מארז יהלומים לנצח + יופי שבור

*יופי שבור לרסיסים*

פרק 1

יוהנסבורג, דרום אפריקה

דמיאן

הרולד דלטון מזנק משולחנו הגדול במהירות עד שהוא כמעט מועד על גלגלי כיסאו הגדול לא פחות. ״מה אתה רוצה?״

הפחדן משקשק. ובצדק. הרי הוא הפליל אותי וגזל ממני את מכרה היהלומים שלי. בגללו ישבתי בכלא שש שנים תמימות.

סנטרו השמן רועד. הוא לא מסיר את עיניו ממני כשאני חוצה את החדר. אני משתהה בזמן שאני בודק את החדר וגורם לו להזיע במתח. המשרד הביתי לא השתנה, למעט עוד שלושה ראשי צבאים שמביטים באומללות מהקיר.

״מה אתה רוצה?״ הוא חוזר כשאני מגיע לשולחנו.

״אה... מה אני כבר יכול לרצות?״

אצבעותיו רועדות כשהוא מניח אותן על השולחן. המזדיין כל כך יהיר שהוא שכח שהשתחררתי אתמול, או שהאמין שיצאתי מהכלא כאדם מובס. כל אדם זחוח פחות ממנו היה מציב לפחות עשרה שומרים בכניסה לביתו היום. טעות שלו.

יד זרועה כתמים גולשת אל המגירה שבה הוא ללא ספק מחזיק אקדח, אבל אני חזק ומהיר ממנו. אחיזתי בזרועו מחלצת ממנו יבבה. אני כמעט מריח את הפחד בזיעה שמכתימה את בתי השחי בחולצתו. אני לא הנער בן העשרים־ושתיים שנכנס לכאן בחולצה דקיקה. אני גבר בחליפה בשווי שמונים־אלף ראנד, גבר שראשו מלא נקמת דם.

שש שנים הן תקופה ארוכה, מספיק זמן כדי שהלב ייספג די צורכו בחומצה המרה של נוזלי הנקמה. שש שנים של אכזריות ועינויים הופכים בן אדם לחיית טרף. שש שנים בחברתם של הפושעים הקשים ביותר והמאפיונרים הידועים לשמצה הופכות את הקשרים הנכונים למכרה זהב.

״מה אתה רוצה, דמיאן הארט?״

הפעם יש השלמה בקולו, מהסוג שרק אנשים בעלי ממון יכולים להשיג. ממון שנועד לשחד.

אני מרפה מזרועו, נוטל שני דפים מהכיס הפנימי של הז'קט ומניח אותם על השולחן. הוא פותח את הדף הראשון, הוכחה לגניבה שביצע, ומחוויר תוך כדי קריאה. השני הוא צו שהשופט המושחת חתם עליו רגע לאחר שכרתתי את אצבעו.

הדפים מרפרפים בידיו. ״תנקוב במחיר. רוב הכסף שלי כבול בהשקעות אבל יש לי נכסים. הבית שלי בקָמְפְס ביי שווה תשעים מיליון. אני יכול להעביר לידיך את שטר המכר בתוך פחות מעשרים־וארבע שעות.״

מגוחך. ״תשעים מיליון לא יספיקו. הייתי אומר שאלף ארבע־מאות וחמישים־וחמישה ימים ומכרה יהלומים בשווי מיליארדים ראויים למעט יותר, לא ככה?״

״המכרה שייך למשקיעים. רק שלושים אחוזים נמצאים ברשותי ואני פשוט לא יכול למסור אותם. חבר המנהלים צריך להצביע על החלפת בעלות.״

כאילו שאני לא יודע. ״אני לא מחפש כסף קטן, דלטון. אני רוצה את הנכס הכי גדול שיש לך.״

פניו החיוורות נחרשות קמטים.

אני מסובב את התמונה במסגרת המוזהבת שמונחת במיקום אסטרטגי מול כיסאי ודוחף אותה לעברו.

עיניו נפערות כשההבנה נוחתת עליו. לא די באיום של נוכחותי כדי למנוע את הזעם שמתפשט על פניו.

״אתה צוחק עליי,״ הוא מסנן ומקמט את הראיות המפלילות באגרופיו.

אנג'לינה דלטון־קלרק.

בתו של הרולד דלטון. אלמנתו של ג'ק קלרק. היא ירשה את הונו של בעלה המנוח. היא שווה מיליארדים בתור האלמנה העשירה ביותר בדרום אפריקה — וגם המטורפת ביותר. נטיותיה לאובדנות ולהרס עצמי גרמו לקלרק להכריז עליה כבלתי כשירה ולא יציבה נפשית, לפני שהצמיד אקדח לרקתו ופוצץ לעצמו את המוח. לינה דלטון־קלרק אינה מורשית לגעת ולו בסנט מהונה. אביה מנהל את הכספים. זכות החתימה כולה שלו. בתור בעלה, המטלה הזאת תוטל עליי.

״היא חולת נפש,״ מתיז דלטון.

״קראתי את הדוחות.״ לא היה קשה לחבר לתא שלי בכלא לפרוץ לתיקים הרפואיים.

דלטון נראה כאילו עוד רגע יחטוף התקף לב. אני מחכה עד שפניו עוטות גוון סגול מרוב זעם, נותן לו זמן לחיות את תחילת הסוף שלו, ואז ממשיך עם ההוראות.

״שלח אותה לספרייה. אני רוצה לפגוש את הנכס שלי פנים אל פנים. אה, ואף מילה על השיחה בינינו. אני רוצה לבשר לה את החדשות הטובות בעצמי.״

הוא עומד קפוא ומביט בי. רגש כלשהו מתפתח בחזהו הרקוב. רק כשאני בצד השני של החדר הוא מתעורר לחיים ומקיף את השולחן.

אני מרים יד. ״אגיע לספרייה בכוחות עצמי.״ אני מוסיף בלעג, ״אני מכיר את הדרך.״

הכעס חסר האונים על פניו כשאני סוגר את הדלת מציף אותי אושר, שכמוהו לא חוויתי לאורך כל השנים שבהן המשפחה שלו גנבה ממני.

אני בא מרקע עני אבל אני לא אדם פשוט. אני מכיר את חוקי האצולה ולכן אני משתהה מעט לפני שאני ניגש לספרייה. מי יודע באיזה מצב נמצאת מיז דלטון־קלרק? היא אולי יושבת על כיסא נוח בבגדים מרושלים, או משתזפת בעירום. שערה אולי פרוע ופניה נקיות מאיפור. היא אולי זקוקה לכמה דקות כדי להיראות ייצוגית. אני משער שרוב הנשים שנאלצות לעמוד מול אויב מצטיידות בכוח ככל יכולתן, גם אם הכוח המדובר נובע מעקבים בגובה עשרים סנטימטרים ושפתון אדום. כל מראה אחר יציב אותה בעמדת נחיתות לא הוגנת לקראת ביקורי המפתיע, ועל אף שההגינות לא מעניינת אותי כלל, אני כן סבור שבמצבים חשובים יש להתייחס לאישה כאל ליידי. הבשורה שהיא עומדת להפוך לאשתי חשובה בהחלט.

לפקודתי, גברת בנדיקט, מנהלת משק הבית, מגישה לי בטינה כוס תה ארל גריי במרפסת. זה לא צירוף מקרים שהגעתי לכאן. זה המקום שבו ישבתי כשאנג'לינה דלטון באה אליי באותו לילה ידוע לשמצה שחתם את גורלי. איך ארגיש כשאפגוש אותה שוב? הרגשות העולים בי נוכח המחשבה הזאת הם קוקטייל מוכר של חשש, התלהבות וצורך צמא דם להשיג צדק. אשקר אם אומר שלא זה מה שמניע הכול מתחת לפני השטח. מי יאשים אותי? היא עומדת במוקד הפנטזיות שלי, הנקמניות והתאוותניות, בשש השנים האחרונות.

קודם, בחדר העבודה של אביה, בקושי העפתי מבט בתמונתה. לא הייתי צריך. תווי פניה חרוטים במחשבותיי, גם אם נפגשנו רק פעם אחת. פני מלאך עם עיניים כחולות על טבעיות ושיער זהוב גולש. אני רואה אותה בחלומותיי ובעיניים פקוחות. כשאני עוצם אותן, אני רואה אותה יוצאת אליי מבעד לדלתות הצרפתיות של הפאטיו במפגן יפהפה של תמימות ופגיעות. לעולם לא אשכח את אותו לילה. הלילה שבו התנגשו הרגעים הטובים והגרועים ביותר בחיי. בזמן שדלטון זוכה בפרס הגדול על כך שדפק אותי, היא מקבלת את הגביע על שכבשה את ליבי בתוך שניות ספורות רק כדי לזרוק אותו בפניי. מבחינתי, היא הייתה הטובה מכולן והגרועה מכולן. לא הייתה לה שום זכות להיות יפה ונחמדה אליי, כשלא הייתה לה כוונה להתאהב בי כפי שגרמה לי להתאהב בה.

הזיכרון תמיד רענן, תמיד חדש. עני וחסר כל אבל חמוש בנעורים ובאמביציה, לבשתי את החולצה המכופתרת היחידה שלי ויצאתי לפגוש את אביה לא במשרד, אלא בבית. הרעיון היה מטופש. כל אדם בעל ניסיון בחברה הגבוהה היה אומר לי שלא אשתלב בסעודה הרשמית, החל בארבעת המזלגות והסכינים הערוכים לצד צלחות עם שולי זהב וכלה בסיגרים מגולגלים ביד שחתמו את חמש שעות הסיוט. בין שאר האורחים הלבושים טוקסידו, בלטתי כמו כלב אשפתות בין כלבי מירוץ. יצאתי החוצה לשאוף אוויר והתיישבתי על גדר המרפסת. הייתי בלי ז'קט באמצע יוני וקפא לי התחת, כשהיא יצאה החוצה בשמלה לבנה יפה ותלתליה מוצמדים בסיכות במין תסרוקת מפוארת. את כתפיה עטף צעיף צמר רחב ירוק וסבתאי, מעוטר בכמה חורים של עש.

״לא קר לך?״ שאלה בקול שהדהד בצליל יפה כמו פעמון הארוחה המפואר שלהם.

בורותה של בת עשירים. מה היא פאקינג חשבה? שיניי נקשו וברכיי נחבטו זו בזו. רציתי להיכנס פנימה ולהתחמם, אבל הייתי זקוק לדקה נוספת כדי להתעשת. לא התכוונתי לתת לגברים המזדקנים עם הבגדים היוקרתיים והידע הקולינרי לאיים עליי. נשאתי את עתידי בכיסי, תגלית שעמדה להציב אותי על המפה, אבל טרם דיברתי עם דלטון, האיש שעמד לעזור לי לגרום לזה לקרות. הייתי בן זונה עלוב ולא רציתי לענות לה, לא ממש, כי להודות בכך שקר לי זה גם להודות בעוד דברים, דברים שלא רציתי שהאישה הצעירה והיפהפייה שהביטה בי תדע.

לפני שהצלחתי לחשוב על משהו הולם להגיד, היא הסירה את הצעיף המכוער מכתפיה השבריריות, כשהיא חושפת את הרצועות הדקות של שמלת הערב הלא שימושית, וכרכה סביבי את הצמר אכול העש.

״הנה.״ היא לא ממש חייכה אבל נראתה מרוצה. ״זה היה של סבתא שלי. הוא נוסך בי ביטחון.״

הבטתי בה כמו אידיוט, המום מהבחורה היפהפייה והעשירה שהעניקה לי מחמימותה וביטחונה. כך אביה מצא אותנו כשיצא מהדלתות. ברגע שמבטו נח עלינו, עיניו התקררו יותר מהלילה החורפי. הוא ניגש אלינו עם כוסית ריקה בידו, צעדיו לא חפוזים אך לחוצים.

הוא כרך את זרועו סביב בתו ואמר, ״היכנסי הביתה, לינה. את תצטנני מאוד בקור הזה בלי מעיל.״

בד המשי של שמלתה הדגיש את ישבנה המתוח ואת תנועתו כשהסתובבה ומילאה את פקודתו.

הבל פיו של דלטון נשב על פניי בריח מצחין של וויסקי. הוא דיבר בשקט אבל מילותיו היו טעונות והיכו בי כמו רעם. ״היא אף פעם לא תהיה שלך. היא נועדה למישהו שראוי לה.״

לא יכולתי לענות. לא כי לא הייתה לי תגובה מהירה; הייתה לי ילדות קשה. ידעתי להטיח עלבונות מרומזים בתגובה. אבל הוא הכניס לי אגרוף בבטן עם האמת. זה לא היה קשור לשאלה אם הייתי ראוי לה, אלא לזה שרציתי שהיא תהיה שלי. פשוט לא ידעתי את זה עד שהוא אמר את המילים, אבל פתאום הן היו מונחות על השולחן והאמת יצאה לחופש. הסיוט הכי גרוע של הפנטזיה שלי נכנס לפעולה. הפנטזיה רדפה אותי כל לילה ארוך ובודד שבו זיינתי את האגרוף שלי בכלא.

״תיכנס.״ דלטון הטה את ראשו אל הבית. ״אני מוכן לדבר איתך על ההצעה העסקית.״ הוא הסתובב כשהגיע לדלת, ודמותו הייתה כהה באור. ״תוריד בבקשה את הצעיף הזה. אתה נראה בו מגוחך.״

בפנים, חיפשתי את לינה למרות אזהרתו של דלטון. אמרתי לעצמי שאני רוצה להחזיר לה את הצעיף. בכוונה הסגתי גבול ונכנסתי למסדרונות שלא הובילו למשרדו של דלטון או לחדר האוכל, עד שמצאתי אותה. היא עמדה בחזית חדר האמבטיה לאורחים עם גברת בנדיקט, שדחפה אליה מעיל פרווה ומלמלה משהו על כך שאימה מתהפכת בקברה. לא החזרתי לה את הצעיף. לא רציתי שגברת בנדיקט תיקח אותו ממנה. תליתי אותו על גב כיסא וקיוויתי שתמצא אותו. ואז ניגשתי לחדר העבודה של אביה, והיא נישאה לקלרק, האיש שהעניק לדלטון את זכויות הכרייה למכרה שגנב ממני.

הדחקתי הצידה את הזיכרון המר והשארתי את כוס התה על שולחן הגינה — מעשה חסר אחריות בעליל כשמדובר בכלי חרסינה יוקרתי כל כך — וחזרתי פנימה. דלטון לא נראה בשום מקום. הוא כנראה תכנן את רציחתי על חטיפת הנסיכה, זו שלא הייתי ראוי לה. נכון שקארמה היא דבר משעשע? אם לינה הפכה למסוכנת לעצמה ולמטורפת על כל הראש כפי שנטען במסמכים הרפואיים שלה, המצב שלנו התהפך, למרבה האירוניה.

היא עומדת באמצע הספרייה כשאני נכנס, לא בחזית או מאחורי שולחן אלא ממש באמצע, בין כלום ובין האח. אני מחכה כמה רגעים. זה רגע כביר. אני לא מתכוון להאיץ אותו. לא לזה ציפיתי. זה לא שחזור של הזיכרון שלי. לא נותר דבר מהנערה המלאכית מאותו ערב ביוני. היא לא ניגשת אליי בחביבות. גבה נוקשה ותנוחתה אצילית. קצה אפה מורם אל התקרה, סנטרה זקור.

איך נראה אדם מטורף? לא כמוה. אולי. קשה לומר. תראו אותי, למשל. אף פעם לא תדעו כמה אני מעוות לפי מבט חיצוני. האם ניתן להחשיב למשוגעת מישהי שלובשת צעיף ירוק של סבתות לארוחת ערב מפוארת? האם הרס עצמי נחשב מעשה טירוף? אני סוגר את הדלת בשקט, כמו אדם הסוגר דלת כנסייה. אני לא בטוח למה, רק יודע שאני מרגיש כמו שהרגשתי כשאחזתי בידה של אימי כשהיא הובילה אותי במעבר הכנסייה לעבר דיוקנה של מריה הבתולה נושאת את ישו התינוק בזרועותיה.

לשמע הנקישה, גבה של לינה מתקשח עוד יותר. קשת צלעותיה מתרחבת ומתכווצת מהר מדי, כאילו היא נאבקת לנשום. אני מתבונן בה זמן רב הרבה יותר משאדם רגיל היה חש בנוח לעשות. שערה זהוב ועורה לבן כחרסינה, והיא הייתה יכולה להיות בקלות נסיכה מאגדה. אבל זה לא מה שאני רואה כשמבטי עובר אל שפתיה. הן בגוון כהה של פנינה, בשרניות ובוהקות. שפתון לחות. לא שפתון או גלוס. אין מסקרה על ריסיה הזהובים או סומק על לחייה. אין אומץ קוסמטי. אין עוצמה בנעלי עקב גבוהות. היא נראית כמו מלכת קרח — קרה, חסינה, בלתי מושגת. היא לבושה בשחור מכף רגל ועד ראש. חולצת פולו עם שרוולים ארוכים מכסה אותה מצווארה ועד לכפות ידיה. חצאית רחבה מגיעה לקרסוליה ומתחתיה מציצים מגפיים שחורים. החולצה הצמודה וחגורת המותניים הרחבה של החצאית מדגישות את הגזרה הדקה ואת המותניים הצרים.

היא עומדת בשקט עד שאני מסיים לסקור אותה. כשאני מתקרב אליה לבסוף, היא מביטה בי בשמץ תיעוב. הכתמים הזהובים והירוקים מאירים את הכחול העמוק בעיניה, כשהיא מביטה בי בסלידה.

אני מחייך. יופי. אני שמח שהיא מסתכלת עליי ככה, אחרת הייתי הולך לאיבוד בנאיביות המשונה בעיניה, גלקסיה אפלה מנוקדת בכוכבים ירוקים וזהובים.

״גברת קלרק.״

״מר הארט.״

היא מדברת. במשך שש שנים העברתי לילות ללא שינה בניסיונות לשחזר את צליל קולה המדויק, ותהיתי — או יותר נכון, קיוויתי — שהוא השתנה. הוא לא מה שציפיתי. הוא לא צרוד או סדוק או פגום. הוא עדיין צלול כפעמון ומהדהד בקול.

״אני מבין שהודיעו לך שאני פה.״

מבטה הישיר קורא תיגר עליי.

רק בגלל קולה המלאכי, אני מתחיל למנות את חסרונותיה. היא כלאה את עצמה בחדר במשך שנתיים. היא סירבה לפגוש אנשים, לפעמים גם את בעלה. ״איך אתה יכול להאשים אותו שהוא שהתאבד?״ שואלים אנשים. ״עם אישה כמותה...״ והם לא משלימים את המשפט.

היא ניסתה להתאבד בקפיצה מחלון הקומה השנייה של ביתם. זה קרה לפני שבעלה ירה בעצמו, ולכן אי אפשר לתלות זאת באסון של מותו. ההשערה היא שהסיפור הפוך. הוא ירה בעצמו לאחר ניסיון ההתאבדות שלה.

לאחר הלוויה היא אושפזה במשך שנה במוסד בעל שם יוקרתי, כינוי מכובס לבית משוגעים, והחלימה מבולימיה ואנורקסיה. לא נראה שההצלחה הייתה מרשימה; לא יזיקו לה עוד כמה קילוגרמים.

הגרוע מכול נמצא בעיניה. בשתיקתה, כשהיא עומדת שם ומניחה לי לסקור אותה ולקבוע שהיא רזה מדי. הרבה יותר מדי. הקרירות והטירוף קוסמים לי. אני אדם שמכיר היטב דברים שבורים, עד כדי כך שאני יודע שמה שעומד לפניי הרוס, לא שבור. אני עדיין רוצה אותה לא פחות — סליחה, יותר — משרציתי אותה בגיל שמונה־עשרה, כשהייתה מתוקה ונסיכית. בראשי מבזיק זיכרון של דלטון המוביל אותה לחדר האוכל, לבושה בשמלה הלבנה שחשפה את שדיה הקטנים והבליטה את ישבנה ההדוק. ידעתי מה הוא עושה. הוא הצעיד אותה לראווה, הציג בפני כולם את קלף המיקוח שלו.

היא מחכה בסבלנות. אולי זה מה שקורה כשכלואים. הנפש נהרסת אבל מסתגלת למידות טובות.

״עברה שנה,״ אני אומר.

היא לא שואלת.

מתחשק לי לטלטל אותה כדי לזכות בתגובה, אבל במקום זאת אני מסתער עליה במילותיי. אני נועץ בה את עיניי במורת רוח. ״את עדיין צריכה ללבוש שחור?״

קולה אסוף, אדיש. ״אני באבל.״

״הוא מת כבר שנה.״

״לא אמרתי על מי אני באבל.״

אני לופת את ידיי מאחורי גבי ומקיף אותה. היא מפנה את ראשה ומבטה עוקב אחריי, אבל היא עוצרת בשעה שלוש ומרשה לי להביט אל מקומות שאינה יכולה לראות, כמו אל גבה החטוב. הוא גרום מדי, החוליות בולטות בחלק העליון, ומשום מה אפילו בזה יש שלמות. שבריריות. פגיעות. נשיות. מעולם לא חשבתי שנשים רזות מושכות, אבל לינה תמיד ראשונה אצלי בכל דבר. זו עובדה שכבר אינה מפתיעה אותי.

אני עוצר מולה וגורם לה להביט בי שוב. ״זה נכון?״

היא ממתינה.

אני מלטף את תווי פניה בעיניי. ״את משוגעת?״

״לא כולנו משוגעים במידה כזו או אחרת?״

הקול המתנגן הארור. אין בו שיפוטיות, רק קביעת עובדה. זה חכם. היא מנצחת בסיבוב הזה. אין מה לטעון נגדה.

״אני מניח שאת רוצה לדעת למה באתי לבקר.״

היא מישירה מבט אל נשמתי המטונפת והשחורה. ״אני יודעת למה אתה כאן.״

״באמת?״ אני מחייך אליה חיוך שנועד לאיים. ״ספרי לי.״

״מאותה סיבה שכולם כאן.״

כולם כאן. אני פאקינג שונא את הצליל של זה. ״ומה הסיבה הזאת?״

״להתחתן איתי בגלל הכסף.״

ראייתי מיטשטשת. זעמי ניצת ומסלים ללא הצדקה. בגללה אני רואה דברים שאינני מעוניין לראות, תמונות של יריבים על ברך, מבקשים את ידה. שם הטעות שלהם. אני לא אבקש.

״ובכל זאת,״ אני שומט את מבטי לאצבעה העירומה מטבעת, ״דחית את כולם.״

״מאותה סיבה שאדחה אותך.״

אני כובש צחוק. במחשבה שנייה, אני פולט אותו, קר ושקט. אני שוב מקיף אותה, כמו סוחר שבודק צאן ובקר. אני רוכן אליה, כמו בעלים שמכריז על זכותו. יש לה ריח של בושם אקזוטי, ניחוח מושק אוריינטלי, מפתה וקטלני, כמו פרח יפה וארסי. היא רעילה בשבילי. אלוהים יודע שסבלתי מכל תסמין שמוביל למוות איטי, אבל אני לא יכול לעמוד בפיתוי.

״אם את חושבת שאני רוצה אותך רק בשביל הכסף שלך,״ אני לוחש לתנוך אוזנה. ״את טועה מאוד.״

רעד עובר בגופה. הוא מתחיל בעורפה ומסתיים בבסיס עמוד שדרתה. אני מרגיש אותו במקום שבו גופינו נוגעים, מופרדים בשתי שכבות של בגדים שחורים. הפעם, צחוקי שקט, לא מורגש בעורפה. אני לא צריך לנצח אותה בסיבוב הזה בחיוך לעגני. הסיבוב הזה כולו שלי.

היא מתרחקת ויוצרת מרחק בינינו. ראשה פונה הצידה אבל היא לא מביטה בי. ״אתה לא יכול להכריח אותי.״

״תחשבי שוב.״

היא מסתובבת, עיניה מעט פעורות יותר ונחיריה בקושי מתרחבים. זה הסדק הזעיר בשכבה החיצונית שלה, והנה היא, המטורפת מאחורי מסך של קרח. הווריד בצווארה מפרפר כמו פרפר לכוד ברשת. יש בה אש, למרות הכול.

היא מדגישה מעט כל מילה ומילה. ״אמרתי לא.״

״את טועה אם את מניחה שזו הייתה בקשה.״

הקור שב לעיניה, סנטרה מורם בהתנשאות. ״צא לפני שאקרא לשומר.״

״את לא רוצה שאבאל'ה היקר ימות, נכון?״

מעט הצבע נוטש את לחייה. היא בובת שעווה, לא טבעית ובעלת יופי מבהיל.

״שוחד. שופט בית משפט עליון, לא פחות.״ אני מוציא מכיסי העתק של הצו החתום ומרים אותו לעיניה. ״כשזה יתפרסם, אבא'לה יגיע לכלא. הוא לא יצא משם בחיים. הכרתי מספיק חברים בשש השנים האחרונות כדי לוודא את זה. שיחת טלפון, הודעה דרך סוהר, לא צריך יותר.״

היא מספיק בוגרת כדי לזנוח את העמדת הפנים ולקרוא את הדף. כשעיניה חוזרות להביט בעיניי, יש בהן משהו אחר. פחד. יותר מפחד. היא מבועתת. ״איך השגת את זה?״

לא השאלה שציפיתי לה. ״זה משנה?״ יש לי דם על הידיים בגלל פיסת הנייר שברשותי, ואני מוכן לשפוך אותו שוב.

״זה מזויף?״

״אם יש משהו שאת צריכה לדעת עליי, זה שאני אף פעם לא משקר.״

״הוא...?״ היא בולעת את הרוק. ״הרולד יודע?״

״אני מניח שהוא אורז את המזוודות שלך ברגע זה ממש.״

חזה עולה ויורד. היא מצמידה את ידיה ושומטת את מבטה ארצה. כמה שניות חולפות. אני נותן לה אותן כדי לעכל את מה שקורה.

כשהיא מרימה את עיניה התמימות אליי, הן שלוות. רגועות, אך לא עצובות. היא כבר השלימה עם מה שלא תוכל לשנות. יש שיחשבו שהוויתור שלה על מאבק הוא חולשה. אני רואה אותו כמו שהוא — תכונה של שורדת. היא עושה את מה שעליה לעשות כדי לעבור את זה. אני לא חושב שזו התנהגות של אדם עם נטייה להרס עצמי. הקלות שבה היא עושה זאת מבשרת לי שזו מיומנות שהיא מתורגלת בה.

״הטקס ייערך בשבת בכנסייה האנגליקנית באמרנטיה. בשעה ארבע. אל תאחרי. את לא תאהבי את ההשלכות.״

אני לופת את אצבעותיה ומנשק את ידה. עורה קר אבל כף ידה מזיעה. אני מטה את ראשי ונפרד מארוסתי.

אין עוד מה לומר.

עכשיו מחכים.

עד שבת.

*

לינה

אני רצה לשירותים ומרוקנת את קרביי בפעם השנייה. גופי מתנשם ולא קולט את המסר מהקיבה שלא נותר עוד דבר. כשהגל חולף סוף כל סוף, אני מחליקה אל הרצפה, לופתת את האסלה בשתי ידיי ומשעינה את מצחי על שוליה. חם לי וקר לי, אני רועדת כולי. אני מפוחדת.

כשאני לא מצליחה לדחות יותר את ההתלבשות, אני מכריחה את רגליי לעמוד. אני מגיעה לכיור כפופה. בארון שמעליו יש בקבוק עם גלולות אבל אין גלולה לדבר שממנו אני סובלת. אף תרופה לא תעזור. אני מוציאה שתי טבליות נגד בחילה מהבקבוק החום ובולעת אותן בלי מים. אחרי כמה נשימות הבטן שלי נרגעת, אבל עובר זמן עד שכוחי שב אליי.

אני שונאת את חדר האמבטיה. אני שונאת את המרצפות דמויות הכוורת ואת אמבט הספא. הוא היה חדר האמבטיה שלי מאז ומתמיד, אבל אף פעם לא רציתי אותו. אף פעם לא הייתי מאושרת כאן. תמיד רציתי לעזוב, ועכשיו עליי לעשות זאת שוב, לצערי. אבל אין ברירה. אסור לי לתת להרולד למות. אם הוא ימות, מה שאני רוצה בעולם יותר מכל יסתלק יחד איתו.

לאחר שאני מתיזה מים קרים על פניי, אני ניגשת לחדרי. שמלת הכלה פרושה על המיטה. הגזרה פשוטה עם תחרה מעל שולי משי. הכובע דמוי הקופסה עם הינומת הרשת מונח ליד השמלה. אני מתלבשת לקראת לווייתי שלי, משתדכת עם עוד גבר אכזרי. הרגשתי בתשוקתו של דמיאן לפגוע בי בספרייה של הרולד. אני מניחה שאני כבר מיומנת בפענוח אפלה תת־קרקעית שגברים מסוימים רעבים לה.

אני ניגשת אל מאחורי הפרגוד, מתפשטת לגמרי מול המראה הגדולה. כמו תמיד. אני עושה זאת כדי להסתכל, כדי לזכור מי אני. אני מסתובבת הצידה, מתבוננת בצלקות שמעטרות את זרועותיי, קודם השמאלית ואחריה הימנית. אני סופרת כל קו מכוער ומצולק במרווחים שווים מכתפיי עד לאמות ידיי. שישה־עשר משמאל, שנים־עשר מימין. כל אחד מהם מייצג אובדן של חלק מנשמתי במחיר חיי. חלקים ממני שאינני רואה במראה מכוערים מכדי שאביט בהם. כשאני לא מסוגלת לעכל זאת עוד, אני לובשת תחתונים שהוצאתי באקראי מהמגירה, ואז את השמלה. אני אוספת את שערי בפקעת הדוקה ומהדקת את הכובע בשתי סיכות. אף אחד לא עובר את זה יחד איתי. אני לבד. אני משתוקקת לאימי בעוצמה שגורמת לליבי להתכווץ. אני עונדת לאוזניי את עגילי הפנינה שלה, וסוגרת סביב צווארי את המחרוזת של סבתי. כך אני מרגישה קרובה אליהן, כאילו אשאב כוח מנשמותיהן.

״הנהג מוכן,״ אומר אחד משומרי הראש של הרולד מהדלת הפתוחה.

אני מביטה אליו במראה. בובי, אחד הנחמדים. הוא לא מביט לתוך החדר אלא קדימה. עד כה, השומרים כבר רגילים לעובדה שאני אף פעם לא סוגרת את הדלת. מתוך כבוד, הם אינם נועצים מבטים. זו דרכן של משוגעות. להתלבש עם דלת פתוחה בבית מלא גברים. דלתות סגורות גורמות להן להתקפי חרדה. זו הסיבה האמיתית שבגללה גברים לא מסתכלים. הם מפחדים להעליב את הרולד ולהודות בנעיצת מבט סקרנית כמה אני משוגעת באמת.

״הרולד?״ אני שואלת בזהירות.

״הוא כבר יצא.״

אני קמה על רגליי, לוקחת את תיק היד שאליו הכנסתי את הטלפון הנייד, גלולות נגד בחילה, טמפונים וטישיו. אני לא הולכת לאף מקום בלי טמפונים וטישיו. הווסת שלי לא סדירה ונוהגת להגיע כשאני בלחץ רב מהרגיל.

״יש לך הכול?״ הוא שואל.

אני מהנהנת. המזוודה היחידה שלי נלקחה קודם לכן לביתו של דמיאן. הוא שלח נהג לאסוף אותה.

״אז נלך,״ הוא אומר. ״מר דלטון יפשוט לי את העור אם נאחר.״

אני לא מראה לבובי כמה אני פוחדת. הפחד יוצר פגיעות. הופך אותי לקורבן קל. אני מוסרת לו את התיק שלי בעודי נועלת נעליים.

״אני מוכנה,״ אני מכריזה.

אין לי ברירה.

*

דמיאן

הפעמונים מצלצלים במגדל הכנסייה העשוי אבן. הקול רדוף ויפהפה. נדיר. הם משתמשים בפעמונים רק לאירועים מיוחדים, כי הם עתיקים ושבריריים. העובדה שהם משתמשים בהם עבורי מבשרת לעדים בכנסייה שאני אדם שראוי להכיר. אף ראש בכנסייה לא מסתובב אליי ללא פחד. הוא שם, בחיוכים המעושים ובביטויי החביבות המאולצים. הם כאן רק כדי לחזות בתחילת נפילתה של אימפריית דלטון.

אחת, שתיים, שלוש. הצלצול האחרון נוחת כמו גזר דין בארבע. הקול מהדהד בחלל הפנים האקוסטי, נושא את הדממה המפוקפקת שמשתררת אחריו. כשהקול מתפוגג, האורחים קמים ונגן העוגב מתחיל לנגן. התווים הראשונים של מארש החתונה ממלאים את החלל. דרמטיים ותיאטרליים. בחרתי בו במכוון, בדיוק כמו במפלי הוורדים הלבנים ובנרות העבים שבוערים בפמוטי הזהב משני צידי המעבר. כשפניי מופנות אל הכניסה, אני ממתין לכלתי.

למרות הפאר וההדר, קורה משהו בחזי. התכווצות שגובלת במתח כשהדלתות אינן נפתחות מיד. תנוחתי זקופה ופניי נינוחות, אבל ידיי נקפצות לאגרופים בניגוד לרצונן. גופי מתרפה קלות כשהדלתות הכפולות מתחילות להיפתח פנימה. אלומת אור חודרת לתוך הכנסייה האפלולית, מכניסה שמש אל החלל הקריר והקודר. הקרניים פורצות לכל עבר, למעלה — אל הגלריה, שם העוגב מנגן, ולמטה — על רצפת האבן. הן ממשיכות להשתרע, להתפשט, עד שהדלתות נפתחות במלואן. האור מסנוור. לאחר החשכה בפנים, עליי למצמץ כדי לסגל את עיניי. כמו חיזיון, דמות עומדת בלב כל התפאורה הצחורה. אני כמעט מצליח לנשום, אבל עדיין לא. יש דרך ארוכה ללכת במעבר, ודרך ארוכה עוד יותר עד לקבלת הנדרים.

דלטון עומד ליד הדלת. כשהמוזיקה עוברת לסונטה השנייה, הוא מושיט את זרועו, אבל לינה חולפת על פניו כאילו היא אינה רואה אותו, ואז נעצרת. אין לי זמן לחשוב על כך, כי הסונטה מתנגנת במלוא עוזה והיא לא זזה. ליבי פועם במרץ. נשימותיי מאיצות. היא קווי מתאר של צל המוסתר על־ידי האור. אני לא מצליח לראות את פניה או את הבעתן, רק שהיא פשוט לא זזה. דלטון מתקדם. היא מועדת קלות כשהוא דוחף אותה. אני עומד לרוץ אל קצה המעבר ולגרור אותה למזבח בזרועה, אבל אז היא מזיזה את רגליה.

משהו נוסק בתוכי וגורם לי להרגיש חסר תחושה, אבל זה נמשך רק לרגע. מי שפתח את הדלתות סוגר אותן. אור היום מגורש ופנים החלל שוב שרוי באור קודר. אז אני רואה את פניה, את דמותה, את שמלתה. השמלה שלה. שאלוהים יעזור לי. אני מהדק את כפות ידיי עד שמפרקי האצבעות נסדקים. החל בכובע הקטן והאופנתי וכלה בנעליים האלגנטיות, היא לבושה לקראת לוויה. מול כל האנשים האלה, היא שמה אותי ללעג וקלס, מגיעה אליי לבושה שחורים.