סתיו גרמני

הפוגה בזמן
מאת אלפרידה ילינק
מגרמנית: ארז וולק

מאיש צעיר מאוד שנוסע בהריסותיה המפוחמות של גרמניה של אחר המלחמה, מהסופר סטיג דאגרמן, אני לומדת את פירוש המילים "בלא חרון־אף ובלא משוא־פנים".¹ דִרבון שאני עצמי לא הייתי יכולה לכתוב בלעדיו. כלומר, הסופר הזה מתבונן ב"קריסה" (מילה שמעולם לא הבנתי אותה כך, כי היא נאסרה לשימוש זמן רב; לא היה תקין פוליטית להגדיר את התבוסה של גרמניה ההיטלראית מנקודת מבטם של הפושעים. זה היה ניצחון בעלות הברית, זה היה "השחרור מעול הנאצים", רק כך — ובצדק! — היה מותר להגדיר את תקופת הקור והרעד בגרמניה שמיד אחרי סוף המלחמה. דאגרמן מחזיר מילה לרעבים ולקוֹפאים מקור בזמן ההוא, מילה שאמנם אין להם זכות לה, אבל מבטאת גם אמת) ואינו מתיימר לחשוב שמישהו יתייחס לדעתו אי פעם; האיש הצעיר שבא מארץ זרה נוסע בארץ החרבה, שהאנשים המכונים פושעים והששים לכנות את עצמם כך סובלים בה כל כך (בעבור שק תפוחי אדמה, בעבור גוש מרגרינה קטן, הם יכנו את עצמם בכל כינוי שתרצה לשמוע, והם הרי יודעים מראש מה מצופה מהם שישמיעו, כשאדם משוודיה או ממקום אחר, מקום זר שהם לא יכירו עוד זמן רב, בא לבקר אותם. אז הם אומרים כמו ילדים טובים את מה שעליהם לומר, לדוגמה — שהם הצהירו הצהרת אמונים לרייך, שנקראה אז הצהרת כבוד, או להפך, שהם עצמם מעולם לא הצהירו, או רק אחדים מהם, שעכשיו מצבם עלוב בדיוק כמו מצב האשמים או האשמים למחצה), אבל אין שום משוא־פנים, אין שום חרון־אף כשמתבוננים בפושעים ובקורבנות, ישנו המבט החד ששייך רק לסופר הזה עצמו, לעיתונאי השוודי שלא בא אליהם כדי לחדור, כפי שבעצם היה אפשר לצפות מחדות כה חדה (שאפשר גם "ללכוד" במצלמה, משל היתה איזה אס מוצפן) אלא כדי לגלוש מלמעלה, לאמוד את עומקי המערות, למדוד את הפינות והזוויות והבורות (הם בעצם תהומות!) לפי מידת הדין ותו לא. המבט הזה אינו מודד ואינו שוקל, גם לא את הסבל. הוא רואה אותו ומתאר אותו. יש דרכים שונות לעשות זאת, אבל סטיג דאגרמן מתאר (לא מעביר) אותו בכך שהוא פשוט כותב אותו. כן, גם סדנת סופר ביער מת, שעדיין יש שם תרבות, ספרים, ילדות שקרויות על שם דמויות ספרותיות, כרוב עם תפוחי אדמה וגם: מכונות כתיבה שאפשר למכור כשצריך משהו לאכול, וזה חיוני למרבה הצער, אבל מוכרחים להשאיר מכונה אחת כדי לכתוב בה, שכן אחרת כבר לא תהיה סופר. צריך בשביל זה קצת מכונת כתיבה. מה נקרא עכשווי? שואל דאגרמן את עצמו למראה הקיום האריסטוקרטי הזה בלב הסבל המחריד (שהרי גם הסופר נמצא כחוט השערה מאותה התרסקות מוחלטת) זאת סדנת סופר "שבה הזמן לא קיים עד שמאוחר מדי". כלומר להיסטוריונים ולמתעדים, לעיתונאים ולסופרים (לא מקרה הוא שכמעט שום סופר גרמני — יוצא מן הכלל אחד הוא גֵרְד לֵדיג — לא כתב על הטראומה, על ההפצצות ועל זוועות אחר המלחמה. גם בהמשך, הנושא כמעט לא הופיע בספרות הגרמנית).

אי אפשר לעצור אותו, את הזמן, ואי אפשר להיאחז בו, אין מקום אחיזה. אפשר למות בו ואפשר להיות כבר מת, אף על פי שאתה עדיין חי, בסביבה שכבר אין בה מִצפּה שיאפשר להשקיף עליה מלמעלה ולשמור עליה, מִצפּה שאיש לא צפה. אבל הוא בא. גם מה שאיש לא צפה יבוא לבטח. לזמן לא אכפת. אבל אצל דאגרמן הזמן מתקיים בדיוק כשהוא מתקיים, כשהוא הווה, כשהוא כל כולו הוא, הוא בשלו, ואין אדם יכול לבחור היכן יהיה כשיחול הזמן, כשיבוא זמנו של הזמן, כמו שאומרים על הגוססים שבא זמנם, והוא לבטח לא יהיה זמן ארוך. אז, אבל רק אז, הוא ייעצר. הזמן מביא מילים או מביא אֵלֶם. "סערה קשה מעל המבורג", אני קוראת היום בטלטקסט, וכיום פירושו של דבר שהחגיגה ליום הולדתו של הנמל כמעט נפלה למי האֶלבֶּה כמו צנחן שבאמת נפל לשם. אבל אני כבר לא מסוגלת לקרוא את המילה "סערה" בתמימות כזאת מיום שקראתי בתיאורו של דאגרמן את תוצאותיה של סערת ההפצצות שפרצה מעל העיר הגרמנית ההיא שנפגעה קשה מכול, ועל האנשים החיים בה בעיי החורבות, בחוֹרים הפעורים ובגלי הפסולת. אבל אינני יכולה לומר מה כתוב כאן, וזה מפני שהמחבר כבר אמר זאת, והדברים לעולם לא ייאמרו כך שוב. הם כתובים בדיוק כפי שהם. הם לא דברי סיכום, כי אי אפשר לסכם את הזמן. אי אפשר לחסום את דלתך בפניו בכיסא, כשהוא לא לטעמך. זה לא הולך. הזמן ממשיך. הוא גם לא מביא איתו שרידים מהעבר, הוא משאיר כל דבר במקומו. אין לו ברירה. אבל בגרמניה שאחרי המלחמה, בני האדם גוררים את עברם מאחוריהם כמו שיירי שליה; ואילו הם היו אכילים, השיירים האלה, בני האדם היו גם טורפים אותם, אבל אי אפשר, כי הם חלק מהם, השיירים, קרעי הבשר שהם היו שמחים לאכול אבל אינם יכולים, כי הם מגופם שלהם. הם נקרעו מתוך גופם שלהם. אבל סטיג דאגרמן לא כותב דברים מצוצים מן האצבע, כמו שמכנים דברים מומצאים. הוא לא לוקח אותם מגופו שלו. יש שם די גופים אחרים, אבל כבר אין בהם הרבה דם.

הזמן הוא דבר שאפשר לגנוז אי־שם רק כשהוא נייר כתוב. וכל הכתוב העוסק בעבר מורה בו בזמן על לפני כן כלשהו, על קודם לכן, וכך הדוח על אחרי המלחמה בגרמניה מורה על עבר שגם בו בתורו הועלה משהו על הכתב, בידי אחרים. הזמן תלוי בכתוב, לא מפני שכך ביכולתו להישאר בחיים — זה לא אפשרי, גם אי אפשר שיהיה אפשרי, שהרי הזמן עצמו ממשיך תמיד להתקדם — אלא מפני שרק באמצעות הכתוב הוא יכול להבין את עצמו. חוץ מזה, כך יש לו משהו שהוא יכול לקרוא את עצמו בו, כמו טכנאי חשמל או גז שקורא מונה. אבל לא, הזמן בכלל לא רוצה להבין את עצמו, זה רצון שלנו. אנחנו תלויים בדיווח המְסַפֵּר הזה, וכמובן גם בְּעבר, כי אחרת נגורש ממקומנו הבטוח בהווה. ורק כך מתאפשר לנו להקצות לעצמנו את מקומנו בהווה, שהרי אחרת לא נמצא אותו לעולם! (אלא אם נרצה שיעשו זאת זרים או אנו עצמנו, שאז ניעשה זרים לעצמנו). היום דאגרמן מספר על העבר, לא, הוא מספר מן העבר, לא, לא נכון, דבריו הם ההפך מסיפור, והמתואר בהם הוא גם ההפך מעבר, כלומר הווה. הם היו הווה בשעתם, וזה ההפך מסיפור. הכותב פשוט מדבר על משהו, וכדי לגשת אל הדברים האלה שהוא מדבר עליהם הוא מפעיל בינה משלו, אפשר היה לומר שהוא משליך אותה כמו צל שאדם מתקדם לתוכו, אף על פי שבעצם הוא היה אמור להיות מאחוריו. לכל דבר ולכל אדם יש הבנה אישית כשאנו מביטים בדור האבוד הזה של הגרמנים, ולמעשה יש יותר מאחד, כפי שדאגרמן מוכיח, יותר מדור אבוד אחד, ולכל אחד מהם (ולכל פרט בהם) הבנה משלו. יש פיסת הבנה אישית לילד בעל הלחיים השמנמנות, שיכול שוב לאכול פרוסת לחם מרוחה בשומן אווז (אביו היה תובע בבית משפט נאצי, ועלה בידו לקנות לעצמו חווה יפה, שעכשיו הוא מנהל. אין ספק, זאת דרך לאכול לשובע), ואחר כך גם לגוועים ברעב בקרון המשא המושבת, שאינו מורשה להיכנס לעיר, פשוט כי אסור, כמו כל כך הרבה דברים, או לגיהינום ברכבת אחרת, שעולה על גדותיה עד כדי כך שישנם כאלה שיכולים רק לעמוד על רגל אחת, והבוץ מתפוחי האדמה הממלאים את רשתות המזוודות נושר על הראשים.

דאגרמן הוא מעיין — לא מעיין שוצף אלא מעיין שפשוט זורם כי אינו יכול אחרת. אחת היא מה נעשה במים, הוא נמצא עכשיו שם. הוא ישנו. בין שנסתכל לתוכו ובין שלא. בין שניטהר בו ובין שלא. העובדה שהמעיין הזה קיים אינה הסיבה לכך שאנחנו מתוודעים למשהו ואז יודעים אותו; היא הסיבה לכך שהתקיים מה שכתוב שם, לא על המים, אחרת הוא היה נעלם מזמן, אלא על נייר, הנייר הסבלני כביכול (אני הכרתי אותו רק בדמותו הסבלנית, המחשב חסר הסבלנות יופיע רק אחר כך), כן, הדברים הכתובים האלה אינם מבוססים על המעיין, הם־הם המעיין, והוא קיים רק מפני שהיה משהו כמו העדות הזאת, שנכתבה בידי אדם שהיה שם בעצמו ולכן מראה ונושא (כמו הקרקע את המים) ומעיד. העבר מקבל עדות בדמות הווה של צופה כמו דאגרמן, שראה וכתב את הדברים, וכך הקורא מושם במעמד חדש, זה של הצופה בעֵד שהספיק לחוות ולראות במו עיניו דבר שהיה. זהו מעיין בלתי ניתן לחלוקה, כלומר אי אפשר לחלק אותו לעיקר ולטפל ואז לקחת את מה שעשוי לשמש אותנו, אלא העיקר עושה את הטפל לעיקר, כי גם הטפל ישנו ורוצה להצטרף לשיחה — האנשים שהיו נאצים מטעמי קריירה, המלשינים היומיומיים הקטנים בבלוק הדירות, המואשם בפשע הלא חמור שהיתה לו ילדות קשה ולא קיבל הזדמנויות בחיים (אבל בזמן ההוא, שהוא כאן עבר קרוב, הוא ראה הזדמנות, הזדמנות חד־פעמית באמת!) — בתיאורו של דאגרמן, שרואה את כל מה שיש לראות, אבל גם את מה שאין רואים הוא מביא איתו, כי אין שום דבר טפל, שום דבר אינו טפל מכדי לייצר את העיקר, כי הטפל מעיד על העיקר. לולא היה כותב־מתאר כמו דאגרמן, אולי אפילו לא היינו יודעים שיש בכלל עולם ומשהו בתוכו, כי לא היינו יכולים להבין אותו. ומי שאינו מבין את העולם גם לא מבין מה קיים ומהו בכלל קיום. בדרך כלל הוא ממילא לא שווה הרבה. שק תפוחי אדמה, פרוסת לחם — יכולים להיות שווים יותר מקיום. בלי אותיות על דף מודפס כמו זה שנמסר לידינו כאן, באין הוכחות זה אשר לזה, היינו מגרשים את עצמנו מן העולם. לא היינו יודעים אנהּ, כי לא היו לנו מורי דרך והיינו מורים לעצמנו את דרכנו.

סתיו גרמני

בסתיו 1946 נשרו עלי הסתיו הגרמניים בפעם השלישית מאז נאומו המפורסם של צ'רצ'יל על השלֶכת הקרֵבה. זה היה סתיו עצוב, גשום וקר, סתיו של משברי רעב בחבל הרוּהר ורעב בלי משברים בשאר רחבי הרייך השלישי לשעבר. במשך הסתיו כולו הגיעו לאזורים המערביים רכבות ובהן פליטים מהמזרח. אנשים לבושי בלויים, רעבים ולא־רצויים הצטופפו בבונקרים אפלים ומצחינים בתחנות הרכבת או בבונקרים ענקיים וחסרי חלונות שנראים כמו גָזוֹמֶטרים — מכלי גז גדולים, שצורתם מרובעת והם מתנוססים בערים הגרמניות החרֵבות כמו אנדרטאות אדירות לתבוסה. אנשים אלו, שלמראית עין היו חסרי כל חשיבות, הטביעו — למרות שתיקתם וכניעותם הפסיבית — את חותמם המריר והקודר על הסתיו הגרמני הזה. הם נעשו בעלי משמעות בדיוק משום שבאו והמשיכו לבוא בלי הרף, ועל שום המספרים שבהם הגיעו. אולי הם נעשו בעלי משמעות לא למרות שתיקתם אלא בגללה, שכן שום אמירה אינה טעונה ומאיימת כל כך כמו זו שאינה נאמרת. נוכחותם של האנשים עוררה סלידה כשם שהתקבלה בברכה, סלידה משום שהגיעו ולא הביאו עמם אלא את רעבם וצימאונם, ומבורכת משום שהיא הזינה את החשדות שרצו לטפח, את חוסר האמון שרצו לרחוש, את הייאוש שרצו להתמלא בו.
ומי מאלה שחוו על בשרם את הסתיו הגרמני הזה יוכל לומר שחוסר האמון לא היה מוצדק או שלא היתה סיבה לייאוש? אפשר בהחלט לומר שזרם הפליטים הבלתי פוסק שהציף את השפלה הגרמנית מאזורי הנִידֶר־רַיין והנידֶר־אֶלבֶּה ועד לרמות סחופות הרוח סביב מינכן הוא אחד האירועים הפוליטיים הפנימיים החשובים בארץ זו, נטולת מדיניות הפנים. עוד אירוע פוליטי פנימי בעל חשיבות זהה פחות או יותר היה הגשם שהציף את המרתפים המאוכלסים של חבל הרוהר והגיע לעומק של כשישים סנטימטרים.
(את מתעוררת, אם ישנת בכלל, קופאת מקור במיטה ללא שמיכות ומבוֹססת במים קרים עד מעל לקרסוליים, ניגשת לתנור ומנסה להבעיר אש בכמה ענפים רטובים מעץ שהופצץ. במקום כלשהו במים, מאחורייך, ילדים משתעלים שיעול שחפתי, כמו של אנשים מבוגרים. אם תצליחי להבעיר לבסוף אש בתנור הזה, שחילצת תוך סיכון חייך מחורבה מטה לנפול, שכּן בעלי התנור טמונים זה שנתיים כמה מטרים תחתיו, ימלא העשן את המרתף, ושיעולם של אלה שכבר משתעלים יחמיר. על התנור עומד סיר מים — מים לא חסר — ואת מתכופפת אל הרצפה המוצפת ואוספת כמה תפוחי אדמה מהקרקעית הבלתי נראית של רצפת המרתף. את עומדת במים קרים המגיעים עד מעל לקרסולייך, מכניסה את תפוחי האדמה לסיר ומחכה שעם הזמן יהיו אכילים, אף כי היו קפואים עוד לפני שעלה בידך להשיגם.
 
רופאים המספרים למראיינים זרים על הרגלי האכילה של המשפחות הללו אומרים שמה שהן מבשלות בסירים האלה בלתי ניתן לתיאור. למעשה התבשיל אינו בלתי ניתן לתיאור, ממש כפי שכל אורח חייהם אינו בלתי ניתן לתיאור. הבשר שמקורו לא ידוע ושאותו הם מצליחים להשיג איכשהו או הירקות המטונפים שהם מוצאים אלוהים־יודע־איפה אינם בלתי ניתנים לתיאור, הם מעוררים סלידה עמוקה, אבל הסלידה אינה בלתי ניתנת לתיאור, היא פשוט מעוררת סלידה. באותו אופן אפשר להגיב להסתייגות שלפיה סבלם של הילדים בבריכות המרתפים האלה הוא בלתי ניתן לתיאור. אם רוצים אפשר לתאר זאת באופן קולע, למשל כך: זו העומדת במים ליד התנור פשוט נוטשת את הסיר המבעבע לגורלו וניגשת למיטה שבה שוכבים שלושת הילדים המשתעלים ומצווה עליהם לקום ולצאת מיד לבית הספר. המרתף אפוף עשן, שוררים בו קור ורעב, והילדים שישנו בבגדיהם יוצאים למים המגיעים כמעט עד לחלק העליון של נעליהם הבלויות, מדשדשים במסדרון המרתף החשוך שבו אנשים ישנים, עולים בגרם המדרגות החשוך שגם עליו ישנים אנשים, ויוצאים אל הסתיו הגרמני הצונן והרטוב. הלימודים יתחילו רק בעוד שעתיים, והמורים מספרים למבקרים זרים על אכזריותם של ההורים הזורקים את ילדיהם לרחוב. אבל במקרה הזה אפשר להתווכח עם אותם ההורים על משמעות המושג רחמנות. על פי תפיסת העולם הנאצית רחמנותו של המוציא להורג טמונה במהירות המהלומה, או שמא בדייקנותה. רחמנותם של ההורים הללו טמונה בגירוש ילדיהם מהמים שבתוך הבית אל הגשם בחוץ, מאוויר המרתפים הלח לרחוב הסגרירי.
והילדים כמובן אינם הולכים לבית הספר, הן משום שבית הספר אינו פתוח הן משום ש"ללכת לבית הספר" הוא רק ביטוי בלשון נקייה, מסוג הביטויים שמצוקה יוצרת בלי סוף עבור אלה הנאלצים לדבר בשפת המצוקה. הילדים יוצאים לגנוב או לנסות למצוא דבר מה אכיל באמצעות טכניקת הגנֵבה או בשיטה תמימה יותר, אם יש כזו. אפשר לתאר את שיטוטי הבוקר "הבלתי ניתנים לתיאור" של שלושת הילדים האלה עד לשעה שבה הלימודים באמת מתחילים, ולאחר מכן להוסיף שורה של תמונות "בלתי ניתנות לתיאור" מפעילותם של הילדים בכיתת הלימוד, שבה החלונות נאטמו בלוחות צפחה כדי למנוע מהקור לחדור פנימה, אך בד בבד הם חוסמים את האור ומחייבים להשאיר את המנורה דולקת כל היום, אבל הנורה בה חלשה כל כך שרק בקושי רב אפשר לקרוא את הטקסט שיש להעתיק, ועוד שורה על הנוף מחצר בית הספר, המוקפת משלושת צדדיה בעיי חורבות מהסוג הבין־לאומי הנפוץ, חורבות שגובהן כשלושה מטרים והן משמשות גם כבית השימוש של בית הספר.
בה בעת ראוי לתאר כיצד אלה שנשארו שקועים במים בביתם מעבירים את יומם "הבלתי ניתן לתיאור" או את הרגשות "הבלתי ניתנים לתיאור" הממלאים את אִמם של שלושת הילדים הרעבים כשהם שואלים אותה מדוע היא לא מצטבעת כמו דודה שוּלצֶה ואחר כך מקבלת שוקולד וקופסאות שימורים וסיגריות מחייל של בעלות הברית. והכֵּנות והניוון המוסרי במרתף מוצף המים הזה גם הם "בלתי ניתנים לתיאור", עד כדי כך שהאֵם עונה שאין אפילו חייל אחד בצבא השחרור שיהיה רחמן דיו ויסתפק בגוף מלוכלך ונפול שזִקנה קפצה עליו, כשהעיר כולה מלאה בגופיהן של נשים צעירות, חזקות ונקיות יותר).
 
אין ספק, אותו מרתף סתווי היה אירוע פוליטי פנימי בעל חשיבות עליונה. עוד אירוע בעל חשיבות דומה הוא העשב, השיחים והטחב שהוריקו על עיי החורבות בדיסלדורף ובהמבורג, למשל (זו השנה השלישית ברציפות שהֶר שוּמאן חולף על פני הריסות הרובע השכן בדרכו למקום עבודתו בבנק, ומדי יום הוא מתווכח עם אשתו ועם חבריו לעבודה אם כל הירק הזה הוא בגדר התקדמות או הידרדרות). פניהם הלבנות של אנשים החיים בבונקרים זו השנה הרביעית, וכשהם עולים מהאדמה ויוצאים לאור לשאוף מעט אוויר, הם דומים דמיון מדהים לדגים, ופניהן האדומות להחריד של נערות מסוימות, אשר כמה פעמים בחודש מתוגמלות בעוגיות שוקולד, בחפיסת צ'סטרפילד, בעטים נובעים או בסבונים — אלה הן שתי עובדות נוספות, עובדות שאפשר לקבוע בנקל שאף הן הותירו את חותמן על החורף, על האביב ועל הסתיו הקודמים בגרמניה, אם כי במידה פחותה, שכן המצב הלך והחמיר בעקבות זרם הפליטים הבלתי פוסק מהמזרח.
כמובן, תמיד עצוב להגיש דין וחשבון, במיוחד כשמונים דברים עצובים, אבל במקרים מסוימים זוהי פעולה חיונית. מי שירהיב עוז ויעיר את הערותיו על אווירת המרירות כלפי בעלות הברית, מעורבת בסלידה עצמית, באפתיה, בנטייה האנושית להשוואות לרעת המצב בהווה — אווירה שללא כל ספק הכתה במבקרים בסתיו העצוב הזה — חייב לראות כל הזמן לנגד עיניו שורה שלמה של התרחשויות קונקרטיות ומצבים ממשיים. חשוב לזכור שההתבטאויות המעידות על מורת רוח ואפילו על חוסר אמון כלפי הרצון הטוב שהפגינו הדמוקרטיות המנצחות לא נאמרו בחלל ריק מאוויר או על במת תיאטרון בעל רפרטואר אידיאולוגי, אלא במרתפים המוחשיים לגמרי באֵסֶן, בהמבורג או בפרנקפורט אם מיין. כי בתמונה הסתווית של המשפחה במרתף המוצף מופיע גם עיתונאי העומד על קרשים שהונחו על המים, מתאמץ לשמור על שיווי משקל ומראיין את בני המשפחה על דעתם בנוגע לחידוש הדמוקרטיה הגרמנית, שואל על תקוותיהם ועל אשליותיהם — ובראש ובראשונה: שואל אם למשפחה הזאת היה טוב יותר תחת שלטון היטלר. לנוכח התשובה שהאורח מקבל, הוא קד בזעם, ובתחושת גועל ובוז הוא נסוג ויוצא מהחדר המצחין, מתיישב ברכב השכור שלו, מכונית אנגלית או ג'יפ אמריקני, וחצי שעה אחר כך, על כוסית משקה חריף או כוס נדיבה של בירה גרמנית אמיתית בבר במלון העיתונאים, הוא מנסח מאמר שכותרתו "הנאציזם חי וקיים בגרמניה".
 
האופן שבו העיתונאי הזה ועיתונאים רבים אחרים וכן מבקרים זרים הציגו לעולם את הלך הרוח בגרמניה זו של הסתיו השלישי ובכך תרמו לעיצוב דעת הקהל העולמית על העם הגרמני, הוא במובנים מסוימים נכון, כמובן. שאלו גרמנים־של־מרתפים אם היה להם טוב יותר בימי היטלר, והגרמנים הללו השיבו: כן. תשאלו אדם טובע אם היה לו טוב יותר כשעמד על המזח, והטובע יאמר: כן. תשאלו אדם גווע ברעב הנאלץ להתקיים על שתי פרוסות לחם ביום אם היה לו טוב יותר כשגווע ברעב והתקיים על חמש פרוסות, וגם הוא ללא ספק יענה את אותה התשובה. כל ניתוח של עמדתו האידאולוגית של העם הגרמני בסתיו הקשה הזה, שאת גבולות הזמן שלו יש כמובן להרחיב כדי שיכללו גם את ההווה, שכן צורות המצוקה והאומללות הקיצוניות שאפיינו אותו עדיין רלוונטיות — ניתוח כזה יהיה שגוי לחלוטין אם לא יצליח בה בעת לצרוב בתודעה תמונה משכנעת של הסביבה ושל אורח החיים של האנשים שאת עמדתם מנתחים, ומוקיעים. בשם האובייקטיביוּת, עיתונאי צרפתי מוכר ומוכשר שכוונותיו טובות, ביקש ממני לקרוא עיתונים גרמניים במקום להביט בבתים גרמניים או להריח סירי בישול גרמניים. האם גישה זו אינה בעלת השפעה מכרעת על דעת הקהל העולמית, גישה שבעטייה המו"ל היהודי מלונדון, מר גוֹלַנץ, חש לאחר מסעו בגרמניה בסתיו 1946 כי "ערכי המערב בסכנה", ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק בין שלא.
אכן שומעים את הקולות האומרים שהיה טוב יותר קודם, אבל העיתונאים מנתקים אותם מהמצב שבו שרויים בעלי הקולות ומקשיבים להם כפי שמקשיבים לקול מעל גלי האתר. הם קוראים לזה אובייקטיביות, משום שאין להם די דמיון לתאר את המצב הזה, ויתרה מזו, מטעמי הגינות מוסרית הם אף שוללים דמיון כזה, משום שהוא פונה לרגשי חמלה לא רציונליים. הם מנתחים; למעשה, ניתוח עמדותיהם הפוליטיות של הרעבים בלי לנתח את הרעב עצמו הוא בגדר סחיטה.
על מעשי האכזריות בעבר, אלה שנעשו בידי גרמנים בגרמניה ומחוצה לה, לא יכולה להיות אלא דעה אחת, שכן באשר לאכזריות בכלל, בכל דרך שבה היא באה לידי ביטוי וכל מי שאחראי לה, לא יכולה להיות אלא דעה אחת. עניין אחר הוא אם נכון להתייחס לסבל הגרמני, שבין השאר מתואר גם בספר זה, כמוצדק, שהרי הוא ללא ספק תוצאה של מלחמת כיבוש גרמנית שנכשלה, ואף לתהות אם יחס כזה הוא בעצמו גילוי של אכזריות. אפילו מנקודת מבט משפטית התייחסות כזאת היא שגויה במידה רבה, משום שהמצוקה הגרמנית היא קולקטיבית, בה בשעה שגילויי האכזריות הגרמנית, למרות הכול, אינם כאלה. מעבר לכך, רעב וקור אינם כלולים בסעיפי חוק העונשין של מערכת הצדק המשפטי מאותה סיבה שעינויים והתעללות אינם כלולים בהם, ושיפוט מוסרי הגוזר על אנשים קיום לא אנושי, כלומר קיום המפחית מערכם האנושי של הנאשמים ומכבודם במקום להעלותו — והרי זו אמורה להיות מטרתה של מערכת הצדק — הוא שיפוט השומט את הקרקע מתחת לזכות הקיום שלו.
 
עצם עקרון האשמה והעונש היה עשוי להיות מוצדק ולו רק למראית עין, אילו השופטים עצמם היו דבקים בעיקרון העומד בניגוד מוחלט לזה שהוביל לכך שמרבית הגרמנים נאלצו לחוות את הסתיו הזה כגיהינום קר וגשום של חורבות. אך אין זה המקרה: ההאשמה הקולקטיבית נגד העם הגרמני עוסקת למעשה בציות הגובל בחוסר היגיון מוחלט, ציות גם במקרים שבהם רק סרבנות היתה התגובה האנושית המוצדקת. אבל בסופו של דבר, אותו ציות הוא המאפיין את יחסו של הפרט לשלטונות ארצו בכל מדינות העולם. אפילו במשטרים סמכותניים מתונים למדי לא ניתן להימנע ממצבים שבהם חובת הציות של האזרח כלפי המדינה לא עולה בקנה אחד עם חובתו לאהוב או לכבד את הזולת (נציג ההוצאה לפועל המשליך את רהיטיה של משפחה לרחוב, הקצין שמניח לחייל הכפוף לו למות בקרב שאינו נוגע לו). בסופו של דבר, ההכרה העקרונית בכפיית ציות היא המהותית. ברגע שמודים בכך מתברר עד מהרה כי לרשות המדינה התובעת ציות עומדים האמצעים לכפות ציות גם בקרב הסרבנים העיקשים ביותר. הציות למדינה אינו ניתן לפירוק.
לפיכך, אם תגובתו של העיתונאי שנסוג מהמרתף המוצף בחבל הרוהר מותנית בעקרונות מוסריים מודעים, הוא נתפס כאדם לא מוסרי, אדם צבוע. הוא עצמו חושב שהוא ריאליסט, אבל איש אינו פחות ריאליסט ממנו. הוא שמע במו אוזניו את המשפחה הרעבה מתוודה שהיה לה טוב יותר בימי היטלר. אחרי ששמע את אותו הווידוי מפי משפחות רבות אחרות במרתפים או בחדרי מגורים שהתנאים בהם אולי מעט טובים יותר, הוא מסיק את המסקנה שהעם הגרמני עדיין נגוע בנגיף הנאצי. העדר הריאליזם שלו כאן מתבטא בכך שהוא מתייחס לגרמנים כאל גוש אחיד ומוצק המקרין צינה נאצית, ולא כאוסף של אינדיווידואלים רעבים וקופאים מקור. הוא נסער במיוחד מהתשובה הניתנת לשאלתו המורכבת, משום שבעיניו מחובתם של אנשי המרתף הגרמנים ללמוד את הלקח הפוליטי מהלחות השוררת במרתף, מהשחפת, מהמחסור במזון, בבגדים ובחום. גרעין הלקח הזה צריך להיות שמדיניותו של היטלר ותרומתם לביצועה הן שהוליכו אותם לאבדון, כלומר אל המרתף המוצף הזה. בין שנכון הדבר בין שלא, עצם גישתו של העיתונאי לסוגיה מעידה על העדר ריאליזם והעדר תובנה פסיכולוגית.
עיתונאים כמותו דרשו ממי שזה עתה חוו את הסתיו הגרמני הזה שילמדו מאסונם. לא עלה על דעתם שרָעָב הוא מחנך גרוע ביותר. מי שרעֵב באמת וחש חוסר אונים מוחלט אינו מאשים את עצמו ברעב שלו, אלא את אלה שמהם, לדעתו, היה יכול לצפות לעזרה. הרָעָב גם אינו מעודד חיפוש אחר סיבה ומסובב, מי שרעב בקביעות אינו מסוגל למצוא הקשר כלשהו פרט להקשר המובן מאליו, אשר במקרה זה פירושו שהוא מאשים את אלה שהפילו את המשטר שדאג בעבר למחייתו, ועכשיו הם האחראים לרמת חיים נמוכה מזו שהיה רגיל לה.
זוהי כמובן אינה חשיבה מוסרית במיוחד, אבל אין כל קשר בין רעב למוסר. Erst kommt das Fressen, dann die Moral… ("הלחם — קודם למוסר"). במשך הסתיו עלה על הבימות במקומות רבים בגרמניה המחזה "אופרה בגרוש" והתקבל בהתלהבות, אבל הפעם בהתלהבות שונה: מה שנתפס בעבר כביקורת חברתית נוקבת, מכתב פתוח מנוסח בחריפות מרושעת הפונה לרגש האחריות החברתית, היה לשיר השירים לחוסר אחריות חברתית.
 
המלחמה גם היא מחנך גרוע. מי שניסה לדובב את הגרמני־של־המרתף לספר מהם לקחיו מהמלחמה, לא ישמע ממנו, למרבה הצער, שדווקא היא לימדה אותו לשנוא ולבוז למשטר שפתח בה, פשוט מאוד מפני שסכנת מוות מתמשכת אינה מלמדת את האדם אלא שני דברים: לפחד ולמות.
בסיכומו של דבר, המצב שבו מצא המבקר בגרמניה בסתיו 1946 את העם הגרמני היה כזה שלא הותיר כל אפשרות מוסרית להסיק מסקנות כלשהן באשר לעמדתו האידאולוגית של אותו העם. והרי רעב הוא סוג של אי־כשירות, מצב שאינו רק גופני אלא גם נפשי, המותיר מרווח צר מאוד להרהורים מעמיקים. לכן שמענו דברים רבים שצרמו מאוד לאוזנינו, ולמרות זאת, במצב הנתון לא היתה לנו כל זכות לנבא את העתיד בביטחון עצמי מופרז. אני אישית לא שמעתי דבר דוחה יותר מאמירתו של מנהל בנק בהמבורג, שסבר כי על הנורווגים להיות אסירי תודה על הכיבוש הגרמני, שבזכותו לפחות נסללו עבורם לא מעט כבישים בהרים!
אפתיה וציניות ("...dann kommt die Moral") היו שני מצבים שאפיינו גם את התגובה לשני האירועים הפוליטיים החשובים ביותר: ההוצאות להורג בנירנברג והבחירות החופשיות הראשונות. תושבי המבורג התגודדו בחבורות אפרוריות לפני לוחות המודעות שבישרו על ביצוע גזר דין מוות. איש לא הוציא הגה. הם רק קראו, והמשיכו בדרכם. הם אפילו לא נראו חמורי סבר, רק אדישים. נכון, בבית ספר תיכון לבנות בווּפֶּרטל התייצבו התלמידות בבגדי אבלות ב-15 באוקטובר, בהנובר מישהו כתב בשעות הלילה "פוּי נירנברג" באותיות ענקיות, ולפני כרזה שנתלתה בתחנת הרכבת התחתית ועליה תמונה של עיר מופצצת, אחז איש בזרועי וסינן מבין שיניו: "ואת אלה שעשו את זה לא מעמידים לדין." אך אלה היו רק יוצאים מן הכלל שהבליטו אף יותר את אדישות הכלל. בברלין, שבה שררה דממת מוות, ה-20 באוקטובר, יום הולדתן של הבחירות החופשיות, נראה כמו כל שאר ימי ראשון המתים. לא הורגש ולו שמץ של התלהבות או של שמחה בקרב הבוחרים שנהרו לקלפיות בדממת מוות.
 
במשך הסתיו כולו נערכו בחירות בכמה מחוזות בגרמניה. ההשתתפות בבחירות היתה אולי ערנית באופן מפתיע, אבל הפעילות הפוליטית היתה מוגבלת לתהליך הבחירה עצמו. והמצב היה כזה, שאת המסקנות באשר לתוצאות הבחירות היה צריך להסיק בזהירות מרבית. ניצחון סוציאל־דמוקרטי ומפלה קומוניסטית — שתי עובדות ברורות, אבל לא חד־משמעיות כלל, כפי שהן עשויות להיות בחברה המתפקדת בצורה נורמלית. תעמולת הבחירות הסוציאל־דמוקרטית שמה דגש על שאלות של מדיניות חוץ, כלומר על רוסיה, ואילו התעמולה הקומוניסטית עסקה בעיקר בבעיות פנים, כלומר בלחם. מאחר שהתנאים במרתפים היו כפי שהיו, תהיה זו טעות לומר שתוצאות הבחירות העידו על אינסטינקט דמוקרטי אצל העם הגרמני, אבל נכון לומר שהפחד ללא ספק היה חזק מהרעב.
כשם שיהיה זה שגוי להסיק מסקנות כלליות על אחיזתה של האידיאולוגיה הנאצית בקרב הגרמנים על סמך הערות מרירות שנזרקו לחלל האוויר במרתפים גרמניים, תהיה זו טעות גדולה לא פחות להזכיר את המילה דמוקרטיה בהקשר של אחוזי ההצבעה בסתיו הגרמני. מי שחי על סף הרעב לא נאבק בראש ובראשונה למען דמוקרטיה אלא כדי להתרחק עד כמה שאפשר מסף זה. למעשה, השאלה היא אם הבחירות החופשיות הללו לא נערכו בשלב מוקדם מדי. על כל פנים, כחינוך לדמוקרטיה הן היו חסרות משמעות לחלוטין, שכן הן נוטרלו בידי גורמים רבים כל כך, גורמים חשובים ושליליים, במישור מדיניות החוץ: יכולת התמרון המוגבלת של הפוליטיקאים הגרמנים גררה יחס של חוסר אמון בבחירות החופשיות מצד הספקנים, שראו בהן תחבולה טקטית מצד בעלות הברית, תחבולה שמטרתה להסיח את הדעת ממורת הרוח כלפי מדיניות האספקה של בעלות הברית כלפי השלטונות הגרמניים. כליא ברק ותו לא. התנאים לקיום דמוקרטיה לא היו כרוכים בדמוקרטיה כי אם במצב אספקה משופר, בקיום שיש בו תקווה. כל מה שהפך את הקיום הזה למייאש יותר: קיצוב במצרכים לעומת השפע שממנו נהנו חיילי בעלות הברית, פעולות הפירוק והפינוי הרשלניות, שהותירו חומרי בנייה מוחרמים אשר החלידו והתפוררו בגשמי הסתיו, הנוהל שלפיו חמש משפחות גרמניות נאלצו להישאר ללא קורת גג כדי לפנות מקום למשפחה מבעלות הברית, ובראש ובראשונה השיטה שביקשה לבער את המיליטריזם באמצעות שלטון צבאי, הניסיון לעורר בוז למדים הגרמניים במדינה המוצפת במדי בעלות הברית — כל אלה תרמו גם הם להפיכתה של הקרקע לצמיחה של דמוקרטיה לעקרה במקום לפורה, אף כי האפשרות השנייה היתה אמורה להיות העדיפות המובנת מאליה.
במילים אחרות, העיתונאי שנסוג מתוך המרתף הסתווי היה צריך להיות פחות יהיר, להפגין ענווה לנוכח הסבל, גם אם הסבל מוצדק, שכן משא הסבל המוצדק כבד בדיוק כמו זה הלא מוצדק, גם אותו מרגישים בבטן, בחזה ובכפות הרגליים, ואת שלושת הכאבים המוחשיים הללו אסור לשכוח ברוח המרירוּת הצורבת שנשבה באותו סתיו גרמני גשום של אחרי המלחמה.