על אש קטנה

הנערה המגואלת בדם מקרטעת אל תוך השְחור. בגדיה סתורים, תלויים על גופה הצעיר, חושפים מרחבים של עור חיוור. נעל אחת אבדה, כף רגל מדממת. היא מתפתלת מכאב, אבל הכאב נעשה שולי, מאפילים עליו ייסורים אחרים.

פניה הן מסכה של אֵימה, ליבה הוא תוף, נשימותיה התנשמויות פצועות של שועל שהוּפּל לקרקע.

דממת הלילה מופרת בהמהום שקט. מטוס? הנערה מנגבת דם מעל עיניה, נושאת אותן אל השמיים ורואה רק כוכבים.

ההמהום מתגבר, נחלש. מכונית שהחליפה הילוך? האם הגיעה לכביש הראשי? ליבה נמלא תקווה, ומאי־שם עמוק בבטנה היא אוזרת די כוח לרוץ.

היא מרגישה את האור שמאחוריה יותר משהיא רואה אותו. היא חשה שצורתה מוארת בתוך השחור ויודעת שהמכונית מתקדמת מאחוריה, מכיוון החווה. היא מסתובבת.

היא יודעת, עוד לפני שהיא רואה, שהוא מצא אותה. היא יודעת, עוד לפני שהיא רואה, שמאחורי ההגה היא תראה את פניו. היא קופאת. לשנייה אחת היא מהססת, ואז היא עוזבת את הכביש, מתחילה לרוץ לכיוון תעלה, מעל גדר עץ. היא מועדת אל תוך שדה סמוך ורצה כעיוורת, נופלת, מתרוממת שוב, ואינה משמיעה צליל. מה הטעם לצרוח?

כשהוא תופס אותה, הוא לופת חלק משערה ומושך אותה מטה. היא מריחה את הבל פיו. היא יודעת מה הוא עומד לעשות לה. היא יודעת מה יקרה, כי היא כבר ראתה אותו עושה את זה, היא ראתה אותו עושה את זה לחברה שלה, באיזו אכזריות הוא -

"אוי, באמת," מלמלה איירין בקול רם, ואז סגרה את הספר והשליכה אותו לערמה לתרומות. "איזה קשקוש מקושקש."

1

בתוך מחשבותיה של לורה, דידרה דיברה. הצרה איתך, לורה, היא אמרה, היא שהבחירות שלך כל כך גרועות.

זין, את כל כך צודקת, דידרה. לא משהו שלורה ציפתה לומר או אפילו לחשוב, אבל כשעמדה בחדר האמבטיה בביתה ורעדה בלי שליטה, בזמן שדם זלג בזרם חם ויציב מהחתך שעל זרועה, היא לא יכלה שלא להודות שדידרה הדמיונית צדקה במאה אחוז. היא נשענה לפנים והשעינה את מצחה על המראה כדי שלא תצטרך להסתכל לעצמה בעיניים, אבל המבט מטה רק החריף את מצבה, כי כך היא יכלה לראות את הדם הזולג מתוך גופה, והוא עורר בה סחרחורת ומחשבה שהיא עומדת להקיא. כל כך הרבה דם. החתך היה עמוק יותר משחשבה, והיא הבינה שהיא צריכה לפנות לחדר מיון. אין סיכוי שהיא תפנה לחדר מיון.

בחירות גרועות.

כשנדמה סוף־סוף שזרימת הדם נחלשה, לורה פשטה את חולצת הטריקו ושמטה אותה על הרצפה, פשטה את הג'ינס, הורידה את התחתונים, השתחררה מהחזייה, שאפה הרבה אוויר בין שיניה בזמן שקרס המתכת התחכך בחתך, וסיננה, "זין זין זין על זה."

היא שמטה גם את החזייה על הרצפה, נכנסה לאמבט ופתחה את ברז המים במקלחת, ועמדה ורעדה מתחת לזרם הקלוש של המים הרותחים (המקלחת שלה הציעה בחירה בין מים חמים מאוד לקרים מאוד, ולא שום דבר באמצע). היא העבירה את קצות אצבעותיה המקומטות כה וכה על הצלקות היפות והבהירות שלה: אגן, ירך, כתף, אחורי הגולגולת. הנה אני, היא אמרה לעצמה בשקט. הנה אני.

לאחר מכן, בעוד זרועה עטופה באופן לא באמת מועיל בכמויות של נייר טואלט ובעוד שאר גופה עטוף במגבת מתפוררת, לורה התיישבה על הספה המרופדת בחיקוי עור אפור ומכוער שבסלון ביתה והתקשרה לאימה. השיחה עברה לתא הקולי והיא ניתקה. אין טעם לבזבז סתם כסף. לאחר מכן היא התקשרה לאביה. "הכול בסדר, פצפונת?" היא שמעה רעשים ברקע, הרדיו, ערוץ 5.

"אבא." היא הרגישה שגוש עולה בגרונה ובלעה אותו.

"מה קורה?"

"אבא, אתה יכול לבוא? אני... היה לי לילה נורא, וחשבתי שאולי תוכל לבוא ולהיות איתי קצת. אני יודעת שזה די רחוק, אבל אני..."

"לא, פיליפ." דידרה סיננה את המילים ברקע מבעד לשיניים קפוצות. "יש לנו ברידג'."

"אבא? אתה יכול להוריד אותי מהרמקול?"

"מותק, אני..."

"ברצינות, אתה יכול להוריד אותי מהרמקול? אני לא רוצה לשמוע את הקול שלה, הוא עושה לי חשק לשרוף דברים..."

"די, באמת, לורה..."

"טוב, אבא, עזוב, לא משנה."

"את בטוחה?"

לא אני לא, לא אני לא, לא זין אני לא. "כן, בטח. אני בסדר. אני אהיה בסדר."

בדרכה לחדר השינה היא דרכה על המעיל, שאותו שמטה במסדרון כשמיהרה להגיע אל חדר האמבטיה. היא התכופפה והרימה אותו. השרוול היה קרוע, והשעון של דניאל עדיין היה בתוך הכיס. היא הוציאה את השעון, הפכה אותו וענדה אותו על מפרק ידה. נייר הטואלט שסביב האמה שלה נצבע באדום בוהק, והזרוע פעמה קלות בזמן שהדם געש החוצה. הסתחרר לה הראש. בחדר האמבטיה היא הפילה את השעון לכיור, תלשה את הנייר, הפילה את המגבת על הרצפה. נכנסה שוב מתחת למקלחת.

היא גירדה מתחת לציפורניה במספריים וראתה את המים נצבעים בוורוד לרגליה. היא עצמה את עיניה. היא שמעה את קולו של דניאל ששאל, מה קרה לך? ואת קולה של דידרה שאמרה, לא, פיליפ, יש לנו ברידג' ואת קולה שלה. לשרוף דברים. לשרוף. לשרוף לשרוף לשרוף.

2

בימי ראשון אחת לשבועיים מרים ניקתה את האסלה. היא הייתה צריכה להרים את הקסטה (שתמיד הפתיעה לרעה בכובדה) מתוך השירותים הקטנים שבירכתי הסירה, לסחוב אותה דרך התא הראשי החוצה אל השביל שנמתח לאורך התעלה, ומשם לצעוד מאה מטרים שלמים עד לבניין השירותים, שם היה צריך לשפוך את התכולה אל האסלה הגדולה ולהוריד את המים, ואז לשטוף מהקסטה את מה שנותר בה. אחד החלקים החביבים פחות בחיים בסירת תעלות, ומשימה שהיא העדיפה לבצע בשעות מוקדמות, כשאין איש בסביבה. כל כך לא מכובד, להסתובב עם החרא של עצמך בין זרים שיצאו לריצת בוקר או לטייל עם הכלב.

היא עמדה על הסיפון האחורי ובדקה שהשטח פנוי — שאין שום מכשולים על השביל, אופניים או בקבוקים (אנשים יכולים להיות אנוכיים להחריד, בייחוד בימי שבת מאוחר בערב). הבוקר היה בהיר, קר יחסית לחודש מרס, אבל הניצנים הלבנים שצצו על גבי הענפים הטריים והבוהקים של עצי הדולב והלִבנה רימזו על בוא האביב.

קר יחסית לחודש מרס, ובכל זאת היא שמה לב שהדלתות בתא הראשי של סירת התעלה השכנה פתוחות, בדיוק כפי שהיו ערב קודם לכן. טוב, זה מוזר. והעניין הוא שהיא התכוונה לדבר עם הדייר בסירה הזאת, הבחור הצעיר, על כך שהוא שוהה במקום זמן רב מדי. הוא היה במעגן הזה כבר שישה־עשר יום, יומיים שלמים מעבר לְמה שמותר להישאר, והיא התכוונה לומר לו שהוא צריך להמשיך הלאה, אפילו שזה לא באמת היה תפקידה, לא האחריות שלה, אבל היא — בניגוד לרוב האנשים — הייתה קבועה כאן, וזה זיכה אותה בעמדה מיוחדת של דאגה לרווחת הציבור.

זה לפחות מה שמרים סיפרה למפקח בּארקֶר, בלש המשטרה, כשהוא שאל אותה מאוחר יותר, למה החלטת לבדוק? הבלש ישב מולה, ברכיו כמעט נגעו בשלה והכתפיים שלו היו כפופות וגבו מעוגל. סירת תעלה היא לא סביבה נוחה לאיש גבוה, והאיש הזה היה גבוה מאוד, עם ראש עגול וקירח והבעה מוטרדת, כאילו הוא התכוון לעשות היום משהו אחר, משהו כיפי, למשל לקחת את הילדים לפארק, ועכשיו הוא נמצא כאן איתה וזה ממש לא משמח אותו.

"נגעת במשהו?" הוא שאל.

האם עשתה את זה? האם נגעה במשהו? מרים עצמה את עיניה. היא דמיינה את עצמה דופקת בנימוס על החלון שבסירה הכחולה־לבנה. מחכה לתשובה: קול, או הסטת וילון. אחרי שלא שמעה שום תגובה היא התכופפה, והניסיון להציץ לתוך התא כשל בגלל וילון הרשת בתוספת שכבה בת עשור של לכלוך מהעיר ומהנהר. היא דפקה שוב, ואז, כעבור כמה רגעים, עלתה על הסיפון האחורי וקראה, הלו? מישהו בבית?

היא ראתה את עצמה פותחת את דלת התא בעדינות רבה ואגב כך מריחה משהו, ריח של ברזל, משהו בשרי ומעורר רעב. הלו? היא פתחה את הדלת לגמרי, ירדה במדרגות הספורות לתוך התא, וההלו האחרון שלה נתקע בגרונה כשראתה הכול: הבחור שוכב על הרצפה, דם בכל מקום, חיוך רחב חרוט על צווארו.

היא ראתה את עצמה מאבדת שיווי משקל לרגע, מכסה את פיה בכף ידה, נוטה קדימה לרגע ממושך ומסחרר, שולחת יד, נשענת על הדלפק בכף ידה. אוי, אלוהים.

"נגעתי בדלפק," היא אמרה לבלש. "אני חושבת שאולי נשענתי על הדלפק, זה שנמצא מצד שמאל מייד כשנכנסים לתא. ראיתי אותו וחשבתי... טוב, הרגשתי... הרגשתי בחילה." פניה הסמיקו. "אבל לא הקאתי, לא אז. בחוץ... אני מצטערת, אני..."

"ממש לא נורא," אמר בארקר ועיניו ננעצו בה. "שזה לא ידאיג אותך. ומה עשית אחר כך? ראית את הגופה, נשענת על הדלפק..."

הריח תקף אותה. מתחת לדם, כל הדם שהיה שם, היה עוד משהו, משהו ישן יותר, מתוק ומצחין, כמו חבצלות שהושארו באגרטל זמן רב מדי. הריח והמראֶה שלו, המושך כל כך, פניו היפות המתות, עיניו המזוגגות מתחת לריסים הארוכים, השפתיים המלאות הפעורות מעל שיניים לבנות וישרות. החזה שלו, כפות הידיים והזרועות היו מכוסים כולם בדם, וקצות האצבעות הופנו לכיוון הרצפה. כאילו הוא ניסה להחזיק מעמד. כשהסתובבה ללכת משם, עינה קלטה משהו על הרצפה, משהו חריג — ניצוץ כסוף מכוסה בדם דביק ומשחיר.

היא עלתה ברגליים כושלות במדרגות ויצאה מהתא, ואז גמעה כמויות של אוויר והחלה להקיא. היא הקיאה על השביל, ניגבה את פיה, קראה, "משטרה! שמישהו יתקשר למשטרה!" אבל השעה בקושי הייתה שבע וחצי בבוקר של יום ראשון ולא היה אף אחד בסביבה. השביל היה דומם, הכבישים שמעליו היו שקטים אף הם, ולא היה שום רחש חוץ מהמיית הגנרטור והמולת הסוּפיות שריחפו להן בעדינות כה וכה. כשהרימה את מבטה אל הגשר שמעל התעלה היה נדמה לה שהיא רואה מישהו, רק לרגע קצר, אבל אז הוא נעלם והיא הייתה לבדה, אחוזה פחד משתק.

"הלכתי," אמרה מרים לבלש. "חזרתי מייד לסירה ו... התקשרתי למשטרה. הקאתי, ואז רצתי לסירה והתקשרתי למשטרה."

"בסדר, בסדר."

כשהרימה אליו את עיניה הוא הסתכל סביב בחדר ובחן את התא הקטן והמסודר, את הספרים שמעל הכיור ('בישול בסיר אחד', 'עולם חדש של ירקות'), העשבים שעל אדן החלון, הבזיליקום והכוסברה בקערות הפלסטיק, הרוזמרין המלבלב בעציץ מצופה בכחול. הוא הציץ לעבר כוננית הספרים המלאה בספרים בכריכה רכה, לעבר צמח הספטיפיליום המאובק שהונח מעליה, לעבר התצלום הממוסגר של בני זוג העומדים באווירה ביתית משני צדדיה של בתם גדולת הממדים. "את גרה כאן לבד?" הוא שאל, אבל זאת לא באמת הייתה שאלה. היא ראתה מה הוא חושב: רווקה שמנה, מחבקת עצים, שיושבת כל היום, סורגת ומכינה יוגורט ומחטטת בחיים של השכנים. דוחפת את האף שלה לעניינים של כולם. מרים ידעה מה אנשים חושבים עליה.

"את... יוצא לך להכיר את ה... שכנים? הם נחשבים לשכנים? בטח לא אם הם נשארים כאן רק לשבועיים."

מרים משכה בכתפיה. "יש אנשים שחוזרים לכאן באופן קבוע, יש להם חלקה, קטע במים שהם אוהבים להישאר בו, אז אותם אפשר ללמוד להכיר. אם רוצים. ואפשר גם להסתגר לבד אם רוצים, שזה מה שאני עושה."

הבלש לא אמר דבר, רק נעץ בה מבט אטום. היא הבינה שהוא מנסה לפענח אותה, שהוא לא מקבל את דבריה כפי שהם, שהוא לא בהכרח מאמין למה שהיא אומרת.

"מה איתו? הבחור שמצאת הבוקר?"

מרים נענעה בראשה. "לא הכרתי אותו. ראיתי אותו כמה פעמים, החלפתי איתו כמה... טוב, אפילו לא שיחות חולין. אמרתי שלום או בוקר טוב או דברים כאלה, והוא ענה. וזהו זה."

(לא ממש: נכון שהיא ראתה אותו כמה פעמים מאז שעגן כאן, ושהיא קלטה מייד שהוא חובבן. הסירה שלו הייתה במצב נורא — צבע מתקלף, משקופים חלודים, ארובה עקומה לגמרי — והוא עצמו נראה נקי מדי לחיים בתעלה. בגדים נקיים, שיניים נקיות, בלי פירסינג, בלי קעקועים. לפחות לא כאלה שהיא ראתה. בחור מרשים, די גבוה, שיער כהה, עיניים כהות, פנים מלאות מישורים וזוויות. בפעם הראשונה שראתה אותו היא אמרה לו בוקר טוב והוא הרים אליה את עיניו וחייך, וכל השיער שעל עורפה סמר.)

היא שמה לב לזה, בזמנו. לא שהיא התכוונה לומר את זה לבלש. כשראיתי אותו בפעם הראשונה הייתה לי מין תחושה משונה... הרי הוא יחשוב שהיא מטורללת לגמרי. בכל מקרה, היא הבינה עכשיו מה זה היה, מה היא הרגישה. זאת לא הייתה תחושה מבשרת רעות או משהו מגוחך כזה, זאת הייתה תובנה.

יש כאן הזדמנות. זה מה שהיא חשבה כשרק הבינה מי הבחור הזה, אלא שהיא לא ידעה איך תוכל לנצל אותה. אבל עכשיו, כשהוא מת, היא הרגישה שכל זה נועד לקרות מלכתחילה. צירוף מקרים של הגורל.

"גברת לואיס?" הבלש בארקר שאל אותה שאלה.

"מיז," אמרה מרים.

הוא עצם לרגע את עיניו. "מיז לואיס. את זוכרת שראית אותו עם מישהו? מדבר עם מישהו?"

היא היססה, ואז הנהנה. "הייתה לו אורחת. אולי פעמיים? אולי היו לו כמה אורחים, אבל אני ראיתי רק אחת. מבוגרת ממנו, קרובה יותר לגילי, אולי בת חמישים בערך? שיער כסוף בתספורת קצרה מאוד. אישה רזה, די גבוהה נדמה לי, מטר שבעים ומשהו, אולי מטר שבעים וחמש, תווי פנים חדים..."

בארקר הרים גבה. "אז ממש הסתכלת עליה טוב־טוב?"

מרים משכה שוב בכתפיה. "אה, כן. אני די חדת הבחנה. אני אוהבת לשים לב למה שקורה סביבי." למה לא לתת לו להאמין בדעות הקדומות שלו. "אבל היא הייתה מסוג הנשים שאי אפשר לא לשים לב אליהן, היא הייתה די מרשימה. התסרוקת שלה, הבגדים שלה... היא נראתה יקרה."

הבלש הנהן שוב ורשם את כל זה, ומרים הייתה בטוחה שבקרוב מאוד הוא יבין בדיוק על מי היא דיברה.

ברגע שהבלש הלך, שוטרים חסמו את השביל בין דה בּוּבוּאָר לשֶפֶּרטוֹן ופינו משם את כל הסירות חוץ מהסירה שלו, שהייתה זירת הפשע, ומהסירה שלה. בהתחלה הם ניסו לשכנע אותה לעזוב, אבל היא הבהירה להם שאין לה לאן ללכת. איפה הם ישכנו אותה? השוטר במדים שדיבר איתה, צעיר מחוצ'קן ועם קול צפצפני, נראה מוטרד מכך שהיא העבירה את האחריות מכתפיה אל כתפיו שלו. הוא הרים את עיניו אל השמיים ומטה אל המים, ימינה ושמאלה לכיוון התעלה ואז בחזרה אליה, הגברת הנמוכה, השמנמנה והבלתי מזיקה הזאת, ונכנע. הוא דיבר עם מישהו בַּקשר ואז חזר ואמר לה שתוכל להישאר. "את יכולה להסתובב ליד ה... טוב... מגורים שלך," הוא אמר, "אבל לא מעבר לזה."

באותו יום אחר הצהריים, מרים ישבה על הסיפון האחורי של סירתה באור השמש החיוור וניצלה את השקט היוצא דופן של התעלה המסוגרת. היא כרכה שמיכה סביב כתפיה והניחה לידה כוס תה, וכך עקבה אחרי השוטרים והבלשים של זירת הפשע שהתרוצצו לפה ולשם, הביאו כלבים, הביאו סירות, חיפשו על השביל ולידו, חיטטו במים העכורים.

היא הרגישה שלווה משונה בהתחשב ביום שעבר עליה, כמעט אופטימיות, כשחשבה על האפיקים החדשים שנפתחו לפניה. בכיס הקרדיגן שלגופה היא מיששה את המפתח הקטן שעל מחזיק המפתחות, שהיה עדיין דביק מדם, זה שהיא הרימה מרצפת הסירה, זה שאת קיומו היא הסתירה מהבלש בלי באמת לחשוב למה היא עושה את זה.

אינסטינקט.

היא ראתה אותו, נוצץ שם לצד הגופה של הבחור — מפתח. מחובר למחזיק מפתחות קטן מעץ, בצורת ציפור. היא זיהתה אותו מייד, היא ראתה אותו מחובר לחגורת הג'ינס שלבשה לורה מהמכבסה. לורה המשוגעת, קראו לה. מרים תמיד חשבה שהיא דווקא נחמדה מאוד ובכלל לא משוגעת. לורה, שמרים ראתה אותה מגיעה — שיכורה מעט, כך מרים חשדה — לסירה הקטנה והעלובה הזאת כשהיא תלויה על זרועו של הבחור היפה, בערב לפני יומיים? שלושה? היא בטח רשמה את זה במחברת שלה — מי בא ומי הלך, אלה מסוג הדברים שהיא כתבה שם.

עם רדת הדמדומים מרים ראתה אותם סוחבים את הגופה החוצה, מעלה במדרגות ועד לרחוב, שם אמבולנס חיכה כדי לקחת אותה. היא עמדה כשהם חלפו על פניה. מתוך כבוד היא הרכינה את ראשה ומלמלה בשקט ובאי אמון את המילים שהאל יהיה עימך.

היא לחשה גם תודה. כי בכך שהטיל עוגן לצד הסירה שלה ונרצח באכזריות, דניאל סאתֶרלנד סיפק למרים הזדמנות שהיא פשוט לא יכלה לתת לה לחמוק: הזדמנות לנקום על העוול שנעשה לה.

עכשיו, כשהייתה לבדה ובניגוד לכל היגיון פחדה מעט בחושך ובשקט המשונה, היא קמה ונכנסה בחזרה לסירה ונעלה היטב את הדלת מאחוריה. היא הוציאה את המפתח של לורה מהכיס והכניסה אותו לקופסת התכשיטים מעץ שהיא שמרה על המדף העליון. יום חמישי הוא יום הכביסה. אולי היא תחזיר אותו ללורה בהזדמנות הזאת.

ובעצם, אולי לא.

אף פעם אי אפשר לדעת מה יתגלה פתאום כמועיל, נכון?