרי שמת, מדגישה באופן נוקב את הטבע האתרי והרוחני של הקרקע הלשונית, ולא דווקא הארצית, של תורו.

לכל זה יש אספקט פוליטי אמריקני, בנוסף להשלכות התיאולוגיות והפילוסופיות הכלליות יותר. תורו עובר מדימוי העלייה לרגל לזה של חקירה וגילוי, מהבן לשמש, ומארץ הקודש לארצות הברית של אמריקה, ואומר לנו שהשמש ״היא החלוצה הגדולה של המערב, והאומות — אחריה״, אבל ״לעבר אורגון״. ״אנחנו פונים מזרחה כדי לרדת לעומקה של ההיסטוריה, לחקור את יצירות האמנות והספרות ולהתחקות אחר עקבות הגזע האנושי; אנחנו פונים מערבה כאילו היה העתיד, ברוח הרפתקנית ונועזת. האוקיינוס האטלנטי הוא הלֶתֵי, נהר הנשייה שחצייתו אפשרה לנו לשכוח את העולם הישן ואת הלכותיו.״

אף שמבעד למלותיו נראה תורו כאילו הוא מניח את העולם הישן במקומו, הרי שלפי המבנה של כתיבתו ברור שבשבילו, נהר הלתי אינו זהה כלל וכלל לנהר הסטיכס (אתר המוות). ואכן, זהו נהר דו־סטרי, וכמו השמש, רעיון השיבה הוא חלק מרכזי בזרימתו. התנועה מערבה ואל המוות/לילה היא גם התקדמות כלפי אור היום והתחלה חדשה, תחיית העצמי. ״כשאני מבקש להחיות את נפשי, אני מחפש את היער האפל ביותר, את הבצה העכורה והאינסופית ביותר״. הבצה היא לתורו ״קודש הקודשים״. היא התוהו־ובוהו הבראשיתי, הבוץ הקמאי, שממנו צצו החיים. ״אבותינו הקדמונים היו פראים״, הוא מזכיר לנו. ״החיים והפראי עולים בקנה אחד״.

האלוהות, הטבע וחיי האומה מתלכדים כולם בשביל תורו עד לבלי הפרד עם המציאות הקוסמית, שגם בני־אדם הם חלק בלתי נפרד ממנה. הוא לא מוותר על שום חלק ממנה. מכאן הריבוי של איזכורים היסטוריים, שפות זרות ואטימולוגיות בלשניות הפזורים במאמר. ״מאוחר מדי ללמוד עברית״, הוא אומר לנו בנשימה אחת, ״אפילו את הסלנג של ימינו חשוב יותר להבין״. ועם זאת הוא סותר מיד רעיון זה כשהוא משתמש ב״ביטוי לטיני נושן״ לביסוס טענתו: ״אוכל לומר, Ex oriente lux; ex occidente frux. מהמזרח — האור; מהמערב — הפרי.״ ״המערב שאני מדבר עליו אינו אלא שם אחר למחוזות פרא; ובדברי התכוונתי לומר שבמחוזות הפרא תלוי שימורו של העולם״.

במובן הזה ״אפשר לומר שהאנושות אף היא מתקדמת ממזרח למערב.״ במתן הפרי גלום השימור, של הפראות ושל הטבע האנושי, כמו גם של הטבע עצמו.

הטיול, בשביל תורו — יציאה לטיול — היא בסופו של דבר גילוי של ״שורשי״ התרבות, ובעיקר שורשי השפה. אם כן, הטיול הוא שם נרדף לכתיבה. ״איפה היא הספרות שנותנת ביטוי לטבע?״ הוא שואל. והוא מקווה ש״טיול״ הוא ביטוי אחד שכזה, שאינו משעמם, מאולף ומתורבת (״קיהיון״, הוא אומר, ״אינה אלא מלה נרדפת לתִרבּוּת״), אלא הוא שותל מלים בעמוד, ״כשהאדמה עוד דבקה בשורשיהן״. זהו הפרויקט הטרנסצנדנטלי של אֶמֶרסון והאחרים, שתורו הוא משוטט נוסף ביניהם, צועד לקצב המתופף האחר שלו (אם לאמץ משפט מאחד ממאמריו המפורסמים יותר, ״על האי־ציות האזרחי״), ועם זאת צועד בחברת האחרים. ״וכך אנו משוטטים בדרכנו אל ארץ הקודש״, כותב תורו בפסקה המסכמת שלו, כשהוא שם עצמו בקהילת המטיילים/כותבים, שכולם כמוהו צועדים קצת בחושך לעבר שחר חדש של מודעות: ״עד שיום אחד תזרח השמש זוהרת מאי פעם, ואולי תאיר את נבכי נפשנו ולבנו ואת כל חיינו באור התחדשות גדול שהוא חמים, שלֵו וזהוב כאור הנופל על גדת נהר בסתיו״.

הנרי דייוויד תורו (1817-1862) לא השיג בחייו את החשיבות שקיבל לאחר מותו. הוא חי במרכז התנועה הטרנסצנדנטית האמריקאית בקונקורד, מסצ’וסטס, והיה ידידו ותלמידו של רלף וולדו אמרסון, הדמות המרכזית בתנועה זו. אמרסון והסופר האנגלי תומס קרלייל היו הסופרים היחידים שעוררו את עניינו של תורו. הוא היה מתבודד, התעמק ביצירות הספרות הקלאסית וגם ההינדית, וספריו נחשבים לקלאסיקה של הספרות האמריקאית. ביניהם ״טיול בקונקורד ובנהרות מרימק״ (1847), ״וולדן״ (1854) ו״אי־ציות אזרחי״ (1849).

קרנו של תורו החלה לעלות בדיוק כשחייו קרבו לקצם, בגיל 45, כשמאמר זה ואחרים פורסמו סוף סוף בעיתונים החשובים של זמנו. פרץ זה של פרסומים יכול בדיעבד לנסוך אור על עבודותיו החשובות המוקדמות יותר, כמו ״טיול בקונקורד ובנהרות מרימק״ ו״וולדן״. מאז לא התעמעם האור שהטיל על התרבות והמחשבה האמריקאיות, והוא ממשיך להאיר את עיניהם של קוראים מכל האומות. קריאת תורו בעברית צריכה למלא את הוראתו של תורו ללמוד את הסלנג של היום, כהארה של טבע הדברים, כפי שהוא נשמר בשפה וכפי שהוא משקף את שכלו של האדם.

מאנגלית: מיכל רוזנטל