ברידג'רטון 3 - הצעה מג'נטלמן

פתח דבר

כולם ידעו שסופי בקט היא בת לא חוקית.
המשרתים ידעו זאת. אבל הם אהבו את סופי הקטנה, אהבו אותה מאז הגיעה לפנווד פארק בגיל שלוש, חבילה קטנה עטופה במעיל גדול מדי, שהושארה על מפתן הבית ביום יולי גשום. ומאחר שאהבו אותה, הם העמידו פנים שהיא בדיוק מי שהרוזן השישי מפנווד אמר שהיא — בתו היתומה של חבר משכבר הימים. התעלמו מהעובדה שעיניה הירוקות כאזוב של סופי ושיערה הבלונדי הכהה היו זהים בדיוק לאלו של הרוזן. התעלמו מהעובדה שמבנה פניה נראה זהה לזה של אימו של הרוזן שהלכה לעולמה זמן לא רב לפני כן, או שחיוכה היה העתק מדויק לזה של אחותו של הרוזן. אף אחד לא רצה לפגוע ברגשותיה של סופי — או לסכן את פרנסתו — באזכור עובדות אלה.
הרוזן, ריצ׳רד גנינגוורת׳, מעולם לא דיבר על סופי או על מוצאה, אבל ודאי ידע שהיא בתו הלא חוקית. אף אחד לא ידע מה נכתב במכתב שסוכנת הבית שלפה מתוך כיסה של סופי כשהיא התגלתה בחצות אותו הליל הגשום; הרוזן שרף את המסר שניות בלבד אחרי שעיין בו. הוא צפה בדף הולך ומתכלה בלהבות, ואז ציווה להכין לסופי חדר ליד חדר הילדים. ומאז התגוררה שם. הוא קרא לה סופיה, והיא קראה לו ״אדוני", והם התראו פעמים אחדות בשנה, כל אימת שהרוזן שב לביתו מלונדון, וזה לא אירע לעיתים תכופות מדי.
אך מה שאולי היה חשוב מכול, הוא שסופי ידעה שהיא בת לא חוקית. היא לא ידעה בדיוק כיצד נודע לה, אלא שהיא פשוט ידעה, וודאי ידעה כל חייה. היו לה זיכרונות מעטים מהחיים שלפני הופעתה בפנווד פארק, אבל היא זכרה מסע ארוך בכרכרה על פני אנגליה, והיא זכרה את סבתה, משתעלת ומשתנקת ונורא רזה, אומרת לה שהיא נוסעת לחיות עם אביה. ומעל הכול, היא זכרה שעמדה על מפתן הבית בגשם, יודעת שסבתה מסתתרת בין השיחים, מחכה לראות אם סופי תיאסף פנימה.
הרוזן הניח את אצבעותיו על סנטרה של הילדה הקטנה, הרים את פניה אל האור ובאותו רגע שניהם ידעו את האמת.
כולם ידעו שסופי בת לא חוקית, ואף אחד לא הזכיר זאת, וכולם היו מאושרים למדי מהסידור.
עד שהרוזן החליט להתחתן.
סופי הייתה מרוצה כששמעה את הבשורה. סוכנת הבית אמרה שרב־המשרתים אמר שהמזכירה של הרוזן אמרה שמעתה הרוזן מתעתד לבלות זמן רב יותר בפנווד פארק, עם הפיכתו לאיש משפחה. ואף שסופי לא בדיוק התגעגעה לרוזן כשנעדר — היה קשה להתגעגע לאדם שלא הקדיש לה תשומת לב רבה גם כשנכח במקום — היא חשבה שהיא תהיה עשויה להתגעגע אליו אם היכרותם תעמיק, ושאם היכרותם תעמיק, אולי הוא לא יחזור לעיתים רחוקות כל כך. מלבד זאת, המשרתת מהקומה העליונה אמרה שסוכנת הבית אמרה שרב־המשרתים של השכנים אמר שלאשתו המיועדת של הרוזן יש כבר שתי בנות, ושהן בגילה של סופי בקירוב.
אחרי שבע שנים לבדה בחדר הילדים, סופי שמחה. שלא כמו ילדים אחרים באזור, היא מעולם לא הוזמנה לנשפים ולאירועים מקומיים. אף אחד מעולם לא כינה אותה בגלוי בת לא חוקית — מעשה שכזה היה כמו לכנות את הרוזן, אשר יצא בהכרזה בודדה ואמר שסופי בת חסותו ומעולם לא חזר לנושא, שקרן. במקביל, הרוזן מעולם לא עשה ניסיון כלשהו לאלץ איש לקבל את נוכחותה של סופי. וכך, בגיל עשר, חבריה הטובים ביותר של סופי היו המשרתות והעגלונים, והוריה היו יכולים באותה המידה להיות סוכנת הבית ורב־המשרתים.
אבל עכשיו יהיו לה אחיות אמיתיות.
כן, היא ידעה שאסור יהיה לה לכנותן אחיות. היא ידעה שהיא תוצג כסופיה מריה בקט, בת חסותו של הרוזן, אבל היא תרגיש שהן אחיותיה. וזה מה שחשוב באמת.
וכך, בצוהרי יום בחודש פברואר, סופי מצאה את עצמה ממתינה בסלון הגדול יחד עם המשרתים שכונסו שם, צופה מבעד לחלון ומחכה שמרכבתו של הרוזן תעצור בשביל הגישה, נושאת בחובה את הרוזנת החדשה ושתי בנותיה. וכמובן, את הרוזן.
״את חושבת שהיא תחבב אותי?״ סופי לחשה לגברת גיבונס, סוכנת הבית. ״אשתו של הרוזן, אני מתכוונת.״
״ודאי שהיא תחבב אותך, יקירה,״ גברת גיבונס לחשה בחזרה. אבל בעיניה לא היה הביטחון שבנימת קולה. ייתכן שהרוזנת החדשה לא תהיה מרוצה מנוכחותה של בתו הלא חוקית של הרוזן.
״ואני אלמד עם הבנות שלה.״
״אין טעם שתלמדי בנפרד.״
סופי הנהנה בהרהור ואז התחילה להתפתל כשראתה את המרכבה נכנסת לשביל הגישה. ״הם כאן!״ היא לחשה.
גברת גיבונס הרימה את ידה כדי לטפוח על קדקודה, אבל סופי כבר אצה אל החלון, מצמידה את פניה אל הזגוגית.
הרוזן הגיח ראשון, ואז הושיט את ידו וסייע לשתי הבנות הצעירות לרדת. הן לבשו מעילים שחורים תואמים. לאחת מהן היה סרט ורוד בשיערה; לשנייה היה סרט צהוב. ואז, כששתי הבנות דרכו על הקרקע, הרוזן הושיט את ידו כדי לעזור לאדם האחרון לרדת מהמרכבה.
נשימתה של סופי נעצרה בגרונה כשחיכתה שהרוזנת תצא. היא הצליבה את אצבעותיה הקטנות ולחשה מילה אחת ויחידה, ״אנא.״
אנא, תעשה שהיא תאהב אותי.
אולי אם הרוזנת תאהב אותה, אז גם הרוזן יאהב אותה, ואולי, גם אם הוא לא יקרא לה בת, הוא יתייחס אליה כאילו הייתה בתו, והם יהיו משפחה אחת באמת.
ובעודה מתבוננת מבעד לחלון, סופי ראתה את הרוזנת החדשה יורדת מתוך המרכבה, כל אחת מתנועותיה חיננית וזכה, עד שהזכירה לסופי את העפרוני הענוג שלעיתים בא כדי להשתכשך באגן הציפורים שבגן. אפילו מגבעתה של הרוזנת הייתה מקושטת בנוצה ארוכה, פלומתה בצבע הטורקיז נוצצת בשמש החורף העזה.
״היא יפיפייה,״ סופי לחשה. היא שלחה מבט מהיר לאחור לעבר גברת גיבונס כדי לאמוד את תגובתה, אבל סוכנת הבית עמדה ללא ניע, עיניה נעוצות היישר לפנים, ממתינה שהרוזן יכניס את משפחתו החדשה לתוך הבית לצורך היכרות.
סופי השתנקה, לא יודעת היכן בדיוק היא מיועדת לעמוד. נראה שלכולם היה מקום מובחן. המשרתים התייצבו בשורה על פי מעמדם, מרב־המשרתים ועד למדיחת הכלים שדרגתה היא הנמוכה ביותר. אפילו הכלבים ישבו שפלי רוח בפינה, הרצועות שלהם מוחזקות בחוזקה על ידי שומר הכלבים.
אבל סופי הייתה נטולת שורשים. לו הייתה באמת ובתמים בתו של בעל הבית, היא הייתה ניצבת עם המורה שלה, ממתינה לרוזנת החדשה. לו הייתה באמת בת חסותו של הרוזן, היא הייתה בדיוק באותו מקום. אבל מיס טימונס הצטננה קשות וסירבה לצאת מחדר הילדים ולרדת למטה. איש מהמשרתים לא האמין לרגע שהמורה באמת חולה. מצבה היה מעולה בערב הקודם, אבל איש לא האשים אותה בהונאה. אחרי הכול, סופי הייתה בתו הלא חוקית של הרוזן, ואיש לא רצה להיות זה שיצטרך אולי להטיח ברוזנת החדשה עלבון אפשרי בשל הצגתה בפני בתו הלא חוקית של בעלה.
והרוזנת תצטרך להיות עיוורת, טיפשה או שניהם גם יחד מכדי שלא לשים לב בתוך רגע שסופי הינה יותר מאשר בת חסותו של הרוזן.
מוצפת לפתע ביישנות, סופי הצטנפה בפינה כששני המשרתים פתחו בתנופה את דלתות הכניסה. שתי הבנות הקדימו ונכנסו, ואז נעמדו בצד כשהרוזן הוביל פנימה את הרוזנת. הרוזן הציג את הרוזנת ואת בנותיה בפני רב־המשרתים ורב־המשרתים הציג אותן בפני המשרתים.
וסופי המתינה.
רב־המשרתים הציג את המשרתים, את השף, את סוכנת הבית ואת הסייסים.
וסופי המתינה.
הוא הציג את עובדות המטבח, את החדרניות של הקומות העליונות, את מדיחות הכלים.
וסופי המתינה.
ולבסוף רב־המשרתים — רמזי היה שמו — הציג את אחרונת המשרתות, מדיחת כלים בשם דולסי שנשכרה לעבודה כמה שבועות קודם לכן. הרוזן נד בראשו ומלמל מילות תודה, וסופי עדיין המתינה, מהססת, מבלי לדעת מה עליה לעשות.
כך שהיא כחכחה בגרונה וצעדה לפנים, חיוך עצבני על פניה. היא לא בילתה זמן רב בחברת הרוזן, אבל היא הופיעה לפניו כל אימת שביקר בפנווד פארק והוא תמיד הקדיש לה כמה דקות מזמנו, שאל לשיעוריה לפני שהניס אותה בחזרה לחדר הילדים.
ודאי ירצה עדיין לדעת כיצד היא מתקדמת בלימודיה, גם עתה, משנישא. ודאי ירצה עדיין לדעת שהיא שולטת במדע כפל השברים, ושמיס טימונס הכריזה זה לא מכבר שהמבטא הצרפתי שלה בבחינת ״מושלם.״
אבל הוא היה עסוק באמירת דבר מה לבנותיה של הרוזנת, והוא לא שמע אותה. סופי כחכחה בגרונה בשנית, הפעם חזק יותר, ואמרה, ״אדוני?״ בקול שנשמע צווחני יותר מכפי שנתכוונה לו.
הרוזן נפנה אליה. ״אה, סופיה,״ מלמל. ״לא ידעתי שאת עדיין כאן.״
סופי זרחה. הוא לא התעלם ממנה אחרי ככלות הכול.
״ומי זו?״ הרוזנת שאלה ועשתה צעד לפנים כדי להיטיב לראות.
״בת החסות שלי,״ הרוזן ענה. ״מיס סופיה בקט.״
הרוזנת נעצה בסופי מבט אומד, ואז עיניה הצטמצמו.
והצטמצמו.
והצטמצמו עוד מעט.
״אני מבינה,״ היא אמרה.
וכל הנוכחים באולם ידעו כהרף עין שהיא הבינה נכוחה.
״רוזמונד,״ הרוזנת אמרה ונפנתה אל שתי בנותיה. ״פוזי, בואו איתי.״
הבנות מיהרו להתייצב לצד אימן. סופי העזה לחייך לעברן. הקטנה יותר חייכה בתגובה, אבל הגדולה יותר, ששיערה היה בצבע חוטי זהב, חיקתה את אמה, זקרה את חוטמה באוויר והסיטה את מבטה באופן חד־משמעי.
סופי שאפה אוויר וחייכה שוב אל הילדה הידידותית, אבל הפעם הילדה הקטנה נשכה את שפתה התחתונה בחוסר החלטיות ואז השפילה את מבטה לכיוון הרצפה.
הרוזנת הפנתה את גבה אל סופי ואמרה לרוזן, ״אני מניחה שהכנת חדרים לרוזמונד ופוזי.״
הוא הנהן. ״ליד חדר הילדים. לצד חדרה של סופי.״
השתררה שתיקה ארוכה, ואז נראה שהרוזנת החליטה שיש קרבות שלא מנהלים לעיני המשרתים, מפני שכל שאמרה היה, ״אני רוצה לעלות למעלה עכשיו.״
והיא עזבה, לוקחת איתה את הרוזן ואת בנותיה.
סופי צפתה במשפחתה החדשה עולה במדרגות, ואז, כשנעלמו אל המישורת, היא סבה אל גברת גיבונס ושאלה, ״את חושבת שאני צריכה לעלות לעזור? אני יכולה להראות לבנות את חדר הילדים.״
גברת גיבונס הנידה בראשה לאות שלילה. ״הם נראו עייפים,״ היא שיקרה. ״אני בטוחה שהם זקוקים לתנומה קלה.״
סופי הקדירה פנים. נאמר לה שרוזמונד בת אחת עשרה ופוזי בת עשר. הן ודאי כבר מבוגרות מכדי לישון בצוהריים.
גברת גיבונס טפחה על גבה. ״למה שלא תבואי איתי? לא תזיק לי קצת חברה, והטבחית סיפרה לי שהיא אפתה ממש עכשיו תבנית של עוגיות חמאה. אני בטוחה שהן עדיין חמות.״
סופי הנהנה ויצאה בעקבותיה מהאולם הגדול. בערב יהיה לה די זמן להכיר את שתי הילדות. היא תראה להן את חדר הילדים, ואז הן יהפכו לחברות ולא יעבור זמן רב והן יהיו אחיות.
סופי חייכה. יהיה נפלא להתברך באחיות.

***

אלא שסופי לא פגשה את רוזמונד ופוזי — או לעצם העניין, את הרוזן והרוזנת — עד למוחרת היום. כאשר סופי נכנסה לחדר הילדים כדי לאכול את ארוחת הערב שלה, היא ראתה שהשולחן ערוך לשניים, לא לארבעה, ומיס טימונס (שהחלימה ממחלתה באורח נס) אמרה שהרוזנת החדשה אמרה לה שרוזמונד ופוזי עייפות מהמסע מכדי לאכול באותו ערב.
אבל הבנות היו חייבות ללמוד, וכך למוחרת בבוקר הן הגיעו לחדר הילדים, צועדות צעד אחד מאחורי הרוזנת. סופי כבר עמלה על מחברותיה זה כשעה, והיא נשאה את עיניה מספר החשבון בעניין רב. הפעם היא לא חייכה אל הבנות. איכשהו, נראה לה שעדיף שלא.
״מיס טימונס,״ הרוזנת אמרה.
מיס טימונס קדה בנימוס ומלמלה, ״גבירתי.״
״הרוזן אמר לי שאת תלמדי את בנותיי.״
״אעשה כמיטב יכולתי, גבירתי.״
הרוזנת סימנה לעבר הילדה הגדולה יותר, זו עם השיער הזהוב ועיני התכלת. סופי חשבה שהיא יפה כבובת החרסינה שהרוזן שלח לה מלונדון לכבוד יום הולדתה השביעי.
״זו,״ הרוזנת אמרה, ״רוזמונד. היא בת אחת עשרה. וזו״ — היא החוותה אז אל הילדה האחרת, שלא הסירה את עיניה מנעליה — ״היא פוזי. היא בת עשר.״
סופי הביטה בפוזי בעניין רב. שלא כמו אימה ואחותה, שיערה ועיניה היו כהים למדי, ולחייה היו שמנמנות מעט.
״גם סופי בת עשר,״ מיס טימונס ענתה.
שפתיה של הרוזנת התכווצו. ״אני רוצה שתראי לבנות את הבית והגן.״
מיס טימונס הנהנה. ״בסדר גמור. סופי, תניחי את הלוח על השולחן. נוכל לחזור לשיעור החשבון —״
״רק הבנות שלי,״ הרוזנת קטעה אותה, קולה לוהט וקר איכשהו בעת ובעונה אחת. ״אני אדבר עם סופי ביחידות.״
סופי התנשפה וניסתה לשאת את עיניה אל עיני הרוזנת, אבל הצליחה להגיע רק אל סנטרה. וכשמיס טימונס הובילה את רוזמונד ופוזי מחוץ לחדר, היא קמה וחיכתה להוראות נוספות מצד אשתו הטרייה של אביה.
״אני יודעת מי את,״ הרוזנת אמרה ברגע שהדלת נקשה לאות שנסגרה.
״ג־גבירתי?״
״את הממזרה שלו, ואל תנסי להכחיש את זה.״
סופי שתקה. זו הייתה האמת, כמובן, אבל אף אחד מעולם לא ביטא זאת בקול. לפחות לא בפניה.
הרוזנת לפתה את סנטרה ולחצה ומשכה עד שסופי אולצה להביט בעיניה. ״תקשיבי לי,״ היא אמרה בקול מאיים. ״את אולי גרה כאן, בפנווד פארק, ואת אולי חולקת שיעורים עם הבנות שלי, אבל את לא יותר מאשר ממזרה, וזה כל מה שתהיי כל חייך. לעולם, אבל לעולם אל תעשי את הטעות ותחשבי שאת שווה לנו.״
סופי פלטה גניחה קטנה. ציפורניה של הרוזנת צבטו בחלק התחתון של סנטרה.
״בעלי,״ המשיכה הרוזנת, ״חש סוג של חובה מוטעית ביחס אלייך. זה נערץ מצידו לדאוג לטעויות שלו, אבל זהו עלבון לי להחזיק אותך בבית שלי — להאכיל, להלביש ולחנך אותך כאילו את בתו האמיתית.״
אבל היא הייתה בתו האמיתית. וזה היה ביתה זמן רב יותר מכפי שהיה ביתה של הרוזנת.
הרוזנת עזבה את סנטרה בתנועה פתאומית. ״אני לא רוצה לראות אותך,״ שרקה. ״אני אוסרת עלייך לדבר איתי, ואני דורשת שתעשי כל מאמץ לא להימצא בחברתי. לא זו בלבד, אלא שאני אוסרת עלייך לדבר עם רוזמונד ופוזי אלא במהלך השיעורים. הן בנות הבית עכשיו, ואסור שייקשרו למישהו מסוגך. יש לך שאלות?״
סופי הנידה בראשה.
״טוב מאוד.״
ובזאת יצאה באחת מהחדר והשאירה את סופי על רגליים כושלות ושפה רוטטת.
ועם המון דמעות.
***
עם הזמן סופי למדה מעט יותר על מעמדה המעורער בבית. המשרתים תמיד ידעו הכול, ולבסוף הכול הגיע לאוזניה של סופי.
הרוזנת, ששמה הפרטי היה ארמינטה, התעקשה למן אותו יום ראשון שסופי תסולק מהבית. הרוזן סירב. ארמינטה לא חייבת לאהוב את סופי, אמר בצינה. היא אינה חייבת אפילו לחבב אותה. אבל היא חייבת לשאת את נוכחותה. הוא קיבל את האחריות שלו כלפי הילדה לפני שבע שנים, ואין בכוונתו לחדול מכך עתה.
רוזמונד ופוזי למדו מאימן כיצד להתנהג והתייחסו אל סופי בעוינות ובוז, אף שליבה של פוזי ללא ספק לא היה שלם עם העינוי והאכזריות כפי שהיה ליבה של רוזמונד. רוזמונד אהבה יותר מכול לצבוט ולעוות את עור גב ידה של סופי כשמיס טימונס הפנתה את ראשה מהן. סופי מעולם לא אמרה דבר; היא פקפקה אם מיס טימונס ניחנה באומץ הלב הדרוש לנזוף ברוזמונד (שוודאי הייתה ממהרת לארמינטה בהאשמות שווא), ואם מישהו הבחין בכך שידיה של סופי כחולות ושחורות תמיד, איש מעולם לא דיבר על כך.
פוזי גילתה כלפיה נדיבות לפרקים, אף שבדרך כלל עשתה זאת בדרך של אנחה תוך אמירה, ״אמא שלי אומרת שאסור לי להיות נחמדה אלייך.״
אשר לרוזן, הוא מעולם לא התערב.
חייה של סופי נמשכו באופן כזה במשך ארבע שנים, עד שהרוזן הפתיע את כולם כשלפת את חזהו בידו בזמן ששתה תה בגן הוורדים, השמיע את אחת מאותן גניחות מחוספסות ונפל כשפניו על אבני המרצפת.
הוא מעולם לא שב להכרתו.
כולם היו בהלם מוחלט. הרוזן היה בן ארבעים בלבד. מי היה יכול לשער שליבו יידם בגיל צעיר שכזה? איש לא היה המום יותר מארמינטה, שניסתה נואשות מאז ליל כלולותיה להביא לעולם את היורש שאין חשוב ממנו.
״אני חושבת שאני הרה!״ אמרה לפרקליטיו של הרוזן. ״אינכם יכולים להעביר את התואר לאיזה דודן רחוק. סביר מאוד שאני הרה.״
אבל היא לא נשאה ילד ברחמה, וכאשר צוואתו של הרוזן הוקראה חודש לאחר מכן (עורכי הדין ביקשו לוודא שניתנה לרוזנת שהות מספקת כדי לוודא שאינה הרה), ארמינטה נאלצה לשבת לצד הרוזן החדש, גבר צעיר ומופקר למדי שהיה שתוי רוב הזמן.
רוב בקשותיו של הרוזן לא חרגו מהרגיל. הוא הוריש סכומי כסף למשרתים נאמנים. הוא הקים קרנות נאמנות לרוזמונד, פוזי ואפילו לסופי, מבטיח שלשלוש הבנות יהיו נדוניות מכובדות.
ואז עורך הדין הגיע לשמה של ארמינטה.
לאשתי, ארמינטה גנינגוורת׳, הרוזנת מפנווד, אני מוריש הכנסה שנתית של אלפיים לירות שטרלינג —
״זה הכול?״ זעקה ארמינטה.
— אלא אם היא תסכים לקחת תחת חסותה ולטפל בבת חסותי, מיס סופיה מריה בקט, עד שימלאו לזו עשרים, ובמקרה זה הכנסתה השנתית תשולש לכדי ששת אלפים לירות שטרלינג.
״אני לא רוצה אותה,״ ארמינטה לחשה.
״את לא חייבת לקחת אותה,״ עורך הדין הזכיר לה. ״את יכולה —״
״לחיות על אלפיים עלובים לשנה?״ סיננה. ״לא נראה לי.״
עורך הדין, שחי על סכום נמוך בהרבה מאלפיים לשנה, שתק.
הרוזן החדש, ששתה בהתמדה במהלך הישיבה, משך בכתפיו ותו לא.
ארמינטה קמה.
״מהי החלטתך?״ עורך הדין שאל.
״אני אקח אותה,״ היא אמרה בקול שקט.
״שאחפש את הנערה ואומר לה?״
ארמינטה הנידה בראשה. ״אני אספר לה בעצמי.״
אבל כשארמינטה מצאה את סופי, היא השמיטה כמה פרטים חשובים...

חלק 1

פרק 1

ההזמנה המבוקשת ביותר השנה היא ללא ספק לנשף המסכות של ברידג׳רטון, שתיערך ביום שני הבא. ואכן, אין אדם יכול לזוז מבלי שיכריחו אותו לשמוע איזו אם שאפתנית מעלה תחזיות אשר לזהותם של משתתפי הנשף, וחשוב מכול, מי ילבש מה.
עם זאת, אף אחד מהנושאים שהוזכרו לעיל אינו מעניין כמו שני האחים הלא נשואים לבית ברידג׳רטון, בנדיקט וקולין. (לפני שמישהו יציין שיש אח רווק שלישי לבית ברידג׳רטון, תרשו למחברת להרגיע אתכם, שהרי היא מודעת היטב לקיומו של גרגורי ברידג׳רטון. אלא שהוא בן ארבע עשרה, ועל כן אינו רלוונטי לטור ספציפי זה, שעיסוקו, כדרכם של טוריה של מחברת זו, בספורט המקודש מכולם: צֵיד־בעלים).
אף שגברים אלו לבית ברידג׳רטון אינם מצוידים בתואר אצולה, הם נחשבים לפירות הבשלים המשובחים של העונה. זו עובדה ידועה לכול כי לרשות שניהם עומד הון נאה ביותר, ולא נדרשת ראייה חדה כדי להבין שהם ניחנו, כשאר שמונת צאצאי משפחת ברידג׳רטון, ביופי־מראה.
האם תנצל גבירה צעירה בת מזל כלשהי את נשף המסכות שייערך הערב כדי ללכוד את אחד הרווקים הנחשקים?
המחברת לא תנסה אפילו להעלות השערות.

חדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון, 31 במאי, 1815

״סופי! סופיייייי!״
במדד הצווחות, די היה בזו כדי לנפץ שמשות. או לפחות את עור התוף.
״כבר באה, רוזמונד! כבר באה!״ סופי הרימה את אִמרת חצאיות הצמר הגס שלה והחישה את צעדיה במעלה המדרגות, החליקה על המדרגה הרביעית ובקושי הצליחה לאחוז במעקה בטרם נחתה על ישבנה. היא הייתה צריכה לזכור שהמדרגות יהיו חלקלקות; היא עזרה למשרתת של הקומה התחתונה למשוח אותן בשעווה עוד באותו בוקר.
סופי עצרה את מרוצה בפתח חדר השינה של רוזמונד, ובעודה מסדירה את נשימתה, אמרה, ״כן?״
״התה שלי קר.״
מה שסופי רצתה לומר היה, ״הוא היה חם כשהגשתי אותו לפני שעה, מכשפה עצלה.״
אך מה שאמרה היה, ״אני אביא לך קנקן אחר.״
רוזמונד התנשפה. ״זה מה שאני מצפה שתעשי.״
סופי מתחה את שפתיה לכדי מה שרק עיוור כמעט מוחלט היה קורא לו חיוך והרימה את טס התה. ״שאשאיר את העוגיות?״ היא שאלה.
רוזמונד הנידה בראשה היפה. ״אני רוצה עוגיות טריות.״
כתפיה של סופי שחו מעט ממשקלו של טס התה, והיא יצאה מהחדר, נזהרת שלא להתחיל לרטון עד שלא הגיעה בבטחה אל המסדרון. רוזמונד הזמינה תה בלי הפסקה, ואז לא טרחה לשתות אותו בטרם חלפה שעה. אז, כמובן, הוא כבר היה קר, כך שנאלצה להזמין קנקן חדש.
ופירוש הדבר הוא שסופי רצה בלי סוף מעלה ומטה במדרגות, מעלה ומטה, מעלה ומטה. לפעמים נדמה היה שזה כל מה שעשתה בחייה.
מעלה ומטה, מעלה ומטה.
וכמובן היו התיקונים, הגיהוץ, סידור השיער, צחצוח הנעליים, הטלאת הגרביים, סידור המיטות...
״סופי!״
סופי הסתובבה וראתה את פוזי עושה את דרכה לעברה.
״סופי, התכוונתי לשאול אותך, את חושבת שהצבע הזה מחמיא לי?״
סופי בחנה את תחפושת בת־הים של פוזי. הגזרה לא בדיוק התאימה לפוזי, שמעולם לא השילה מעליה את שומן הילדות, אבל הצבע בהחלט הדגיש את יופי עורה. ״זה גוון נהדר של ירוק,״ סופי ענתה בכנות רבה. ״הוא מוסיף ורדרדות ללחייך.״
״אה, יופי. אני שמחה כל כך שהיא מוצאת חן בעינייך. יש לך כזה כישרון לבחור לי בגדים.״ פוזי חייכה כשהושיטה את ידה וקטפה עוגייה מסוכרת מהמגש. ״אמא לא נתנה לנו מנוחה כל השבוע בגלל נשף המסכות הזה, ואני יודעת שהיא אף פעם לא תשכח לי את זה אם לא איראה הכי טוב שאפשר. או״ — פניה של פוזי התעוותו בזעף — ״אם היא תחשוב שאני לא נראית הכי טוב שאפשר. היא הכניסה לה לראש שאחת מאיתנו חייבת לתפוס את אחד מהאחים ברידג׳רטון הנותרים, כמו שאת יודעת.״
״אני יודעת.״
״ואם זה לא מספיק, הוויסלדאון הזאת שוב כותבת עליהם. זה רק״ — פוזי גמרה ללעוס והשתתקה בזמן שבלעה — ״מעורר את תאבונה.״
״הטור היה טוב מאוד הבוקר?״ סופי שאלה, מעבירה את המגש כך שעתה נשען על ירכה. ״לא הספקתי עדיין לעיין בו.״
״אה, כל הדברים הרגילים,״ פוזי אמרה תוך שנופפה בידה. ״ברצינות, זה יכול להיות די משעמם, את יודעת.״
סופי ניסתה לחייך אבל לא הצליחה. היא הייתה שמחה מאוד לחיות יום אחד בחייה המשעממים של פוזי. טוב, אולי לא הייתה רוצה אם כארמינטה, אבל לא הייתה מתנגדת לחיים של מסיבות, קבלות פנים ומחזות זמר.
״בואי נראה,״ פוזי אמרה בהרהור. ״הייתה סקירה של הנשף שערכה לאחרונה ליידי וורת׳, מעט על הרוזן גולף, שנראה שהוא קצת מאוהב באיזו בחורה מסקוטלנד, ואז היה טור די ארוך על נשף המסכות הקרב ובא של משפחת ברידג׳רטון.״
סופי נאנחה. היא קראה על נשף המסכות הקרב ובא הזה במשך שבועות, ואף שלא הייתה אלא משרתת של גבירה (לפרקים הייתה גם משרתת כללית, בכל פעם שארמינטה החליטה שהיא לא עובדת קשה מספיק), היא ייחלה לכך שהייתה יכולה להשתתף בנשף.
״אני אישית אהיה מאושרת אם הרוזן גולף יתארס,״ פוזי אמרה והושיטה את ידה לעוד עוגייה. ״כך יישארו פחות רווקים שאמא תוכל לדבר עליהם בלי הפסקה כבעלים פוטנציאליים. זה לא שנראה לי שיש סיכוי שאמשוך את תשומת ליבו בכל מקרה.״ היא נגסה בעוגייה; היא נשברה בפיה ברעש גדול. ״אני מקווה שליידי וויסלדאון צודקת לגביו.״
״קרוב לוודאי שהיא צודקת,״ סופי ענתה. היא קראה את חדשות החברה הגבוהה של ליידי וויסלדאון מאז יציאתו לאור לראשונה בשנת 1813, ומחברת טור הרכילות צדקה כמעט תמיד כשהיה מדובר בעניינים של שוק הנישואים.
לא שלסופי היה סיכוי לקחת חלק בשוק הנישואים בעצמה, כמובן. אבל מי שקוראת את וויסלדאון באדיקות רבה מספיק, יכולה להרגיש כאילו היא חלק מהחברה הגבוהה מבלי להשתתף בנשפים בפועל.
למעשה, הקריאה בוויסלדאון הייתה הבילוי המענג היחיד של סופי. היא כבר קראה את כל הרומנים שהיו בספרייה, ומאחר שלא ארמינטה, לא רוזמונד ולא פוזי אהבו לקרוא, סופי לא יכולה הייתה לצפות לכך שספר חדש יוכנס לבית.
אבל וויסלדאון היה תענוג גדול. אף אחד לא ידע באמת מהי זהותה של הכותבת. כאשר העיתון בעל העמוד היחיד יצא לאור לראשונה שנתיים קודם לכן, ההשערות השתוללו. גם עתה, בכל פעם שליידי וויסלדאון דיווחה על פרט רכילותי שערורייתי במיוחד, אנשים התחילו לדבר והניחושים התחדשו, ואנשים תהו מי לכל הרוחות מסוגל לדווח בכזו מהירות ובכזו דייקנות.
ואשר לסופי, וויסלדאון היווה הצצה מפתה לעולם שעשוי היה להיות שלה, אילו הוריה היו נותנים לאיחוד שלהם חותמת חוקית. אז הייתה בתו של רוזן, לא בתו הלא חוקית של רוזן; שמה היה גנינגוורת׳ ולא בקט.
היא כל כך רצתה להיות זו שיורדת מהמרכבה ומשתתפת בנשף, ולו פעם אחת.
במקום זאת, היא מלבישה אחרות לקראת ערבים של בילוי, מהדקת את המחוך של פוזי או מסדרת את שיערה של רוזמונד או מצחצחת זוג נעליים של ארמינטה.
אבל היא לא הייתה יכולה — לפחות לא הייתה צריכה — להתלונן. נכון שנאלצה לשמש משרתת אישית לארמינטה ובנותיה, אבל לפחות היה לה בית. וזה יותר מכפי שהיה לרוב הבנות במעמדה.
כשאביה מת, הוא לא הותיר לה דבר. טוב, לא הותיר לה דבר פרט לקורת גג מעל ראשה. בצוואתו הוא וידא שלא ניתן יהיה לגרשה עד שימלאו לה עשרים. ארמינטה לא תסכן ארבעת אלפים לירות שטרלינג לשנה בגין סילוקה של סופי.
אבל ארבעת אלפי לירות השטרלינג היו של ארמינטה, לא של סופי, וסופי מעולם לא ראתה אגורה אחת מהסכום הזה. נעלמו הבגדים הנאים שנהגה ללבוש והוחלפו בצמר הגס של המשרתים. והיא אכלה את מה שאכלו שאר המשרתות — מה שארמינטה, רוזמונד ופוזי בחרו להותיר לה.
עם זאת, יום הולדתה העשרים של סופי חלף־עבר לו שנה לפני כן, והיא עוד הייתה כאן, עדיין גרה בבית פנווד, עדיין שירתה את ארמינטה בכל גחמותיה. בשל סיבה לא ידועה כלשהי — ודאי מפני שלא רצתה ללמד משרתת חדשה (או לשלם לה) — ארמינטה אִפשרה לסופי להישאר במשק ביתה.
וסופי נשארה. אם ארמינטה הייתה השטן שהכירה, אזי שאר העולם היה השטן שלא הכירה. וסופי לא ידעה מה יהיה גרוע יותר.
״המגש הזה לא מכביד עלייך?״
סופי מצמצה והתנערה ממחשבותיה ומיקדה את מבטה בפוזי, שהושיטה את ידה אל העוגייה האחרונה על המגש. לעזאזל. היא קיוותה שזו תישאר בשבילה. ״כן,״ מלמלה. ״כן, הוא די כבד. אני צריכה לחזור איתו למטבח.״
פוזי חייכה. ״אני לא אעכב אותך יותר, אבל כשתגמרי עם זה, תוכלי לגהץ לי את השמלה הוורודה? אני אלבש אותה הערב. אה, ואני מניחה שצריך להכין גם את הנעליים התואמות. הן התלכלכו לי קצת כשנעלתי אותן בפעם האחרונה, ואת יודעת איך אמא כשמדובר בנעליים. זה לא משנה שבכלל לא רואים אותן מתחת לחצאית שלי. היא תבחין אפילו בכתם הכי קטן ברגע שארים את אמרת השמלה כדי לעלות במדרגה.״
סופי הנהנה והוסיפה לרשימת המטלות היומית שלה את דרישותיה של פוזי.
״אז נתראה מאוחר יותר!״ פוזי אמרה כשהיא נוגסת בעוגייה האחרונה, הסתובבה ונבלעה בחדר השינה שלה.
וסופי ירדה במדרגות בכבדות אל המטבח.
***
לאחר כמה ימים, סופי עמדה על ברכיה, סיכות נעוצות בין שיניה כשערכה תיקונים של הרגע האחרון בתחפושת נשף המסכות של ארמינטה. שמלת המלכה אליזבת הגיעה מהתופרת בהתאמה מושלמת, כמובן, אבל ארמינטה התעקשה שהיא רחבה עתה בחצי סנטימטר במותניים.
״איך עכשיו?״ סופי שאלה, מדברת מבין שיניים חשוקות כדי שהסיכות לא ייפלו.
״הדוק מדי.״
סופי התקינה כמה סיכות. ״ועכשיו?״
״רפוי מדי.״
סופי משכה סיכה ונעצה אותה בדיוק באותו מקום. ״זהו. איך זה עכשיו?״
ארמינטה זזה לכאן ולכאן, ולבסוף הכריזה, ״עכשיו זה טוב.״
סופי חייכה בינה לבינה כשהזדקפה כדי לעזור לארמינטה להיחלץ משמלתה.
״תצטרכי לעשות את זה תוך שעה, כדי שנוכל להגיע לנשף בזמן,״ ארמינטה אמרה.
״כמובן,״ סופי מלמלה. היא גילתה כי הרבה יותר קל פשוט לומר ״כמובן״ באופן קבוע בשיחותיה עם ארמינטה.
״הנשף הזה חשוב מאוד,״ ארמינטה אמרה בחדות. ״רוזמונד חייבת למצוא לעצמה שידוך הולם השנה. הרוזן החדש —״ היא נרעדה בתיעוב; היא עדיין ראתה ברוזן החדש מסיג גבול, אף על פי שהוא היה היורש החוקי של הרוזן שהלך לעולמו, בהיותו הגבר הראשון ברשימת קרובי המשפחה. ״טוב, הוא אמר לי שזו השנה האחרונה שבה נוכל להשתמש בבית פנווד בלונדון. איזו חוצפה יש לו. אחרי הכול, אני הרוזנת־האלמנה, ורוזמונד ופוזי הן בנותיו של הרוזן.״
בנות חורגות, סופי תיקנה אותה בלי קול.
״יש לנו זכות מלאה להשתמש בבית פנווד בתקופת העונה. אין לי מושג מה בכוונתו לעשות עם הבית.״
״אולי הוא רוצה לקחת חלק בעצמו בעונה ולחפש לעצמו רעיה,״ סופי הציעה. ״אני בטוחה שהוא ירצה יורש.״
ארמינטה הזעיפה פנים. ״אני לא יודעת מה נעשה אם רוזמונד לא תתחתן עם גבר בעל אמצעים. קשה כל כך למצוא בית הולם להשכרה. וזה גם יקר כל כך.״
סופי כבשה את רצונה לציין, שלפחות ארמינטה לא צריכה לשלם תמורת המשרתת האישית שלה. לאמיתו של דבר, עד שמלאו לסופי עשרים, היא קיבלה ארבעת אלפים לירות שטרלינג לשנה רק כדי להחזיק משרתת אישית.
ארמינטה נקשה באצבעותיה. ״אל תשכחי שתצטרכי לפדר את שיערה של רוזמונד.״
רוזמונד תלך לנשף כשהיא מחופשת למרי אנטואנט. סופי שאלה אם היא מתכוונת לצבוע את צווארה באדום דם. את רוזמונד זה לא הצחיק.
ארמינטה לבשה את שמלת הבוקר שלה וקשרה את חגורתה בתנועות מהירות והדוקות. ״ופוזי —״ אפה התכווץ. ״טוב, אני בטוחה שפוזי תזדקק לעזרתך בדרך זו או אחרת.״
״אני שמחה תמיד לעזור לפוזי,״ סופי ענתה.
ארמינטה צמצמה את עיניה כשניסתה להבין אם דבריה של סופי נאמרו כעלבון. ״העיקר שתעשי את זה,״ אמרה לבסוף בנוקשות וצעדה לחדר הרחצה.
סופי הצדיעה כשהדלת נסגרה מאחוריה.
״אה, הנה את, סופי,״ רוזמונד אמרה כשנכנסה לחדר בצעד נמרץ. ״אני זקוקה לעזרתך ברגע זה.״
״אני חוששת שזה יצטרך לחכות —״
״אמרתי ברגע זה!״ רוזמונד סיננה.
סופי הרימה את כתפיה והביטה ברוזמונד בעיניים קשות. ״אימך רוצה שאתקן את השמלה שלה.״
״תוציאי את הסיכות ותגידי לה שהצרת אותה. היא לעולם לא תבחין בהבדל.״
סופי שקלה לעשות בדיוק את הדבר הזה, והיא גנחה. אם היא תעשה כדבריה של רוזמונד, זו עלולה להלשין עליה כבר למוחרת היום, ואז ארמינטה תרטון ותזעם במשך שבוע. עכשיו היא תהיה חייבת לבצע את התיקון.
״מה את צריכה, רוזמונד?״
״יש קרע באמרת התחפושת שלי. אין לי מושג איך זה קרה.״
״אולי כשמדדת אותה —״
״אל תהיי חצופה!״
סופי סגרה את פיה. היה קשה הרבה יותר לקבל הוראות מרוזמונד מאשר מארמינטה, ודאי מפני שהיו פעם בנות מעמד שווה, חולקות אותו חדר לימוד ומורה אחת.
״חייבים לתקן אותו מייד,״ רוזמונד אמרה במשיכת אף מעושה.
סופי נאנחה. ״תביאי אותה אליי. אני אעשה את זה אחרי שאסיים עם התחפושת של אימך. אני מבטיחה לך שתקבלי את הבגד בחזרה בזמן.״
״אני לא אאחר לנשף הזה,״ רוזמונד הזהירה. ״אם אאחר, אני אמלוק את ראשך.״
״את לא תאחרי,״ סופי הבטיחה.
רוזמונד השמיעה קול המהום מתנשא למדי ואז מיהרה לצאת מבעד לדלת כדי להביא את התחפושת.
״אוף!״
סופי הרימה את מבטה וראתה שרוזמונד נתקלה בפוזי, שנכנסה מבעד לדלת.
״תסתכלי לאן את הולכת, פוזי!״ רוזמונד התיזה.
״גם את יכולה להסתכל לאן את הולכת,״ פוזי ציינה.
״אני הסתכלתי. בלתי אפשרי לזוז מדרכך, טיפשה אחת.״
לחייה של פוזי נצבעו אדום, והיא זזה הצידה.
״את צריכה משהו, פוזי?״ שאלה סופי ברגע שרוזמונד נעלמה.
פוזי הנהנה. ״את יכולה לפנות מעט זמן כדי לסדר לי את השיער הערב? מצאתי כמה סרטים ירוקים שדומים קצת לאצות ים.״
סופי נשפה אוויר. הסרטים הירוקים הכהים לא ייראו טוב במיוחד כנגד שיערה הכהה של פוזי, אבל לא היה לה לב להצביע על כך. ״אני אנסה, פוזי, אבל אני צריכה לתקן את השמלה של רוזמונד ולהצר את השמלה של אימך.״
״אה.״ פוזי נראתה מאוכזבת. ליבה של סופי כמעט נשבר. פוזי הייתה האדם היחיד שהיה נחמד, ולו במעט, כלפיה בביתה של ארמינטה, פרט למשרתים. ״אל תדאגי,״ הרגיעה אותה. ״אני אדאג ששיערך ייראה מקסים, ולא משנה כמה זמן יהיה לנו.״
״אוי, תודה לך, סופי! אני —״
״עוד לא התחלת להצר את השמלה שלי?״ ארמינטה התפרצה לתוך החדר כששבה מחדר הרחצה.
סופי השתנקה. ״דיברתי עם רוזמונד ופוזי. רוזמונד קרעה את השמלה שלה ו —״
״תתחילי לעבוד כבר!״
״בסדר. מייד.״ סופי התיישבה על הספה הקטנה והפכה את השמלה כדי שתוכל להצר אותה במותן. ״מהר יותר ממייד,״ הפטירה. ״מהר יותר ממשק כנפי הזמיר. מהר יותר —״
״מה את מקשקשת שם?״ ארמינטה ביקשה לדעת.
״כלום.״
״טוב, אז תפסיקי את הפטפוטים האלה תכף ומייד. צליל הקול שלך צורם במיוחד באוזניי.״
סופי חרקה שיניים.
״אמא,״ פוזי אמרה, ״סופי תסדר לי את השיער הערב כמו —״
״מובן שהיא תסדר את השיער שלך. תפסיקי לבזבז את הזמן ברגע זה ולכי להניח רטיות על העיניים כדי שהן לא ייראו נפוחות כל כך.״
פניה של פוזי נפלו. ״העיניים שלי נפוחות?״
סופי הנידה בראשה למקרה הבלתי סביר שפוזי תחליט להשפיל את מבטה לעברה.
״העיניים שלך תמיד נפוחות,״ ארמינטה השיבה. ״את לא חושבת כך, רוזמונד?״
פוזי וסופי הסתובבו שתיהן אל הדלת. רוזמונד בדיוק שבה, נושאת את שמלת מרי אנטואנט שלה. ״תמיד,״ היא הסכימה. ״אבל רטייה תעזור, ללא ספק.״
״את נראית נפלא הערב,״ ארמינטה אמרה לרוזמונד. ״ועוד לא התחלת אפילו בהכנות. הזהב בשמלה שלך תואם באופן מרהיב לשיער שלך.״
סופי ירתה מבט אוהד לעבר פוזי בעלת השיער הכהה, שמעולם לא זכתה למחמאות מעין אלו מאימה.
״את תתפסי את אחד מהאחים ברידג׳רטון,״ ארמינטה המשיכה. ״אני בטוחה בזה.״
רוזמונד השפילה את מבטה בענווה. זו הייתה הבעה שהיא הביאה לידי שלמות, וסופי נאלצה להודות שההבעה הוסיפה לה חן. עם זאת, רוב הדברים הוסיפו לרוזמונד חן. שיערה הזהוב ועיניה הכחולות היו שיא האופנה בשנה הזו, והודות לנדוניה הנדיבה שזכתה לה מידיו של הרוזן המנוח, ההנחה הרווחת הייתה שהיא תהיה שידוך נפלא עוד טרם תסתיים העונה.
סופי הביטה בפוזי, שהביטה באימה בארשת פנים עצובה ומלאת תקווה. ״גם את נראית נהדר, פוזי,״ סופי אמרה בלי מחשבה.
עיניה של פוזי אורו. ״את באמת חושבת כך?״
״בהחלט. והשמלה שלך מאוד מקורית. אני בטוחה שלא יהיו בנות־ים אחרות שם.״
״איך את יודעת, סופי?״ רוזמונד שאלה בעודה צוחקת. ״הרי מעולם לא היית בנשף של החברה.״
״אני בטוחה שתבלי נהדר, פוזי,״ סופי אמרה בהדגשה יתרה, מתעלמת מהעקיצה של רוזמונד. ״אני מקנאת נורא. באמת הייתי רוצה להשתתף.״
אנחתה הקטנה של סופי ומשאלתה שלה נתקלו בשתיקה מוחלטת... שאחריה צחוק קולני מצד ארמינטה ורוזמונד. אפילו פוזי צחקקה מעט.
״הו, זה נהדר,״ ארמינטה אמרה ובקושי הצליחה להסדיר את נשימתה. ״סופי הקטנה בנשף של משפחת ברידג׳רטון. הם לא מרשים לממזרים להשתתף באירועי החברה, את יודעת.״
״לא אמרתי שאני חושבת שאוכל להשתתף,״ סופי אמרה בהתגוננות, ״רק אמרתי שהייתי רוצה.״
״טוב, אז לא כדאי לך אפילו לטרוח לרצות,״ רוזמונד צייצה. ״אם תרצי דברים שאת לא יכולה לקוות להם, את רק תתאכזבי.״
אבל סופי לא שמעה את מה שהיה לה לומר, מפני שבאותו רגע קרה הדבר המוזר ביותר. כשהסבה את ראשה לעבר רוזמונד, היא ראתה שסוכנת הבית ניצבת בפתח החדר. זו הייתה גברת גיבונס, שבאה מפנווד פארק שבכפר כשסוכנת הבית בעיר הלכה לעולמה. וכאשר מבטה של סופי נתקל בעיניה, היא קרצה.
קרצה!
סופי חשבה שמעולם לא ראתה את גברת גיבונס קורצת.
״סופי! סופי! את מקשיבה לי?״
סופי הפנתה אל ארמינטה מבט לא ממוקד. ״אני מצטערת,״ היא מלמלה. ״מה אמרת?״
״אמרתי,״ ארמינטה אמרה בקול רע, ״שעדיף לך לעבוד במקום זאת על השמלה שלי. אם נאחר לנשף, את תצטרכי לתת דין וחשבון על כך מחר.״
״כן, כמובן,״ סופי הזדרזה לומר. היא נעצה את המחט שלה בבד והתחילה לתפור, אבל ראשה היה עסוק עדיין בגברת גיבונס.
קריצה?
מדוע היא קרצה, בשם שמיים?
***
כעבור שלוש שעות, סופי עמדה על מדרגות החזית של בית פנווד וראתה כיצד ארמינטה, אחריה רוזמונד ופוזי במאסף, אוחזות בידו של המשרת ועולות אל המרכבה. סופי נופפה אל פוזי, שנופפה בחזרה ואז התבוננה במרכבה שהתגלגלה במורד הרחוב ונעלמה מעבר לפינה. המרחק לבית ברידג׳רטון, שם ייערך הנשף, לא עלה על שישה רחובות, אבל ארמינטה הייתה מתעקשת על נסיעה במרכבה גם אילו גרו ממש בבית הסמוך.
אחרי הכול, כניסה רבת רושם חשובה מכול.
סופי נאנחה, הסתובבה ועשתה את דרכה במעלה המדרגות. לפחות ארמינטה שכחה, מרוב התרגשות, להשאיר לה רשימת מטלות שתצטרך להשלים בזמן היעדרה. אכן, ערב חופשי היה בבחינת מותרות. אולי תחזור ותקרא את אחד הרומנים. או שאולי תמצא את המהדורה המעודכנת של וויסלדאון. היא חשבה שראתה את רוזמונד לוקחת את העיתון לחדרה מוקדם יותר באותו יום.
אבל כשסופי נכנסה מבעד לדלת הכניסה של בית פנווד, גברת גיבונס הופיעה לנגד עיניה יש מאין ולפתה את זרועה. ״אנחנו לא יכולים לבזבז אפילו רגע!״ אמרה סוכנת הבית.
סופי הביטה בה כאילו יצאה מדעתה. ״סליחה?״
גברת גיבונס משכה בזרועה. ״בואי איתי.״
סופי הניחה לה להוביל אותה במעלה שלושה גרמי מדרגות אל חדרה, קיטון צר וזעיר שהיה תחוב מתחת לקורות התקרה. גברת גיבונס התנהגה באורח משונה עד מאוד, אבל סופי נעתרה לה והלכה בעקבותיה. סוכנת הבית התייחסה אליה תמיד בחביבות יתרה, גם כאשר היה ברור שהדבר אינו לרוחה של ארמינטה.
״תצטרכי להתפשט,״ גברת גיבונס אמרה כשאחזה בידית הדלת.
״מה?״
״אנחנו באמת חייבות להזדרז.״
״גברת גיבונס, את...״ פיה של סופי נפער ומעיין מילותיה גווע כשהבחינה בנעשה בחדר השינה שלה. אמבט מים מהבילים עמד במרכז החדר, וכל שלוש המשרתות הסתובבו עמלניות מסביב. אחת יצקה מים לתוך האמבט, אחרת טיפלה במנעול של תיבה מסתורית למראה, והשלישית החזיקה מגבת ואמרה, ״מהרי! מהרי!״
סופי שלחה עיניים תוהות לעבר כולן. ״מה קורה כאן?״
גברת גיבונס נפנתה לעברה וזרחה. ״את, גברת סופיה מריה בקט, הולכת לנשף המסכות!״

***

בתוך שעה, סופי עברה מהפך גמור. בתיבה היו שמלות של אימו של הרוזן המנוח. כולן היו מיושנות, בנות חמישים שנה, אבל זה היה נטול חשיבות. לנשף באו בתחפושות; אף אחד לא ציפה שהשמלות יהיו המילה האחרונה.
בתחתית התיבה הן מצאו יצירה מרהיבה עשויה בד כסוף מנצנץ, חלקה העליון הדוק ומשובץ פנינים, וחלקה התחתון היה מורכב מחצאיות מתרחבות שהיו אופנתיות כל כך במהלך המאה הקודמת. די היה לסופי לגעת בשמלה וכבר הרגישה כנסיכה. השמלה הייתה מעופשת מעט משנים שבילתה בתיבה, ואחת המשרתות מיהרה לקחת אותה החוצה לאוורור וכדי להספיג בבד מעט מי ורדים.
היא הייתה רחוצה ומבושמת, שיערה טופל, ואחת המשרתות אפילו צבעה את שפתיה באודם. ״אל תספרי למיס רוזמונד,״ לחשה המשרתת. ״לקחתי אותו מהאוסף שלה.״
״אוהההה, תראו,״ אמרה גברת גיבונס. ״מצאתי כפפות תואמות.״
סופי נשאה את עיניה וראתה שסוכנת הבית מחזיקה זוג כפפות ארוכות, המגיעות עד המרפק. ״תראי,״ היא אמרה, לוקחת אחת מגברת גיבונס ובוחנת אותה. ״סמל פנווד. ויש כאן ראשי תיבות. ממש על האמרה.״
גברת גיבונס הפכה את הכסיה שהחזיקה בידה. ״שלג. שרה לואיזה גנינגוורת׳. סבתך.״
סופי הביטה בה בהפתעה. גברת גיבונס מעולם לא התייחסה אל הרוזן כאל אביה. איש בפנווד פארק מעולם לא דיבר על קשרי הדם של סופי למשפחת גנינגוורת׳.
״ובכן, היא אכן סבתך,״ גברת גיבונס הכריזה. ״מספיק הלכנו סחור־סחור סביב העניין. סביב העובדה שרוזמונד ופוזי זוכות ליחס כאילו הן בעלות הבית ואילו את, בתו האמיתית של הרוזן צריכה לטאטא את הרצפה ולעבוד כאילו היית משרתת!״
שלוש המשרתות הנהנו בהסכמה.
״רק פעם אחת,״ גברת גיבונס אמרה, ״לערב אחד בלבד, את תהיי יפיפיית הנשף.״ כשחיוך על פניה, היא סובבה את סופי עד כי זו התבוננה בעצמה במראה.
נשימתה של סופי נעתקה. ״זו אני?״
גברת גיבונס הנהנה ועיניה נצצו באופן מעורר חשד. ״את נראית נפלא, יקירה,״ היא לחשה.
ידה של סופי התרוממה לאט אל שיערה.
״אל תבלגני אותו!״ צווחה אחת המשרתות.
״אני לא,״ סופי הבטיחה, חיוכה רועד מעט כשנלחמה בדמעה. מעט פודרה פוזרה על שיערה, והוא נצץ כאילו הייתה נסיכה מארץ הפיות. תלתליה הבלונדיניים הכהים נאספו על קודקודה בפקעת רפויה, וקווצה עבה אחת החליקה לאורך צווארה. עיניה, שבדרך כלל היו בצבע ירוק-אזוב, בהקו כמו אבני ברקת, וסופי חשדה שיותר מכול דבר אחר, האחראיות לכך היו דמעותיה הכבושות.
״הנה המסכה שלך,״ גברת גיבונס אמרה לאחר רגע. זו הייתה מסכה המסתירה חצי פנים, מהסוג שנקשר מאחורי הראש, כך שסופי לא תצטרך להשתמש בידיה כדי להחזיק בה. ״עכשיו אנחנו זקוקות רק לנעליים.״
סופי הביטה בזעף בנעלי העבודה הנוחות והמכוערות שלה שעמדו בפינת החדר. ״אין לי שום דבר מתאים לבגדי הנשף האלה, למרבה הצער.״
המשרתת שצבעה את שפתיה של סופי הרימה זוג נעליים לבנות. ״מארון הבגדים של רוזמונד,״ אמרה.
סופי החליקה את כף רגלה הימנית לתוך אחת הנעליים ובאותה מהירות חלצה אותה מתוכה. ״היא גדולה מדי,״ אמרה ונשאה את מבטה אל גברת גיבונס. ״לעולם לא אוכל לצעוד בנעליים האלו.״
גברת גיבונס נפנתה אל המשרתת. ״לכי להביא זוג נעליים מארונה של פוזי.״
״הנעליים שלה עוד יותר גדולות,״ סופי אמרה. ״אני יודעת. ניקיתי אותן מספיק פעמים כדי לדעת.״
גברת גיבונס נאנחה עמוקות. ״אין מנוס, אם כך. אנחנו נפשוט על האוסף של ארמינטה.״
סופי נרעדה. המחשבה על הליכה בנעליה של ארמינטה הייתה קצת מעוררת צמרמורת. אבל זה היה או זה או ללכת יחפה, והיא חשבה שלא מקובל להשתתף בנשף מסכות מהודר בלונדון ברגליים יחפות.
המשרתת חזרה לאחר כמה רגעים עם זוג נעלי סאטן לבנות עם תיפורי כסף, מעוטרות בקישוטי ורדים מרהיבים דמויי יהלומים.
סופי חששה עדיין לנעול את נעליה של ארמינטה, אך למרות זאת היא החליקה אחת מרגליה לתוך אחת הנעליים. ההתאמה הייתה מושלמת.
״והן מתאימות,״ אמרה אחת המשרתות והצביעה על התפרים הכסופים. ״כאילו נתפרו בשביל השמלה.״
״אין לנו זמן להעריץ את הנעליים,״ גברת גיבונס אמרה לפתע. ״ועכשיו תקשיבי להוראות שלי היטב. הרכָּב חזר אחרי שלקח את הרוזנת והבנות שלה, והוא ייקח אותך לבית ברידג׳רטון. אבל הוא חייב לחכות מחוץ לבית, לרגע שבו הן ירצו לעזוב, ולכן את חייבת לצאת משם בחצות ולא רגע אחד מאוחר יותר. את מבינה?״
סופי הנהנה והביטה בשעון שעל הקיר. השעה הייתה מעט אחרי תשע, ופירוש הדבר הוא שיהיו לה יותר משעתיים בנשף המסכות. ״תודה לכן,״ לחשה. ״הו, אני מודה לכן כל כך.״
גברת גיבונס מחתה את הדמעות מעיניה בממחטה. ״תיהני, יקירה. זו התודה היחידה שאני מבקשת.״
סופי שבה והביטה בשעון. שעתיים.
שעתיים שיצטרכו להספיק לה לחיים שלמים.