סיפורים פילוסופיים

סולון בלידיה
 

סולון היה במיטב שנותיו ובשיא עשייתו כאשר החליט לעזוב את אתונה. חוקיו היו חרוטים על גבי לוחות עץ מסתובבים שהוצבו בחוצות העיר, אך אזרחי העיר נרתעו מן החידוש שבהם. מדי יום ביומו הגיעו אנשים בני כל המעמדות והתבוננו בפליאה או בהסתייגות בחוקיו של סולון. חברו היפּוֹניקוֹס הסב את תשומת לבו לדבר:

״כמו שאתה רואה, החוקים שלך מסבים מורת רוח לכל משלמי המסים״.

״כי הם חדשים, היפּוֹניקוֹס. החוקים שלי עדיין אינם טובים, אבל הם גם לא רעים. חוקים חדשים הם כמו יין. אחרי שנוצרו עליהם להתיישן״.

״סולון יקירי, אתה לא ניסית לשאת חן בעיני אף אחד. אינני מתפלא שבעלי הרכוש, הפֶּנטָקוֹסְיוֹמֶדִימְנִיי, הפרשים, הם ההיפֶּאיס, ואפילו האיכרים האמידים, הזֶאוגִיטָאי, יצאו נגדך, שכן אתה הוא ידידו של המעמד הרביעי, שאליו אינך משתייך. אך גם התֵטֶס רוטנים בלבם, ואלמלא היו מעריצים אותך בעיניים עצומות בגלל שמיטת החובות וההקלות במס, היו גם הם קמים עליך״.

״חוקים, ידידי היפּוֹניקוֹס, אינם יכולים לשאת חן בעיני כולם. האיש המבקש לרַצות מישהו באמצעות החוק אינו אלא אוויל או חולם בהקיץ, אם לא נבל. החוק יכול להתבסס רק על אי שביעות־רצונם של כלל האנשים״.

״טירן לא היה חושב אחרת״.

״אבל הוא לא היה אומר זאת, היפּוֹניקוֹס ידידי. כוונתם הנסתרת של החוקים שחוקקתי הייתה לייצר אי־שביעות־רצון נסבלת, והיא התממשה. עכשיו לא נותר לי אלא לדאוג לשימורה, שכן רק אני יכול לעשות זאת״.

״אתה רוצה להיות למלך, סולון?״

״לא ולא! אם אתה אומר זאת, משמע שאינך מיטיב להכירני. ובכל זאת אתה ידידי! אמנם למען אטיקה הייתי מסוגל להקריב קורבן זה, ולעלות באקרופוליס על כיסאו של אבי זקני קוֹדרוֹס. היש מישהו מבין היוּפָּטְרִידִים שהיה מתנגד לכך? אך לשם מה עלי לחזור על ההרפתקה של קִילוֹן? ברגע שהייתי הופך ל’קילון’, הסדרים שהנהגתי היו נראים כאילו הגיתי אותם רק לטובתי האישית. הדמגוגים היו מנצלים את אי־שביעות הרצון, שהיא האוצר הנסתר של חוקַי. כבר עתה כוחי מפחיד אותי, שכן הוא מסַכֵּן את החוק שחקקתי. מדי יום ביומו באים אלי אנשים מאזורי החוף, או מן ההרים, ושואלים אותי אולי אפשר לרופף מעט את הצווים שציוויתי, או להקל את העול. אני הנני האָרכוֹן הראשון, הכול־יכול, הרשאי לעשות ככל העולה על רוחי. אך האם בדומה לפֶּנֶלוֹפֵּה עלי לפרום מדי לילה את מה שארגתי במשך היום? ויש אחרים, בעיקר מקרב בעלי המלאכה הזעירים, המבקשים לדעת את המניעים להחלטותַי. הניסיון להסביר לכל אחד ואחד את טובת המדינה היה מתגלה כברכה לבטלה, ואף עלול היה להזיק. בחוקים שחוקקתי יש קשיים ומכשולים, ולעתים אני מצר על האנשים שאני חייב להכאיב להם. נוח היה לי להתפטר ממשרת הארכון, אבל בכל עת צרה או מצוקה היו מבקשים ממני לשוב, כי אני האיש היחיד באטיקה שבו הם נותנים אמון. ואז היה מגיע היום שבו — מתוך רחמים או כדי לשמר את אהדת העם — הייתי מנקב את הלוחות שלי. אני אדם ככל האדם, היפּוֹניקוֹס, ואינני מתעלם מחולשותיי״.

״זה כמובן מצב ביש״, אמר היפוקינוס ושקע במחשבות. ״ומה בדעתך לעשות? אני רואה בעיניך שהגעת לכלל החלטה״.

״הרהרתי במוות. אילו הייתי שותה עד תום את קובעת כוס התרעלה, היה הדבר נחשב למעשה גדול לא פחות מקורבנו של קוֹדרוֹס. איש לא היה אוזר כוח לשַנּוֹת את הלוחות שלי. אבל אתונה עוד תזדקק לי. יש להניח שאחרי מותי היו ליקוּרגוֹס ומילתִיאַדֶס, בנו של קיפּסֶלוֹס שליט כרתים, וכן מֶגָקלֶס ופּייזִיסטרָטוֹס קרוביי, קורעים את המדינה לגזרים. בפּייזיסטרָטוֹס, הנשען על חברי מפלגתו, יריביו הדיאַקְרים הזועפים, אני רואה את המסוכן מכולם, שכן הוא נוח לבריות וחביב על הכול. לכן אני מבקש לשמור על הקשר עם העם, גם אם אחליט לפרוש. אני מתכנן לצאת למסע ארוך, לקחת לעצמי חופשה מן האזרחים. עד שאחזור יהיו החוקים שלי לבשׂר מבשרם ודם מדמם. בהעדרי לא יעז איש לשנות את החוקים מפחד נקמתי לכשאחזור. סולון הנמצא במרחקים מסוכן יותר מזה שאותו הם רואים מדי יום ביומו. כך אצליח לגונן על הלוחות שלי מפני מפלגות וטירנים ומפני נחת זרועם״.

וכך אמנם עשה סולון. עשר שנים ביקש להימצא הרחק ממולדתו. לאזרחי אתונה הסביר שכבר מילא את חובותיו כארכון, ועכשיו עליו לעשות לביתו — שכן הוא אינו רוצה ליהנות מן היתרונות שמקנה לו המדינה. סוחר היה בעבר ועיסוק אחר לא ביקש לעצמו.

פרישתו של סולון העכירה את רוחם של האתונאים, ואי־שביעות רצונם הפכה להכרת תודה ולסערת רגשות בהיזכרם במחוקק. סולון יצא לשיט בים שעינו כעין היין. הוא שלח מבט אוהב לעבר חופי אטיקה, שהחווירו עם עלות השחר, קִדמו את פני השקיעה ואז התפוגגו ונעלמו. מחזהו נפלטו אנחות־שבר ודמעות נקוו בעיניו. בשעה זו הייתה לו השירה למקור נחמה, וכאשר שטה הספינה לאורך האיים הקיקלדיים העוטים הילה ורדרדה, חלפה על פני אָנדרוֹס, טינוֹס, נֶקסוֹס ולאחר מכן גם על פני רודוס, ועשתה את דרכה אל הים הקַרפָּטי, חיבר סולון הֶקסָמֶטרים שפוגגו את התוּגה מנשמתו. כמו בצעירותו שב והיה לסוחר ומשורר.

מצרים הייתה התחנה הראשונה שבה האריך את שהותו. כאן היו פְּסֶנוֹפִיס מהֶליוֹפּוֹליס (היא אוֹן) וסוֹנכיס מסָאִיס (היא סוֹא) רעיו לשעות של הגות ומחשבה. לאנשי הדת, החכמים והמלומדים חב סולון את התוודעותו לאי אטלנטיס, שזהר בימים מופלאים מאחורי עמודי הֶרָקלֶס ונעלם מעל פני המים בשל יופיו הפלאי. לאחר ששבע ורווה עד תום את חוכמת מצרים, שב סולון ויצא לדרכו. בקפריסין היה אורחו הקרוא של השליט, שלוֹ גמל על הכנסת האורחים המלכותית שבה קיבל את פניו. הוא יעץ וסייע למלך בעניין העברת העיר איפאייה, ששכנה על רמה שלא היטיבה עמה, למישור יפהפה — שהרי סולון ידע תמיד לצפות מראש את התמונה הכוללת ולראות לנגד עיניו את טובת האנשים. לכבוד האורח הנאצל מאתונה קרא המלך את העיר על שמו, סוֹלי.

מכאן עשה סולון את דרכו לסָרדִיס, בירתה של לידיה שבאסיה הקטנה, ואל קְרוֹיסוֹס מלכה, העשיר כקורח. כדרכם של אנשים חסרי נימוס ביקש קרויסוס להרשים את סולון באוצרותיו. היווני הביט ברוגע בפאר מנקר־העיניים. הוא לא נשבה בקסמו ולא קרא קריאות התפעלות למראהו, כפי שציפה קרויסוס, והדבר הכאיב לאדון המתרברב. אף־על־פי־כן לא נטר טינה לאורחו, ואפילו נשא וסבל ללא אומר ודברים את הערותיו הפילוסופיות בדבר האושר האמיתי. כאשר טען סולון, שגלה מארצו מרצונו, שאיש אינו יכול להעיד על אושרו טרם מותו, סבר קרויסוס שהוא שוגה. הוא ראה את עצמו כאדם מאושר. לידיה עתירת־ההון הסכיתה ושמעה לו. הפרסים או היוונים לא יכלו לסכן אותו. השלווה שבו עשתה את השׂררה לעונג צרוף, ועל כך נוספו ההנאה והנוחות המשפחתית: בת הייתה לו, אוֹמפָלֵה, שנקראה על שמה של מלכת לידיה האגדית, רבת חן ונאה־למראה בבתוליה. קרויסוס השכיל גם להנעים את חייו ביופי ובטוב טעם. הוא דאג לתענוגות הנפש והרוח, שבלעדיהם משמחים העושר והכוח רק את הבורים וגסי הרוח.

כך אירע שבאותם ימים התארח בסרדיס ממשיל־המשלים איזופוס, ובשעת רצון סח קרויסוס למשורר הנאור שהוא מופתע מקור רוחו של סולון. ״אל תופתע, המלך״, קרא איזופוס, ״כאלה הם החכמים. הארעי אינו מעניין אותם. הם משתעשעים תמיד במחשבות בדבר הנצח, כמו חתלתולים המשחקים בפקעת של צמר״.

זמן רב נשאר סולון בסרדיס, והערכתו של המלך לאורחו, הקשוח מבחוץ ונפשו רכה מבפנים, גדלה מיום ליום. הוא אף סיגל לעצמו הרגל לשאול בעצתו בענייני המדינה. באחד הימים הסבו השלושה למשתה, ראשיהם עטורים זרי ורדים: המלך, הפוליטיקאי מאטיקה וממשיל המשלים. שלא כמנהגו רוקן קרויסוס את גביעו בשתיקה. המחול ונגינת החליל לא פוגגו את העננה שהעכירה את רוחו, בעוד השניים האחרים שקועים במחשבותיהם. לבסוף הבחין איזופוס בהלך רוחו של המלך.

״אני רוצה לומר לכם על מה ולמה עגמה נפשי, ידידיי״, אמר המלך קרויסוס, ובתנועת יד רמז לעבדיו להתרחק. אז המשיך בדבריו: ״היום נדרשתי למשימה הקשה ביותר שנקרתה לי בתקופת שלטוני — לפתע פתאום, הכתה בי כמו מכת גורל. היום התחננתי לפני האלים, בלהט ובדבקות שלא ידעתי מעולם, שיראו לי את דרכי״.

״מה הדבר?״, אמר סולון בשלווה.

״עלם יווני שמוצאו מווֹלִיסוֹס שבכִיוֹס הופיע לפניי וביקש את ידה של בתי״.

״האם זורם בעורקיו דם מלכים?״, שאל איזופוס.

״ייתכן שהוא עולה על כל המלכים גם יחד״, ענה קרויסוס, ״אך אביו אינו אלא בעל מלאכה עני בווליסוס״.

״אינני יורד לסוף דעתך״, אמר סולון.

קרויסוס המשיך בדבריו: ״העלם טוען שהוא מצא דבר מה היכול לסלק מעל פני הארץ אחת ולתמיד את מחסורה ומצוקותיה של האנושות. הוא מבקש להעניק אותו לי, או ליתר דיוק לתושבי לידיה, ולמעשה לכל בני האדם. בתמורה הוא מבקש רק דבר אחד: את אומפלה בתי, שאותה הוא אוהב אהבה ללא מצרים״.

״בחור הניחן בטוב־טעם״, הצטחק איזופוס.

לעומת זאת ביקש סולון לדעת מהו אותו דבר שמצא הצעיר.

„אני מציע שהוא יסביר לכם בעצמו״, קרא קרויסוס וציווה להביא לפניו את העלם.

אוֹיְקוֹסְמוֹס מווֹליסוּס נכנס לחדר, עול־ימים יפה־תואר ואצילי. את הכותונת היוונית לבש בהדרת כבוד. גון פניו, מעין מזיגה של חלב ודם, לחייו הבהיקו, ומעיניו הכחולות נשקפו צחוק וגאווה.

״אויקוסמוס״, פנה אליו המלך ברוך, ״אנשים אלה הם ידידיי. אתה יכול לדבר אליהם ללא מעצור, כמו שדיברת אתי. פרוש לפנינו את תרופת הפלא שלך״.

״היא כאן״, אמר אויקוסמוס בקול חמים שנגע ללבם של השניים, והחזיק בידו שקית.

״מה יש לך שם? זהב?״, שאל איזופוס.

״יותר!״, חייך העלם, ״הרבה יותר מזהב!... קמח!״.

איזופוס המבודח פנה אל סולון: ״מארחנו המלכותי מבקש להנעים את זמננו בקומדיה קלילה״.

״לא״, קרא קרויסוס בקוצר רוח. ״זה עניין שבכובד ראש. כך לפחות טוען העלם. דבר, אויקוסמוס ונשמע מה בפיך״.

״זה קמח״, שב ואמר הצעיר מווליסוס. ״קמח שיצרתי במו ידיי״.

איזופוס המשועשע והמבודח אמר: ״אני מבין: עיבדת חלקת שדה, זרעת וקצרת חיטים וטחנת אותם לקמח בין שתי אבני ריחיים. על תהליך כזה שמעתי לא פעם ולא פעמיים״.

במבט שלֵו התעלם אויקוסמוס מן האיש המצחקק. ״לא עיבדתי חלקת שדה, וגם לא זרעתי וקצרתי חיטים, ולכן גם לא יכולתי לטחון אותם בין אבני הריחיים. הקמח הזה הוא תוצר של פעולה אחרת״.

״ומהי?״, שאל סולון.

״והוא אינו נופל באיכותו מן הטוב שבקמחים״, הוסיף קרויסוס. ״הלחם שאכלנו הבוקר נאפה ממנו.

״טעים להפליא״, אמר איזופוס בהשתאות.

סולון התנפל על הצעיר: ״אל תנסה להתל בנו, בחור! גם אם המלך משועשע לשמע דבריך, כדאי שתכבד אנשים כמונו, ולא תציג בפנינו שטויות והבלים״.

אויקוסמוס ענה במתינות: ״אני יודע. אתה סולון, ואני מעריך ומוקיר אותך. אני נשבע בזאוס אל השמים שהצגתי את הדברים כהווייתם. גיליתי את החומר שממנו אפשר להכין קמח מבלי להשתמש בתבואת השדה.

״אני מכין את הקמח מחומר הנמצא בטבע בכמות בלתי מוגבלת. אני יכול להכין כל כמות שארצה בלי להתאמץ יתר על המידה. בשיטה שלי יכול אדם אחד למלא ביום אחד את מִכסת עבודתם השנתית של אלפי עובדי אדמה״.

״ספר לנו מה הוא אותו חומר״, אמר סולון, ״שאם לא כן אראה בך שקרן נתעב״.

אויקוסמוס השיב: ״סודי הוא כל רכושי. המלך יודע תמורת מה אני מוכן לחשוף אותו. רק תמורה זו אני מבקש ואין בלתה, ולא, אני מעדיף שיקרעו אותי לגזרים. אילו רציתי לזכות ברווח קל, יכולתי להמיר אותו בזהב. אבל מי שהאלים הרעיפו עליו חסד כמו זה שנפל בחלקי רשאי לתת את הטוב מכל רק בתמורה לטוב מכל. ביום שבו יתגשם חלומי, אתן לעולם את הלחם לדורי דורות. לחם בלי זיעת אפיים, לחם שֶיבולים דלים או ניזוקים אינם מאיימים עליו, בשפע ולעולמי עד...״

קרויסוס המזועזע אמר: ״שמענו אותך. צא והמתן עד שאקרא לך בשנית!״

״אם אכן כך הוא הדבר״, אמר איזופוס, ״הוא יכול להתחיל בהספקת קמח לעניים. למה יסבלו חרפת רעב, ולו גם שעה אחת מיותרת? לעת עתה אתה רשאי לשמור על סודך, אויקוסמוס. אם מפעם לב בחזך, ואתה מבקש להיטיב עם אנשים מסוימים שגם להם יש לב, התחל במלאכה ברוחב לב״.

״ברצון״, אמר אויקוסמוס. ״מן המלך אני מבקש שיערוב לכך שאיש לא ינסה לעקוב אחריי, או לחלופין להערים עליי״.

״אויקוסמוס, אני המלך ערב לכך!״

העלם קד קידה והלך.

״מה אתם אומרים, ידידיי?״, שאל קרויסוס כשנותרו לבדם. ״ומה עצתך, סולון?״

״הרוג אותו!״

קרוֹיסוס ואיזופוס הסתכלו באתונאי בבעתה. הוא התבונן בהם בעיניים בוערות.

המלך דיבר ראשון: ״אתה מתכוון: אם הוא הוליך אותי שולל?״

״לא, מלך לידיה! עליך להורגו אם דיבר אמת!״

״סולון, איני מבין אותך״, נאנח איזופוס. ״אתה מבקש שיוציאו להורג את האיש שאין שני לו במעשהו למען המין האנושי?״

״לא הייתי מהסס אף לרגע״, ענה סולון.

״אבל אני!״, קרא קרויסוס. ״אני אמנם כועס על הנער המעז לבקש את ידה של בתי — אבל להרוג אותו? לא עולה על דעתי״.

סולון השיב בכעס ובקור רוח: ״אם כך, אינך ראוי להיות מלך!״

איזופוס נבהל וביקש להרגיע את הרוחות, אך קרויסוס חייך:

״אני יכול לשאת את המילים הקשות שהטיח בי האיש. הוכחתי שאני ראוי למלוכה. המשך לטוות את מחשבותיך, סולון יקירי״.

״מחשבותי, קרויסוס, פשוטות כתמיד, כמו אלה שלכם. ההבדל היחיד הוא בממד הזמן. נדמה לי כי האתונאים צדקו כשמינו אותי לחוקק את החוקים. אתם מודדים את היתרון שבדבר בשעות, בימים, בשבועות או בירחים, ואני מאפשר לחיים שלמים לחמוק מבין אצבעותיי... הצעיר הזה הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר שבאו אי פעם לעולם. איני מדבר אליכם בשפת התינוקות או המאמינים, שכן אז הייתי מקונן על ההרפתקן הנועז, המבקש להתערב בגורלם של האלים בני האלמוות ומונע מפֶּרסֶפוֹנֵה לעלות מן השאול מדי שנה. אנחנו, שהצלחנו לראות את הדברים מבעד לערפל השנים, אנחנו יודעים מה מסתתר מאחורי פולחן המסתורין של אֶלֶאוּסיוֹן. השדה מניב תבואה לא מפני שזה רצונה של דמֶטֶר, אלא משום שהוא רווה את זיעת העובדים. והבחור הזה מבקש לשנות סדרי עולם. המטורף הזה מבקש לשחרר את האנשים מן הדאגה. את הנכס היקר ביותר שברשותם, את הרעב, הוא מבקש לגזול מהם. ומה אחר כך? האם נשוב להיות כעממים הפּרֵה־היסטוריים? האם יחד עם עבודת האדמה ייעלמו יישובי הקבע, הרוח האזרחית, התרבות והמידות הטובות? מלך לידיה, הרוג אותו אם אכן אתה מלך!״

״סולון, אתה שוחק אותי עד עפר!״, נאנח קרויסוס.

״מלך חייב להיות מסוגל להרוג״, המשיך סולון להטיח בו ללא רחם. ״אבל לא רק את הרעים, את הפושעים והעבריינים, דבר קל ואפילו מהנה. גם את הטובים עליו למחות מעל פני האדמה אם רווחת העם והמדינה מחייבת זאת. אין מעליך בן תמותה שימנע ממך את הדבר. זהו הצידוק הנעלם לשלטונך. ממשיל המשלים סבור כנראה שאני אדם חסר לב. שיבושם לו. רשאי אתה, איזופוס, לתאר אותי במשליך כחיית טרף, אבל אני אומר לכם שהריגת הבחור המבריק, ששבה את לבי למן הרגע הראשון, תיחשב לגדול מעללי זמננו. אני אֲבכה אותו אם ימות, אך אם יישאר בחיים יהיה עלי להזיל דמעות רבות שבעתיים. אם נרצח את העלם, נעשה חסד עם יוון ועם העולם כולו ונבוא על שׂכרנו בתודעת הדורות. זה יהיה מעשה נכבד, מעשה נעלה שהאיש הפשוט לא יוכל להבינו, פעולה שאותה לא יזכירו ההיסטוריונים, ושום הומרוס לא ישורר עליה״.

״לאט לך!״, אמר המלך הנסער. ״עוד לא נפל דבר״.

״השבח לכל שוכני מרום״, סח איזופוס בהקלה. ״ולאפולו, ידידן של המוזות, אני מבקש להעלות קורבן מיוחד על שלא עשני פוליטיקאי. שמע לי, סולון הטוב! נניח שהדברים יתרחשו כפי שאמרת — מי עָרֵב לכך שמחר לא ימצא מישהו אחר אותו חומר עצמו שמצא אויקוסמוס? רק במקרה הגיע דווקא לכאן, התאהב באומפלה וכך נודע לנו הדבר. את האחר לא נכיר, אך גם הוא ידביר את הרעב, ואין לדבר סוף. אני לא אהיה מצר על כך, שכן אני, סולון, יודע את טעמו של רעב, ואולי משום כך אני משורר החביב על העם״.

סולון השיב: ״אני מעריך את טיעונך, איזופוס. אין זה מן הנמנע שמישהו ילך בדרכו של אויקוסמוס. השאלה היא: מתי? אלפי שנים עשויות לחלוף — אותן שנים שאתה, המשורר טוב הלב, תופשׂ כאבדה למין האנושי, יהיו לאמתו של דבר רווח והצלה לבני האדם. בהשוואה לעולם הקדם נהנית ארצם של היוונים כיום ממעמד תרבותי גבוה. ומדוע? בזכות הרעב, שלימד אותנו היוונים מהי עבודה. בשיא פריחתהּ הופכת העבודה לאמנות, בדומה לרדיפה אחר היתרון האישי, העשויה להתנשא למעלת פילוסופיה נשׂגבה. מי יודע איזה אטלנטיס מצפה לחוקרי הימים הבאים הלא־נודעים! אני מניח שבעתיד ינועו האנשים בין אתונה וקורינתוס בכלי שיט מהירים יותר, ואני אפילו מאמין שיהיו ספינות מתוחכמות יותר מאוניות המלחמה שלנו. אל תנסו לשתק את כוח ההמצאה! אולי עוד יבואו על האנושות ימים נטולי עננים, שבהם כבר לא תזדקק לרעב. למרחק כה רב איני יכול לראות. קרויסוס, הרוג את אויקוסמוס! אתה עוד מהסס. יש באמתחתי הצעה. קיים אדם שהוא החכם מכל היוונים. יכריע הוא במחלוקת שהתגלעה בינינו״.

״תאלֶס איש מילטוס?״, שאל איזופוס.

״הוא האיש״, אישר סולון. ״ספרו לו את העניין בשלמותו. ידידנו איזופוס יעלה אותו על הכתב בפשטות ובבהירות שבהן הוא מצטיין. ואף לא מילה עליי. הוא ישפוט בלא משוא פנים. בהכרעתו אכיר גם אני״.

״טוב!״, קרא קרויסוס, שמח על האפשרות שניתנה לו להימנע מהחלטה מיידית. ״יאמר לנו תאלס מה עלינו לעשות במקרה שכזה, שכמוהו לא ידענו״.

למחרת עשתה הבשורה את דרכה למילטוס. תשובתו של החכם לא איחרה לבוא. ״המלך, אתה חייב לתת לי זמן להימלך בדעתי. בשאלה מצפונית כה כבדה איני יכול לפסוק בו במקום״.

ירחים באו והלכו ומתאלס אין קול ואין עונה. קרויסוס שיגר שליח אחר למילטוס. הלה חזר ובפיו ידיעה תמוהה: תאלס יצא למסע, ואיש אינו יודע לאן פניו מועדות. קרויסוס הניד בראשו במורת רוח וסולון אמר:

״אל דאגה. תאלס מודע למעשיו. פסק דינו עוד יגיע לאוזניך, והוא יערב לחכך כפרי בשל״.

בסרדיס עולם כמנהגו נוהג. אויקוסמוס היה לחברם הטוב של המלך וידידיו. פעם אחר פעם נהנו מיפי רוחו, מאומץ לבו ומעליצותו. ויותר מכולם אהב אותו סולון. לעתים קרובות אמר לעלם: ״לכשאשוב הביתה מגלותי, אשמח למצוא שבני דומה לך״.

במקרים כאלה היה קרויסוס לוקח את אורחו הצדה ושואל אותו בחשאי: ״האם עדיין מחזיק אתה בדעתך?״

״כן, עדיין״, הייתה תשובתו הבלתי מתפשרת של סולון.

גם לאומפלה הנאה והחביבה הורשה אויקוסמוס להתקרב. הוא גילה לה את אהבתו, והאביב הגיע.

באביב השיבה לו אומפלה: ״אויקוסמוס, גם אני אוהבת אותך ורוצה להיות לך לאשה משתחלוף תקופת הניסיון״.

שכן היא ידעה רק על תקופת ניסיון בלתי מוגבלת שאביה הטיל על כל אחד ממחזריה.

היה זה אביב מיוחד במינו, שהשרה על תושבי לידיה שמחה ועליצות מהולים בדכדוך. עושר לא מוסבר פקד את הארץ. הרעבים ללחם ופושטי היד נעלמו — תופעה שהחלה חודשים אחדים קודם לכן, עם חלוקתו בחינם של הקמח, שבפקודת מלך סרדיס חלה על פני כל שאר הערים והיישובים במדינה. בתחילה רק העניים המרודים לקחו לעצמם את המתנה, אך משנדמה היה שהמלאי אינו כלה והמלך הטוב ממשיך להעניק את מתנתו, וכל אחד רשאי לקחת מן הקמח כדרוש לו ולבני ביתו, באו גם האחרים, שנזקקו פחות מן הראשונים. החיים התנהלו כמו ליד הבאר: בדליים ריקים הגיעו אליה, ובדליים מלאים עזבו את המקום. אחדים רצו לעמוד על פשר ההתרחשות המופלאה והגיעו לכלל מסקנה שבאמצעות מדיניות חוץ נבונה השכיל קרויסוס לייבא את כמויות הלחם האדירות. רוב התושבים קיבלו את הדבר כמות שהוא ושמחו במתת האלים, עד שהנֵס שהיה לשיגרה הִקהה את החושים.

והיו גם כאלה שכל העניין לא היה לרוחם: עובדי האדמה, בעלי הקרקעות והסוחרים. מחיר התבואה צנח, ובכעסם זנחו אפילו את המשימות שאותן החלו למַמש. שדות הדגן העשירים של לידיה גדלו פרא. איש כבר לא טיפח אותם, או מצא לנכון לגונן עליהם מפני המזיקים — ציפורים, חרקים ושאר רמשים ששרצו בהם באין מפריע — כי כל אחד ואחד היו מוגן ממחסור כל עוד לא התרוקנו אסמי הקמח של המלך, ואלה נותרו מלאים. כרבות הצריכה גדל המלאי. בחירוק שיניים נכנעו האנשים לגורל הקשה של השפע.

על בני לידיה שלא התפרנסו מעבודת האדמה ירדו חולשה ואדישות כמו רוח קדים. העֵרָנות כָּבתָה, עצלות ואי שקט השתלטו על האנשים. דאגותיהם פחתו, ואת שעות הפנאי הקדישו לבטלה ולהרפתקאות מסוכנות. כוחם שלא נוצל לעבודה חיפש לעצמו מוצא אחר, וכך היו להוללים ולאנשי ריב ומדון. במרי ובקלות דעת גם עשו את דרכם אל הפוליטיקה. הם החלו לרטון נגד קרויסוס והקימו מפלגת־הפיכה רשמית, שמנהיגיה היו בעלי החוות הזעירות שירדו מנכסיהם.

״אלה הם הדיאקרים שלך קרויסוס״, אמר סולון כאשר הגיעו הידיעות על המתרחש לחצר המלך. ״הכרתי אותם בהרי פֶּנטֶליקוֹן. כאן או שם, אין הבדל ביניהם״.

״בני לידיה שלנו זקוקים למלחמה קטנה״, סבר מצביא זועף מצבא המלך. ״הם צריכים ניצחון או מפלה כדי להירגע. נוכל למשל להתגרות בכורש מלך פרס״.

גם בחצר המלך בסרדיס נוסדה כמובן מפלגה שדגלה במלחמה, והדברים שאמר ביטאו בדיוק נמרץ את רגשותיהם, אך קרויסוס דחה את הרעיון.

באותם ימים הגיע ממילטוס אדם שסיפר בדרך אגב כי ראה את תאלס לאחרונה.

״מה?״, קרא קרויסוֹס. ״הוא שב לביתו ולא שלח לי הודעה? סולון, מה דעתך? אנחנו מצפים לגזר דינו והוא שותק?״.

״מלך לידיה, האם גזר דינו עדיין נחוץ לך?״, השיב סולון, מצביע לעבר העיר השוכנת במורד.

״כן!״, קרא קרויסוֹס בבהלה. ״עכשיו על אחת כמה וכמה, שכן אי שקט החל לקנן בנפשי. קודם ידעתי במי עלי לצדד: בך, איזופוס. עכשיו שוב איני יודע. אתה הוא האשם, סולון!״

״שלח רץ למילטוס״, אמר סולון בשלווה. ״החכם שביוונים ישחרר אותך מספקותיך. בינתיים נכין גביע יין מבושם, מהול ברעל שהשפעתו מהירה״.

״אבל גם את החָבוש שחולקים בני הזוג הבאים בברית הנישואין״, דחק בהם איזופוס.

״כך נעשה״, נענה קרויסוס. ״נכין את שניהם, ונצפה לשמוע מה בפי תאלס״.

שוב עשה הרץ את דרכו למילטוס. בשובו נאלץ לפלס את דרכו בעמל רב ברחובות סרדיס: חיילי קרויסוס נלחמו בעם הזועף ומר הנפש. קול צחצוח החרבות נשמע גם בחדרי המלך, שם שהו באותה שעה גם ידידיו סולון ואיזופוס וזוג המאורסים הצעירים. ספל זהב וחבוש נאה ניצבו לפני קרויסוס.

״אומפלה!״, לחש אויקוסמוס, ״אל פחד. אם יבקש ההמון לפרוץ פנימה, אקריב למענך את חיי״.

״איני פוחדת, אויקוסמו כשאתה לצדי. גם אם יגרשו אותנו, אלך בעקבותיך אל ווליסוס או לכל מקום אחר שתבחר. אני רוצה להיות אשתך, שלך, שלך, שלך! בעוני או ברווחה — רק שלך! אני אוהבת אותך״.

קרויסוס קרא את תשובתו של תאלס, נאנח אנחה עמוקה והעביר אותה לרעיו. איזופוס קרא את הכתוב בחיל ורעדה: ״המלך, יצאתי למסע כדי לציית לפקודתך, שכן לא מצאתי בתוכי את התבונה שדרשת ממני. בין היוונים יש רק אדם אחד היורד לעומקם של ענייני המדינה, ורק הוא יוכל להתמודד עם הסוגיה. יצאתי לאתונה כדי לחפש אותו. שם נאמר לי שהוא עזב את העיר. יצאתי בעקבותיו ובאתי לארץ מצרים. הוא כבר לא היה שם. בקפריסין נודע לי מקום מושבו הנוכחי. הוא אצלך, ולכן שתקתי. התרצה שאביא לך את חוכמתו בדלי בעוד אתה יכול לשאוב ישירות מן הבאר? המלך, שמע לעצתו של סולון, עשה כמצוותו״.

בחיל ורעדה הושיט קרויסוס את ידו אל ספל הזהב. בחיל ורעדה מסר אותו לסולון ובידו הליט את פניו שטופות הדמע.

סולון ניגש אל האוהבים: ״אומפלה, עלי לדון עם חתנך בדברים שבכובד ראש. אביך מבקש שתהיה זו שיחה בין גברים. נשקי אותו את נשיקת־הכלה... ועתה לכי״.

מאושרת הניחה הכלה את ראשה על חזהו של אויקוסמוס. היא הרגישה שזה הרגע היפה והנעלה ביותר בחייה, ובחיוך אחרון שניבט מעיניה הענוגות עזבה אותו לנפשו, יצאה כנועה והותירה את הגברים לנפשם.

״אמור לי, אויקוסמוס״, פתח סולון, ״האם אתה דוגל עדיין בדעה שאפשר לתרום לאושרם של הבריות? אתה שומע את קולות המחאה שם למטה. מתנת האלים שלך היא שעוררה אותה. האם אתה רוצה עדיין להעניק להם את לחם התמיד, שבו יזכו ללא עמל ודאגה? האם לא עדיף שתנצור את סודך לעצמך? השמד אותו, שכח אותו! אוֹמפלה שלך היא כי אתה ראוי לה. קרויסוס ייתן לך אותה גם אם לא תחשוף את נוסחת הפלא שלך. שמע לי, הנח לאנשים לשוב אל עבודת האדמה ולעבד את שדותיהם בזיעת אפיהם. זה ייטיב עמם. הם רואים תכלית בעבודתם״.

אויקוסמוס הזדקף: ״אני רק יכול להניח שאתה מבקש לנסות אותי, סולון! אתה רוצה לבחון האם אני כה שפל וגס רוח שלא אעמוד בהבטחתי. אומפלה היא כלתי, ומחר אגלה את סודי. החומר אינו שלי, הוא שייך לכל בני האדם שלמענם שמרתי אותו. המהומה שם למטה אינה גורעת מזכויותיהם. הם משתוללים משום שאינם יודעים. אני אפקח את עיניהם״.

בקול רך אמר לו סולון: ״ניחשת, היה זה מבחן. אויקוסמוס, אני אוהב אותך כמו שאתה. מעולם לא אהבתי איש כשם שאהבתי אותך. אתה חולם יקר, אוהב העם הרוצה באושרו. אתה ראוי לחלום משלך, לחלומה של אוֹמפלה. אני משער שנשמתך רוותה את מרקחת הבושם שלה. מעולם לא היית מאושר יותר, אויקוסמוס, וגם אם היית זוכה לזקנה ולשיבה אף פעם לא היית יודע אושר גדול מזה... קרויסוס, באחד הימים דיברנו על האושר האמיתי. הנה הוא לנגד עיניך: אויקוסמוס! הוא אוהב את הבריות ואת אוֹמפלה. כל יודעיו אוהבים אותו... אויקוסמוס, שתה מן הספל שאני מגיש לך בשמו של קרויסוס. שתה לחיי האנושות וזכור את אהובתך!״

אויקוסמוס שתה.

1900