דרימלנד 1 - האותיות הקטנות

פרק 1:
רואן

בפעם האחרונה שהייתי בלוויה, יצאתי ממנה עם זרוע שבורה. השלכתי את עצמי לתוך קברה הפתוח של אימי, והסיפור התפרסם בעיתונים. יותר משני עשורים חלפו מאז אותו יום, ואם כי אני אדם שונה לחלוטין, הסלידה שלי מאֵבל נותרה בעינה. אבל לאור מחויבותי כקרוב המשפחה הצעיר ביותר של סבי המנוח, כולם מצפים ממני לעמוד זקוף ולהישאר רגוע בטקס האשכבה שלו. דרישה כמעט בלתי אפשרית, מאחר שעורי מעקצץ כאילו אני לבוש בחליפת פוליאסטר זולה.

סבלנותי דועכת ככל שהשעות נוקפות ומאות מהעובדים והשותפים העסקיים של חברת קיין מגיעים לנחם אותי. אם יש משהו שאני שונא יותר מלוויות, זה לדבר עם אנשים. אני מסוגל לסבול בני אדם ספורים בלבד, וסבא שלי היה אחד מהם.

ועכשיו הוא איננו.

הכאב הצורב בחזי מחריף. אני לא יודע למה זה מפריע לי עד כדי כך. היה לי זמן להכין את עצמי כשהוא היה שקוע בתרדמת, אבל התחושה המשונה מעל כלוב הצלעות שלי בכל זאת חוזרת ביתר שאת בכל פעם שאני חושב עליו.

אני מעביר יד בשיערי הכהה רק כדי שיהיה לי משהו לעשות.

"אני משתתף בצערך, בן." אורח אנונימי קוטע את מחשבותיי.

"בן?" המילה נפלטת מפי בארס כה עז עד שהאיש נרתע ממני.

הוא מסדר את העניבה שלו בתנועות ידיים מגושמות. "אני — טוב — אה."

"תסלח לאחי. קשה לו להכיל את הצער שהוא מרגיש." קאל מניח את ידו על כתפי ולוחץ אותה. ריח הוודקה־מנטה בנשימתו מכה בפרצופי, ואני מזדעף. אחי האמצעי אומנם נראה במיטבו בחליפה מגוהצת ושיער בלונדיני מעוצב בקפידה, אבל עיניו האדומות מספרות סיפור אחר לגמרי.

האיש ממלמל כמה מילים שאני לא טורח להקשיב להן ונפנה לעבר היציאה הקרובה.

"קשה לי להכיל את הצער?" אם כי מותו של סבי לא מצא חן בעיניי, לא קשה לי להכיל שום דבר היום, פרט לצרבת לא נעימה במיוחד.

"תירגע. זה משהו שאומרים בלוויה." קאל נועץ בי את מבטו ושתי גבותיו הבלונדיניות מתכווצות.

"אני לא צריך שתתרץ את ההתנהגות שלי."

"לא, אבל אתה צריך סיבה לגיטימית לזה שאתה מבריח את המשקיע הכי גדול שלנו במלונות בשנחאי."

"פאק." אני לא סתם מעדיף להיות לבד. שיחות חולין דורשות יותר מדי מאמצים ודיפלומטיה לטעמי.

"אתה יכול לנסות להיות נחמד יותר רק עוד שעה אחת? לפחות עד שכל האנשים החשובים ילכו?"

"אני מנסה." השריר בעיני השמאלית קופץ ואני מהדק את שפתיי.

"טוב, תשתפר. למענו." קאל מטה את ראשו לעבר התמונה שמעל האח.

אני נאנח ברעד. התמונה צולמה בטיול משפחתי לפארק השעשועים דְּרימְלנד, כשהאחים שלי ואני היינו ילדים. סבא מחייך למצלמה, אף על פי שזרועותיי הקטנטנות כרוכות סביב צווארו באחיזת חנק. דקלן עומד לצד סבא — המצלמה לכדה אותו בעיצומו של גלגול עיניים — בזמן שקאל מרים שתי אצבעות מאחורי ראשו ועושה לו "קרניים". אבי מחייך חיוך מפוכח ונדיר וזרועו מקיפה את כתפיו של סבא. אם אני מתאמץ מספיק, אני יכול לשמוע את צחוקה של אמא כשהיא צילמה את התמונה. ואף כי פניה מעורפלות בזיכרוני, אם אני מתאמץ מספיק, אני יכול לראות את חיוכה בעיני רוחי.

עקצוץ משונה עולה בגרוני ומקשה עליי לבלוע.

שאריות מהאלרגיה שלי לאביב בעיר. זה הכול.

אני מכחכח בגרוני המגורה. "הוא היה שונא את ההצגה הזאת." סבא אומנם היה בעסקי הבידור, אבל הוא לא אהב את אור הזרקורים. המחשבה שכל האנשים האלה נסעו עד לקצה של שיקגו למענו הייתה גורמת לו לגלגל את עיניו אילו היה עוד בחיים.

קאל מושך בכתפיו. "הוא ידע מה מצופה ממנו, יותר מכל אחד אחר."

"אירוע נטוורקינג בהסוואה של לוויה?"

זווית שפתיו של קאל מתרוממת בחיוך קטן, ואז מתיישרת וחוזרת למקומה. "אתה צודק. סבא היה מזועזע כי הוא תמיד אמר שיום ראשון הוא יום של מנוחה."

"אין מנוחה לרשעים."

"והעשירים נחים אפילו פחות." דקלן נעמד מצידי השני. הוא מביט בקהל האנשים בזעף בלתי מתפשר. אחי הבכור יודע להפחיד אנשים ברמה של מדע מדויק, עד שכולם מסיטים את מבטיהם מעיניו השחורות כזפת. חליפתו תואמת את שיערו הכהה, שרק תורם לחזותו המסתורית.

אני קצת מקנא בדקלן. אני בדרך כלל הראשון שניגשים לדבר איתו, כי אנשים טועים לחשוב שאני הבן הנחמד מבין השלושה משום שאני הצעיר ביותר. אומנם נולדתי אחרון, אבל בהחלט לא נולדתי אתמול. הסיבה היחידה שהאורחים טורחים לשוחח איתנו היא מפני שהם רוצים להתחנף אלינו. אבל היחס המזויף הזה צפוי, כמובן. במיוחד מאחר שהמצפן המוסרי של כל מי שאנחנו מתרועעים עימו תמיד מצביע לכיוון הגיהינום.

זוג לא מוכר מתקרב אל שלושתנו. אישה שולפת ממחטה מתיק היד שלה ומוחה את עיניה היבשות בזמן שבן זוגה מושיט לנו את ידו ללחיצה. אני מסתכל על ידו כאילו הוא עלול להדביק אותי במחלה כלשהי.

סומק עולה בלחייו כשהוא מחזיר את ידו לכיס. "רציתי להציע את תנחומיי. אני משתתף בצערכם. סבא שלכם —"

אני נד בראשי ומתעלם ממנו. זה עומד להיות לילה ארוך להחריד.

אני עושה את זה בשבילך, סבא.

***

אני בוהה במעטפה הלבנה. שמי רשום עליה בכתב ידו האלגנטי של סבא. אני הופך אותה ומגלה שחותם השעווה — שנראה כמו הטירה של הנסיכה קארה בדרימלנד — עדיין לא נפתח.

עורך הדין מעביר את שני המכתבים האחרים לאחים שלי. "אתם נדרשים לקרוא את המכתבים האישיים שלו לפני שאקרא את צוואתו של מר קיין."

גרוני מתהדק כשאני שובר את החותם ושולף את המכתב. לפי התאריך, הוא נכתב בדיוק שבוע לפני התאונה של סבא לפני שלוש שנים, זו שבגללה הוא שקע בתרדמת.

לרואן המתוק והקטן שלי,

אני מחניק צחוק. מתוק וקטן הן שתי המילים האחרונות שהייתי משתמש כדי לתאר את עצמי, מאחר שאני גבוה כמו שחקן כדורסל ורגיש בערך כמו אבן, אבל סבא לא היה מודע במיוחד לפרטים האלה. זה היה הדבר הכי טוב והכי רע בו, תלוי במצב.

אתה כבר אומנם גבר, אבל בעיניי תמיד תהיה אותו נער. אני
עוד זוכר את היום שאמא שלך ילדה אותך כאילו זה קרה רק
אתמול. היית התינוק הגדול ביותר מהשלושה, עם זוג לחיים שמנמנות וראש מלא שיער כהה שלצערי התקנאתי בו. היו לך זוג ריאות חזקות, ללא ספק, ולא הפסקת לבכות עד שהרופאים העבירו אותך לאמא שלך. כשהיית בזרועותיה, היה זה כאילו העולם היה מושלם.

קראתי את הפסקה פעמיים. מוזר לשמוע את סבי מדבר על אמא שלי בקלילות שכזאת. הנושא הפך לטאבו במשפחתי עד שכבר בקושי יכולתי לזכור את פניה או את קולה.

אני יודע שהייתי עסוק בעבודה ושלא ביליתי אתכם מספיק זמן. היה לי קל להאשים את החברה בריחוק הפיזי והרגשי שנוצר בכל מערכות היחסים שלי. כשאמא שלך מתה, לא הייתי בטוח מה עליי לעשות או איך לעזור. מאחר שאבא שלך הרחיק אותי, שקעתי בעבודה כדי להקהות את רגשותיי. זה הצליח כשאשתי נפטרה וזה הצליח כשאמא שלך מצאה את מותה באותה דרך, אבל עכשיו אני מבין שזה פגע באבא שלך. ושבכך אכזבתי גם את כולכם. במקום ללמד את סת' איך לחיות את חייו אחרי אובדן משמעותי כל כך, הראיתי לו איך להיאחז בייאוש, ובסופו של דבר רק פגעתי בך ובאחיך. אבא שלכם היה לכם הורה בדרך היחידה שהוא הכיר, וזאת אשמתי.

מובן שסבא מתרץ את מעשיו של אבי. סבא היה עסוק מכדי להבחין בעובדה שבנו הפך למפלצת של ממש.

אני כותב את המילים האלה, אחרי שעברתי לגור בדרימלנד בניסיון להתחבר לעצמי מחדש. משהו הטריד את שלוותי בשנים האחרונות ולא הבנתי מה עד שהגעתי לפה כדי להעריך את חיי מחדש. פגשתי מישהי שפקחה את עיניי והראתה לי איפה טעיתי. כשהחברה גדלה, איבדתי קשר עם הסיבה שבגינה עשיתי את כל זה. הבנתי שהייתי מוקף בכל כך הרבה אנשים שמחים, ובכל זאת מעולם לא הרגשתי כה בודד. ואם כי שמי הוא מילה נרדפת ל"אושר", אני אומלל לגמרי.

תחושה לא נעימה אוחזת בחזי, מתחננת לפרוץ לחופשי. הייתה תקופה אפלה בחיי שבה יכולתי להזדהות עם ההערה שלו. אבל נעלתי את החלק הזה במוחי מאחורי סורג ובריח ברגע שהבנתי שאף אחד לא יכול להציל אותי מלבדי.

אני נד בראשי ומתמקד שוב במכתב.

הזדקנות היא דבר משונה. היא מכניסה הכול לפרספקטיבה. הצוואה המעודכנת הזאת היא דרכי ליישר את ההדורים לאחר מותי ולתקן את עוולותיי לפני שיהיה מאוחר מדי. אני לא רוצה ששלושתכם תחיו את החיים שאני חייתי. לעזאזל, אני גם לא רוצה שאביכם יחיה אותם. סבא שלכם עומד לשחק את תפקיד המושיע, בדיוק כמו אחד הנסיכים מבית היוצר של דרימלנד (או כמו אחד הנבלים, אבל זה כבר תלוי בנקודת המבט שלכם, לא שלי).

לכל אחד מכם ניתנה משימה שתצטרכו להשלים כדי לקבל את חלקכם בחברה לאחר מותי. הרי מה עוד אפשר לצפות ממישהו שכותב סיפורי אגדות למחייתו? אני לא יכול סתם לתת לכם את החברה. אז ממך, רואן, בעל החלום שהפסיק לחלום, אני מבקש רק דבר אחד...

שתהפוך למנהל של דרימלנד ותחזיר למקום את הקסם שלו.

כדי לקבל את שמונה־עשר האחוזים שלך בחברה, מצופה ממך להפוך למנהל ולהוביל למעני פרויקט ייחודי במשך שישה חודשים. אני רוצה שתזהה את נקודות התורפה של דרימלנד ותְּפַתֵּחַ תוכנית התחדשות שראויה למורשת שלי. אני יודע שאתה הגבר המתאים לתפקיד, מאחר שאין מישהו שאני סומך עליו שאוהב ליצור יותר ממך, אף על פי שהתנתקת מהצד הזה שלך לאורך השנים.

פעם אהבתי ליצור. דגש על פעם, כי אין סיכוי שאצייר שוב, לא כל שכן אעבוד בדרימלנד מרצוני החופשי.

צד בלתי תלוי יהיה איתך בקשר וייתן את דעתו על השינויים שתיישם בפארק. אם הוא לא יאשר אותם, האחוזים שלך בחברה יעברו לאבא שלך לצמיתות. בלי הזדמנות שנייה. בלי לקנות ממנו את החלק שלו. כך דרכו של עולם, ילדון. אני נאלצתי לעבוד כדי להפוך את השם "קיין" למה שהוא היום, ועכשיו תורך ותור אחֶיך לוודא שהוא יחיה לנצח.

אוהב אותך תמיד,

סבא

אני בוהה בדיו עד שהמילים מיטשטשות ונמהלות אלה באלה. קשה לי להתרכז בעורך הדין כשהוא דן בפיצול הנכסים. שום דבר מזה כבר לא חשוב. המכתבים האלה העבירו את כל התוכניות שלנו למצב המתנה.

דקלן מלווה את עורך הדין החוצה וחוזר לסלון.

"זה קשקוש מוחלט." אני מרים את בקבוק הוויסקי משולחן הקפה וממלא את הכוס שלי עד לשפה.

"מה אתה צריך לעשות?" דקלן מתיישב.

אני מסביר לו את המטלה המאיימת שקיבלתי.

"הוא לא יכול לדרוש מאיתנו לעשות את זה." קאל קם מכיסאו ומתחיל להתהלך בחדר.

דקלן מעביר את ידו על הזיפים שלו. "שמעת את עורך הדין. או שנשתף פעולה, או שהאפשרות שאהיה מנכ"ל בטלה ומבוטלת."

מבטו של קאל הופך פראי יותר עם כל נשימה לא אחידה שלו. "פאק! אני לא יכול לעשות את זה."

"מה יכול להיות גרוע יותר מלאבד את האחוזים שלך בחברה?" דקלן מיישר את ז'קט החליפה שלו.

"לאבד את הכבוד העצמי שלי?"

אני מעביר עליו את מבטי. "עוד נשאר לך כבוד עצמי?"

קאל מרים לעברי אצבע משולשת.

דקלן נשען לאחור בכיסאו ולוגם מכוס הוויסקי שלו. "אם יש למישהו מאיתנו זכות להתעצבן, זה לי. אני זה שצריך להתחתן עם מישהי ולהכניס אותה להיריון כדי להפוך למנכ"ל."

"אתה יודע שצריך לעשות סקס כדי להביא תינוק לעולם, נכון? זה משהו שהתוכנה הפנימית שלך מסוגלת ללמוד?" קאל פותח חזית בקרב שהוא לעולם לא ינצח בו. דקלן מתגאה במוניטין שלו כרווק הבלתי מושג ביותר באמריקה מסיבות שאין להן כל קשר להתפרפרות.

דקלן מרים את המכתב של קאל מהרצפה ונותן בו מבט משועמם. "אלאנה? מעניין. אני תוהה למה סבא חשב שזה יהיה רעיון טוב לחבר ביניכם מחדש."

אלאנה? לא שמעתי את שמה מזה שנים. מה סבא רוצה שקאל יעשה איתה?

אני מושיט את ידי כדי לקחת את המכתב מדקלן, אבל קאל חוטף אותו לפני שאני מספיק.

"לך תזדיין. ואל תדבר עליה שוב," קאל רותח.

"כשאתה משחק באש, תתכונן להישרף." דקלן מטה את כוסו לעבר קאל. מבטו מרפרף בינינו. "לא משנה מה דעתכם, אין לנו ברירה אלא למלא אחר התנאים של סבא. יותר מדי מוטל על הכף."

לעולם לא אניח לאבא שלנו להניח את ידו על חלקינו בחברה. כל חיי חיכיתי להזדמנות להשתלט על חברת קיין עם אחיי, ואין לי כל כוונה לאבד אותה לאבא שלי. לא כשהכוח שמניע אותנו חזק יותר מכסף. כי אם סת' קיין לימד אותנו משהו, זה שאהבה אומנם באה והולכת, אבל שנאה היא נצחית.