אבן עין

אוקטובר 1940

מגדה אהובתי,                        

חלפו שבועות מאז מכתבי האחרון, והנה כעת אני כותב אלייך שוב. זוהי שעת בוקר, ואני מביט מחלון הקרון באודם אור השחר המשתקף במים הצלולים של ימת באיקל, וגעגועי רבים. אל כתיבתי אלייך אני שב בדרכי הביתה. הפעם אני הוא שאמסור לך את המכתב ולא הדוור. אני מקווה שאת עסוקה בשגרה מבורכת ומספקת, ובריאותך טובה. אני שב עם רעיונות וחרד מהמלחמה המתעצמת. כאן בשהותי בארץ רחוקה, למדתי לאהוב את הגשם, את ניחוח האדמה ואת העלים הרחבים, השומרים פן אטבע בשלוליות הבוץ, בין עצי המחט ומרבדי הבמבוק בעמקי הנחלים. יחד עם סאהוהאן הבן, שמחים לשיחה, צפינו בעשבי העמק הנעים עם הרוח, טיפסנו אל מערות עטלפים, כשמעלינו ציפורים, פרפרים ואין סוף חרקים הנלכדים לטובת טיגון עמוק. על אבן מיוחדת, שאספתי מקרקעיתו של אגם ושאני תוהה על קנקנה אספר לך בהמשך. סאהוהאן האב, הנוגע בי עמוקות בחוכמתו, כתב לי, טרם נסיעתי, מכתב שאת תוכנו תקראי בסוף מכתב זה. מילים המבקשות שאבין את סיפור האדם בטבע ואת טבע האדם.

בבהירות המחשבה, כשאור היום מתחדד, עובדי מסילה מובילים לוחות עץ מול חלוני, וחוואים נושאים כדי מים על גבי יאקים המביטים באדישות בחיות המשא האפורות, שהפכו לקרונות הנעים בשבילים והיום הן מסילות רוגעות. בזמן שאני מקשיב לתקתוק המונוטוני והמדויק של מפגש המתכות מתחתי, לחילופין מחשבותיי עוברות טשטוש והארה שאינם בשליטתי. הימים ארוכים, רוחות עזות שורקות במעברים, והלילה מקפיא.

כששבתי בליל אמש לתאי, מסוחרר ומזיע, אחזו בגופי רעד וצמרמורת וכשפרסתי מעיל להתכסות בו, חשתי באבן שבכיסי, והבטתי בה. רקמה אנושית מחוספסת צופה בי, צופה במתבונן בה. כשתקף אותי רעד נוסף, נדלק לפתע אודם עמום מהעין שבמרכז האבן וכבה. התעטשתי פעמיים מעומק קרבַַַי ובשלישית, כשנתזים שקופים כחולים מתפזרים מעלי, חשתי בצלילות וריחוף שאיני מכיר, דואה כעובר ברחם ענק כאגם, מביט בפנס השמש הדוהה, ולקולות פעפוע עמום, אני מקשיב ונרדם.

התעוררתי בתחנת אולגייי...

"Life passes quickly"

בסיומו של לילה גשום, שמש בוקר ירושלמית כולה הבטחות. צלילי מרזב מתרוקן, צמיגים כותשים כביש רטוב במעלה רחוב עזה, משאיות פורקות סחורה בפתח המכולת הפינתית של האחים ברגר וזוג יונים על קו מתח החשמל צופה לעבר עמק המצלבה, עסוק בסידורי בוקר ושיחה.

יָאנְצִ'יבָּאצִ'י¹ מטפל ברבקה כבר שישה חודשים. מטפל בגוף שלה כדי שהכאב שלה יעבור. הכאב של רבקה עמוק, מתחיל באגן, מטפס במעלה הגב ומקרין בעוצמה לצוואר. שורש הכאב נעוץ בנשמתה הכעוסה, הבודדה, מאז נכווה בעלה ג'וסי בפיצוץ במוסך שעבד בו, והשאיר אותה לבד בעשור הרביעי לחייה עם שני ילדיהם, אלון ונוחי. רבקה שוכבת על בִטנה, חזה ופניה הצִדה, עיניה עצומות. שידת עץ נפתחת ועמה ריח שמְני המנטה, הפרפין, האלוורה והלוונדר המתערבבים אלה באלה, וכדרכם של ריחות מציפים את המוח בזיכרונות. יָאנְצִ'יבָּאצִ'י מניח כפות ידיים חמות על גב ואגן. אנחת הקלה מפיה של רבקה ממלאת את השקט. תחילת מגע מודרך, זמן למחשבות.

פעם בשבוע, במשך שישים דקות, יָאנְצִ'יבָּאצִ'י מטפל במסירות ברבקה כמו בקליינטים האחרים שלו. כעשר דקות לאחר תחילת הטיפול ירגיש בחולשת אגודל ידו השמאלית, מזכרת מן הקרב בסתיו 1947 בבודפשט. מזכרת כואבת מהיום שבו נלחם במתאבק הגרמני בזירת ההיאבקות. הוא יכול עדיין לראות את כד המים מתחת לשרפרף הריק בפינת הזירה.

הוא יושב זקוף, כפות ידיו על ברכיו, ריח זיעה, שמן ועשן סיגריות מיתמר מעל שורות המושבים הנטועות בחצאי גורן, צופות בזירה המוארת. עיניים עצומות, קול עמום עולה מכיוון הקהל — כמו ספינה מתקרבת, כמו רוח שורקת, שומע הונד² — עד כמה דרושים כאן נקמה, זעם וכוח. אין מנצח כאן. היום יהיה משהו אחר. התמונות בראשו שועטות ללא הפוגה. בין קול למחשבה אין מנוח. הוריו ואחיו שאינם, המילים של קלרה, בתו הקטנה: "אבא מה יהיה מחר, מה יהיה מחר?" ו"עופו מכאן יהודים מסריחים, לא בית שלכם." האצ'ק חברו הטוב מתבוסס בדמו, אשכיו שפוכים לצדו בחדר המדרגות. החיטוט בפחים לאוכל, הגנבות, בית הסוהר, המכות, הבריחה, הקור המקפיא של הנהר, אין אוויר.

עיניו עצומות, הבטן ריקה, הלב מגביר פעימה, כתפיים מוכנות. אוזניים כרויות לפעמון, שופט קורא, אינו שומע, קורא שוב. הפעם שומע, ניגש למרכז הזירה, אינו לוחץ יד, חוזר לפינה, שב לטבור הזירה, מבטו נע מנעליו שלו לנעלי יריבו. פעמון פורץ את סכר ההמתנה, והקהל שואג. בקהל יושב נער צעיר, טומי, שלא ויתר, כמו יהודים רבים אחרים, על צפייה בקרב שבו יהודי נלחם בגרמני בימים שלאחר המלחמה. שאיפת אוויר מהירה, קפיצה, הגוף באוויר, שתי רגליים מתלכדות יחד לבעיטה אחת ששועטת לעבר החזה ומפילה את הגרמני ארצה. הוא לא זז. יָאנְצִ'יבָּאצִ'י רץ לפינה כדי להביא את הכד, תופס בצווארו של הגרמני החבוט ודוחף את ראשו לתוך הכד. כשהראש תקוע בפנים, הוא מכה בתחתית. הגרמני אינו מצליח להשתחרר וצועק בקול עמום hilfe.³ הנוכחים באולם בהלם.

יָאנְצִ'יבָּאצִ'י קופץ ובורח מהזירה. רעש וצעקות מאחוריו. הוא כבר אינו שומע דבר. בוכה ובורח, רץ בגשם. בוכה, צוחק. אחר כך מובא לתחנת משטרה, למעצר לילה. שוכב, מקבל מים, מתחיל לנשום ולהירגע. מרגיש את האצבע השבורה, והכאב חד. לנקמה יש זמן הבשלה, והגיע היום לשלמָהּ.

אחר כך נודע יָאנְצִ'יבָּאצִ'י כי איש מקצוע בעל מסוֹר, שחרר את הכד מראשו של המתאבק ממינכן, דקות לפני שהיה מאוחר מדי. המתאבק ניצל ושתק. "ווד מוצ'קו⁴ היהודי מכה שנית." קראו הכותרות במדורי הספורט ביום שלמחרת.

כבר בבית הסוהר, בשנים שלאחר המלחמה, הבין יאנצ'יבָּאצ'י כי המגע שלו יכול גם לרפא, שיש לו יכולת להקל מכאובים. כשהוא נוגע בשרירי הירך של רבקה בידיים חזקות וברכּוּת מדויקת, הוא נזכר כיצד למד בצעירותו להרים צמיגים מבלי לגרום נזק לגבו, ריח הגומי עולה באפו, וידיו שחורות מעבודה במוסך של אביו בעיר מישקולץ. סיפור המגע, הפרוס כמפה על גבם של מטופליו, נמשך כבר יותר משני עשורים, מפרק ומשחרר עומסים הלכודים בגוף.

רבקה שוכבת שקטה, פניה כעת אל המזרן, נושמת את ריח הניקוטין של הבל פיה — סיגריה שעוד הספיקה לעשן בחדר המדרגות לפני כניסתה לדירתו הקטנה. רבקה מתמסרת למגע ומגיבה בכאב ובצמרמורת. השקט קשה לה, זעקותיו של בעלה שגסס שלושה ימים לאחר שנכווה, מהדהדות בראשה. הכוויות העמוקות חרכו את נשמתו, עד שנכנעה ונטשה את גופו.

"כן, בדיוק כאן כואב, יאנצ'יבָּאצ'י," מאשרת רבקה, "בדיוק אותו מקום, כמו שבוע שעבר." אנחה נעימה נפלטת מפיה, מלווה בשאלה הקבועה, "ואתה יאנצ'יבאצ'י, מה שלומך?" "Life passes quickly." משיב יאנצ'יבָּאצ'י באנגלית מתובלת במבטאו ההונגרי הכבד. רבקה חוזרת על בקשתה הקבועה, ששיחתם תהיה בעברית, מפנה ראשה לצד שני ומבקשת, "עברית, יאנצ'יבאצ'י, מספיק עם ההונגרית, מספיק עם הכלבים האלה ששחטו אותנו. אנחנו שייכים לכאן."

שוב שקט, נשימות קצובות, קרקור של בטן רעבה, תקתוקיו הרמים של שעון הקיר כמו שואגים, ומבחוץ נשמעים תיפופי עקבים ונעילת הדלת בידי ילד המפתח של השכנים השב מבית הספר. יאנצ'יבאצ'י מקפיד לבחון איזון כתפיים ואגן, מתחים בשכמות ובצוואר, להניע מפרקים חסומים ולתת למטופל לשקוע במחשבותיו כשגופו נתון לידיו המיומנות. "את להשוב מהשבות לא טוב, רבקה." אומר יאנצ'יבאצ'י. "זה כואב בגוף, אני מרגיש גוף שלה קשה, כהה כאן כמו אבן, את מרגיש? זה עושה לה כאב ראש וגם בטן כואב. הרבה מתה אצלך רבקה, עושה מצב רוה לא טוב. לזוז רבקה לזוז, את צריה לרקוד כמו בודפשטבו.⁵ את היית שהקן ההי יפה. אני זוהר הצגות שלה."

רבקה שותקת, שערה השחור השזור חוטי שיבה פזור על המזרן משני צדדיו, והלחיצות הסיבוביות של אגודלו באזור החיבור של האגן ועמוד השדרה מעודדות אותה לשקוע בשתיקה ובריכוז.

"לרקוד יאנצ'יבאצ'י? לרקוד? מאז שג'וסי מת, אני לא יכולה להכיר מישהו חדש. אני שומעת בלילה את הצעקות שלו, אני חולמת כאילו אני באושוויץ. אני רואה את המספר על היד נמס באש." היא שוברת את הדממה.

"רבקה מותק בעל שלה היה 'יו אמבר' את יודעת, 'איש טוב' והרוץ, אלוהים לא מרביץ בבת אהת בשני מקל."

שוב דממה. ידיים נפרסות מתחת לעורף של רבקה כשפניה לתקרה, עיניה עצומות, היא חשה בהקשה קצבית של האצבעות בחיבור שבין הגב לצוואר ומתיחה קלה של הראש לאחור. יאנצ'יבאצ'י לוגם באטיות מכוס מים ומתחיל במגע הסיום שכולו נשימות ושחרור אוויר וגוף.

"רבקה מותק, את לא צריה היום לבד, את יהול לבהור איש טוב, להרבה זמן, לא רק לקצר." הוא אומר זאת כי ידע גם ידע, כמו האחרים בסביבתה של רבקה, על מפגשיה עם גברים מזדמנים, על געגועיה לזוהר העבר ועל המצוקה והבדידות שהיא שרויה בה. "רבק'לה, אני נשוי כבר שלושים שנה ומרגיש לפעמים לבד. רוזי כבר עשרים שנה בארץ, והונגרית שלה פרפקט." חיוך עולה על שפתיה של רבקה, מגע ידו הטוב הקל מעט את גלי הכאב ושחרר מתוכה צחוק שגובר על המחנק הרגשי.

זמן הפסקה לכוס מים. יאנצ'יבאצ'י ממשיך, "אני שמה שיש אוהל ובית, אבל גם אני הרבה לבד. הולה לקליינטים, רוצה להיות עסוק, לפגוש אנשים. מאז יש לי את ההדר קטן ימק"אבו⁶ ומגיע אלי אנשים השוב ממלון קינג דייוויד, אני שמהה. מגיע אלי אנשים מהוץ לארץ ומבקשים ממנהל של מלון לבוא לעשות מסאז' אצלי. בהדר יש לי תמונות על קיר שלי עם הנרי קיסינג'ר, דני קיי, פרנק סינטרה והרבה מהממשלה," הוא מתגאה. "את לבוא פעם ימק"אבו לראות תמונות. הם שואלים, ואני לדבר. כהה עברית שלי יותר טוב ואפילו אנגלית אוקיי." מדגיש ושמח לשלב מילה באנגלית. "רבקה, את גם צריה לצאת לעבוד, להפש מקום של קַלטשר, סינמה, תיאט'ר, כמו פעם. כי רק קצת עבודה בהנות פרהים ומפיצויים של נאצים ושל מוסהך לא מספיק לך רבק'לה בשביל נשמה. גם ילדים רוצים לראות אמא שמה, אמא עסוק."

"הלוואי יאנצ'יבאצ'י, הלוואי שיכולתי לחזור לזה," עונה רבקה בקולה הסדוק מסיגריות, "מי ייקח אותי עכשיו? וגם קהל יכול להיות אכזרי." היא מוסיפה מבלי לפרט, ולבה נצבט. כאב חד חותך את בטנה, זכר להשפלה שחוותה בהצגה האחרונה ששיחקה בה בבודפשט לפני שנים.

"קהל תמיד אוהב אותה רבקה, את להאמין לי." מנסה יאנצ'יבאצ'י לנחם.

"אבל מספיק אחד שמשנה הכול, יום אחד אני אספר לך על ההצגה שבגללה עזבתי את התיאטרון ואת בודפשט."

"לא למהר, רבקה, אני כאן בשביל את, את יודעת זה," מחייך יאנצ'יבאצ'י, בעודו מסדר את תנוחת ראשה של רבקה. הוא מיומן לכוון אדם לתנוחה נכונה, יישור אגן תחתון וזקיפות גב, מורה לרבקה למשוך כתפיים לאחור וכלפי מטה ולהחזיק נכון את הסנטר ואת הראש.

"אני שמה לצאת לעבוד." יאנצ'יבאצ'י מתמקד בטוב כדי לא לשקוע למפלי זיכרונות רעים, למעללי מפלצות אדם. "אני לא ללהת לתהנת אוטובוס. אוטובוס קו 19 עוצר ליד בית בשבילי כשאני לנסוע לקריית יובל לטפל קליינט שלי, גם הונגרי, מלא שהל, אבל הרבה מילים, לא מפסיק לדבר גם שאני עושה מסאז', יש לו הרבה בלגן בראש. מסכן, יש לו בתהת קוץ."

"קוץ בתחת," מתקנת אותו רבקה ומחייכת. "הוא קוץ בתחת."

"לא," מתקן יאנצ'יבאצ'י. "באמת יש לו בתהת קוץ. לפני כמה שנים הוא לשבת על ספסל ישן, ונהנס לו קוץ מקרש. נהנס עמוק שאי־אפשר להוציא, רק בניתוה. הוא לא רוצה ניתוה. כהה הוא כל הזמן עם זה בתהת שלו. הוא משתגע לאט לאט ויושב רק על צד אהד. כל גוף שלו עקום בגלל זה. אני עושה לו מסאז' וצוהק בשקט, מסכן זה." ממשיך יאנצ'יבאצ'י בתיאור בהדגשת האות הראשונה בכל מילה, מחליף את ה־ח' וה־כ' ב־ה'.

למתיחת הראש בסיום הטיפול, נותן יאנצ'יבאצ'י תשומת לב רבה. נמלולי הצמרמורת העדינה המטפסים במעלה הצוואר בעת הוצאת האוויר, חשובים לסיום הטיפול. יאנצ'יבאצ'י מקפיד על המתיחה שבסיומה הנשיפה, ויחד עם העיניים העצומות הן מעלות חיוך המרוקן מתחים שנשארו. "זהו רבקה בואי לקום לאט, להכות עם סיגריה, את לקהת עוד כוס מים, יהיה בסדר רבקה, היום את רגוע, את לישון יותר טוב בלילה, שבוע הבא יום שלישי 11 והצי את פה."

"תודה, יאנצ'יבאצ'י, ואל תשכח לעבור מחר אצל שבתאי בחנות, אני מכינה לך זר יפה להביא הביתה לרוזי."

רוזי, אשתו, אותה הוא מכנה 'ממה', כבר מוכנה להגיש לו עוד ארוחה, ארוחות שאליהן הוא נאמן יותר מאשר לה. רוזי התאהבה ביאנצ'יבאצ'י, חתול הבר, חביב הנשים, אחרי מערכת יחסים קצרה שהיתה לה עם אחיו הבוגר, שאנדור, אשר ניהל חנות בדים ובה העסיק את יאנצ'יבאצ'י כגובה כספים מלקוחות לאחר שפרש מפעילות תחרותית כמתעמל ומתאבק. רוזי, היתומה מאב, עבדה לפרנסתה במתפרה וחלקה דירת שני חדרים עם אחותה, שלמדה בתיכון, ועם אמה שעבדה כמוכרת דגים, ולשווא ניסתה להיפטר מהריח שדבק בבגדיה בבישום לימוני כבד. רוזי נהגה לאסוף את שערה לפקעת. צווארה התנשא בחן מבין כתפיה, ובתווי פניה בלטו שפתיה האדומות המלאות כמצע רך לעיניה הכחולות והטובות. היא בחרה ביאנצ'יבאצ'י, האח הצעיר, השרירי, לבעלה. מנישואים אלו נולדה קלרה, שהעניקה להם בגיל צעיר מאוד את ורד, נכדה שתהפוך למרכז חייהם. רוזי, שחייה התנהלו בין קירות הבית למטבח השכנות, שמחה להוסיף תוכן לשגרת יומה, לגדל בביתה את ורד הקטנה ובכך גם להקל על בתה קלרה להמשיך לנהל את חייה ובעתיד להקים את משפחתה החדשה יחד עם מוזיקאי צעיר בשם טומי.

"הוג' ווג'?⁷ בוקר טוב רבקה, איה את מרגיש היום?" שואל יאנצ'יבאצ'י בקולו הבריטוני כשרבקה מגיעה אחרי שבוע לטיפול. עיניו הכחולות מחייכות, מרחיבות את פניו ומבליטות את אוזניו נפוחות הסחוס, תוצאה של מאות קרבות היאבקות.

"אני הושב שטוב עהשיו בבית להוריד משקפי שמש, כהה את לראות יותר טוב כמה אני יפה."

רבקה צוחקת. היא היתה זקוקה להומור הכפרי שלו שמלווה לסירוגין צחוק ובכי חנוק קצרצר ובלתי נשלט. "אלה ההיים, הפפריקה של ההיים. צוהק ובוהה. מי שקם מוקדם, רבקה, למצוא זהב. אני מקווה שאת עסוק מוקדם, כמו מתנהג בן אדם נורמליש."

רבקה שותקת. קשה לה לקום. הבקרים כבדים לה, וגופה חסום וכואב. היא היתה רוצה לבוא יותר, להעניק לגופה רוגע ושחרור, אבל הכיס מאפשר לה לפקוד את חדר הטיפולים של יאנצ'יבצ'י רק פעם בשבוע.

"בואי רבקה את לשכב עהשיו."

בזמן הכנת המשחות, ערבוב השמנים והסתת הווילון לחשכה מרגיעה, רבקה כבר שוכבת מוכנה, פניה נוטים ימינה, לֶחיה מונחת ברפיון על המיטה שהתפנתה לפני שעות אחדות משנת הלילה של יאנצ'יבאצ'י לטובת טיפולי המסאז'. שקט. המגע הסיבובי של ידיו המיומנות הולך ומעמיק. כריות כף היד מונחות כדי לזהות את תגובת הגוף למידת הלחץ באזור הכתפיים, ומשם יורדות האצבעות כצעדי חיה קטנה לאורך שרירי גבה, התומכים בעוז בחוליות עמוד השדרה. הלחיצות המדודות סביב חוליות הגב ושרירי האגן יחלצו מפיה של רבקה אנחת תודה. מתוך השקט עולים וצפים הזיכרונות. עולות מחשבות, תמונות מן העבר מציפות, והן באות ומתבהרות.

טור ארוך, סדר מופתי, שקט החרדה. הטלאי הצהוב מאחד מאות יהודים בלולאת הפחד. יהודים האוחזים בכוח מסמכים ומזוודות קטנות לנסיעה רחוקה. ילדים נישאים על גב וחזה, מביטים בדאגה זה בזה כמבקשים להבין. הדרך למחנה העבודה המשחררת מעורר תקווה שקרית, והתמונה מתעתעת. שוטרים מביטים בעיני הילדים החרדות ומתחילים בבדיקת תעודות והפרדה. יאנצ'יבאצ'י, חתול הבר, מבין שאין לו ברירה, הוא חייב לקחת סיכון, הוא חייב לברוח. לילה קודם, טרם היציאה לתחנת האיסוף, החליטו הוא ואשתו שעליו לצאת לבד. הסיכוי לשרוד יהיה גדול יותר אם יתפצלו. "אני אישאר עם קלרה, אנחנו נסתדר. צא לבדך ונמצא אחד את השני, כשנוכל," פקדה רוזי.

"מסמכים בבקשה," פונים השוטרים ליאנצ'יבאצ'י שמתכופף, כשורך נעליו, משתהה, בוחר עיתוי מדויק לפעולתו. בתנועה מהירה, מיומנת, דיוק של ספורטאי ומתאבק, ידיו אוחזות צוואר ושיער, שני השוטרים מטולטלים, ברך וכף רגל נשלחות במיומנות אל עבר בטן וראש השוטרים, שיווי משקל מתערער ולקול פיצוח עמום השניים מתמוטטים אל רצפת התחנה המאובקת לקול צעקות ונביחות. יאנצ'יבאצ'י קם, מתחיל לברוח, כדור פוגע בכתפו, הוא נופל, קם, ומצליח לרוץ לעבר הנהר. הוא קופץ למים הקפואים בצלילה אל עבר סבך השיחים שהשתפלו אל גדותיו, ומצליח לחמוק מירי השוטרים. רועד ומתנשף הוא מטפס לגדה נסתרת וממתין כחתול מסתווה לרדת החשכה.

האצבע הכואבת על גבה של רבקה מעלה את הזיכרונות. זמן הבריחה, השכנים הרחמנים, המנוסה ממלשינים, המרתפים מוצפי המים, המקלטים הציבוריים הקפואים והסתרת הזהות. יד חזקה של רוזי לופתת את אצבעות ידה של ילדה קטנה המקישות ברוך על פסנתר דמיוני, צופה בפתיתי השלג. בזמן שרחובות בודפשט הופכים לשדה קטל, מלאים בכנופיות אנטישמיות שרוצחות ביעילות יהודים, מגיעה הפלישה הרוסית ועמה השחרור.

יאנצ'יבאצ'י נזכר בדמעות השמחה כשמצא בחדר המדרגות של בניין דירתם את רוזי וקלרה הקטנה, יומיים לאחר שחצו ברגליים פצועות את הדנובה הלבנה והקפואה כשמעליהן חורקים שרידי המתכת של גשר השלשלות המרוסק. הרוחות מקפיאות ומגבעות בודה הרחוקות מיתמרים שרידי עשן הקרבות, וברחובות העיר ההרוסה צועדים מותשים ורעבים מאות שבויי מלחמה.

קלרה הקטנה תנצור בנשמתה את מראה אמה, עומדת בלילה שלפני חציית הנהר כששמלתה מופשלת מעל לראשה בפינת המקלט החשוך, פניה וכפות ידיה מחוצות אל קיר בטון חשוף, מאחוריה גוהר איש גְדל גוף, סמוק לחיים, ולמרגלותיו בקבוק שאת מחציתו הערה לקרבו בלגימה אחת בעודו שר וצוחק ברוסית, מתחרה בקולות רדיו מדירה מוארת, ומניע את גופו בכוח קצוב אל עבר אחוריה של אמה.

"עופו מכאן יהודים מסריחים, זה לא שלכם," מהדהד בראשו של יאנצ'יבאצ'י קולה של האישה שהשתלטה על דירתם. "תעזבו מיד לפני שאקרא למשטרה." רעבים, פוחדים ומותשים, מבינים שביתם נגזל, חזרו השלושה אל הרחוב.

"ואתה יאנצ'יבאצ'י, מה שלומך?" מפירה רבקה את השקט הסמיך בחלל החדר.

"עכשיו אני הושב על האצבע שלי רבק'לה. היו עשר אצבעות, היום זה רק תשע, אהת זה. את רואה?"

"כן אני יודעת, יאנצ'יבאצ'י, כבר הראית לי הרבה פעמים את האגודל שנשברה כשהרבצת לגרמני עם הכד בראש."

"נהון" צוחק יאנצ'יבאצ'י, כדרכו לשעשע, להסתיר דאגותיו וחזיונות נפשו מתמונות עבר. "אני מכיר גוף, כל שריר שלפעמים כואב, אני יודע מתי כואב זה בגלל ספורט ומתי בראש. אני יודע למה כאן כואב ומה עושה טוב, אצלי את לא צריה לספר סיפורים כי אני דוקטור, את יודעת, בלי בית ספר.

"גם בהוץ לפעמים אני בוהה, אבל בפנים הרבה. אני יודע שנהד שלי עכשיו קטן, אבל עוד כמה שנים הולך לצבא, ואני פוהד הרבה וְורד שלי לא שמה, עצוב, לא אשם. קלרה הפסיקה להיות בת קטן שלי בגיל 17 אהרי שילדה את ורד, ולא מבינה למה ורד סובלת וכועס. אהרי שוורד נולד, זהו, נגמר לקלרה ילדות, שאהרי שהנאצים יימה שימם, ובאו רוסים. טפו." הוא יורק יריקה יבשה לעבר הרצפה, כפי שנהג לעשות בכל פעם שדיבר על אלה שפגעו בו ובמשפחתו. "קלרה רצתה רק לשמוה ולרקוד, היא ללמד פסנתר, ואיפה שגרירות אנגליה הלהה לרקוד דיקסילנד ולשמוע ג'אז אמריקאי, כי הרוסים לא מרשה. קלרה היתה רק בת 16 שהיתה שמה, ואז הכירה את... טפו," עוד יריקה, "את לורנס. בקונסרבטוריוןבו8 היא שם ללמד ילדים קטן. הוא היה פקיד שם. אסור אפלה."

"הפלה," מתקנת רבקה. "לא אפלה."

"כן, נהון רבק'לה, אפלה. קלרה התהיל להרגיש בטן גודלת, ולא מבין מה זה, בגיל 17 היא פתאום להיות אמא. רוזי קיבל מתנה בגיל שלושים והמש, נהדה. 'אני אהיה אמא שלה,' אומרת רוזי לקלרה, 'את להמשיה בהיים שלה, הכול בסדר, אני מטפלת בוורד.'"

רבקה שותקת, מאזינה. מחשבותיה נודדות בין מילותיו של יאנצ'יבאצ'י לקולות שבראשה. עיסוי קרקפת ויאנצ'יבאצ'י מבקש ברוך, "עהשיו אני לאהול ארוהת צהריים שרוזי להכין, ואז לנסוע לקליינט בקריית יובל. אז ניפגש שבוע הבא. יהיה בסדר רבקה, לדאוג גב למטה שיהיה ישר ולשים כרית קטן שם כשאת יושבת. זה עוזר, ואם את מאוד עצבני, את לשתות תה רותה!"

"טוב יאנצ'יבאצ'י, אני באמת מודה לך."

בזמן שנועלת את נעליה השחורות השטוחות ומזדקפת במלוא קומתה להנפת ז'קט הקורדרוי האדום על כתפיה, מרימה רבקה מבטה לעבר יאנצ'יבאצ'י ואומרת. "כבר הרבה זמן אני רוצה לשאול אותך על טומי ומגדה. אתה יודע על מה אני מדברת?" יאנצ'יבאצ'י שותק. "אני לא יודע בדיוק אבל שמעתי פעם קצת על מגדה. אני הושב עכשיו צריך להיות הזק ולא משהו שנגמר ואולי הוא כואב ראש. ביי רבק'לה כל טוב."

רבקה החטובה, משקפי שמש כהים ורחבים מסתירים את פגעי הזמן ומשווים לאפה ולפיה את שאריות הזוהר מעברה, נעמדת בפתח הדלת. לפני יציאתה היא משתפת אותו בתחושותיה, "אני חושבת שטומי צריך לנסוע אליה יום אחד. הוא צריך להכיר את מגדה, את האהבה הגדולה של אבא שלו. סיפרתי לטומי כבר לפני הרבה שנים כשהגיע לירושלים."

"איך היא לדעת על טומי?" שואל יאנצ'יבאצ'י.

"זה סיפור ארוך, אספר לך פעם הבאה. אגיע מוקדם יותר, זה בסדר?"

"רגע, אני בודק רגע. כן תבואי, אבל שאת נהנסת, אני רוצה לראות אותך כהה פה צוהק," כשהוא מדגים חיוך.

רבקה מחייכת, ולפני שתצא נרגשת לביקור אצל האורתופד אריה לוין, שאת תשוקתו הבלתי נשלטת ניווטה ביסודיות מהיום שהגיע לחנות הפרחים, מבקשת מיאנצ'יבאצ'י שיחבק את ורד בשמה, ושיגיד לה לבוא אליה מחר לחנות הפרחים.