תעמולה ורדיפות

מבוא

"מילים יכולות להיות כטיפות זעירות של רעל: בולעים אותן מבלי משים, נדמה שאינן פועלות כלל והנה, כעבור זמן, מורגשת ההשפעה הרעילה".¹

במחקרו של ויקטור קלמפרר (Victor Klemperer) Lingua tertii imperii (שפת הרייך השלישי) על השפה הנאצית, שבה רבים היפוכי המשמעות של המילים והערכים החדשים הקשורים לשימושן, הוא מתחקה אחר תוצאותיה של הרעלה הדרגתית: הרעלתה של חברה שלמה, שאינה חסה אפילו על המוחות שסברנו שהם המוגנים ביותר.

אשפי התעמולה הנאצית הפיקו תועלת שטנית מן העוצמה הפרוורטית שיש בכוחה של המילה לאצור בתוכה. המילים לעולם אינן תמימות. מכוחה של עובדה זו, כל תעמולה מניעה תהליך שחורג מן המסר הפשוט והחד שלטענתה היא מתבססת עליו. אין היא מסתפקת בהכרזה; באמצעות בחירת המילים שהיא נותנת להן עדיפות, היא מתענגת על המובלע; היא משתמשת — גם בהפרזה ובצורה בלתי הולמת — בצירופים תמימים כביכול, ושתיקותיה ברורות כמו הסיסמאות שהיא מסכימה איתן. כדי לקדם מסר בעל עדיפות, היא מרבה בסימני הסכמה סמויים עם הקהל שהיא פונה אליו. כך היא חושפת או יוצרת שיתוף פעולה שיעודד בבוא הזמן את אימוץ הרעיונות הזרים במסגרת הקונצנזוס של התקופה. חקירתה של תעמולה פוליטית מאפשרת לסרטט את הפרופיל הייחודי של תנועה נתונה, אך היא גם תורמת לאיתור הקודים התרבותיים של כלל החברה. מבחינה זו, חשיבותה של התעמולה אינה נופלת מן התוצרים המדעיים או התרבותיים שהחוקרים פונים אליהם באופן מסורתי כדי לתאר את השוליים של מחשבה, רעיון או סטריאוטיפ שהיא משלימה ביעילות.²

האמירות והשתיקות של תעמולת המחתרת הצרפתית, כמילותיה ושתיקותיה של כל תעמולה פוליטית, מובילות אותנו אפוא אל תוך מעמקי הדמיון החברתי של צרפת. בתוך מלחמת המילים שנפתחה מיד עם שביתת הנשק ביוני 1940 בין "הצרפתים של לונדון" — באמצעות שידורי ה-BBC, שחוזקו על־ידי עיתונות מחתרתית שהלכה והתפתחה על אדמת צרפת — ובין קולה הרשמי של צרפת, הקול של וישי (Vichy), האתגר היה כביר. המטרה הייתה לפתות את הצרפתים, את דעת הקהל שתמכה אז בהתלהבות במרשל פיליפ פטן (Philippe Pétain). מצד אחד ביקשו לרתום אותה למדיניות שהנהיגה ממשלת המדינה הצרפתית החדשה (מהפכה לאומית ושיתוף פעולה עם הגרמנים), ומצד אחר ביקשו להחזירה לדרך הישר של התמיכה בבעלות הברית. מלחמת המילים הזאת התנהלה בכמה חזיתות. אנשי המחתרת בחרו בכמה מהן, אחרות נכפו עליהם על־ידי הפעולה והתעמולה היריבות או העוינות. "החזית היהודית" הייתה קשורה לקטגוריה האחרונה.

מהחודשים הראשונים של הכיבוש סבלו היהודים בכל שטחי צרפת מהשפעותיה של רדיפה כפולה. האחת הונהגה בידי ממשלת וישי, והאחרת נכפתה בקצב הצווים שפרסמו הגרמנים או ההחלטות שהחליטו. על ההרחקה לשוליים הכלכליים והחברתיים שהליכי הדרה אלו גזרו על כלל היהודים, צרפתים כזרים, התווספו עד מהרה האיום בכליאה ואחריו האיום בגירוש אל הלא נודע המפחיד, תחילה ליהודים הזרים, ואחר כך ליהודים כולם. זו הייתה מציאות חדשה לחלוטין בצרפת של זכויות האדם. הסברים מנומקים, בד בבד עם המולה רווית שנאה ואנטישמית במפגיע, הקדימו וליוו כל אחת מן התחנות בדרך הייסורים הזאת. הספר הזה מתמקד בדרך שניהלה תעמולת המחתרת את הקרבות בחזית הזאת (או התחמקה מהם).

מאז נפרצו העכבות בשיח ובמחקר התפרסמו שפע של כְּתבים על הפרקטיקה האנטישמית של וישי, על ההיבטים העצמאיים שלה ועל התחברותה ליעדי הכובש בתחום המדיניות האנטי־יהודית. בנוגע לאותה התחברות, יש מי שחשפו את ההתמקחויות הגלובליות שבהן הייתה ממשלת וישי מעורבת כדי לשרת את אובססיית הריבונות שלה; בנוגע להיבטים העצמאיים, יש מי שמצאו בשנים שקדמו למלחמה את שורשיה של אנטישמיות מקומית שהיה בכוחה לפעול במלוא אונה תחת הכיבוש. בתוך המהלכים שבין ניתוק לרציפות, בין מורשת היסטורית לצירוף נסיבות, המחקרים מדגישים את הציר שנבנה על האנטישמיות הצרפתית ואת קשר הגומלין בין וישי לקודמיו בעולם הפוליטי הצרפתי או במגוון מגזרים של החברה. הטמעתם של הפשיזם ושל האנטישמיות, או של כל תופעה לחוד, אפשרה להאיר את הבחירות שנעשו לאחר התבוסה, וליתר דיוק — את אימוצה ויישומה ללא כל מעצור של מדיניות אנטי־יהודית. חיבורים אלו נכללו בתוך הבחינה המחודשת של ההיסטוריוגרפיה של התקופה בעקבות מחקריו של רוברט פקסטון (Robert Paxton), אשר ז'אן־פייר אָזֵמה (Jean-Pierre Azéma) כינה "המהפכה הפקסטונית".³ מאותו הרגע, היחס אל היהודים או אל סוגיית האנטישמיות השתלטו על כלל המחקר של צרפת בתקופת הכיבוש, מה גם שזכר השואה החל לתת אותותיו במלוא עוצמתו בצרפת ולמעשה גם בשאר העולם המערבי. על כן, כאשר נבחנה דעת הקהל מחדש — דרך דפוסי ההסתגלות שלה⁴ או כדי לפרק את מנגנוני "החשיבה הכפולה"⁵ של הצרפתים — היחס אל "השאלה היהודית" או התגובות לשלבים השונים של הרדיפה האנטישמית קיבלו לגיטימציה היסטוריוגרפית אף שלא יצרו קונצנזוס.

הבחינה הביקורתית המחודשת לא פסחה על תולדות תנועת הרזיסטנס, והמעבר מכתיבתה בידי העדים לכתיבתה בידי ההיסטוריונים הקל על כך. יש לציין שלמרבה הפרדוקס, התפתחות זו חוזקה על־ידי גישתם של שני עדים, דניאל קוֹרדייה (Daniel Cordier) וז'אן־לואי קרֵמייה־בריאק (Jean-Louis Crémieux-Brilhac), שנעשו היסטוריונים ובכך העניקו משנה תוקף למסמכים במקום שבו עד אותה העת הייתה העדות בעלת חשיבות מרכזית.⁶ כך החלו לחקור את ההבדלים בטיב ההתגייסות המחתרתית, את העמימות ששררה בשלבים הראשונים של ההיסטוריה של תנועות מסוימות ונושאים רבים אחרים שעד אותה העת לא הייתה גישה שקולה כלפיהם.⁷ בנסיבות ההיסטוריוגרפיות האלה לא היה אפשר להימנע מלהעלות על הפרק את נושא המחתרת היהודית או את נושא גישתם של אנשי המחתרת לרדיפת היהודים. אכן, נושאים אלו עלו על הפרק, אך המטען הנורמטיבי הקשור בכל אחת מן הפרשנויות האפשריות אצר בתוכו עוצמה רבה כל כך עד שההתחמקויות, המעקפים, השתיקות, הקביעות שמוּתנו על־ידי הֶקשר סבוך עד כדי קיצוניות ליוו כל רמיזה לכל אחד מהם. דומה אפילו שהשאלות העכשוויות בבחינה ההיסטוריוגרפית המחודשת של תפקיד וישי מְפַנות בהדרגה את מקומן לרוגז שמתקשים להסתירו. אכן, כלל לא קל להעמיד מדרָג של תגובות הנמנע מקיצוניות של רע מצד אחד וטוב מצד אחר באקלים של זיכרון הנשען על דיכוטומיה מוחלטת בין המדינה הצרפתית, הנתפסת כאחראית לגירוש היהודים שנמצאו בשטחה, לעומת האוכלוסייה וחסידי אומות העולם שלה, שבזכותם ניצלו מן הגורל הזה שלושה רבעים מיהודי צרפת.⁸ על־פי התבנית המצמצמת הזאת, אדם הוא אנטישמי או שאינו אנטישמי. אם האדם אנטישמי, משמע הוא מילא תפקיד כלשהו בתהליך שהוביל להשמדת היהודים; בין שהתפקיד הזה היה שולי, בין שהיה של שותפות שקטה, אין בכך כדי לגרוע מהחומרה. כאשר מעמידים את המחתרת ואת אנשי המחתרת למבחן של קריאה זו בשחור־לבן, מקומם כבר נחרץ מראש ומשליכים כלאחר יד את מורכבות ההתנהגות האנושית.

מלכתחילה, הזהירות כפתה את כלליה מרגע שנבחנה גישתן של תנועות המחתרת לרדיפת היהודים. התמונה הראשונה המצטיירת ממכלול מחקרים שפרסם המרכז לתיעוד יהודי בן־זמננו (CDJC — Centre de documentation juive contemporaine) ב-1981 חושפת תנועות מבולבלות מעט אך נחושות באמונותיהן, תנועות ששיקפו דעת קהל שאיבדה את דרכה, אף שבכללן הן הוקיעו את אלימות הרדיפה האנטישמית.⁹ מבוכה ברורה ניכרה בקרב מי שניסו ליישב בין מה שחשו מנהיגי הארגונים האלה כלפי צעדים מפלים, מעצרים וגירושים שנקטו המעצמות הכובשות ומשטר וישי¹⁰ ובין דיסקרטיות מסוימת,¹¹ שאחדים הדגישו (ואחרים ערערו עליה) למקרא העיתונות המחתרתית. המבוכה הזאת נפתרה בדרכים מגוונות: היו מי שטענו לאי־ידיעה או למיעוט אמצעים; היו מי שאספו הוכחות מדומות בניסיון להפריך את הדברים, בעודם מטשטשים לעיתים קרובות ביותר את סדרי הזמנים; והיו בעיקר מי שהפנו את הזרקור אל פרקטיקות להצלת יהודים, שהעדים אימתו. "כל זה לא בא לידי ביטוי בעיתונים המחתרתיים", פירש קלוד בּוּרְדֶה (Claude Bourdet).‏¹²

ההתלהבות של העדים שנכחו ברב־השיח ושהרצאותיהם נאספו בכרך הזה היטיבה להעיד על כך שנגעו בנקודה רגישה. "ההיסטוריונים אמורים להיות משקיפים קשובים, אך היה רצוי שינהגו תמיד בצניעות מסוימת לפני שישפטו מה היה יכול להיעשות או מה היה אמור להיעשות", כעס אוז'ן קלודיוס־פֵּטי (Eugène Claudius-Petit).‏¹³ דומה ששוכחים את היעדר המידע, את האלתור ששלט בעשייתו של כל גיליון, את האופי הבלתי מאורגן של בחירת הנושאים, את הסכנות שריחפו באוויר, התרעם ז'אן־פייר לוי. "אני מתפעל מאלה [...] שאומרים שלא ידעו שליהודים נועד גורל מיוחד. הלוא מאז 1933 כבר ידעו היהודים הגרמנים על הגורל המיוחד הזה. הכל ידעו היטב שבכל הנוגע לזוועות, הגורל שיועד ליהודים שונה מן הגורל שיועד למי שאינם יהודים", השיב דניאל מאייר, והוסיף שדוברים אלו העריכו אז שגורל היהודים יוכרע עם קץ המשטר הנאצי. "כאשר נאבקים, המאבק מתאים את עצמו באופן טבעי לנתוני השטח, לנקודות הפגיעות של היריב, למקומות שבהם אפשר להיטיב להתחבר לאוכלוסייה", העיר בחוכמה ליאו אָמוֹן (Léo Hamon) — שהצביע בדרך זו, במרומז, על בעיה מרכזית.¹⁴

משנות התשעים, בכמה מן המונוגרפיות שיוחדו לכל אחת מן התנועות, ערכו המחברים את רשימת האזכורים של הרדיפה בכל אחד מן העיתונים וציינו, בנוגע לעיתונים מסוימים, את דלות התוצאה. הם הבחינו לפעמים בגישה של עמימות במאמר זה או אחר. אך גם כאן, המבוכה לנוכח קביעה מבישה שיתקה את הניתוחים: כך קרה בכל מקום, גם בעיתוני התנועות האחרות; הטענה הייתה שבאותה העת לא הייתה לנושא זה החשיבות שיש לו בימינו, או שלא ידעו דבר על השמדת היהודים. בה בעת, מקום נרחב יוחד למאמרים שפורסמו בין יוני לאוקטובר 1942, שכן כולם העידו על התרעמות כללית לנוכח הזוועות שהיו מנת חלקם של יהודי צרפת.¹⁵ במקום אחר, אחדות הדעים של קיץ 1942 מילאה את המרחב כולו ומנעה מן האנשים לשאול את עצמם על התקופות שקדמו להלם המצודים ההמוניים או על התקופות שבאו אחריהם.

בצל נטל הזיכרון הזה, ארבעה מאמרים נענו לאתגר, אף שאינם מרחיקים מעבר לקיץ 1942. ראשית ניכרה שתיקה יחסית של העיתונות המחתרתית עד אותו תאריך יעד, שתיקה שאפשר להסבירה על רקע צביונן הלאומי יותר והאנטי־נאצי פחות של מרבית התנועות. לאחר מכן התחולל מהפך גמור, הקשור להבהרת הבחירות במדיניות הפנים מצד אחד ולסירובם של "פשוטי העם" לאמץ את ההפרזות הגזעניות מצד אחר — כל אלה הם התשתית למאמר שפרסם אשר כהן ב-1985.‏¹⁶

ב-1993 השווה דניאל קוֹרדייה בין מסלולו של ז'אן מוּלן (Jean Moulin), שספג חינוך רפובליקני, ובין המסלול שלו עצמו כמי שבא מסביבה מלוכנית ואנטישמית. גם הוא שאל את עצמו על העניין המועט שגילתה העיתונות המחתרתית — או שגילה ז'אן מוּלן עצמו — ברדיפת היהודים. היהודים — בגילומם הקולקטיבי והמופשט — נתפסו כזרים בעיני רוב האוכלוסייה, כך הסביר לפני שחזר לסכנותיו של המאבק המחתרתי ולמורכבותו. הוא המשיך לתאר את "ההלם החשמלי" שחוללו "רדיפות הקיץ של 1942" בתודעת המתנגדים למשטר; ולבסוף תיאר את התפתחות המלחמה, שדחקה את הרדיפות האלה אל שולי הדרמה שחוו הצרפתים.¹⁷

ההקשר היה מצוי בלב ליבן של פרשנויותיו של פייר לָבּוֹרי (Pierre Laborie) במאמר שפרסם כעבור שנים אחדות.¹⁸ "הצעדים [שכוונו] נגד היהודים [לא היו] שאלה מרכזית לדידה של המחתרת, כשם שהם לא [היו] כאלה לדידה של הדעה הרווחת — לא יותר, דרך אגב, [משהייתה] 'הבעיה היהודית' מרכזית לדידו של משטר וישי עצמו", כתב לָבּוֹרי והדגיש את "הסכנה שברצון לבודד מושא של דעה מסביבתו".¹⁹ את ההסברים הממוקדים באנטישמיות המשוערת של אנשי מחתרת מסוימים או באי־ידיעתם את העובדות הוא דחה כבלתי מספיקים. אומנם היו מעידות מסוימות, אך בסופו של דבר, תנודות דעת הקהל, שאנשי המחתרת היו חייבים להתחשב בהן, וכן הבלבול ששרר במוחם בין כל סוגי הדיכוי, הלכו יד ביד עם שותפות אינטרסים אובייקטיבית בין אנשי המחתרת ובין היהודים — כולם מאוחדים במאבק משותף. כעבור עשור זקף לָבּוֹרי את שתיקותיה של עיתונות המחתרת לחובתם של "תרדמת ממושכת של התודעה" ושל "ההתכנסות צרת האופקים של מציאות היום־יום הדוחקת".²⁰ שוליוּת עובדתית, דעה מעורפלת ופרקטיקה מחתרתית שהאירה באור חדש את התמונה שהשתקפה מן העיתונות המחתרתית — הם שהאירו אפוא את השנתיים הראשונות ההן, ואחריהן בא הגל של קיץ 1942 והפך את הכל.

באותו מועד בחן רובר בֵּלוֹ (Robert Belot) חזיתית את גורל היהודים בשיח וגם בפרקטיקות של היומון Combat (מאבק) וקיבץ מחדש את הנתונים שניתח בביוגרפיה שכתב על אנרי פְרֵנֶה (Henri Frenay). המסקנה הייתה כבדת משקל יותר מהחידוש במידע שפורסם זה מכבר במסמכים שכתב דניאל קוֹרדייה ב-1940 וב-1941, ובהם ניתח איש המחתרת הנודע בין השאר את "הבעיה היהודית" במונחים מפוקפקים.²¹ פְרֵנֶה לא היה אנטישמי, טען בֵּלוֹ. לראיה הביא ניתוח של הטקסטים שפורסמו באביב ובקיץ של שנת 1942 ואת קשריו עם ברטי אלברכט (Bertie Albrecht) — שחיסנו אותו נגד הרעל הזה — וכן הזכיר את מספר היהודים שעבדו ב-Combat. לפני כן, בסופו של דבר, שרר בלבול כללי; אחרי כן לא הייתה עוד מבחינתו כל "בעיה יהודית", והיא נהפכה ל"בעיית גירושם של הפועלים".²²

למעט הכתבים המעטים האלה, שאלת הישנותה של רדיפת היהודים בעיתונות המחתרתית לא נידונה במיוחד. יתר על כן, רק לקוראים המתעניינים בשאלת היהודים בזמן המלחמה היה סיכוי כלשהו להתוודע אליהם, שכן חוץ ממאמרו של לָבּוֹרי היה אפשר למצוא אותם רק במסגרת פרסום הממוקד ספציפית בנושא זה. הוצגו שם שאלות על אודות המחתרת, ואילו במחקרים שיוחדו לאותה מחתרת נבחנה גישת התנועות כלפי רדיפת היהודים כדי להבהיר את מאפייניה של המחתרת. ספרים מלומדים מאוד, שפרסו ניתוחים מתוחכמים, לא היססו להתעלם מנושא שבכל זאת דומה שהיה לו קשר לסוגיה שהם עסקו בה. כך היה במקרה של אסופת המאמרים בנושא "המחתרת, ראי של משטרי הדיכוי", שבה מלכתחילה הוצהר, ובצדק, שמחתרות ומשטרי דיכוי שייכים לאותו עולם תרבותי, גיאופוליטי וחברתי; היה אפשר לצפות שהאמביוולנטיות של המחתרת, או של עיתוניה, בנוגע לאנטישמיות האקטיבית תהיה נושא שראוי לעסוק בו. אלא שהלכה למעשה לא כך היה הדבר. לא בחנו את שאלת רדיפת היהודים אלא בעקבות דיון כלשהו על גישתם של כוהני דת מסוימים ועל עזרה שהושיטו חוגים קתוליים ליהודים, ואף זאת בקיצור.²³ העמימות שהובלטה נשענה על הדוגמה של ההגמון גבריאל פּיגֶה (Gabriel Piguet), בישוף העיר קלרמון־פראן (Clermont-Ferrand), שסייע בהצלת יהודים בעודו תומך בהתלהבות במרשל פטן. הצלת יהודים בידי נאמן ידוע של משטר וישי אומנם מסמלת ניצחון נקודתי של "ההומניטרי" על הפוליטי, אך היא האירה באור מבטיח את הניגודיות הקיימת בין השתיקות שלפני קיץ 1942 ובין ההלם שבא אחריו.

מחקרהּ של אנני קריגל (Annie Kriegel), שבחנה בנחישות את סוגיית העיתונות הקומוניסטית והעמידה זו מול זו את הדיסקרטיות הקיצונית של L'Humanité (האנושות) ואת הרגישות של L'Université libre (האוניברסיטה החופשית), היה פורץ דרך. מבחינתה, השוואה זו הייתה הזדמנות לבחון מחדש את סוגיית היחסים בין היהודים ובין הקומוניזם. בעודה תוהה על הממד הדו־צדדי שלהם, היא החזירה ליהודים תפקיד של שחקנים וכללה בדיון את העיתונות שיצרו היהודים הקומוניסטים.²⁴ עיתונות זו חוללה פולמוס אחר, הקשור למחתרת היהודית ולטבעה. האם עיתוני המדור היהודי של ארגון "כוח העבודה של המהגרים" (MOI — Main-d'oeuvre immigrée) קבעו לעצמם יעד עיקרי ליידע את האוכלוסייה היהודית בדבר הסכנות שארבו לה ולעורר את אחדותם של כלל הצרפתים כלפי הנרדפים? זו הייתה התזה שפיתחו סטפן קוּרטוּאה (Stéphane Courtois) ואדם רייסקי (Adam Rayski), שמיקדו את דבריהם באסטרטגיית המידע שאימצו הקומוניסטים היהודים, אך הם עשו זאת בעודם מוציאים אותה מהקשרה — למעט הֶקשר הסודיות. תפקידיה של אותה אסטרטגיית מידע במסגרת של מאמץ כולל שנסב על נושאים רבים אחרים, השוואתה לפרסומים קומוניסטיים אחרים או לכרוזים ולפמפלטים שיצרו הארגונים היהודיים האחרים, האילוצים שהכתיבה אווירה מחתרתית שהם לא יכלו לחמוק ממנה, האתגרים הפנימיים של הקהילה היהודית, הגרסאות שרווחו בין העיתונים השונים שיזם וניהל המדור היהודי של מהגרי העבודה — כל אלה הם נושאים שנזנחו לטובת המוטיב החוזר היחיד של הידיעות (העיתונאיות).²⁵ התזה ההפוכה, שתמכה בה אנט ויוויורקה (Annette Wieviorka), סברה שהעיתונות הקומוניסטית היהודית הייתה כפופה לחלוטין לאינטרסים שהכתיב מנגנון המפלגה והתמקדה אך ורק בשימוש שנעשה ברדיפות לשרת יעדים שהיה להם קשר רופף בלבד לרצון להוקיע את הגורל שיועד ליהודים.²⁶ הגדרת המחתרת היהודית היא שעמדה בלב ליבו של הפולמוס הזה, נושא שבעטיו נשפך דיו רב, אך דומה שאינו נוגע אלא להיסטוריה פנימית.²⁷ אכן, המחתרת היהודית מתקשה להשתלב במלואה בראייה כוללת של המחתרת בצרפת:²⁸ קו ההפרדה ההיסטוריוגרפי עומד בעינו. התמחותם של הארגונים היהודיים בהצלה נתפסת כנושא בפני עצמו. הדבר שמשקף זאת הוא שהעיתונות של הקומוניסטים היהודים, שגם היא התמקדה בגורל היהודי, אינה רלוונטית במיוחד בעיני ההיסטוריונים המתמקדים במחתרת הצרפתית, אלא אם היא נבחנת במסגרת של מדור "יהודי" המיוחד להיסטוריה של יהודים בלבד.

האם לנוכח הנתונים האלה, שהם לכל הדעות פירורי מידע, אפשר לטעון שבמסגרת המקום המועט שיועד בכלל עיתונות המחתרת לרדיפת היהודים, כדברי לָבּוֹרי: "הגישות [השונות] והטיפולוגיה שלהן כבר נסקרו, העיקר כבר נאמר"?²⁹ אינני סבורה כך.

יש נטייה לקבל את התוקף הסמלי והמשחרר של המילים ושל הדיבור; בה במידה מכירים בכך שבתקופת הכיבוש, "בעיתונים הרשמיים והמורשים, [...] המילים הרדיקליות ביותר, התקיפות ביותר והבלתי אנושיות ביותר, המעליבות והמתלהמות ביותר, [שימשו] מצע פוליטי לשנאה האנטישמית, האנטי־קומוניסטית והאנטי־דמוקרטית". מזכירים ש"בתוך העולם העכור והאפור של תבוסה שמנהיג הממשלה הסכים לה, מילים מסוימות היו לעיתים לזרזים, מילים־אירועים שליוו את הזמן [...] בתקווה ורצו להתנגד למועדים ידועים לשמצה".³⁰ אך איש לא ייחד תשומת לב למורכבות הקודים התרבותיים שמצאו ביטוי במילים שאלה גם אלה השתמשו בהן, וניכר זלזול בפענוח המובן שלהן.³¹ בהקשר זה, עדיין לא נחקרו המונחים וצירופי המונחים שהשתמשו בהם עורכי העיתונים המחתרתיים או מחברי התשדירים ששודרו בצרפתית בתחנת ה-BBC, התשתית של מה שכתבו מי שמדגישים שהם גינו את האנטישמיות בטרם זמן; הנושאים שפותחו, ההקשרים שבהם השתמשו במילה "יהודי" או נמנעו מלהשתמש בה; הדגשים העיקריים שאפיינו את ההתרעמות של קיץ 1942; השתיקות במקום שהיה אפשר לצפות לתשובה — למשל בזמן התפרצות האנטישמיות ושנאת הזרים בעקבות "הכְּרזה האדומה"; ובכלל, חשיבה על התקופה שבאה בעקבות קיץ 1942, בהסתמך על שתי התקופות שקדמו לו. כאמור כל אלה עדיין לא נחקרו. הספר הזה מבקש קודם כל לגשר על הפער הזה.

מדובר כאן במקומם של היהודים בדמיון התרבותי. ואולם אין מוצאים את המקום הזה במבטו של האנטישמי המוצהר אלא אצל מי שהתגייס, אגב סיכון חייו, למאבק במחנה שנתן לאנטישמי הזה מחסה. כמובן, היו גרסאות שונות בעיתוני המחתרת למיניהם; היה שוני בין שני האזורים (הכבוש והחופשי), בין מגוון התנועות — על־פי ההשתייכויות הפוליטיות או החברתיות ועל־פי האמונות הדתיות. אולם בעיתונות המחתרתית, ההתייחסויות ליהודים מגלות לכידות רבה. הכרונולוגיה והתמטיקה מחזירות אחדות מסוימת למכלול שהכל סברו שהוא מפוזר. הרדיפה נבחנה באותם שבועות ונעלמה כמעט בו בזמן. היא הוקעה באותן מילים, אגב שימוש באותם נימוקים והסתרה שיטתית של אותם נושאים. אם "השפה שאנו מדברים בה מַבנה את ייצוגי הקבוצה שאנו משתייכים אליה ובו בזמן [...] נובעת ממנה",³² אזי היחס אל היהודים הנרדפים המתגלה בשיח עיתוני המחתרת נעשה אוצר בלום של לקחים. לכן הטקסטים מהותיים כאן. לעיתים קרובות מדי בעבר, הציטטות, הקצרות עד מאוד, שנבחרו בקפידה, ויתרו על היבטים ששינו את מובנן. הסיבות הטכניות המצדיקות ציטטות מקוצרות ברורות מכדי שנזכירן כאן בפרוטרוט, אך במקרה זה, המבוכה שחוללה עמימותם של משפטים מסוימים התאימה לאילוצי המקום. עניין זה מסביר את אורכן של ציטטות מסוימות בספר זה. בעיה מורכבת (שמא אף אעז לומר עדינה?) אינה יכולה להסתפק בציטוטים מקוצרים המציירים קריקטורה ובה בעת יוצרים בהכרח עיוות.

הספר הזה אינו מבקש לאמוד את האנטישמיות בתוככי תנועת הרזיסטנס. היו "מעידות", מודים כאן, היו אנטישמים בַּמחתרת, לוחשים שם. זהו סוד גלוי. מטרתי שאפתנית יותר: המונח "אנטישמיות" מעורר לעיתים קרובות בלבול גדול, ובהתחשב בתוכנו הנורמטיבי, שימושו מרובה הצורות מזיק להבנת התופעות כאשר קטרוג וסנגוריה מצליחים למלא את החלל כולו. אנו יודעים עד כמה שנות השלושים היו חשובות בהתהוות הייצוגים שהִבְנו את רוח הזמן. לאחר מכן הקצנתה עד תום של האנטישמיות הנאצית הכפילה את מספרם של מי שהכריזו על עצמם חפים מכל אידיאולוגיה אנטי־יהודית כדי לשמור על המכובדוּת ששאפו אליה. כאשר דנו הפעילים של אקסיון פרנסז (Action française — פעולה צרפתית)³³ במונחים אנטישמיים גלויים ב"בעיה היהודית" שעמדה לפני צרפת, הם עשו זאת בעודם מסתייגים מן האנטישמיות הנאצית. אין ספק, לדיוקן העצמי אין כאן כל תוקף; המעשים והכתובים, וכן הֶקשר אנליטי רחב יותר, הם היחידים שעל־פיהם אפשר להכריע.³⁴ אחרים גינו נחרצות כל אנטישמיות — בין שהייתה ממוצא נאצי ובין שנבעה מן הימין הקיצוני הצרפתי — בעודם נשענים על קוד תרבותי הספוג כולו בסטריאוטיפים המקובלים או על ידיעות כביכול שהפיץ אותו ימין קיצוני. האם היה אפשר להגדירם בשל כך כאנטישמים? כמעט הכל סברו שיש קשר הדדי בין היהודים ובין בעיה כלשהי העומדת לפני צרפת; פירוש הדבר היה לקבוע שקיים קשר של סיבה ומסובב בין הבעיה האמורה ובין היהודים, שנתפסו כאחראים לה.³⁵ האם משתמע מכך שהאנטישמיות הייתה באותה העת נפוצה ביותר בחברה הצרפתית? היקפם וצדקתם של הדיונים ב"בעיה היהודית" נראים בעיני כאן ענייניים יותר מן ההבחנה בין מי שהיו אנטישמים ובין מי שלא היו אנטישמים. אומנם המטרה איננה להכחיש את רשעותם של הזרמים האנטישמיים, אך מהלך המעדיף את התרבות על פני האידיאולוגיה³⁶ מאפשר לשחזר אקלים חברתי ותרבותי, לשחזר את הסביבה הקוגניטיבית בת הזמן ולמצוא מחדש את הפריזמות שדרכן "חשבו" בדרך כלל על היהודים בשנות השלושים ולאחריהן. ההנחה היא שאין ניתוק ללא מידה כלשהי של רציפות, במהלך המלחמה עצמה ובעיצומה של הרדיפה. השורשים התרבותיים האלה, היוצרים משמעות, הם נקודת המוצא שלי.

ספר זה אינו שואף לבחון מחדש את כל הסוגיה המורכבת של הקשרים בין תנועת הרזיסטנס ובין היהודים. ואולם ייתכן שהבחנה מוחלטת בין השיח הציבורי של אנשי המחתרת ובין עשייתם היום־יומית אינה כה עניינית כפי שנדמה במבט ראשון. אין עוררין על כך שיהודים רבים מצאו את מקומם בשורות המחתרת הכללית ושהם אף מילאו בה תפקידים מן המעלה הראשונה. התייחסו אליהם כאל כל שאר הפעילים, בלונדון כמו בצרפת, "נרדפים מטעמי גזע ומתנגדים למשטר וישי [נעשו] בעלי ברית טבעיים", מסכם קלוד ויזֶ'ה (Claude Vigée).³⁷ לדידם של יהודים רבים, המחתרת הייתה חֶברה חלופית שדרכה הונצחה צרפת של זכויות האדם, סביבה מוגנת ששלטה בה אחוות האחים לנשק. אם הם סיכנו בה את חייהם — כמו כל האחרים — הם עשו זאת בשם תפיסתם את מהותה של צרפת, ולא בגלל מוצאם. עצם קיומה של המחתרת הזין את תקוותם של כלל יהודי צרפת, שכן הוא נתן להם סיבות שלא להתייאש ממולדת שהם היו קשורים אליה בלב ובנפש, מאידיאל של חופש שגרם להם לחצות את הגבולות כדי לקשור את גורלם בגורל הצרפתים. זאת ועוד, פעולתן של תנועות המחתרת או של "צרפת הלוחמת" לא הוגבלה לתפקידי תעמולה, גם אם ספר זה אינו מתאר את העזרה שהתקבלה למשפחות רבות או לידידיהם של אנשי מחתרת, באמצעות המסמכים המזויפים שנתקבלו בתיווכן של התנועות. הוא גם אינו מתאר את פעולת ההצלה עצמה, שאורגנה לעיתים קרובות בידי קבוצות יהודיות, אף שלא היה לה כל סיכוי להצליח ללא שיתוף הפעולה הנמרץ של ארגונים לא־יהודיים. אולם הפעילות הזאת מצביעה על צורך להעמיק, כפי שמעידה ההתכתבות מאירת העיניים שלהלן.

ב-26 בינואר 1944, הנציבות לענייני פנים של אלג'יר (Commissariat à l'Intérieur d'Alger) קיבלה פנייה מטעם הקונגרס היהודי העולמי שעניינה: האם ארגוני המחתרת הצרפתיים יכולים לספק מדי פעם בפעם מידע על מצב היהודים בצרפת? האם אפשר לשקול את שיתוף המחתרת כדי להוציא יהודים מצרפת או לעזור להם להסתתר? האם אפשר, באותם אמצעים, להגביר את הברחת הילדים היהודים? האם אפשר לחשוב על דרך לתמוך מורלית באנשים המסתירים ילדים יהודים בצרפת כדי שלמרות האיומים הם לא יסגירו אותם לגרמנים?³⁸ בד בבד עם פנייה זו, רֵנֶה מַסיגלי (René Massigli), הנציב לענייני חוץ, קיבל משליח הקונגרס היהודי העולמי לספרד ולפורטוגל איזק וייסמן דוח מנובמבר 1943 ובו תיאור המעצרים והגירושים של ילדים יהודים מצרפת מאז אוגוסט 1942.‏³⁹

מברק התשובה יצא מאלג'יר ב-2 במרס 1944, וזה היה תוכנו:

הנציבות לענייני פנים תשתדל לקבל בתדירות גבוהה ככל האפשר מידע על מצבם של בני דת משה בצרפת. [...] למרבה הצער, אין עומדים לרשותם של ארגוני המחתרת האמצעים המעשיים להבטיח את יציאתם של בני דת משה מצרפת. האפשרויות בתחום זה אכן מוגבלות מאוד, ועל כן הן שמורות למקרים שמניעים יוצאי דופן מצדיקים אותם. עם זאת, השירותים הצרפתיים אינם מעלימים עין מחומרת בעייתם של הילדים היהודים. הנחיות ניתנות כדי שביטחונם יובטח במלוא מידת האפשר.⁴⁰

עדיין נבחנו צורות סיוע למיניהן, ללא תוצאות, בין המנהלה שישבה באלג'יר ובין משלחת הקונגרס היהודי העולמי בליסבון כשנודע לוועד הצרפתי לשחרור לאומי (CFLN — Comité Français de libération nationale) ששליח הקונגרס הקים שירות הצלה ואירח בליסבון כתריסר ילדים יהודים מצרפת. אלה המתינו ליציאתם לארץ־ישראל או לארצות־הברית, ושישה מהם היו בעלי אזרחות צרפתית.⁴¹ מליסבון, ארמן דו שֵׁלה (Armand du Chayla) שאל את הנציגים באלג'יר: האם מן הראוי להשתתף בהוצאות הקיום של אותם ילדים צרפתים בני דת משה, ואם כן, כיצד?⁴² בלי להתערב בפולמוס שהתעורר בקשר ליעדם של הילדים או לתואר "צרפתים בני דת משה" שהוצמד להם,⁴³ השירותים הצרפתיים הדגישו את הכרת התודה שלהם כלפי "הארגון הזה [הקונגרס היהודי העולמי] והפעולה ההומניטרית שנקט ושאפשרה בין השאר להציל את הצרפתים הצעירים האלה".⁴⁴

התכתבות זו מאשרת את קיומה של דיכוטומיה מוחלטת בין השליחויות הפוליטית והצבאית שהמחתרת וארגוניה הציבו להם למטרה (ובמסגרתן התגובה לרדיפות שהיהודים סבלו מהן לא קיבלה כל עדיפות) ובין הפעולה ההומניטרית שנזקפה לזכותו של הקונגרס היהודי העולמי בעקבות הצלת הילדים האלה. גורל היהודים לא היה אתגר פוליטי אלא שויך לתחום "ההומניטרי". לא היה אפשר לגשת אליו אלא מן ההיבט הזה ובצורה הזאת.

פרסומם של עיתוני מחתרת והפקת תעמולה ששודרה מעל גלי האתר היו חלק מן הפעולות שנקטה המחתרת. על כן אין תמה שאנו חוזרים ומוצאים בכתובים ובפעילות את אותן עדיפויות או את אותן תפיסות. שיח ופרקטיקה חברתית אינם מעצבים קטגוריות מוחלטות.⁴⁵ בהקשר זה נציין שהארגון Amitié chrétienne )הידידות הנוצרית), שכה תרם להצלתם של ילדים יהודים, ופרסומי Les Cahiers du Témoignage chrétien (מחברות העדוּת הנוצרית), הנבדלים מכלל כתבי המחתרת, ינקו מאותם שורשים. הגבול האנליטי המסורטט בין פרקטיקה המעידה על יחסים מיוחדים בין יהודים לאנשי מחתרת מחד גיסא, ובין יהודים לתוכנם של עיתוני המחתרת מאידך גיסא, היה יוצא נשכר לוּ טושטש מעט. תוקף ההבחנה החדה נחלש בשל הפער בין חוסר התגובות לחקיקה האנטישמית שמקורו בעמדות פוליטיות כלפי ״הבעיה היהודית" ובין התגובות שגברו לבסוף לנוכח החיזיון של רדיפה שאכזריותה עלתה על כל דמיון ועוררה חמלה. פער זה מפנה אותנו להבחנה בין מה ששויך לתחום הפוליטי ובין מה ששאב את השראתו מרגשות "הומניטריים" — הבחנה שרצו בה והנציחו אותה. במובן זה, חקר תעמולת המחתרת יכול לשמש מבוא לחקר כלל פרקטיקות המחתרת לנוכח רדיפת היהודים.

ריבוי ההקשרים שבהם צוינו התופעות הנסקרות וקריאתן הביקורתית⁴⁶ פותח אופקים רבים אחרים. מתברר שהאוכלוסייה הצרפתית, שהייתה בת השיח האולטימטיבית של כל מי שהתגייסו לשורות המחתרת, השתתפה רבות בעבודת התעמולה, שלא יכלה להתעלם מהתייחסות לרדיפת היהודים. אולם עדיין היה צורך לבסס את הקשר בין הכְּתבים שנוצרו בידי פעילי הרזיסטנס ובין הדוחות על דעת הקהל שהתקבלו במחתרת, ושלפעמים אף כתבו אותם אנשי המחתרת עצמם. כלום הייתה האדישות כללית באמת? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לבחון בחינה ממצה את סוגיית היחסים בין יהודים ללא־יהודים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. אין הכוונה כאן לשים לקלס את דעת הקהל באמצעות הכללה מצמצמת השוללת את ריבוי הזרמים, ואף לא להתיימר למצוא ולתאר את הזרם השליט בתוכם. אולם בעזרת הדוחות שהגיעו ללונדון או שכתבו אנשי המחתרת, וכן בעזרת מכתבים רבים שנשלחו למנחי השידורים בצרפתית ב-BBC (British Broadcasting Corporation), אנו יכולים לשחזר את הדרך שבה אלה גם אלה ייצגו דעה שהם ביקשו להשפיע עליה והקפידו מאוד להתחשב בה. הדימוי הזה של האוכלוסייה הצרפתית, התמונה של התגובות ושל אופני התפתחותה של אותה אוכלוסייה לנוכח רדיפת היהודים היא המעניינת אותי כאן. ברם, דעה ואנשי מחתרת שייכים לשתי קטגוריות נפרדות. אכן המחתרת "נחקקת בעת ובעונה אחת בטווח הארוך של המבנה החברתי, בתוך המורשות התרבותיות, ובטווח הקצר מאוד, הדחוס בצורה יוצאת דופן, של המלחמה".⁴⁷ המורשות התרבותיות האלה הן בעלות ערך לכלל הקהילה ואינן מתפוגגות במהירות. אך אנשי המחתרת כקולקטיב ממלאים תפקיד המציב אותם בתוך לוגיקה של התנגדות; המרכיב החתרני בעמדותיהם טבוע בקיומם כתופעה.⁴⁸ נוסף על כך, הם שואפים למשוך את האוכלוסייה בעקבותיהם, באמצעות גיוסהּ לנושאים העיקריים בעיניהם. אי־אפשר לאמוד את גישתם הדו־משמעית של אנשי מחתרת מסוימים ואת עמימות דעת הקהל על־פי קנה מידה אחד; לעומת זאת, הגשרון המחבר בין דעת הקהל ובין אנשי המחתרת תופס את לב ליבו של המחקר הזה.

תעמולת המחתרת התפתחה בתוך דו־שיח מקוטע שעימת אותה בהתמדה עם קולה הרשמי של וישי. כלום הייתה האנטישמיות של הקול הזה כה דיסקרטית כפי שטוענים בדרך כלל? אנו יכולים לפקפק בכך למקרא הקביעות — המרירות, הכעוסות או הנעצבות — הפזורות בכתביהם של יהודי צרפת, שניצבו אל מול התקפות ישירות או מוסוות במטפורות שלא הונו איש. יש צורך בהערכה מחודשת כדי שיהיה אפשר להעמיד זו מול זו תעמולה ותעמולת־נגד. מנקודה מסוימת, ההבדל הכמותי איננו עוד נתון מספרי בלבד.

ההשוואה וההבדלים הניכרים בין העיתונות המחתרתית של התנועות ובין התשדירים ששודרו מבירת בריטניה פותחים אפיק חדש פורה במיוחד למחקר. אולם איש לא שאל את עצמו על אודות התעמולה של ה-BBC מעל גלי האתר על־אף ההערה של ז'אן־לואי קרֵמייה־בריאק על המקום השולי שתפסה בה רדיפת היהודים. התשדירים האלה נוצרו בסביבה שונה, פתוחה לעולם החופשי וכפופה להשפעותיו במישרין או בעקיפין. אף־על־פי שהם נועדו לאוכלוסייה הצרפתית, פריפריה רחבה הרבה יותר יכלה לשמוע אותם ועל כן לשפוט אותם. תשדירים ששודרו ספציפית מ"צרפת החופשית" (France libre) ואחר כך מ"צרפת הלוחמת" (France combattante) חייבו את מי שהתיימרו לייצג את צרפת בעיני העולם. התדמית הציבורית של ארצם העסיקה את מחברי תשדירי הרדיו האלה לא פחות משהעסיקה אותם השפעת אותה תדמית על דעת הקהל הצרפתית. יתר על כן, הידיעות נעו בין מקורותיה השונים של התעמולה (לונדון והתנועות) וערוצי התקשורת בין המחתרת ובין דעת הקהל, והן הדהדו אלה באלה בעניין הרדיפות ובנושאים אחרים. מי יְיַדע את מי ובאיזה עניין? אילו ידיעות שמסרו אחדים נעלמו מידיעתם של אחרים? בדרך זו מתבהרות לראשונה בחירותיה של התעמולה — שכן היה מדובר בבחירה. גם אם אין עומדים לרשותנו הדוחות המנומקים של כל הישיבות שבהן הוחלטו ההחלטות בענייני תעמולה, הרי החוזרים הפנימיים של המנגנונים הקומוניסטיים, תעתיק הדיונים שקִּיים בלונדון הוועד הפועל לתעמולה של "צרפת הלוחמת" או ההנחיות שבאו מן הרשויות הבריטיות, כל אלה שרירים וקיימים: הם מוסיפים נתונים רבים לתיק הזה.

העימות בין עיתונות המחתרת ובין השידורים מלונדון, אך בעיקר בינה ובין העיתונות שיצרו הארגונים המגדירים את עצמם כיהודיים, מאפשר בין השאר להימנע מן המלכודת הטאוטולוגית. למעשה, אופיין השולי של הרדיפות שדווח עליהן בפרסומי המחתרת מוביל מהר מדי להתייחסות לשוליוּת אובייקטיבית האופיינית לִתקופה. על־פי קנה המידה הזה, השאלות הנשאלות כיום נחשדות באנכרוניזם, בפרשנות בדיעבד. משאנו מכניסים את העיתונות המחתרתית היהודית אל תוך הניתוח המחקרי, הפרספקטיבות נעשות מורכבות יותר. מבטו של הנרדף — גם אם ארגון ריכוזי כמו המפלגה הקומוניסטית (Parti communiste) שלט בו ללא מְצָרים — מאיר באור גדול את השיח השליט בעיתונות המחתרתית של התנועות. באמצעות הכרוזים והעיתונים של הארגונים היהודיים הם פנו לתנועות הרזיסטנס, צללו לכל פרצה שפתח גם המאמר הזעיר ביותר ולפעמים הפנו אליהן קריאות ישירות ועקיפות. אם מביאים בחשבון את הנתונים האלה, החברה המתנגדת מוצאת מחדש את שלל מרכיביה, והקורבנות נעשים שוב סובייקט ללא סייג של היסטוריה שבה, לעיתים קרובות ביותר, מעמדם אינו אלא מעמד של אובייקט — אם אינם נדחקים אל תוך "פרק גטו".

גם כאשר נבדקה לפעמים גישתם או דעתם של היהודים לנוכח שתיקותיה של עיתונות המחתרת, בדרך כלל נעשה הדבר מתוך כוונה אחת ויחידה — להזכיר שצרפתים רבים בני דת משה לא היו עיוורים פחות או שתקנים פחות מאחרים. אין זה שגוי: כלום לא יצאו מאותו עולם תרבותי כמו בני מולדתם הקתולים או הפרוטסטנטים? ואולם להעניק שוב לקורבנות את המעמד של סובייקט בתולדות צרפת בזמן המלחמה, פירושו של דבר גם להעז להפנות מבט ביקורתי כלפי הטענות האלה. את הגישות האלה הכתיבה סביבה חברתית שכפתה עליהם את הנורמות שלה; הן היו קשורות ישירות לרגישות־יתר שפותחה במשך שנים כלפי מה שהיה אפשר לומר ומה שהיה רצוי להשתיק. אין אומדים על־פי אותו קנה מידה את תגובתו של הנרדף ואת עדותו של מי שהיה עֵד לרדיפות: אם שתיקתם של הלא־יהודים יכלה להיות מילה נרדפת לאדישות או למבוכה לנוכח גזֵרות שלא תמיד ידעו מה לחשוב עליהן, הרי שתיקת היהודים — אף אם היו רק בני דת משה — נשענה על האמונה הנחושה שצריך לדאוג לעיקר ושהניצחון על הפשיזם ישים קץ לרדיפות (עניין שהם לא טעו בו). הם נשענו על בעלי הברית שמצאו ולא הייתה להם כל ברירה אלא לשקוע לתוך בידוד. התכתבויות פרטיות מאירות לפעמים באור בלתי צפוי את העמדה המדומה הזאת: גם בהן השתמשתי.

ספר זה מעצם הגדרתו מתמקד ב"שאלת היהודים". ואולם מבחינה מתודולוגית הוא מבקש לשמור על איזון מסוים: הכללת המקורות היהודיים (העיתונות של הארגונים היהודיים או הדוחות הפנימיים של הארגונים היהודיים למיניהם וכיוצא באלה) במסגרת המקום שממנו הם הורחקו בשיטתיות מאפשרת לתקן מסקנות לא מעטות. עם זאת, המחקר נמנע מדפוסים מסוימים של "מרכזיות יהודית". כמו למשל הדפוס שאינו מעלה על דעתו להשוות בין המקום שיוחד (בעיתונות) ליהודים הנרדפים ובין המקום שיוחד לקורבנות אחרים של המלחמה, למשל תושבי אלזס־לורן (Alsace-Lorraine); או בין טיפול העיתונות בידיעות על הרג היהודים ובין תיאורי הזוועות שאחרים היו קורבנותיהן, בפולין או במקום אחר. כל אלה, כמובן, על־פי הידיעות שהתקבלו ומקורן.

השילוב המחודש של הקורבנות בשיח ההיסטורי הופך אותם לעדים, אך עדותם איננה העדות של ימינו, שכן כתבי המלחמה שלהם — יומנים אישיים או עיתונים מחתרתיים — גם הם עדויות בנות הזמן. הלאה האנכרוניזם. כלום לא ידעו אז את מה שאנו יודעים כיום? אין כל ספק. האם השאלות שאנו שואלים כיום אינן השאלות ששאלנו אתמול? זה ברור. אך ההשוואה בין העיתונים שפרסמו הארגונים היהודיים ובין שידורי לונדון ועיתונות התנועות (המחתרתיות) מראה שהאי־ידיעה אינה מסבירה דבר, אך סדרי העדיפות מסבירים הכל; עוד עלינו לשאול את עצמנו מה תרם לקביעת המדרג, בשידורי ה-BBC, במערכות עיתונים כדוגמת Combat (מאבק), Libération (שחרור), Franc-Tireur (קלע חופשי), בצוות של Cahiers du Témoignage chrétien (מחברות העדות הנוצרית), J'accuse (אני מאשים) ואונזער וואָרט (מילתנו).

בחינה מחודשת וביקורתית של גבורת אפוס הרזיסטנס אינה דבר שקל לעשותו. המחתרת הייתה חדורת רוח יוצאת דופן. רוח זו התבטאה גם בעיתונות המחתרתית, היא נשמעה בקולם של הצרפתים שפעלו מלונדון. רבים, רבים מאוד הקריבו את חייהם כדי להילחם נגד אויבה של צרפת, אך גם נגד רעיונות מעוותים ונגד אידיאולוגיה ברברית. בשום שלב לא נטש אותי רגש של ענווה כלפי מי שעשו את ההיסטוריה בעודם מסכנים את חייהם. אך האפוס הזה היה גדוש עמימויות, וכיצד לא יימצאו כאלה? אנשי המחתרת היו בני אדם, גברים ונשים שעוצבו בתרבות מסוימת, יורשיהם של דפוסי חשיבה. חקר המחתרת, על פגמיה, כהרפתקה אנושית, אין פירושו לפגוע בכבודם של מי שהקריבו הכל למענה.

הערות מתודולוגיות

"בין 1940 ל-1944 הייתה צרפת הזירה והאתגר של עימות תעמולה חסר תקדים בהיסטוריה".⁴⁹ מובן מאליו שלא יכולתי לקרוא את אלפי כתבי העת המקוטלגים. שִׁפְעת הכתובים במלחמת התעמולה הזאת עולה על כל דמיון. הכרוזים, העיתונים שהודפסו בארצות־הברית או באנגליה והושלכו ממטוסים לעבר האוכלוסייה באירופה הכבושה בכלל ובצרפת בפרט אינם כלולים בניתוח שלי אלא באופן חלקי מאוד. לעומת זאת, אפשר למצוא מצבור עצום של פרסומים מחתרתיים שהסתמכתי עליו, בספרייה הלאומית של צרפת, בארכיון הלאומי, בספרייה לתיעוד בין־לאומי בן־זמננו (BDIC — Bibliothèque de documentation internationale contemporaine), במכון להיסטוריה בת־זמננו (IHTP — Institut d'histoire du temps présent) ובמרכז לתיעוד יהודי בן־זמננו (CDJC). אוספי הארכיונים של מוזיאון ההתנגדות הלאומית בשמפיני (MRN — Musée de la Résistance nationale; Champigny), של יד ושם (איו"ש) ושל המכון למחקר יהודי ייִוואָ (YIVO, ניו יורק) מכילים גיליונות של עיתונים יהודיים שאפשרו לי להשלים את גוף התיעוד.

הטקסטים של המִשדָרים "הצרפתים מדברים אל הצרפתים" וכן נאומיו של מוריס שומאן ניתנים בעיקרם לעיון במיקרופילם (BDIC ו-IHTP). ואולם יש פערים אחדים בחודש מאי 1941, בסתיו 1941 ובקיץ 1942.‏⁵⁰ מלבד זאת, הסליל של חודש מרס 1944 חסר, אך נאומיו של מוריס שומאן מהתקופה הזאת נשמרו. מנגד, כמה מן הקבצים שפורסמו מיד לאחר המלחמה עזרו לי לגשר על אותם פערים. עבדתי על מכלול התעתיקים הזה, גם במחיר אובדנו של מה שרק הקול, ההטעמות והשתיקות יכולים להביע.

נוסף על כך, המוסדות והארגונים שהזכרתי לעיל מכילים אוצרות החורגים בהרבה מאוסף הפרסומים המחתרתיים עצמו, כפי שמאשרים הסימוכין המובאים בהערותי. מלבד זאת השתמשתי בהרחבה רבה במשאביהם של אוספי ארכיונים נוספים: במשרד לקשרי חוץ (MAE — Ministère des Affaires Étrangères), באגודת כל ישראל חברים (AIU — Alliance israélite universelle), בנציבות המשטרה (PP — Préfecture de police), בקונסיסטוריה המרכזית (CC — Consistoire central) ובמרכז להיסטוריה חברתית (Centre d'histoire sociale); בארכיון הציוני בירושלים (אצ"מ), במוזיאון ארצות־הברית לזיכרון השואה בוושינגטון, במרכז הרוסי לשימור ולחקר מסמכים על ההיסטוריה בת־זמננו במוסקווה (CRCEDHC), בארכיון המסמכים הכתובים של ה-BBC ובארכיון הלאומי של בריטניה בלונדון.

למסמכים מצוטטים מסוימים (בפרט לאלה שמקורם ב-MRN או באוספים מסוימים המופקדים כיום ב-CDJC) לא עלה בידי לציין סימוכין מדויקים, שכן עיינתי בהם זמן רב לפני קטלוגם.

בתקציר זה מניתי את אוספי הארכיונים העיקריים שעיינתי בהם, והוא משקף שיקוף חלקי מאוד את המסמכים שאני מסתמכת עליהם במחקר זה, וכמוהו — גם רשימת המקורות המובאת בסוף הספר אינה יכולה לטעון לכוללנות. למשל ספרי יסוד על המחתרת אינם מופיעים ברשימה. הם כמובן מהותיים, אך גישתם מרחיקה אותם מן השאלות המעסיקות אותי כאן, עד כדי כך ששום התייחסות ישירה אינה מפנה לעמודיהם.