מארז יהלומים לנצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז יהלומים לנצח

מארז יהלומים לנצח

4.4 כוכבים (209 דירוגים)

תקציר

*3 ספרים במארז*

*יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים*

אבק יהלומים - רומן מאפיה אפל מז'אנר 'מאויבים לאוהבים'.
ספר ראשון מתוך שלושה.  טרילוגיית יהלומים לנצח. רומן מאפיה אפל. 

גברים כמונו, אנחנו רואים דברים. 
אנחנו עושים דברים, דברים שגורמים לנו לא להרגיש. 

זה המחיר של כוח וכסף, של לחיות את החיים הטובים ולעמוד בראש המאפיה הצרפתית. ואז היא הגיעה, כמו פרח בר יפה שמנסה לפרוץ החוצה מתוך סדקיה של מדרכה מלוכלכת – שברירי אך עמיד, כמו משב רוח של יופי בתוך הזוהמה. היא הייתה אמורה להיות רק עוד עבודה אחת, מישהי חסרת שם שהייתי אמור לתלוש מתוך חייה ולמסור אותה לאחי, לא יותר מחיילת־משחק בתוך משחקי ההימורים של עסקי היהלומים שלנו. 

לפסיכולוגיה יש תווית עבור גברים כמונו. 
אנחנו נטולי אמפתיה ונטולי רגשות אשם. 
אנחנו עושים דברים כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים, דברים שגורמים לפרחים לקמול. 

קוראות אהבו את הרומן האפל הזה! ראו מה יש להן לומר על אבק יהלומים - 
"הספר הזה, ומה שעתיד לבוא בעקבותיו הוא דבר שיש בו יופי, לדעתי. אני חושבת שאין דרך טובה יותר לתאר אותו." ג'סיקה אלקזר, גודרידס,   
"שרמיין פולס מציגה בפנינו את האנטי־גיבור המורכב ביותר ואת הגיבורה המקסימה ביותר ברומן האגדה המודרני האפל מאוד והמעוות הזה." בופיאנה, גודרידס.  
"Diamonds in the Dust מסתיים בחתיכת קליף האנגר. אני צוללת אל תוך התהום. אני זקוקה ל-Diamonds in the Rough יותר מאשר אני זקוקה לנשימה הבאה שלי!" 
ססיל סמיתס, גודרידס.  
"שרמיין פול כותבת סיפורים שלוכדים את הקוראת כבר מהעמוד הראשון, ואז היא טווה בעדינות את הסיפור, עד לסוף ההרסני." קלי. גודרידס.

הספר אבק יהלומים הוא הספר הראשון בטרילוגיית יהלומים לנצח. הסיפור ממשיך בספר יהלומים בהתגלמותם (הספר השני), ומסתיים בספר יהלומים לנצח (הספר השלישי). 
 

*יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם*

יהלומים בהתגלמותם. רומן אפל מוליך־שולל, עם טוויסט! 
ספר שני מתוך שלושה: טרילוגיית יהלומים לנצח. רומן מאפיה אפל.

בחורות כמוני, אנחנו יודעות איך לשרוד. 
לכל אחת מאיתנו יש את הדרכים הקטנות שלה, אבל אנחנו רוכשות את המיומנויות הללו באותו גיל צעיר. 

אם תשאלו אותי כמה פעמים אדם יכול למות, אגיד לכם שהרבה פעמים. אותו מספר פעמים שבו אדם נועץ סכין בוגדנית בבטנכם ועוקר את הלב שלכם עם שקרים. 

בנות כמוני, אנחנו חיות. 
אין לנו ברירה. 
אנחנו פוסעות מעבר לצוק ונופלות. 
אוכלות, ישנות, מתות. וחוזר חלילה. 

קוראות אהבו את הרומן האפל הזה! ראו מה יש להן לומר על יהלומים בהתגלמותם:

"פולס היא סופרת מדהימה בצד האפל יותר של הרומנים הרומנטיים. היא עושה עבודה נהדרת בשילוב אור בתוך החשכה. ספריה הם צורך כפייתי שאני פשוט לא יכולה להחמיץ!" 
כריס ק'—A Midlife Wife, גודרידס. 
"חמישה כוכבים זוהרים מנצנצים עם ברק משלהם! וואו! מיז פולס התעלתה על עצמה בטרילוגיה הזאת שלה."  קרוואנז, גודרידס.
"אם את מחפשת סדרה שתטלטל את רגשותייך עד כדי כך שלא תצליחי לחשוב כמו שצריך, תקראי את הסדרה הזאת. הסופרת הזאת כותבת סיפורים מותחים, והכתיבה שלה אפלה מספיק כדי למתוח את הגבולות שהצבתי לעצמי." סקירת הספרות של מינדי לו, גודרידס.    
"הסיפור הזה סובב לי את הראש, ובמשך שבעים אחוזים מהזמן, היו לי פרפורים בלב." קלי, גודרידס.

יהלומים בהתגלמותם הוא הספר השני בטרילוגיית יהלומים לנצח, והוא מסתיים בקליף האנגר. יש לקרוא קודם את אבק יהלומים (ספר ראשון בטרילוגיה) כדי לעקוב אחר הסיפור. הספר יהלומים לנצח (הספר השלישי) מסיים את הסיפור. 

*יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח*

יהלומים לנצח – רומן מאפיה אפל ומותח, טרילוגיית יהלומים לנצח. 
ספר שלישי מתוך שלושה. טרילוגיית יהלומים לנצח. רומן מאפיה אפל. 

האהבה שלי מתבזבזת כמו אבני חן באבק, שנעל אדישה דרכה עליהן. נדרשות הרבה שנים של סבל, ושכבות רבות של הרים, כדי לדחוס את הפחמן ולהפוך אותו לאבן יקרה. עכשיו, כשאני מלוטשת וקשה כיהלום, הוא לא יוכל להשליך אותי בחזרה אל העפר. 

גברים כמוהו לא אוהבים נשים כמוני.
הם לא אוהבים.
נקודה. 

אבל הוא יצר אותי.
הוא יחיה איתי. 
כי יהלומים הם לנצח. 

קוראות אהבו  את הרומן האפל הזה! ראו מה יש להן לומר על יהלומים לנצח:

"איזה סיום מהמם לגמרי לטרילוגיה הזאת!!!" קרוואנז, גודרידס
"כן! הוא כאן! הגראנד פינאלה המושלם לסיפור שהחזיק אותי שבויה החל מן העמוד הראשון." ססיל סמיתס, גודרידס
"אני חושבת שמעולם לא קראתי ספר מהר יותר. מתּי לראות מה יהיה הסוף של סיפורם של מקס וזואי!" לי-אן, גודרידס.
"טוב, עוד יום אחד שבו ישבתי שקועה כולי בסדרה! לא הייתה חשיבות לאוכל, רק למה שקורה בין מקסים וזואי!"  קאת'י מ, גודרידס

יהלומים לנצח הוא הספר השלישי בטרילוגיית יהלומים לנצח, והוא מסיים את הסיפור. יש לקרוא תחילה את אבק יהלומים (הספר הראשון) ואת יהלומים בהתגלמותם (הספר השני) כדי לעקוב אחר הסיפור. 

פרק ראשון

פרולוג

הצרחות במטבח מתגברות. הקולות של אבא ואימא עוברים דרך הקיר הדק ודוקרים את אוזניי. זה לא כואב כמו כשהייתה לי דלקת באוזן, אבל זה כואב לי בחזה, ואני ממש מפחדת.
אני כורעת בפינת המיטה שאני חולקת עם אחי, דמיאן, ומחזיקה את ונסה, הבובה שלי, צמוד אליי. הלוואי שדמיאן היה כאן, אבל זה יום ראשון, והוא מחלק עיתונים.
חבטה מטלטלת את מיטת הקומתיים של אחיי הגדולים, לאון ואיאן, על הקיר שממול. כוסות וצלחות משקשקות בצד השני.
"תמיד אותו הדבר, לעזאזל." הקול של אבא חזק מדי.
השכנים ישמעו. אני מתכווצת, הם יסתכלו עליי במבט משונה מחר, כשאשחק על המדרגות.
"כולכם אותו דבר, לעזאזל."
הלב שלי מפרפר כמו הכנפיים של הציפור המסכנה ההיא שראיתי בכלוב הנורא במטבח של דודה מיי, עם הקקי שמפוזר סביבה על הרצפה. אני מתמקדת בכתמי העובש שעל הקיר ובסדק שעובר באמצע, ועוצרת את נשימתי כשאני מחכה לחבטה הבאה שתרעיד את הרצפה. הכתם הכהה בפינה נראה כמו ראש של זאב עם אף ארוך ואוזן שמוטה. הכתם שבאמצע נראה כמו פרח שגדל מתוך הסדק.
ידעתי שזה יגיע, אבל כשמשהו מתנפץ על הצד השני של הקיר, אני משתנקת בשקט, נזהרת לא להשמיע רעש.
"זה בסדר," אני לוחשת לוונסה, ואוחזת בה חזק יותר. הלוואי שהשם שלי היה משהו יפה כמו ונסה. אני שונאת את השם שלי. זואי זה שם טיפשי.
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך, אישה?" אבא שואג. "את לא —"
הקול של אימא הופך לצווחה. "אתה לא תגיד לי מה לעשות!"
אני משכיבה את ונסה על המיטה, רועדת, כשאני מנסה לא לשמוע את הקולות הכועסים. "ששש..." היא בוהה בי בעיניים גדולות, שמחות, אבל אני יודעת שהיא מפחדת בדיוק כמוני. אני יודעת איך לחייך כדי להיראות אמיצה.
אולי הם יפסיקו.
לפעמים, הם מפסיקים.
אני דוחפת את זרועה של ונסה דרך החור שגזרתי מאחת המפיות של סבתא בעזרת מספרי־הציפורניים של אימא, וקושרת את הקצוות בקשר. זה לא משנה שיש לה רק זרוע אחת. עדיין זאת שמלה יפה.
משהו מתנפץ. הרעש חזק ומפחיד, כמו כשסבא חותך עצים.
"אני אהרוג את כולנו!" אבא צועק.
כפות רגליה של אימא חובטות חזק ברצפה. "אל תיגע בי! אני אדקור אותך! אני לא צוחקת, בן זונה שכמוך!"
כואב לי לנשום. עיניי צורבות, ודמעות מתחילות לזלוג. הן זולגות על כפות ידיי, חמות ורטובות. יש לי סחרחורת, וחם לי, כמו בזמן שיש לי שפעת. אני קמה איכשהו מהמיטה, אוחזת בוונסה ובספר שלי, ופוסעת דרך המסדרון הקצר אל ארון המטאטאים שבקצה.
בבקשה, שהם לא יראו אותי.
אני עוצמת את עיניי כשאני עוברת ליד דלת המטבח, אבל אף אחד לא קורא בשמי ולא תופס בצווארון השמלה שלי. דלת הארון חורקת כשאני פותחת אותה ונכנסת פנימה אל החשכה שיש לה ריח של משחת־נעליים ואבק. אני סוגרת אותה חזק, כל כך חזק, שאי אפשר לראות אפילו את האור דרך החריץ. אני מגששת מתחת לכריות על השמיכה המגרדת של ה'קן' שלי כדי לחפש שם את הפנס. מתכווצת לי בפינת מקום המחבוא שלי, מדליקה את האור ומתנדנדת לי, כשוונסה והספר שלי בזרועותיי.
הספר גדול וכבד. זה הרכוש היחיד שיש לי, ואני לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני הולכת. הדפים מלוכלכים מכל הפעמים בהן ליקקתי את האצבעות שלי כדי להפריד ביניהם. דמיאן אומר שאלה אוזני חמור, למרות שאני לא בטוחה איפה הוא רואה את החמורים. כשאני שואלת אותו, הוא רק צוחק עליי. הכיסוי של הספר סדוק ורופף, והתפרים תלושים, כמו השמלות שלי, שאימא מוציאה להן את התפרים כדי שאוכל ללבוש אותן עוד שנה. כשאני פותחת את הספר, הוא נפתח באותו מקום שבו הוא תמיד נפתח, בעמוד הראשון של הסיפור האהוב עליי, על הנסיכה והצפרדע.
רעש של זכוכית נשברת חודר אל המקום הבטוח שלי. אני עוצמת את עיניי, חוסמת את הקול הנורא, שמפחיד יותר ממפלצות.
עוד דברים נופלים במקום כלשהו.
אני מאלצת את עצמי לפקוח את עיניי ולהתבונן בתמונה. אני מכירה כל קו וכל צבע של הנסיכה בשמלתה התפוחה, הוורודה. כדור הזהב מונח ליד האגם, העלים הירוקים של שושנות המים, והצפרדע שיושבת עליהם.
אני דוחפת את אצבעי לדף, גוררת אותה לאורך האותיות ולוחשת, "היה הייתה פעם..."
אני עדיין לא יודעת לקרוא, אבל אני מכירה את הסיפור בעל פה.
"נסיכה יפה שחיה בטירה."
הספר הוא כמו קסם. העולם בסיפור הופך להיות ממשי, והצלילים המגיעים מהמשך המסדרון מתפוגגים כשאני הופכת להיות הנסיכה בשמלה הוורודה, עומדת ליד האגם על העשב הכי רך והכי ירוק, בסנדלי המשי שלי, עם כדור הזהב שלי. אני ילדה יפה עם שיער זהוב, כמו בתמונה, ולא צבע הקפה החום־כהה המשעמם של השיער שלי, ו...
אני קופצת כשהדלת נפתחת.
"היי, זי," דמיאן אומר, וקורא לי בשם המיוחד שיש לו בשבילי, כשפניו מופיעות בחריץ. "אני יכול להיכנס?"
הוא לא ממתין שאגיד כן. הוא זוחל פנימה, מתכופף כדי להצליח להיכנס מתחת למדף, בגלל שהוא בן עשר, ולא רק שהוא גדול ממני פי שניים בגיל, הוא גם גדול ממני פי שניים בגוף.
אחרי שהוא סוגר את הדלת ומתיישב מולי, הוא שואל, "מה את קוראת?"
המקום כל כך קטן, ולמרות שהברכיים שלנו כפופות, רגלינו נלחצות.
אני מושכת בכתפיי. גם הוא מכיר את הסיפורים בעל פה, כי הוא זה שמקריא לי אותם. זה לא שיש לי עוד ספר.
הוא דוחף אותי קלות. "את רוצה שאקריא לך?"
אני שוב מושכת בכתפיי, אבל מסובבת אליו את הספר, כדי שיוכל לראות את האותיות.
הוא פורע את שערי. "בשנה הבאה, כשתלכי לבית הספר, תלמדי לקרוא, ואז לא תצטרכי לחכות לי, ותוכלי לקרוא עוד ספרים, ספרים טובים יותר."
אני מחבקת אליי את ונסה חזק יותר. "אני אוהבת שאתה מקריא לי. אני אוהבת את הסיפורים האלה."
איאן ולאון גדולים יותר. כשהם לא בבית הספר, הם ברחוב עם החברים שלהם, מחפשים צרות, כמו שאימא תמיד אומרת. אני לא רואה אותם הרבה, וכשאני רואה, הם בדרך כלל מקניטים אותי. דמיאן הוא רק בכיתה ה', ואסור לו לצאת החוצה לרחוב אחרי הלימודים. הוא צריך להישאר ולהשגיח עליי, כדי שאימא לא תכעס, כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה.
"את לא תרצי לקרוא את הסיפורים הטיפשיים האלה יותר כשתהיי בבית הספר," הוא אומר.
דמעות טריות מנצנצות מאחורי עיניי. "הם לא טיפשיים."
"זה בכלל לא דומה לחיים," הוא אומר, ונשמע כמו מבוגר.
אני מבליטה את סנטרי. "זה כן."
"זה לא."
"זה כן! יום אחד, אני אמצא נסיך ואתחתן איתו, ואהיה נסיכה, ואחיה בטירה, ונחיה באושר ועושר. אתה תראה."
האנחה שלו עמוקה וכבדה, והוא נשמע בדיוק כמו אבא, כשהוא חוזר הביתה מיום של מה שהוא קורא בשם חפירה עמוקה. אני תמיד מדמיינת חפירה עמוקה במכרה כחפירה של בור גדול באמצע כר דשא, כדי לבנות שם בריכת שחייה כחולה מנצנצת.
"החיים הם לא סיפור אגדה, זי. אין שום אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך. את תצטרכי לעשות את זה בעצמך."
אני לוחצת בידיי על אוזניי, כדי לא לשמוע אותו. אני חוסמת את כל המילים הלא יפות, כי אני יודעת שהן לא נכונות. אני יודעת שהן לא.
הוא מושך את ידיי מאוזניי. "אני לא אומר לך את זה כדי להיות רע. אני אומר לך את זה כדי שלא תתאכזבי יום אחד."
"תפסיק את זה!" אימא צועקת.
כוס מתנפצת.
"את רוצה שאפסיק, אה?" אבא צועק בחזרה. "למה לא להרוס את הכול?"
"אתה יודע מה?" אימא בוכה. "בבקשה. תשבור את הכול. זה הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, בן זונה מגעיל שכמוך."
קללה. חבטה קולנית. ואז דממה נוראה, נוראה.
לפעמים הדממה גרועה יותר. אבא לא יחזור הביתה עד מחר. אימא תבכה כל הלילה ולא תצא מהחדר שלה. דמיאן ימרח חמאה על טוסט, ואנחנו נאכל אותו מתחת לאוהל שהוא יבנה מהשמיכה שעל המיטה שלנו, אבל אין שום מקום שאפשר להסתתר בו מפני תחושת האשמה.
האב מורניי אומר שתחושת אשמה זה דבר טוב, משום שהיא אומרת לנו מתי עשינו משהו לא בסדר. אני לא אוהבת להרגיש אשמה. אימא תצעק עלינו ותגיד שזו אשמתנו, שזה הכול בגלל שיש יותר מדי פיות להאכיל. אני מרגישה ממש רע, ולא יודעת איך להיות יותר טובה או איך להיות פחות פה שצריך להאכיל.
אבא יבוא הביתה, יעלה בקושי במדרגות ויתנגש ברהיטים, והוא יתעלם מאימא ויכעס עלינו. הוא ייתן לי מכות כי לא ניקיתי את המטבח, אפילו אם הכלים רחוצים. הוא יצליף בדמיאן בחגורה כי לא הוציא את האשפה החוצה, אפילו אם פח האשפה ריק. אני אבכה בשקט בחדר שלנו, ודמיאן יתעצבן והעיניים שלו יהיו נוצצות. אבל אבא לא ייגע באיאן או בלאון. הם גדולים מדי, גבוהים כמעט כמו אבא, וחזקים יותר ממנו.
"היה הייתה פעם..." דמיאן מתחיל, וקולו נסדק קצת, כאילו הוא על סף שבירה, והופך להיות עמוק יותר, כמו הקול של איאן, "נסיכה..."
יום אחד, גם דמיאן יהיה גבוה וחזק.
לא אכפת לי מה דמיאן אומר. יום אחד, אני אמצא את הנסיך שלי. הוא יקנה לי שמלות יפות והמון כוסות יפות, והוא אף פעם לא ישבור אותן. הוא ייקח אותי רחוק מאוד, מאוד, מכאן, ואני לא אחזור אף פעם. רק תחכו ותראו.

פרק 1


יוהנסבורג, דרום אפריקה 
זואי

המבט שלי מכוון אל המדרכה, כדי להימנע מלדרוך על צואת הכלבים שמזהמת את ארבעת הרחובות המפרידים בין סדנת־היזע לבין הדירה שלי, אבל אני לא נוכחת באחר הצהריים הקיצי הנפלא. המחשבות שלי נמצאות היכן שהן שוכנות בדרך כלל, בחלומות על תוכניות איך לברוח מהגיהינום הזה שבו אני חיה. חלומות הופכים את הקיום שלי לנסבל יותר. הבריחה שלי היא דרך החלומות.
ליד השוק, האוויר עבה וכבד מריח של פחמן, מפסי רכבת הפחם. כל מה שמתחת לגשר הרכבת הוא אפור, מכוסה בשכבות פיח. אני מרימה מבט אל השמיים. שם למעלה, האוויר כחול וצלול, טהור ובלתי מושג.
באנחה, אני נכנסת לתור בדוכן התוצרת הטרייה, ומשתמשת בזמן ההמתנה כדי למתוח את שריריי הכואבים. הגב שלי כואב מהרכינה מעל מכונת התפירה כל היום. בראשי, אני מחשבת עד כמה יספיקו המטבעות שנותרו לי בארנק. סוף החודש הוא תמיד הגרוע ביותר, אבל בצד החיובי של זה, יום־התשלום ממש מעבר לפינה. כשמגיע תורי, אני לוקחת בננה ושתי עגבניות.
אני גוררת את עצמי בשני הרחובות האחרונים עד הבית, תשושה לחלוטין. להוטה להאכיל את בטני הריקה ולטבול באמבטיה חמה. ואז אקרוס לתוך המיטה עם ערמת הספרים החדשה שהבאתי מהספרייה.
בבניין שלי, אני מקללת בשקט. הדלת שמובילה אל הרחוב פתוחה. המנעול שוב שבור, ויעברו עידן ועידנים עד שיתקנו אותו. בעל הבית לא מתחזק את הבניין. לכן החזית של הבניין שחורה משנים של טינופת, והקירות בפנים מלאים עובש, בגלל הרטיבות המתמדת.
עם עיניי מכוונות אל הרצפה כדי שלא אדרוך על אחד מהחתולים שתמיד מתחננים לאוכל, אני פותחת את הדלת עם הכתף, תוך כדי כך שאני מנסה לאזן בין סל הקניות שבידי האחת לבין שקיות הקניות שבידי השנייה. הכניסה הקודרת שקטה, ובאופן מוזר אין שם יללות גופים שעירים המתחככים כנגד רגליי.
עיניי עדיין מנסות להתרגל למעבר מאור השמש הבוהק אל פנים הבניין האפלולי. מתג האור שבור כבר שנים. אני מזעיפה מבט, מחפשת את המדרגות במעט האור שמגיע מבחוץ, לפני שהדלת נסגרת בחריקה ומשאירה את החלל חשוך למחצה. האור החלש המגיע מן הנורה הבודדה שיש בישורת שלמעלה, הוא האור היחיד שמונע מדיירי הבניין לא למעוד על המדרגות.
אני עומדת לקרוא לחתולים כשמשהו מתנגש בי מאחור. פי נפתח כדי לצרוח, אבל שום קול לא יוצא, כי כף יד גדולה חוסמת את פי, וזרוע גורמת לאוויר להישאב מבטני כשהיא נכרכת סביב מותניי ומרימה אותי באוויר.
השקיות שבידי נופלות על הרצפה. הפחד הולם בחזי. בפינה מרוחקת של ראשי, אני מבחינה בעגבניות המתגלגלות למטה במדרגות, וחלק הגיוני, מנותק, שיש בי, דואג בגלל המזון שנזרק, כשאני מתחילה להיאבק על חיי. אני מתפתלת ובועטת. זרועותיי מוחזקות לצידי גופי, ואני יכולה רק לבעוט. אני מנסה לנשוך, אבל לא מצליחה להכריח את שפתיי להיפתח. האחיזה על הפה שלי חזקה מדי. אני מרגישה כאילו הלסת שלי עומדת להישבר. כפתור מהחולצה שלי פוקע בשל מאמציי. הוא נושר על הרצפה וקופץ שלוש, ארבע, חמש פעמים, עד שנכנע לו בשקט בסופו של דבר באחת הפינות. ריח של תבלינים והדרים פולש אל נחיריי - בושם של גבר. החושים שלי מתעצמים. בחיים שחולפים מול עיניי, הכול נראה רועש יותר וצלול יותר.
"ששש," קול של גבר אומר אל תוך אוזני, וגורם לחרדה שלי לזנק.
אני רוצה לסובב את ראשי הצידה כדי להעריך את האיום, אבל לא מסוגלת לסובב את צווארי. שני גברים יוצאים מתוך הצללים. לאחד מהם שיער בלונדיני ארוך, והשני קירח עם זקן. הם נעים במהירות. הבלונדיני חוטף את השקיות שלי והמזוקן עולה במדרגות. הוא מסתכל שמאלה וימינה ואז מהנהן.
כשהאות ניתן, השובה שלי הולך אחריו, ביחד איתי. אני מוכרחה לנשום דרך האף כשהוא עולה בגרם המדרגות הבודד המוביל אל הקומה שלי. ריח השתן על המדרגות והעובש על הקירות הופך חזק יותר. הוא גורם לי לרצות להקיא. או שאולי זה בגלל האופן שבו הגוף שלי לחוץ אל הגוף שלו, ובמה שהוא מתכנן לעשות לי.
הבלונדיני הוציא את המפתחות שלי מתיקי וכבר הספיק לפתוח את דלת הדירה שלי כשאנחנו מגיעים אליה. אני מביטה בדלת של השכן שלי, ומתפללת לאלוהים שברוס לא משחק באקס בוקס שלו עם האוזניות עליו, אבל הצלילים של המשחק האהוב עליו מגיעים לאוזניי, עוד לפני שהאיש הזר גורר אותי פנימה.
הוא מוריד אותי אל הרצפה, ממשיך להחזיק את ידו על פי. "האנשים שלי יעזבו עוד מעט." הקול שלו עמוק, והמבטא שלו חזק. האופן שבו הוא מגלגל את ה- ר' גורם למילים המסוכנות להישמע חושניות. "אני לא רוצה לפגוע בך, זואי, אבל אם תצרחי, איאלץ לעשות את זה. מבינה?"
אלוהים אדירים. הוא יודע את השם שלי. אני עוצמת את עיניי, החזה שלי עולה ויורד עם כל נשימה. איך הוא יודע את השם שלי?
הוא מדבר בשקט, ולוחש את המילים אל אוזני. "שאלתי אותך שאלה."
אני מהנהנת. איזו ברירה יש לי?
הוא מסיר את ידו לאט. "זה יותר טוב."
ברגע שהוא משחרר אותי, אני מסתובבת ונסוגה לעבר הספה. "אין לי כסף. אין לי שום דבר בעל ערך."
הוא מחייך. "אני נראה כאילו אני צריך לגנוב כסף?"
אני מביטה בו. הפנים שלו רבועות, עם קווים חדים. האף שלו קצת עקום, כאילו נשבר פעמים רבות. שיער עבה, שחור, מסוגנן, עם פאות־לחיים אופנתיות. גון עורו חמים, אבל עיניו קרות, והצבע שלהן אפור כמו של שמיים מעוננים. הוא לא גבר נאה, והעור הפצוע של מפרקי כפות ידיו מספר סיפור משלו.
אני בולעת את רוקי ומשפילה את מבטי אל גופו. הוא גבוה ורחב יותר מכל מי שראיתי אי פעם. החזה והרגליים שלו ממלאים כל סנטימטר של החליפה שלו. זו חליפת פסים־דקים אפורה - צמר טהור, אם לשפוט על פי החוט - הגזורה באופן מושלם, שמייחד אותו. הוא זועק מכסף ומכוח. לא, הוא לא היה פורץ לכאן בשביל כסף. האפשרות האחרת גורמת לי להתכסות בזיעה קרה.
הוא מתקדם אליי, והמבט שלו מתמקד בחזי. "אבל, יש לך משהו בעל ערך שאני צריך."
אני שוב משפילה מבט. החולצה שלי נפתחה היכן שהכפתור נקרע, והיא חושפת את החזייה שלי. אני מקרבת את קצותיה ושואלת דרך שפתיים רועדות, "מה?"
כשהוא מהנהן לשני הגברים, אני מביטה בהם. לבלונדיני יש פנים יפות כמו של דוגמן. הוא רזה וגבוה. לשני - המזוקן והמוצק יותר - יש עיניים כל כך שחורות, שהאישונים מתמזגים עם הקשתיות. שניהם לבושים בחליפות שחורות ואוחזים באקדחים.
הגבר המזוקן עובר על הסל שלי. הוא מוציא ממנו את האוברול שבו אני משתמשת בעבודה ומניח אותו על השולחן ביחד עם הארנק ומברשת השיער שלי. השקית עם הבננה מונחת לידם. הוא אוסף את העגבניות שלי והעור המבוקע שלהן מתגלה דרך השקית השקופה. כשהוא מוצא את הטלפון שלי, הוא מושיט אותו לאיש שאחז בי. האיש מכניס אותו לכיסו. ואז, כמו שהבטיח השובה שלי, האנשים שלו עוזבים. המפתח נשמע במנעול. אני נעולה בפנים עם האיש הזר.
הפחד מלהיט אותי מבפנים וגורם לי לתחושת בחילה. אפילו הרעב שלי נעלם.
"מה אתה רוצה ממני?"
האיש לא עונה. ברגע שהשותפים שלו נעלמים, הוא מעביר את תשומת ליבו ממני אל מקום המגורים שלי. מבטו עובר מהספה הממורטת עם הקפיצים השבורים אל התמונות הממוסגרות שעל הקיר, ולבסוף אל החרצית שבתוך האגרטל על השולחן.
המבטים שלו פולשניים. אני יודעת מה הוא רואה, אבל אני מסרבת להתבייש בגלל העוני שלי, במיוחד מול גבר עם חליפה יקרה, שחטף אותי מהרחוב.
הוא פוסע אל החרצית ונוגע בגבעול. "תוספת נחמדה."
"מה?"
"הפרח." בקפדנות רבה, הוא מלטף כל עלה כותרת. "מאיפה הבאת אותו?"
מה זה משנה, לעזאזל? "מהמדרכה."
הוא מעיף בי חיוך ספקני. "לא לקחת אותו מהגינה של מישהו?"
למרות הפחד שלי, הכעס שלי מתעורר. "לא, לא גנבתי אותו. הוא גדל בר."
הוא לא מגיב על ההאשמה הבלתי נאמרת. רק ממשיך לצפות בי בעניין. אחרי רגע, הוא שואל: "לא קיבלת את זה מחבר?"
"לא." לאן הוא חותר עם השאלות האלה? למה הוא לא אומר לי מה הוא רוצה?
"אז אין לך חבר."
"לא." אני מביטה בו כשהוא הולך לעבר הקיר, כדי להביט בצילומים. הלב שלי הולם כמו מטוטלת על צלעותיי.
"המשפחה שלך?"
"כן."
הוא מצביע על הילד הכי גבוה בתמונת הפולרואיד המצהיבה. "מי זה?"
"מה אכפת לך?"
הוא מביט, ואזהרה שקטה בעיניו. הוא לא צריך לדבר במבטא הזר הזה שלו כדי לעורר חרדה.
"זה איאן," אני אומרת באי־רצון, "אחי הבכור."
"והאחרים?"
"לידו עומד לאון, אחריו דמיאן, ואני."
הוא רוכן קרוב יותר ובוחן את הילדה עם הקוקיות והשמלה הקצרה־מדי. "היית חמודה. בת כמה היית פה?"
אני אוחזת חזק יותר בחולצה שלי. "עשר."
הוא מחווה אל אימא ואבא. "אלה ההורים שלך?"
"הורים שנפטרו."
"תנחומיי."
הוא מרים את הספר על ונציה מהספה ומסובב את הכריכה. אני לא רוצה שהוא ייגע בזה. אני לא רוצה שהגבר הזה, שפלש לי לפרטיות, יפלוש גם אל החלומות שלי. החלומות שלי הם שלי. הם פרטיים, אבל אני חסרת ישע ולא יכולה למנוע ממבטו לרפרף על תוכן העניינים ועל החותמת של הספרייה. הוא משליך אותו בחזרה על הספה ופותח את הספר שמונח על שולחן הקפה. גם הספר הזה נלקח בהשאלה מהספרייה, והוא עוסק באותו נושא, בדיוק כמו הספר שליד האמבטיה והספר שעל שידת הלילה שלי. כשהוא גומר לבחון את הספר ההוא, הוא הולך אל מדף הספרים ומטה את ראשו הצידה כדי לקרוא את שמות הספרים. מדף אחר מדף, הוא עובר עליהם.
אחרי שהוא מאבד עניין בספרים, הוא עושה את דרכו אל המטבח. הוא עוצר ליד משקוף הדלת ובוחן את המדף שעליו שתי כוסות סדוקות וסיר חבוט, החפצים היחידים שעדיין לא נשברו או החלידו. תשומת הלב שלו עוברת אל הגרניום שעל אדן החלון. הצמח החסון, הירוק, הוא גאוותי ותקוותי. מצאתי אותו בפח האשפה והצלחתי להציל אותו. מי שהשליך אותו כנראה חשב שהוא מת. אבל היה בו עדיין טיפה צבע ירוק בגבעול. הוא היה יבש וזנוח, וריחמתי עליו. העובדה שהוא נלחם ושרד כדי ללבלב ולשגשג, מהווה עבורי תזכורת לא להרים ידיים לעולם.
הוא מסתכל על הריבוע הכהה יותר שעל רצפת הלינוליאום, היכן שבעבר עמד המקרר. מכרתי אותו מזמן, כשלא יכולתי לשלם את שכר הדירה, כמו גם את שאר הרהיטים והחפצים שהיו שווים כמה דולרים. בלי מצרכי מכולת, אני לא זקוקה למקרר. לפני כמה דקות, כשהשאלה מאין תגיע ארוחת הערב של מחר הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלי, לא שיערתי שהחיים שלי עלולים להידרדר עוד יותר.
עייפה פתאום, אני מחבקת את עצמי. "תראה, פשוט תגיד לי למה אתה כאן ואז תעזוב אותי לבד."
הוא לא מתייחס אליי. הוא מביט במזווה. במקום בדלת, הוא סגור בווילון, שהשארתי פתוח, כך שלעיניו מתגלים צנצנת כמעט־ריקה של חמאת בוטנים והקרום הקשה של הלחם.
"אני מניח שאני צריך להציג את עצמי," הוא אומר, כשהוא סוף־סוף פונה לעברי. "מאחר שאני כבר יודע את שמך, זה נראה הוגן."
"אני לא רוצה לדעת את השם שלך," אני פולטת. ככול שאדע פחות, כך הסיכויים שלי לשרוד יהיו טובים יותר.
הוא מושיט יד. "מקסים בלשו."
הרעידות שלי מתגברות. זה לא נראה טוב מבחינתי. כשאני לא זזה, הוא צועד לעברי, אוחז בידי ומצמיד את שפתיו אל מפרקי אצבעותיי. המחווה נראית כלגלוג ולא כמחווה אבירית, ואני מושכת את ידי הרחק ממגעו.
"עכשיו, אחרי שאנחנו מכירים זה את זה, זו, אנחנו עומדים לנהל שיחה."
"אל תקרא לי ככה." רק אנשים שאכפת להם ממני קוראים לי זו.
הוא מרים גבה. "לא ככה קוראים לך החברים שלך?"
מטרידה אותי העובדה שהוא יודע את זה. "בדיוק. הם חברים."
במקום לכעוס, הוא נראה משועשע. "אז זואי. האחים הגדולים שלך - הם עזבו את העיר לפני הרבה זמן. אני צודק?"
"אם מדובר באיאן או בלאון, לא שמעתי מהם מאז שעזבו."
"לא." הוא מושיט את ידו לאט ומעביר אגודל על לסתי. "לא מדובר בהם."
העדינות שבמגעו תופסת אותי לא מוכנה. אני מוכרחה להישען לאחור כדי לחמוק מהליטוף המוזר, כי השוקיים שלי צמודות לספה.
"מדובר בדמיאן," הוא אומר.
כשהוא שומט את ידו, אני מזדקפת, מנסה להמשיך להביט בו בלי לתת לו לראות את הפחד בעיניי.
"ככה השיחה שלנו תתנהל," הוא אומר. "אני אשאל אותך כמה שאלות, ואת תעני עליהן."
"אף פעם לא."
אני לא מלשינה על דמיאן. מבין כל האנשים במשפחה הלא־מתפקדת שלנו, הוא היחיד שאכפת לו. דמיאן מבוגר ממני רק בחמש שנים, אבל הוא גידל אותי לבד. הוא דאג לי כשאף אחד אחר לא עשה את זה. הוא סבל מספיק. לא הגיע לו אף אחד מהדברים האיומים שקרו לו.
מקסים בוחן אותי. "את יותר קשוחה ממה שציפיתי. העניים בדרך כלל נשברים בקלות."
הזעם שלי גורם לי לשכוח לפחד. "לך תזדיין."
"פגעתי בעצב רגיש?"
"לך לעזאזל," אני מסננת.
"בסדר. נשחק את זה בדרך שלך." הוא מוציא את הטלפון שלו מכיסו ומחליק על המסך.
ליבי הולם חזק כל כך, שאני מרגישה כל פעימה ברקותיי. הוא מניח את הטלפון על הספר שעל שולחן הקפה כשהמסך פונה לעברי. שיחת וידיאו מתחברת. פונקציות הווידיאו והאודיו בצד שלו מנוטרלות. האדם שאליו הוא מתחבר לא יכול לראות או לשמוע אותנו.
שנייה אחר כך, תמונה ממלאת את המסך. אני קופאת. צמרמורת אוחזת בי. החברים של מקסים נמצאים בדירה הסמוכה עם ברוס, והשכן שלי קשור לכיסא.
"ברוס!" אני קופצת לחטוף את הטלפון, אבל מקסים תופס אותי בקלות ואוחז בזרועותיי. אני מנסה להיאבק, אבל אין לי סיכוי מול הכוח שלו. "מה אתה עושה לו?"
"שקט," מקסים אומר.
אני מנסה לבעוט בו, אבל הוא מרסן אותי בקלות.
"למה אתה עושה את זה?" אני זועקת, נאבקת לשחרר את עצמי בזמן שאצבעותיו חופרות חזק יותר בתוך בשרי.
המניאק הקירח מושך את זרועו לאחור ונותן לברוס אגרוף בפנים. הכיסא מתהפך, וברוס נוחת על גבו.
"לא!" אני מנסה לזנק קדימה ולהגיע אל הטלפון, אבל מקסים אוחז בי חזק.
השומר מרים את הכיסא. ברוס יורק דם, עיניו מלאות בארס כשהוא מביט במבט רושף בתוקף שלו. המנוול מכה אותו שוב, הפעם באגרוף על הלסת, שמעיף את פניו של ברוס הצידה.
"תפסיק את זה," אני צורחת. "תעזוב אותו."
ברוס גונח, כשאגרופים מוטחים בבטנו ובצלעותיו. מכה מרושעת גורמת לחתך בגבתו. אני לא יכולה לצפות בזה יותר. רגליי כושלות. אני מתייפחת ונופלת על ברכיי. אחיזתו של מקסים עוברת לשערי. אצבעותיו אוחזות בשערי האסוף לפקעת, כמו תמיד כשאני הולכת לעבודה. הוא מושך את ראשי לאחור ומאלץ אותי לפגוש את עיניו.
"את מוכנה לנהל שיחה עכשיו?"
"בבקשה, תפסיק," אני אומרת דרך הדמעות. "אני אספר לך מה שתרצה לדעת."
הוא לוקח את הטלפון שלו, מקיש על המסך ואומר, "תעשו הפסקה."
אחרי שהוא מכניס את הטלפון לכיסו, הוא אוחז במרפקיי כדי לעזור לי לקום. בעדינות כמעט, הוא מוחה את הדמעות מלחיי. "זה לא מוכרח להיות ככה. זה יכול להיות קל או קשה, איך שאת תחליטי." הוא דוחף אותי אל הספה.
בשיניים נוקשות, אני זזה אל הפינה, מתרחקת ממנו ככל שאני יכולה.
"תישארי שם," הוא אומר.
הוא הולך אל המטבח. הצינורות חורקים כשהוא פותח את הברז. כעבור רגע, הוא חוזר עם כוס מים ודוחף אותה לידי.
"תשתי," הוא אומר.
אני לוגמת באופן אוטומטי, בלי להרגיש צמאה.
הוא מתיישב כל כך קרוב אליי, שהגוף שלו נוגע בגופי. "בואי ננהל את השיחה הקטנה הזאת. את ודמיאן קרובים?"
אני מהנהנת, לא מצליחה לעצור את הדמעות שזולגות על לחיי.
"ששש..." הוא משלב את אצבעותיו בשערי ומעסה את הקרקפת שלי. סיכה משתחררת ונופלת על ברכיי. "את מבקרת אותו בכלא?"
אני מנידה בראשי.
"תשתמשי בקול שלך, זואי."
המילה יוצאת בחריקה. "לא."
"טוב. את מתקדמת יפה." הוא מסלסל סביב אצבעו קווצת שיער שהשתחררה מהפקעת שעל ראשי. "למה לא?"
"הוא לא רוצה שאבוא לבקר."
"למה לא?"
"הוא לא רוצה שאהיה בקרבת האסירים האחרים שאיתו. הוא אומר שהם מסוכנים, ושהם לא יהססו להשתמש בי נגדו."
קשה לשרוד שם בפנים. דמיאן לא מספר לי מה קורה, אבל אחת החברות שלי יצאה עם סוהר. הסיפורים שהיא סיפרה לי גרמו לי לסיוטי לילה.
"בחור חכם." הוא לוקח ממני את הכוס ומשאיר אותה על שולחן הקפה. "בית כלא מלא בגברים מחוספסים וחסרי־מצפון הוא ללא ספק לא מקום לאישה צעירה ויפה.
"דמיאן חף מפשע." אני מביטה לתוך מבטו הקר של מקסים. "גזר הדין שקיבל לא הגיע לו. מה שאתה חושב שהוא עשה, הוא לא עשה."
"איך את יכולה להיות בטוחה כל כך?"
"הוא אמר לי. אני מאמינה לו. אני מכירה את דמיאן. הוא לא גנב את היהלום ההוא. מישהו שתל אותו עליו."
"איזה סוג של קשר יש לכם? את מתקשרת אליו?"
"הוא אומר שיש האזנה לטלפונים. אני כותבת."
הוא מרים גבה. "את המכתבים לא בודקים?"
"דמיאן מכיר את הסוהרים שאחראים על קריאת המכתבים. הם מוגנים. וחוץ מזה, אני לא חולקת שם מידע אישי."
"אז על מה את כותבת?"
"על העבודה שלי." אני מושכת בכתפיי. "על חיי היומיום."
"את מתכוונת לזה שאין לך חיים."
לחיי מתלהטות בזעם חסר־ישע. "אתה מניאק."
"אם אתם כל כך קרובים, למה הוא לא דואג לאחותו הקטנה?"
אני מסתכלת עליו בזעם. "איך הוא אמור לעשות את זה מתא הכלא? וחוץ מזה, אני מסוגלת לדאוג לעצמי."
הוא מעיף מבט סביב החדר. "שמתי לב."
"זו תקופה קשה לכולם." אני מעבירה את מבטי על החליפה היקרה שלו, ומוסיפה, "טוב, לא לכולם. נראה שהבריונים משגשגים."
"אל תתגונני כל כך, ויהיה חכם מצידך לשים לב איך את מדברת איתי. אני צריך להזכיר לך את ההשלכות של התנהגות רעה?"
דמעות חונקות אותי כשאני חושבת על ברוס. התשובה שלי מרירה. "לא."
"דמיאן הזכיר מה התוכניות שלו אחרי שישתחרר?"
"נשארו לו שש מתוך עשר השנים של גזר הדין שלו." ליבי כואב, כשאני אומרת את זה. "אילו תוכניות הוא יכול לעשות?"
"הוא אף פעם לא אמר לך כלום על רכישת מכרה?"
"אתה צוחק? מכרה בטח עולה מיליונים."
"מיליארדים." כמעט בהיסח־הדעת, הוא מחכך את קווצת השיער שלי בין אצבעותיו. "דמיאן סיפר לך על תוכניות לעשיית כסף שהוא עובד עליהן בכלא?"
"לא." אי נוחות מתחילה לחפור לי בבטן. "למה? במה הוא מעורב?"
הוא עוזב את שערי. "בכלום. אני רק בודק. פגשת מישהו מהאסירים האחרים שאיתו?"
"אמרתי לך, הוא לא רוצה שאבוא."
"השם זאיין דה קוסטה, מצלצל לך מוכר?"
"הוא השותף של דמיאן לתא, אבל זה כל מה שאני יודעת."
הוא קם ומושיט לי יד. "אני חושב שאת אומרת את האמת, אבל הייתי רוצה לראות את המכתבים שלו."
אני נותנת לו להקים אותי על רגליי. "אין שום מכתבים. דמיאן אף פעם לא כותב בחזרה."
"למה לא?"
האסירים שקוראים את המכתבים היוצאים הם לא אלה שאחראים על הדואר הנכנס. דמיאן לא בוטח בהם. הוא לא רוצה שהם ידעו שאני קיימת."
"מה לגבי תמונות? בטח יש לך כמה תמונות של אחיך."
אני לא רוצה לתת לו עוד מידע שהוא יוכל להשתמש בו נגד דמיאן. אני לא רוצה שהוא יראה באיזה עוני גדלנו. "אלה תמונות פרטיות."
"זואי." הוא חופן את לחיי. "את צריכה להבין שהאפשרויות היחידות שיש לך מעתה והלאה הן אלה שאני אתן לך. אני מייעץ לך לבחור אותן בזהירות. אל תבזבזי אותן, כי לא יישארו לך הרבה. וחשוב מזה, אל תעמידי אותי במבחן. אני לא אדם עם סבלנות."
אני אוחזת במפרק כף ידו והודפת את ידו. "אל תיגע בי."
שפתיו מתעקלות לחיוך עצל. "יש לי הרגשה שאת תבלעי את המילים האלה."
"אף פעם," אני אומרת בשיניים חשוקות.
"נראה." הוא מצביע על המסדרון. "תתחילי לזוז."
אני מתרחקת ממנו מהר ככל שאני יכולה, אבל הוא הולך אחריי לאורך המסדרון הקצר ולתוך החדר שפעם חלקתי עם שלושת האחים שלי. אני פותחת את מגירת השידה ומוציאה ממנה את הקופסה עם התמונות הישנות, ומושיטה לו אותה. אני מרגישה נורא כשאני עושה את זה, כי הרגעים הנדירים האלה של חיינו, שנלכדו בעדשת המצלמה, לא נועדו לעיניו השונאות, חסרות־הרגש.
"תודה," הוא אומר ולוקח את הקופסה.
"נתתי לך את מה שאתה רוצה. תשחרר את ברוס."
"מה ברוס בשבילך?" הוא אומר את שמו בבוז.
"שכן נחמד." המבט שלי מאשים. "הוא תמיד שומר עליי."
"אין שום דבר רומנטי ביניכם?"
אני משלבת זרועות. "לא, ולא שזה עניינך."
"אני צריך להזכיר לך את מקומך?"
אני מסיטה את עיניי, ושונאת את עצמי, על כך שגזל ממני את הכוח שלי. "קיבלת את מה שרצית. בבקשה, לך."
"לא באתי לכאן בגלל התמונות."
תחושת בחילה שוטפת את גופי מרוב פחד, ואני מביטה בו. "מה עוד אתה רוצה? אמרת שתניח לנו."
"אף פעם לא אמרתי את זה."
אני נסוגה מספר צעדים לאחור, עד שגופי פוגע בקיר. "שיקרת? אתה עומד להרוג אותנו?"
"לא."
"אז מה כן?" כל גופי רועד. אפילו השוליים של החצאית שלי רועדים.
"כל דבר בעיתו. אנחנו יוצאים לארוחת ערב." מבטו יורד שוב אל החולצה הפתוחה שלי. "תדאגי להיות ייצוגית."
אני בוהה בו. "ארוחת ערב?"
"את יודעת," הטון שלו יבש. "הארוחה הזאת שאוכלים בין שבע לתשע."
"אני חייבת ללכת לראות את ברוס," אני קוראת. "הוא פצוע."
הוא פותח את מגירת השידה שלי ומתחיל לעבור על הדברים שבתוכה. "הוא ישרוד."
אני ממהרת קדימה ואוחזת בזרועו. "היי! מה אתה עושה?"
הוא נעצר ומביט במקום שבו אני נוגעת בו.
אני מרופפת את אחיזתי ומסירה את ידי. "זה שלי, וזה פרטי."
הוא מסיט הצידה את התחתונים והגרביים שלי ובודק מתחת לסוודר שלי. הוא עושה את אותו הדבר עם כל מגירה, ואז מסיט את הווילון כדי לבדוק בתוך הארון.
בלי מילה נוספת, הוא יוצא מהחדר והולך אל ארון המטאטאים שבמסדרון, ואז ניגש לחפש בארון שבחדרם של הוריי המנוחים.
אחרי שהוא משלים עם זה שאין כאן שום דבר מעניין, הוא שולף את הטלפון שלו. "אנחנו עוזבים בעוד חמש דקות. זו אחת מאפשרויות הבחירה היקרות שאני נותן לך, זואי. את יכולה לסדר את הבגדים שלך, או שאנחנו נלך ככה, כמו שאת."
"אם אלך איתך, תשחרר את ברוס?"
"את לא בעמדת מיקוח. את באה איתי, אבל אל תדאגי לגבי השכן שלך. העסק שלי הוא לא איתו."
הוא מרים את הטלפון לאוזנו ומזמין שולחן לשניים, תוך כדי כך שהוא עושה את דרכו בחזרה אל הסלון. החזה שלי מכווץ ונשימתי רדודה. מי זה הגבר השחצן הזה? מה הוא רוצה? האם דמיאן בצרות? האם ברוס בסדר?
הדמעות שלי חסרות תועלת, אבל הן זולגות בכל מקרה. אני נכנסת אל חדר האמבטיה ונועלת את הדלת. החלון קטן מכדי שאפשר יהיה לטפס דרכו. אין דלת אחורית. אני לכודה בדירה שלי עם אדם זר מסוכן, בעל עיניים אכזריות וכוונות לא ברורות, אבל מצבו של ברוס גרוע עוד יותר.
אני מביטה בפניי במראה, נראית זוועה. המסקרה מרוחה מתחת לעיניי. הפקעת המסודרת של הבוקר התפרקה חלקית. השיער שלי פרוע. אני פותחת את הברז ושוטפת את פניי ואת המסקרה. הסיכות נופלות על הרצפה, כשאני מפזרת את שערי באצבעות רועדות. אין לי כוונה להרים אותן. המברשת שלי נמצאת על השולחן בסלון, ואני לא מתכוונת לצאת לשם כי הוא שם. אני מעבירה את אצבעותיי בשערי כדי לסדר את הקשרים. שתי החולצות הנוספות שלי נמצאות בכביסה. אני לוקחת סיכת ביטחון מהקופסה שבה נמצאים חוטי התפירה והמחטים שלי ומצמידה יחד את קצות החולצה, כמיטב יכולתי. זה לוקח יותר זמן ממה שזה אמור לקחת, בגלל שאני כל כך רועדת. כשאני מסיימת, אני שומעת נקישה על הדלת.
"תפתחי את הדלת, זואי."
לרגע קצר, אני שוקלת לא לציית, אבל אני יכולה לדמיין איך זה יתנהל. לא צריך הרבה כדי לבעוט בדלת ולהפיל אותה, וברוס יסבול שוב בגלל ההתנגדות שלי. כשליבי תקוע בגרוני, אני מסובבת את המפתח, אבל לא לוחצת על הידית. המוח שלי מסרב לציית לפקודה. לוקח לי רגע לחפש את האומץ, אבל לפני שאני מספיקה למצוא אותו, מקסים פותח את הדלת.
"בואי נלך." הוא אוחז בזרועי ומוביל אותי אל הסלון.
הגבר הבלונדיני כנראה כבר עמד בחוץ, כי מקסים צריך להקיש רק פעם אחת, והדלת נפתחת. כשמקסים גורר אותי דרכה, אני יודעת שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם הסתיימו.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
209 דירוגים
144 דירוגים
34 דירוגים
17 דירוגים
6 דירוגים
8 דירוגים
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/1/2023

מעניין, ממליצה . מותח מאד ונותן חשק להמשיך לקרוא.

2
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
5/7/2024

סיום טוב לטרילוגיה. היה קשה להניח את הספר מהיד. כל הייסורים שזואי העבירה את מקסים, בהחלט הגיעו לו. הסוף היה מהיר מידי לטעמי. בכל זאת היה שווה כל רגע.

1
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
3/7/2024

וואו!!! רומנטיקה אפלה במיטיבה. לשם שינוי הגבר לא מתואר כ״חתיך הורס״ , וגם זה נחמד…

1
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
17/1/2024

וואוו סקסי, מפתיע ושובר את הלב💔 עד הסוף הטוב זואי ומקסים דמויות חזקות, מורכבות, משתנות ובלתי נשכחות העלילה מטורפת עד שהיו רגעים של OMFG הסופרת הזו מדהימה ממליצה על כך הספרים שלה

1
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
12/4/2025

סופרת נהדרת

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
5/3/2025

סוחף מרתק ומיד לספר האחרון בסידרה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
5/3/2025

וואוווו..הפתיע...ריגש... סחף.... סיימתי ביום אחד....ממשיכה ישר לשני..

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
7/10/2024
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
23/8/2024

טרילוגיה פשוט כובשת. כל כך הרגשתי את הכאב של הדמויות , הכתיבה מעולה . האקשן לא נגמר. מלא בלהט וספייס, וסוף שלא מבאס את התחת אלא משאיר אותך בחיוך באמת… יש פה הכל .

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
20/8/2024
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
20/8/2024

מעולה כמו כל הסדרה

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
19/8/2024

וואי! אמא׳לה! איפה הספר הבא?!

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
18/8/2024

לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי לקרוא. מושלם!!!

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
13/8/2024

וואו וואו וואו!!!!! מה זה הספר המדהים הזה???? הרבה זמן לא קראתי ספר *כזה* טוב לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתתי דירוג של 5 כוכבים לספר אבל לזה חד משמעית מגיע מושלם ברמות, תרכשו❤️

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
4/7/2024

מתסכל. ובו זמנית מעניין, קשה להניח את הספר מהיד. כל הספר יש ציפיה לניצחון של זואי על כל מה שנכפה עליה. הסוף מותח. עוברת לספר הבא.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
20/4/2024

נהניתי מהטרילוגיה הזו...אומנם קצת פחות מהדואט מפוקפק/ הסכמה אבל עדיין אהבתי. בעל אופן, 5 כוכבים אני נוהגת לתת לספרים ששווים קריאה נוספת - ואומנם נתתי לספר הזה 5 כוכבים אבל בתכל'ס, הספר הזה, השלישי והאחרון הוא פחות מהראשון והשני...ולצערי שווה בין 3 ל-4 כוכבים... אבל עדיין שווה קריאה.

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
19/4/2024

אפילו הניקיונות של פסח לא יעצרו אותי מלעבור לספר האחרון...

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
18/4/2024

רק ראיתי את שם הסופרת - מיד רכשתי את הטרילוגייה... קשה להפסיק לקרוא - עוברת מהר לחלק השני.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
17/1/2024

וואוו סקסי, מפתיע ושובר את הלב💔 עד הסוף הטוב זואי ומקסים דמויות חזקות, מורכבות, משתנות ובלתי נשכחות העלילה מטורפת עד שהיו רגעים של OMFG הסופרת הזו מדהימה ממליצה על כך הספרים שלה

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
17/1/2024

וואוו סקסי, מפתיע ושובר את הלב💔 עד הסוף הטוב זואי ומקסים דמויות חזקות, מורכבות, משתנות ובלתי נשכחות העלילה מטורפת עד שהיו רגעים של OMFG הסופרת הזו מדהימה ממליצה על כך הספרים שלה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
25/10/2023

טרילוגיה מורכבת אוהבת ושונאת יחד עם זאת אני ממש ממליצה

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
30/9/2023

מטשלם הכי טוב בסדרה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
9/7/2023

ספר מושלם!

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
8/6/2023

מצוין

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
9/5/2023

סוחף ומעולה!

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
21/3/2023

מדהים כל שרק שרמיין יכולה להיות

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
1/3/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
8/2/2023

אמאלה ואבאלה !! סיפור מרתק ומעניין, אי אפשר להוריד מהידיים. טרילוגיה מטורפת וכתיבה ממש טובה! ממליצה בחום (:

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
8/2/2023

אין לי מילים ספר עוצר נשימה!! ממשיכה לספר הבא !!

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
8/2/2023

ספר מטוורף וסוחף !!! אי אפשר לעצור לרגע!!

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
10/1/2023

שרמיין פולס המדהימה. כל ספר שלה מרתק אי אפשר להפסיק לקרוא ואת לא רוצה להגיע לסיים רק להמשיך להנות

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
10/1/2023

מרתק... ממשיכה לחלק הבא

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
10/1/2023

שלמותתתתתתתת

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
8/1/2023

יפה עד כאב! פשוט לא נשמתי עד סוף הספר . רצהההההה לאחרון

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
7/1/2023

מושלם

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
4/1/2023

WOW ספר 2 מעולה!!! דרך אגב ספויילר את הספר שלישי בסדרה אני פחות ממליצה. אבל זה היה מעולה ביחד עם הראשון לגמרי מושלמים. כל כך מושלמים שאפילו רכשתי אותם מודפסים והוספתי לספריה הצנועה אך שובבה שלי. 5/5 רמת ספייס דמויות מעולות! הרבה טריגרים לא כולם יתחברו זה לא ספר רומנטי קלאסי לא מעט כפייה, משחקי כוחות ואלימות. לגמרי הטעם שלי

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
31/12/2022

קצר ויפה

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
23/12/2022

חמוד

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
22/12/2022

ספר מהמם שסוגר יפה את הטרילוגיה. וכעת מה שנותר זה לחפש ספרים נוספים של הסופרת הזו.

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
21/12/2022

וואוו, וואוו, לא יכולתי להפסיק לקרוא. ממשיכה לספר האחרון...

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
21/12/2022

מעולה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
21/12/2022

מהמם, רצה לקרוא את הספר הבא.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
19/12/2022

ואוווווו כל השלושה פשוט ואוווווו מי שחובבת ספרי מאפיה ….

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
18/12/2022

עלילה מרתקת עד לרגע האחרון. קראתי את הטרילוגייה ביומיים ולא יכולתי לעצור!!! סוחף ומושלם!

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
16/12/2022

וואווו לרוץ לקרוא

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
14/12/2022

ספר טוב מאוד הסוף אחד המותחים

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
13/12/2022

וואוו משובח

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
7/12/2022

אמא אמא איזה טרילוגיה מטורפת !!!! נכנסת לרשימת החובה קללל

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
7/12/2022

האמת וואו! לא היו לי ציפיות שהתחלתי אבל וואו!! נפלת לי הלסת ולא פעם בספר הזה. לגמרי ממשיכה לספר השני. לא לבעלי לב חלש יש לא מעט סטצנות קשות של כפייה ומשחקי כוחות. לגמרי בצד היותר קינקי. אישית אני מעדיפה ספרים כאלה.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
1/12/2022

במילה אחת א ש קראתי את הטרילוגיה הזאת ביום וחצי לא ניתן להניח אותה מהיד מומלץ ביותר

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
30/11/2022

במילה אחת ו ו א ו

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/11/2022

יפה מאוד

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
27/11/2022

הסופרת לא מאכזבת!!!כל ספר שלה עונג צרוף.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/11/2022

סדרה נהדרת!!!!

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
23/11/2022

מרתק וקולח. דמויות עמוקות ונוגעות. סידרת הספרים הזו הגיעה לאחר מחסום קריאה והצליחה לפרוץ את הסכר. קראתי ביומיים את כל הספרים ונשאבתי לתוך הטווית העלילה כפי שרק שרמיין פולס יודעת לרקוח. הביקורת שנתנה לסידרה כוכב אחד ונוגעת לאורך הספרים כנראה הובעה ע"י מי שאינה אוהבת קריאה וצריכה לקרוא תקצירים בלבד!!! חמישה כוכבים

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
23/11/2022

מרתק וקולח. דמויות עמוקות ונוגעות. סידרת הספרים הזו הגיעה לאחר מחסום קריאה והצליחה לפרוץ את הסכר. קראתי ביומיים את כל הספרים ונשאבתי לתוך הטווית העלילה כפי שרק שרמיין פולס יודעת לרקוח. חמישה כוכבים

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
23/11/2022

מרתק וקולח. דמויות עמוקות ונוגעות. סידרת הספרים הזו הגיעה לאחר מחסום קריאה והצליחה לפרוץ את הסכר. קראתי ביומיים את כל הספרים ונשאבתי לתוך הטווית העלילה כפי שרק שרמיין פולס יודעת לרקוח. חמישה כוכבים

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
22/11/2022

ואוווווו..שווה ממש!!

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
22/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
21/11/2022

עוברת לחלק 2

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
18/11/2022

ספר מעולההההה, וואו

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
16/11/2022

מקסים מקסים💯💯😍 ממליצה בחום🔥🔥

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
14/11/2022

מקסים מקסים🔥🔥 מיוחד ושונה ממשיכה לחלק האחרון😇

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
13/11/2022

וואווו פשוט טרילוגיה מושלמת.. יש הכל מהכל. אין על הספרים של שרמיין פולס. המון אהבה גדולה מהחיים, סקסי, מתח ומה לא. יש בונוס בסוף הספר אפילוג קצר על דמיין "יופי שבור לריסיסים"

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
12/11/2022

טרילוגיה מצוינת. לא הצלחתי להניח מהיד

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
12/11/2022

ואוו ואוו💯💯💯 ספר שהגיע בדיוק בזמן מבחינתי אחרי תקופה שלא מצאתי מה לקרוא🔥🔥 ממשיכה לשני💃

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
10/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
10/11/2022

אמאלה איזה טרילוגיה!!!

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
10/11/2022

מעולה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
9/11/2022

הסופרת הזו פשוט רמה משלה. רצה לשני

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
8/11/2022

תודה להוצאת לבבות , נהנתי מאוד ומודה שממש לא ציפיתי לזה. טרילוגייה כיפית, סוחפת שממש בא לי עוד ממנה.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
8/11/2022

סיפור אפל מבית היוצר של שרמן פולס. 5 כוכבים לטרילוגיה כי הסיפור היה מרתק וכתוב טוב, למרות כל ההיסטייגויות שלי לכל נושא חטיפה ואלימות שסופרת זו מציגה באופן אכזרי בלי שום הנחות, ומעצורים. ומה שהפריע לי בסיפור זה כל ה"שיעורים" (עונשים) שמקסים העביר לזואי במהלך הסיפור בלי רגשי חרטה, ומן הסתם בסיפור אהבה ובמציאות שלנו בחיים מתבקש מעט חמלה וחרטה מול האישה. אגב..קראתי את הספר הקודם "יופי שבור לרסיסים" והזדעזעתי מכמה אפשר להיות אכזרי, ולכתוב סצנת אונס להתעלל באישה באלימות ומכות ועדיין לרצות אותי כקוראת "סיפור אהבה" (לדעתי בולשיט). אוקצור לסופרת שרמן פולס אין "ברקסים" "פסיקים" ו"נקודות" כשהיא כותבת ספרי אופל ממליצה לאלה שיש להן יכולת הכלה לסיפור אופל קשה.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
7/11/2022

טרילוגיה מעולה!! סיפור מצוין,נמשכים אליו מהדף הראשון. כל ספר של הסופרת הזו מנצח!!! מומלץ בחום

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
7/11/2022

לא להאמין מזמן לא קראתי טרילוגיה ביום וחצי, אז בטח אתן מבינות שמדובר בטריו משובחת , כל מילה נוספת מיותרת… רוצו לקרוא.

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
7/11/2022

מזמן לא נהנתי כל כך … ממשיכה לספר האחרון בטריו.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
7/11/2022

אוהבת, ממליצה וממשיך בנשימה אחת לספר הבא.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
5/11/2022

ממש מוצלח שאב אותי מההתחלה ועד הסוף... ממליצה בחום. נ.ב. יש קצת אופל...

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
4/11/2022

פשוט מושלם!!!!

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
4/11/2022

עוצר נשימה נפלא רוצו לקרוא

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
2/11/2022

טירולגיה מטורפת 💎💎💎💎💎

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
2/11/2022

טסה להמשך!!! אמאלההההה

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
1/11/2022

רומן סקסי ואפלולי, רומן חסר רחמים ואכזרי טרילוגיה אפלה ומעולה... כתיבה מעולה של שרמיין שמביאה לנו סיפור מלא אקשן, טוויסטים, דמויות נהדרות ומלאות חיים..מאפיה במיטבה! וצפו להפתעה בשם דמיאן שחוזר אלינו מהספר "יופי שבור לרסיסים"

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
1/11/2022

רומן סקסי ואפלולי, רומן חסר רחמים ואכזרי טרילוגיה אפלה ומעולה... כתיבה מעולה של שרמיין שמביאה לנו סיפור מלא אקשן, טוויסטים, דמויות נהדרות ומלאות חיים..מאפיה במיטבה! וצפו להפתעה בשם דמיאן שחוזר אלינו מהספר "יופי שבור לרסיסים"

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
1/11/2022

רומן סקסי ואפלולי, רומן חסר רחמים ואכזרי טרילוגיה אפלה ומעולה... כתיבה מעולה של שרמיין שמביאה לנו סיפור מלא אקשן, טוויסטים, דמויות נהדרות ומלאות חיים..מאפיה במיטבה! וצפו להפתעה בשם דמיאן שחוזר אלינו מהספר "יופי שבור לרסיסים"

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
1/11/2022

☺️😰😰🥵🥵🥵❣️❣️

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
1/11/2022

ואוו ממש יפה גם הכתיבה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
1/11/2022

נקרא ברצף וללא הפסקה כך שלא רע.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
30/10/2022

5 כןכבים קללללל טריולוגיה שחובה לקרןא

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
29/10/2022

שרמין פולס פשוט סופרת מעולה ממשיכה לספר השלישי

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
29/10/2022

מושלם ממשיכה לספר הבא

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
29/10/2022

טרילוגיה מושלמת !!! רוצו לקרוא

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
29/10/2022

מעולה! עוברת לשני כמובן

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
29/10/2022

אחת הטרילוגיות היפות שקראתי . סיפור מעולה ויפה . מאפיה במיטבה . תודה לסופרת ותודה להוצאת לבבות . ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
29/10/2022

אהבתי את הטרילוגיה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
29/10/2022

הקבה זמן לא נתתי לספר 5 כוכבים שרמיין עושה זאת שוב ובענק בהתרגשות ממשיכה לספר השני

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
29/10/2022

ספר מעולה מעולה מעולה נותרתי במתח עצום עו,רת לחלק האחרון. ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
29/10/2022

טרילוגייה מעולה. מומלץ

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
29/10/2022

וואוו ספר מהמם ממשיכה לחלק השני המתח הרג אותי ♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️♥️

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
28/10/2022

שאפו על טרלוגיה מעולה

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
28/10/2022

חזק, חזק מאוד

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
28/10/2022

אני פשוט מתה על הסופרת הזו! מחכה בשקיקה לספר הבא. לחובבי וחובבות הז׳אנר ( כמוני) היא הכותבת האולטימטיבית

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
28/10/2022

‎טרילוגיה מעולה -אפלה, ראש מאפיה וגברת צעירה תמימה ומתוקה שנולדה למשפחה לא מתפקדת כשלעצמה ובכל זאת גדלה בעוני נואש ועדיין התגלתה כאיבה, מהורהרת, מלאת תקווה ושורדת. הם מתחילים במערכת יחסים סוערת ומסוכנת. שקרים, מניפולציות, הונאה, בגידה, רצח, אובססיה, תגידו לי מי יכול לחיות בסביבה מהסוג הזה ולא להיות עייף. הופתעתי לטובה שהדמות הגברית הראשית לא הייתה סוג של גבר נאה שיסיר את הגרביים שלך. הוא מתואר כלא נראה טוב ובכל זאת הגברת הצעירה התאהבה בחלק ממנו למרות אכזריותו. כשקראתי את הספר הראשון התמכרתי. קניתי את כל הסדרה וקראתי בבולמוס עד הסוף. זוהי נסיעה פראית מדהימה ברכבת על שמתגלגלת בין החושך לאור. לא תתאכזבו. אני מאוד ממליצה

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
28/10/2022

מאוד אהבתי תסיפור

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
28/10/2022

‎הסיפור המעולה האפל ממשיך בספר השני ומקסים עדיין פסיכופת חסר רחמים, מושחת. זואי ניצלת על ידי מקסים לאחר שקפצה מעל הצוק, אך נותרה חלשה ומעת לעת חולמת על חלום חייה מהאגדות. המחברת מפרטת את הסיבה לחטיפתה של זואי הכוללת מכרה יהלומים ואחיה הכלוא של זואי. מקסים שלומד עד כמה זואי שינתה את חייו משקיעה בא, שולח אותה ללמוד ולהתפתח . הוא עדיין משתמש בגופה ומעניש אותה על בסיס קבוע. זואי המסכנה מורעבת לחיבה ומתאהבת באופן עיוור בפסיכו המנותק רגשית. זואי עוברת הרבה דרמות בספר הזה, אבל הדרמה האחרונה גילוי האירוסין של מקסים והנישואים המתקרבים. לבסוף מגיע שאפו ל זואי על חוסנה, חוסן וכושר ההמצאה שלה כשהיא יוצאת מהכלא החדש שלה ומצליחה לעזוב את צרפת בתקווה להתאחד עם אחיה. מה יקרה נגלה בחלק השלישי , שווה קריאה.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/10/2022

מדובר ברומן אפל שמכיל סצנות בעלות אופי מיני ותיאורים די גרפיים של אלימות והתעללות. כמו כן, ניתן לתאר בצורה הטובה ביותר את מערכת היחסים בין גיבור לגיבורה כהסכמה כפויה, מי שאוהב/ת ספרים אפלים, זה הספר. יהלומים באבק הוא הספר הראשון בטרילוגיה והוא מסתיים בשיא המתח תרתי משמע. מקסים הוא גיבור בעל נטיות להרס עצמי שלו ושל הסובבים אותו. טיפוס קר, מצולק (פיזית וגם נפשית), חסר רחמים ואכזרי כאשר הנסיבות מחייבות זאת. במערכת היחסים שלו עם זואי - הגיבורה - הוא מחזיק בכל הכוח, אבל למרות שזואי נעתרת כרגע להצעתו של מקסים, יש לה גרעין כוח שמאפשר לה למצוא מהלכי התנגדות ולשמור על האני הפנימי שלה. נלחמת למרות כל המכשולים ועם זאת סובלת מההתנהגות והדברים שמקסים גורם לה לעשות . אני רצה לקרא את חלק ב.

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
27/10/2022

שרמיין פולס סופרת מעולה והטרילוגיה הזאת משובחת, ממשיכה מיד לשלישי

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/10/2022

מעולה ממש! אוהבת את הכתיבה והעומק של הדמויות

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/10/2022

שרמין פולס את סופרת מעולה...איזה טרילוגיה, מה מחכה לכם...

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
21/3/2025

נהנתי מאד מהספר האחרון ומהסדרה. מומלץ

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
8/3/2025

ספר טוב, יחד עם סיפורי מאפיה ידועים, כוח, כסף, שליטה. ממשיכה לספר האחרון

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
20/10/2024

בינתיים אהבתי, הדמויות והעלילה מעולים. אהבתי שהדמות הגברית שנויה במחלוקת גורם לקורא לנסות להבין את המהלכים שלו. ציפיתי שיגמר בקליף האנגר יותר מותח כיאה לשרמיין פולס אבל נגמר במתח עדין יותר אבל עדיין מתח שגורם לרצות להמשיך לספר הבא. הייתי נותנת 4.5 אבל אי אפשר אז נתתי 4.

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
2/10/2024

ספר מעולה אבל אני פשוט שונאת את הגיבור לא מצליחה אפילו לחבב אותו ברמה שאני מתפללת שהיא לא תהיה איתו בסוף זה אף פעם לא קרה לי באף ספררר

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
29/9/2024

יפה ומותח ממש אהבתי , ממשיכה לספר השני

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/12/2023

כתוב טוב אבל קצת מייגע

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
26/9/2023

אותו דבר בחורה עניה , עשיר רוצח חוזר למוטב .....העתק הדבק כמו ספר ההסכמה בכל אופן עדין שווה קריאה וכתוב זורם.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
21/9/2023

תיאןרים קשים אבל מותח ואי אפשר להפסיק לקרוא לא לבעלות לב חלש...

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
13/7/2023

סיכום מעולה לספרים מדהימים .

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
6/6/2023

חביב,

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
9/3/2023

עושה את העבודה כמו שני הספרים האחרים בסידרה

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
11/1/2023

סדרה נהדרת

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
1/1/2023

סוף טוב, ספר נחמד, כמו הקודמים.

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
31/12/2022

נחמד, ממשיכה רק כי התחלתי

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
31/12/2022

נחמד, לפעמים מאוס, אך סוחף

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
1/12/2022

קצת התאכזבתי. אהבתי מאוד את הספר הראשון על דמיאן. והטרילוגיה הזו היא חיקוי, כמעט אחד לאחד של קווי העלילה שלו . אפילו הפרק המסכם מתייחס לדמיאן ולא לזוג שלנו פה. הספר השלישי נמתח והיה די מיותר ברובו. ועדיין היא כותבת טוב הסופרת הזו

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
1/12/2022

טרילוגיה מקסימה!

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
30/11/2022

אני לא אוהבת ספרי מאפיה שבהם הגבר שובה את האישה, פוגע בה, אונס, מוחק את חייה והכל בשם אהבה, אבל קראתי ונסחפתי עם המתח למרות החלקים שאני פחות אוהבת.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
1/11/2022

החלק האחרון קצת נמרח אבל בסל הכל הטרילוגיה נקראה במהירות תוך יום.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
30/10/2022

ספר יפה דומה לספרים אחרים בג׳אנר. הפריע לי שהדמות הראשית הגברית מתואר שם כלא מושך ומכוער.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
8/3/2025

עוד סיפור מאפיה, פעם ראשונה שלי שהסיפור אינו מתרחש בארה״ב. אותם תרחישים, עוני, חטיפה, שליטה, אונס…סקס… ממשיכה לספר הבא….

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
4/10/2024

טרילוגיה מעולה וסוחפת אבל גם בספר הזה אני עדיין לא אוהבת את הגיבור , לא מתחברת אליו בשום צורה מעבר לזה הספר כתוב כל כך טוב שאי אפשר להפסיק לקרוא

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
28/8/2024

אני כאילו גם אהבתי אותו ממש אבל גם שנאתי את הדמות הראשית הגברית ממש והייתי רוצה שהדמות הנשית הראשית תהיה חזקה יותר וגם אמאלה העלילה פתאום קפצה המון זמן קדימה וגם לא אהבתי את זה

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
29/9/2023

מותח למרות שלא קורה כלום...עצוב נורא ומלא מלא מלא משפטים ומחשבות שחוזרים על עצמם שוב ושוב

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
11/6/2023

מלא סקס ומשעמם

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
8/6/2023

חביב לא יותר מזה ומלא סקס.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
7/2/2023

עוד ספר מאפיה כתוב נחמד...אבל ממש מפריע לי שמחלקים את הספרים סתם ככה בלי סיבה רק על זה ירד כוכב וקצת נמאס מסופרות שמקבלות בהבנה להפוך את הדמות הנשית לחלשה תמימה והגיבור רע וצריך להעניש

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
3/2/2023

לא צלחתי את העמודים הראשונים

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
1/2/2023

לא מיוחד

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
4/1/2023

פסדר, אחרי ה- WOW של הספר הראשון והשני בסדרה זה לדעתי קצת נופל. אבל זה קורה לטובים ביותר בספר האחרון של הסדרה. סיימתי אותו בקושי רב האמת ולקראת הסוף הרגיש לי קצת חוזר על עצמו במיוחד שחצי ספר הם מתנזרים מסקס אחד מהשני. בכל אופן סיימתי את הספר רק מכבוד לספר הראשון והשני.

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
6/10/2024

ספר מיותר מיותר מיותר, לגמרי הייתי מוותרת על הסדרה הזאת. הדמות של האישה תמיד חלשה, אמנם לקראת הסוף בספר הזה זה משתנה קצת אבל עדיין לא כיף לקרוא את זה ככה. דלגו הלאה

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
16/5/2023

מתחיל יפה,הופך למשעמם,סיום קלישאתי!

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
16/3/2023

זה לא ספר, זה פרק. אפילו קצר יותר מהספר הראשון. לא מצליחה להבין את ההצדקה לחלק לשלושה ספרים נפרדים.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
16/3/2023

הספר קצר באופן מגונה, סתם חתכו אותו באמצע כדי למכור יותר ספרים.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
5/3/2023

לעומת ספרי מאפיה אחרים הספר הזה פחות מומלץ הדמויות לא אמינות , חיכיתי שיקרה משהו משמעותי מבחינה רגשית אבל הכל מוסתר מאחוריי תגובות אלימות, לא ממשיכה הלאה לספר הבא למרות הסוף הפתוח

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
3/12/2022

הספר היחיד שהיה קצת מעניין מהסדרה. סדרה שקשה לקרוא. אען סיפור

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
28/7/2023

רמה נמוכה ביותר של כתיבה ועלילה.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
20/3/2023

שלושת הספרים של הסדרה יכלו להיות בספר אחד. הספרים מכילים נושאים שחוזרים על עצמם, סצינות מין מרובות ומפורטות שאינן תורמות לסיפור. גם השם המפוצץ של הסדרה ''יהלומים בלה.. בלה'' לא מתאים. זו בסך הכל סדרה על המאפיה של מרסיי עם גיבורים ללא עומק, סטראוטיפים שלא מתפתחים עם העלילה. הסיפור של עסקת היהלומים מאולץ ויכול היה להיות גם סיפור אחר. גם מהספר ''שבורה'' נשארתי עם טעם רע . אני עם שרמיין פולס סיימתי.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
30/12/2022

לא הבנתי את ההתלהבות... ספר קלישאתי מתיש ולא מתקדם לשום מקום...אפילו סצינות הסקס ממוחזרות, ניסיתי אבל נטשתי לקראת הסוף.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
1/11/2022

ההתחלה מעניינת ההמשך לא... לא הייתי ממליצה לקנות .

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
1/11/2022

כל הטרילוגיה היתה יכולה להכיר בספר אחד בן 300עמודים. קראתי טרילוגיות הרבה יותר מעניינות ומרתקות. רק במקרה ואין משהו אחר לקחת אחרת חבל אל הכסף.

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/10/2022

לא התחברתי . מה שכן הדואט הזה יחסית יותר נורמאלי מהספר הראשון שלה שזה כבר משהו טוב

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
12/4/2025
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
12/4/2025
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
28/2/2025
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
28/2/2025
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
28/2/2025
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
22/1/2025
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
11/12/2024
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
30/11/2024
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
18/10/2024
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
15/10/2024
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
14/10/2024
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
2/3/2024

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
2/3/2024

שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
2/3/2024

שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
4/4/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
1/4/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
2/3/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
18/2/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
2/2/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
29/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
28/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
19/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
19/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
19/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
14/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
12/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
7/1/2023
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
30/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
30/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
30/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
3/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
2/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
2/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
2/12/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
30/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
29/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
26/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
23/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
15/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
13/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
11/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
11/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
8/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
6/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
3/11/2022

שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
1/11/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
30/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
29/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
28/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
28/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
28/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
28/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 1 - אבק יהלומים
27/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 2 - יהלומים בהתגלמותם
27/10/2022
שם הספר: יהלומים לנצח 3 - יהלומים לנצח
27/10/2022
מארז יהלומים לנצח שרמיין פולס

פרולוג

הצרחות במטבח מתגברות. הקולות של אבא ואימא עוברים דרך הקיר הדק ודוקרים את אוזניי. זה לא כואב כמו כשהייתה לי דלקת באוזן, אבל זה כואב לי בחזה, ואני ממש מפחדת.
אני כורעת בפינת המיטה שאני חולקת עם אחי, דמיאן, ומחזיקה את ונסה, הבובה שלי, צמוד אליי. הלוואי שדמיאן היה כאן, אבל זה יום ראשון, והוא מחלק עיתונים.
חבטה מטלטלת את מיטת הקומתיים של אחיי הגדולים, לאון ואיאן, על הקיר שממול. כוסות וצלחות משקשקות בצד השני.
"תמיד אותו הדבר, לעזאזל." הקול של אבא חזק מדי.
השכנים ישמעו. אני מתכווצת, הם יסתכלו עליי במבט משונה מחר, כשאשחק על המדרגות.
"כולכם אותו דבר, לעזאזל."
הלב שלי מפרפר כמו הכנפיים של הציפור המסכנה ההיא שראיתי בכלוב הנורא במטבח של דודה מיי, עם הקקי שמפוזר סביבה על הרצפה. אני מתמקדת בכתמי העובש שעל הקיר ובסדק שעובר באמצע, ועוצרת את נשימתי כשאני מחכה לחבטה הבאה שתרעיד את הרצפה. הכתם הכהה בפינה נראה כמו ראש של זאב עם אף ארוך ואוזן שמוטה. הכתם שבאמצע נראה כמו פרח שגדל מתוך הסדק.
ידעתי שזה יגיע, אבל כשמשהו מתנפץ על הצד השני של הקיר, אני משתנקת בשקט, נזהרת לא להשמיע רעש.
"זה בסדר," אני לוחשת לוונסה, ואוחזת בה חזק יותר. הלוואי שהשם שלי היה משהו יפה כמו ונסה. אני שונאת את השם שלי. זואי זה שם טיפשי.
"כמה פעמים אני צריך להגיד לך, אישה?" אבא שואג. "את לא —"
הקול של אימא הופך לצווחה. "אתה לא תגיד לי מה לעשות!"
אני משכיבה את ונסה על המיטה, רועדת, כשאני מנסה לא לשמוע את הקולות הכועסים. "ששש..." היא בוהה בי בעיניים גדולות, שמחות, אבל אני יודעת שהיא מפחדת בדיוק כמוני. אני יודעת איך לחייך כדי להיראות אמיצה.
אולי הם יפסיקו.
לפעמים, הם מפסיקים.
אני דוחפת את זרועה של ונסה דרך החור שגזרתי מאחת המפיות של סבתא בעזרת מספרי־הציפורניים של אימא, וקושרת את הקצוות בקשר. זה לא משנה שיש לה רק זרוע אחת. עדיין זאת שמלה יפה.
משהו מתנפץ. הרעש חזק ומפחיד, כמו כשסבא חותך עצים.
"אני אהרוג את כולנו!" אבא צועק.
כפות רגליה של אימא חובטות חזק ברצפה. "אל תיגע בי! אני אדקור אותך! אני לא צוחקת, בן זונה שכמוך!"
כואב לי לנשום. עיניי צורבות, ודמעות מתחילות לזלוג. הן זולגות על כפות ידיי, חמות ורטובות. יש לי סחרחורת, וחם לי, כמו בזמן שיש לי שפעת. אני קמה איכשהו מהמיטה, אוחזת בוונסה ובספר שלי, ופוסעת דרך המסדרון הקצר אל ארון המטאטאים שבקצה.
בבקשה, שהם לא יראו אותי.
אני עוצמת את עיניי כשאני עוברת ליד דלת המטבח, אבל אף אחד לא קורא בשמי ולא תופס בצווארון השמלה שלי. דלת הארון חורקת כשאני פותחת אותה ונכנסת פנימה אל החשכה שיש לה ריח של משחת־נעליים ואבק. אני סוגרת אותה חזק, כל כך חזק, שאי אפשר לראות אפילו את האור דרך החריץ. אני מגששת מתחת לכריות על השמיכה המגרדת של ה'קן' שלי כדי לחפש שם את הפנס. מתכווצת לי בפינת מקום המחבוא שלי, מדליקה את האור ומתנדנדת לי, כשוונסה והספר שלי בזרועותיי.
הספר גדול וכבד. זה הרכוש היחיד שיש לי, ואני לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני הולכת. הדפים מלוכלכים מכל הפעמים בהן ליקקתי את האצבעות שלי כדי להפריד ביניהם. דמיאן אומר שאלה אוזני חמור, למרות שאני לא בטוחה איפה הוא רואה את החמורים. כשאני שואלת אותו, הוא רק צוחק עליי. הכיסוי של הספר סדוק ורופף, והתפרים תלושים, כמו השמלות שלי, שאימא מוציאה להן את התפרים כדי שאוכל ללבוש אותן עוד שנה. כשאני פותחת את הספר, הוא נפתח באותו מקום שבו הוא תמיד נפתח, בעמוד הראשון של הסיפור האהוב עליי, על הנסיכה והצפרדע.
רעש של זכוכית נשברת חודר אל המקום הבטוח שלי. אני עוצמת את עיניי, חוסמת את הקול הנורא, שמפחיד יותר ממפלצות.
עוד דברים נופלים במקום כלשהו.
אני מאלצת את עצמי לפקוח את עיניי ולהתבונן בתמונה. אני מכירה כל קו וכל צבע של הנסיכה בשמלתה התפוחה, הוורודה. כדור הזהב מונח ליד האגם, העלים הירוקים של שושנות המים, והצפרדע שיושבת עליהם.
אני דוחפת את אצבעי לדף, גוררת אותה לאורך האותיות ולוחשת, "היה הייתה פעם..."
אני עדיין לא יודעת לקרוא, אבל אני מכירה את הסיפור בעל פה.
"נסיכה יפה שחיה בטירה."
הספר הוא כמו קסם. העולם בסיפור הופך להיות ממשי, והצלילים המגיעים מהמשך המסדרון מתפוגגים כשאני הופכת להיות הנסיכה בשמלה הוורודה, עומדת ליד האגם על העשב הכי רך והכי ירוק, בסנדלי המשי שלי, עם כדור הזהב שלי. אני ילדה יפה עם שיער זהוב, כמו בתמונה, ולא צבע הקפה החום־כהה המשעמם של השיער שלי, ו...
אני קופצת כשהדלת נפתחת.
"היי, זי," דמיאן אומר, וקורא לי בשם המיוחד שיש לו בשבילי, כשפניו מופיעות בחריץ. "אני יכול להיכנס?"
הוא לא ממתין שאגיד כן. הוא זוחל פנימה, מתכופף כדי להצליח להיכנס מתחת למדף, בגלל שהוא בן עשר, ולא רק שהוא גדול ממני פי שניים בגיל, הוא גם גדול ממני פי שניים בגוף.
אחרי שהוא סוגר את הדלת ומתיישב מולי, הוא שואל, "מה את קוראת?"
המקום כל כך קטן, ולמרות שהברכיים שלנו כפופות, רגלינו נלחצות.
אני מושכת בכתפיי. גם הוא מכיר את הסיפורים בעל פה, כי הוא זה שמקריא לי אותם. זה לא שיש לי עוד ספר.
הוא דוחף אותי קלות. "את רוצה שאקריא לך?"
אני שוב מושכת בכתפיי, אבל מסובבת אליו את הספר, כדי שיוכל לראות את האותיות.
הוא פורע את שערי. "בשנה הבאה, כשתלכי לבית הספר, תלמדי לקרוא, ואז לא תצטרכי לחכות לי, ותוכלי לקרוא עוד ספרים, ספרים טובים יותר."
אני מחבקת אליי את ונסה חזק יותר. "אני אוהבת שאתה מקריא לי. אני אוהבת את הסיפורים האלה."
איאן ולאון גדולים יותר. כשהם לא בבית הספר, הם ברחוב עם החברים שלהם, מחפשים צרות, כמו שאימא תמיד אומרת. אני לא רואה אותם הרבה, וכשאני רואה, הם בדרך כלל מקניטים אותי. דמיאן הוא רק בכיתה ה', ואסור לו לצאת החוצה לרחוב אחרי הלימודים. הוא צריך להישאר ולהשגיח עליי, כדי שאימא לא תכעס, כשהיא מגיעה הביתה מהעבודה.
"את לא תרצי לקרוא את הסיפורים הטיפשיים האלה יותר כשתהיי בבית הספר," הוא אומר.
דמעות טריות מנצנצות מאחורי עיניי. "הם לא טיפשיים."
"זה בכלל לא דומה לחיים," הוא אומר, ונשמע כמו מבוגר.
אני מבליטה את סנטרי. "זה כן."
"זה לא."
"זה כן! יום אחד, אני אמצא נסיך ואתחתן איתו, ואהיה נסיכה, ואחיה בטירה, ונחיה באושר ועושר. אתה תראה."
האנחה שלו עמוקה וכבדה, והוא נשמע בדיוק כמו אבא, כשהוא חוזר הביתה מיום של מה שהוא קורא בשם חפירה עמוקה. אני תמיד מדמיינת חפירה עמוקה במכרה כחפירה של בור גדול באמצע כר דשא, כדי לבנות שם בריכת שחייה כחולה מנצנצת.
"החיים הם לא סיפור אגדה, זי. אין שום אביר על סוס לבן שיבוא להציל אותך. את תצטרכי לעשות את זה בעצמך."
אני לוחצת בידיי על אוזניי, כדי לא לשמוע אותו. אני חוסמת את כל המילים הלא יפות, כי אני יודעת שהן לא נכונות. אני יודעת שהן לא.
הוא מושך את ידיי מאוזניי. "אני לא אומר לך את זה כדי להיות רע. אני אומר לך את זה כדי שלא תתאכזבי יום אחד."
"תפסיק את זה!" אימא צועקת.
כוס מתנפצת.
"את רוצה שאפסיק, אה?" אבא צועק בחזרה. "למה לא להרוס את הכול?"
"אתה יודע מה?" אימא בוכה. "בבקשה. תשבור את הכול. זה הדבר היחיד שאתה יודע לעשות, בן זונה מגעיל שכמוך."
קללה. חבטה קולנית. ואז דממה נוראה, נוראה.
לפעמים הדממה גרועה יותר. אבא לא יחזור הביתה עד מחר. אימא תבכה כל הלילה ולא תצא מהחדר שלה. דמיאן ימרח חמאה על טוסט, ואנחנו נאכל אותו מתחת לאוהל שהוא יבנה מהשמיכה שעל המיטה שלנו, אבל אין שום מקום שאפשר להסתתר בו מפני תחושת האשמה.
האב מורניי אומר שתחושת אשמה זה דבר טוב, משום שהיא אומרת לנו מתי עשינו משהו לא בסדר. אני לא אוהבת להרגיש אשמה. אימא תצעק עלינו ותגיד שזו אשמתנו, שזה הכול בגלל שיש יותר מדי פיות להאכיל. אני מרגישה ממש רע, ולא יודעת איך להיות יותר טובה או איך להיות פחות פה שצריך להאכיל.
אבא יבוא הביתה, יעלה בקושי במדרגות ויתנגש ברהיטים, והוא יתעלם מאימא ויכעס עלינו. הוא ייתן לי מכות כי לא ניקיתי את המטבח, אפילו אם הכלים רחוצים. הוא יצליף בדמיאן בחגורה כי לא הוציא את האשפה החוצה, אפילו אם פח האשפה ריק. אני אבכה בשקט בחדר שלנו, ודמיאן יתעצבן והעיניים שלו יהיו נוצצות. אבל אבא לא ייגע באיאן או בלאון. הם גדולים מדי, גבוהים כמעט כמו אבא, וחזקים יותר ממנו.
"היה הייתה פעם..." דמיאן מתחיל, וקולו נסדק קצת, כאילו הוא על סף שבירה, והופך להיות עמוק יותר, כמו הקול של איאן, "נסיכה..."
יום אחד, גם דמיאן יהיה גבוה וחזק.
לא אכפת לי מה דמיאן אומר. יום אחד, אני אמצא את הנסיך שלי. הוא יקנה לי שמלות יפות והמון כוסות יפות, והוא אף פעם לא ישבור אותן. הוא ייקח אותי רחוק מאוד, מאוד, מכאן, ואני לא אחזור אף פעם. רק תחכו ותראו.

פרק 1


יוהנסבורג, דרום אפריקה 
זואי

המבט שלי מכוון אל המדרכה, כדי להימנע מלדרוך על צואת הכלבים שמזהמת את ארבעת הרחובות המפרידים בין סדנת־היזע לבין הדירה שלי, אבל אני לא נוכחת באחר הצהריים הקיצי הנפלא. המחשבות שלי נמצאות היכן שהן שוכנות בדרך כלל, בחלומות על תוכניות איך לברוח מהגיהינום הזה שבו אני חיה. חלומות הופכים את הקיום שלי לנסבל יותר. הבריחה שלי היא דרך החלומות.
ליד השוק, האוויר עבה וכבד מריח של פחמן, מפסי רכבת הפחם. כל מה שמתחת לגשר הרכבת הוא אפור, מכוסה בשכבות פיח. אני מרימה מבט אל השמיים. שם למעלה, האוויר כחול וצלול, טהור ובלתי מושג.
באנחה, אני נכנסת לתור בדוכן התוצרת הטרייה, ומשתמשת בזמן ההמתנה כדי למתוח את שריריי הכואבים. הגב שלי כואב מהרכינה מעל מכונת התפירה כל היום. בראשי, אני מחשבת עד כמה יספיקו המטבעות שנותרו לי בארנק. סוף החודש הוא תמיד הגרוע ביותר, אבל בצד החיובי של זה, יום־התשלום ממש מעבר לפינה. כשמגיע תורי, אני לוקחת בננה ושתי עגבניות.
אני גוררת את עצמי בשני הרחובות האחרונים עד הבית, תשושה לחלוטין. להוטה להאכיל את בטני הריקה ולטבול באמבטיה חמה. ואז אקרוס לתוך המיטה עם ערמת הספרים החדשה שהבאתי מהספרייה.
בבניין שלי, אני מקללת בשקט. הדלת שמובילה אל הרחוב פתוחה. המנעול שוב שבור, ויעברו עידן ועידנים עד שיתקנו אותו. בעל הבית לא מתחזק את הבניין. לכן החזית של הבניין שחורה משנים של טינופת, והקירות בפנים מלאים עובש, בגלל הרטיבות המתמדת.
עם עיניי מכוונות אל הרצפה כדי שלא אדרוך על אחד מהחתולים שתמיד מתחננים לאוכל, אני פותחת את הדלת עם הכתף, תוך כדי כך שאני מנסה לאזן בין סל הקניות שבידי האחת לבין שקיות הקניות שבידי השנייה. הכניסה הקודרת שקטה, ובאופן מוזר אין שם יללות גופים שעירים המתחככים כנגד רגליי.
עיניי עדיין מנסות להתרגל למעבר מאור השמש הבוהק אל פנים הבניין האפלולי. מתג האור שבור כבר שנים. אני מזעיפה מבט, מחפשת את המדרגות במעט האור שמגיע מבחוץ, לפני שהדלת נסגרת בחריקה ומשאירה את החלל חשוך למחצה. האור החלש המגיע מן הנורה הבודדה שיש בישורת שלמעלה, הוא האור היחיד שמונע מדיירי הבניין לא למעוד על המדרגות.
אני עומדת לקרוא לחתולים כשמשהו מתנגש בי מאחור. פי נפתח כדי לצרוח, אבל שום קול לא יוצא, כי כף יד גדולה חוסמת את פי, וזרוע גורמת לאוויר להישאב מבטני כשהיא נכרכת סביב מותניי ומרימה אותי באוויר.
השקיות שבידי נופלות על הרצפה. הפחד הולם בחזי. בפינה מרוחקת של ראשי, אני מבחינה בעגבניות המתגלגלות למטה במדרגות, וחלק הגיוני, מנותק, שיש בי, דואג בגלל המזון שנזרק, כשאני מתחילה להיאבק על חיי. אני מתפתלת ובועטת. זרועותיי מוחזקות לצידי גופי, ואני יכולה רק לבעוט. אני מנסה לנשוך, אבל לא מצליחה להכריח את שפתיי להיפתח. האחיזה על הפה שלי חזקה מדי. אני מרגישה כאילו הלסת שלי עומדת להישבר. כפתור מהחולצה שלי פוקע בשל מאמציי. הוא נושר על הרצפה וקופץ שלוש, ארבע, חמש פעמים, עד שנכנע לו בשקט בסופו של דבר באחת הפינות. ריח של תבלינים והדרים פולש אל נחיריי - בושם של גבר. החושים שלי מתעצמים. בחיים שחולפים מול עיניי, הכול נראה רועש יותר וצלול יותר.
"ששש," קול של גבר אומר אל תוך אוזני, וגורם לחרדה שלי לזנק.
אני רוצה לסובב את ראשי הצידה כדי להעריך את האיום, אבל לא מסוגלת לסובב את צווארי. שני גברים יוצאים מתוך הצללים. לאחד מהם שיער בלונדיני ארוך, והשני קירח עם זקן. הם נעים במהירות. הבלונדיני חוטף את השקיות שלי והמזוקן עולה במדרגות. הוא מסתכל שמאלה וימינה ואז מהנהן.
כשהאות ניתן, השובה שלי הולך אחריו, ביחד איתי. אני מוכרחה לנשום דרך האף כשהוא עולה בגרם המדרגות הבודד המוביל אל הקומה שלי. ריח השתן על המדרגות והעובש על הקירות הופך חזק יותר. הוא גורם לי לרצות להקיא. או שאולי זה בגלל האופן שבו הגוף שלי לחוץ אל הגוף שלו, ובמה שהוא מתכנן לעשות לי.
הבלונדיני הוציא את המפתחות שלי מתיקי וכבר הספיק לפתוח את דלת הדירה שלי כשאנחנו מגיעים אליה. אני מביטה בדלת של השכן שלי, ומתפללת לאלוהים שברוס לא משחק באקס בוקס שלו עם האוזניות עליו, אבל הצלילים של המשחק האהוב עליו מגיעים לאוזניי, עוד לפני שהאיש הזר גורר אותי פנימה.
הוא מוריד אותי אל הרצפה, ממשיך להחזיק את ידו על פי. "האנשים שלי יעזבו עוד מעט." הקול שלו עמוק, והמבטא שלו חזק. האופן שבו הוא מגלגל את ה- ר' גורם למילים המסוכנות להישמע חושניות. "אני לא רוצה לפגוע בך, זואי, אבל אם תצרחי, איאלץ לעשות את זה. מבינה?"
אלוהים אדירים. הוא יודע את השם שלי. אני עוצמת את עיניי, החזה שלי עולה ויורד עם כל נשימה. איך הוא יודע את השם שלי?
הוא מדבר בשקט, ולוחש את המילים אל אוזני. "שאלתי אותך שאלה."
אני מהנהנת. איזו ברירה יש לי?
הוא מסיר את ידו לאט. "זה יותר טוב."
ברגע שהוא משחרר אותי, אני מסתובבת ונסוגה לעבר הספה. "אין לי כסף. אין לי שום דבר בעל ערך."
הוא מחייך. "אני נראה כאילו אני צריך לגנוב כסף?"
אני מביטה בו. הפנים שלו רבועות, עם קווים חדים. האף שלו קצת עקום, כאילו נשבר פעמים רבות. שיער עבה, שחור, מסוגנן, עם פאות־לחיים אופנתיות. גון עורו חמים, אבל עיניו קרות, והצבע שלהן אפור כמו של שמיים מעוננים. הוא לא גבר נאה, והעור הפצוע של מפרקי כפות ידיו מספר סיפור משלו.
אני בולעת את רוקי ומשפילה את מבטי אל גופו. הוא גבוה ורחב יותר מכל מי שראיתי אי פעם. החזה והרגליים שלו ממלאים כל סנטימטר של החליפה שלו. זו חליפת פסים־דקים אפורה - צמר טהור, אם לשפוט על פי החוט - הגזורה באופן מושלם, שמייחד אותו. הוא זועק מכסף ומכוח. לא, הוא לא היה פורץ לכאן בשביל כסף. האפשרות האחרת גורמת לי להתכסות בזיעה קרה.
הוא מתקדם אליי, והמבט שלו מתמקד בחזי. "אבל, יש לך משהו בעל ערך שאני צריך."
אני שוב משפילה מבט. החולצה שלי נפתחה היכן שהכפתור נקרע, והיא חושפת את החזייה שלי. אני מקרבת את קצותיה ושואלת דרך שפתיים רועדות, "מה?"
כשהוא מהנהן לשני הגברים, אני מביטה בהם. לבלונדיני יש פנים יפות כמו של דוגמן. הוא רזה וגבוה. לשני - המזוקן והמוצק יותר - יש עיניים כל כך שחורות, שהאישונים מתמזגים עם הקשתיות. שניהם לבושים בחליפות שחורות ואוחזים באקדחים.
הגבר המזוקן עובר על הסל שלי. הוא מוציא ממנו את האוברול שבו אני משתמשת בעבודה ומניח אותו על השולחן ביחד עם הארנק ומברשת השיער שלי. השקית עם הבננה מונחת לידם. הוא אוסף את העגבניות שלי והעור המבוקע שלהן מתגלה דרך השקית השקופה. כשהוא מוצא את הטלפון שלי, הוא מושיט אותו לאיש שאחז בי. האיש מכניס אותו לכיסו. ואז, כמו שהבטיח השובה שלי, האנשים שלו עוזבים. המפתח נשמע במנעול. אני נעולה בפנים עם האיש הזר.
הפחד מלהיט אותי מבפנים וגורם לי לתחושת בחילה. אפילו הרעב שלי נעלם.
"מה אתה רוצה ממני?"
האיש לא עונה. ברגע שהשותפים שלו נעלמים, הוא מעביר את תשומת ליבו ממני אל מקום המגורים שלי. מבטו עובר מהספה הממורטת עם הקפיצים השבורים אל התמונות הממוסגרות שעל הקיר, ולבסוף אל החרצית שבתוך האגרטל על השולחן.
המבטים שלו פולשניים. אני יודעת מה הוא רואה, אבל אני מסרבת להתבייש בגלל העוני שלי, במיוחד מול גבר עם חליפה יקרה, שחטף אותי מהרחוב.
הוא פוסע אל החרצית ונוגע בגבעול. "תוספת נחמדה."
"מה?"
"הפרח." בקפדנות רבה, הוא מלטף כל עלה כותרת. "מאיפה הבאת אותו?"
מה זה משנה, לעזאזל? "מהמדרכה."
הוא מעיף בי חיוך ספקני. "לא לקחת אותו מהגינה של מישהו?"
למרות הפחד שלי, הכעס שלי מתעורר. "לא, לא גנבתי אותו. הוא גדל בר."
הוא לא מגיב על ההאשמה הבלתי נאמרת. רק ממשיך לצפות בי בעניין. אחרי רגע, הוא שואל: "לא קיבלת את זה מחבר?"
"לא." לאן הוא חותר עם השאלות האלה? למה הוא לא אומר לי מה הוא רוצה?
"אז אין לך חבר."
"לא." אני מביטה בו כשהוא הולך לעבר הקיר, כדי להביט בצילומים. הלב שלי הולם כמו מטוטלת על צלעותיי.
"המשפחה שלך?"
"כן."
הוא מצביע על הילד הכי גבוה בתמונת הפולרואיד המצהיבה. "מי זה?"
"מה אכפת לך?"
הוא מביט, ואזהרה שקטה בעיניו. הוא לא צריך לדבר במבטא הזר הזה שלו כדי לעורר חרדה.
"זה איאן," אני אומרת באי־רצון, "אחי הבכור."
"והאחרים?"
"לידו עומד לאון, אחריו דמיאן, ואני."
הוא רוכן קרוב יותר ובוחן את הילדה עם הקוקיות והשמלה הקצרה־מדי. "היית חמודה. בת כמה היית פה?"
אני אוחזת חזק יותר בחולצה שלי. "עשר."
הוא מחווה אל אימא ואבא. "אלה ההורים שלך?"
"הורים שנפטרו."
"תנחומיי."
הוא מרים את הספר על ונציה מהספה ומסובב את הכריכה. אני לא רוצה שהוא ייגע בזה. אני לא רוצה שהגבר הזה, שפלש לי לפרטיות, יפלוש גם אל החלומות שלי. החלומות שלי הם שלי. הם פרטיים, אבל אני חסרת ישע ולא יכולה למנוע ממבטו לרפרף על תוכן העניינים ועל החותמת של הספרייה. הוא משליך אותו בחזרה על הספה ופותח את הספר שמונח על שולחן הקפה. גם הספר הזה נלקח בהשאלה מהספרייה, והוא עוסק באותו נושא, בדיוק כמו הספר שליד האמבטיה והספר שעל שידת הלילה שלי. כשהוא גומר לבחון את הספר ההוא, הוא הולך אל מדף הספרים ומטה את ראשו הצידה כדי לקרוא את שמות הספרים. מדף אחר מדף, הוא עובר עליהם.
אחרי שהוא מאבד עניין בספרים, הוא עושה את דרכו אל המטבח. הוא עוצר ליד משקוף הדלת ובוחן את המדף שעליו שתי כוסות סדוקות וסיר חבוט, החפצים היחידים שעדיין לא נשברו או החלידו. תשומת הלב שלו עוברת אל הגרניום שעל אדן החלון. הצמח החסון, הירוק, הוא גאוותי ותקוותי. מצאתי אותו בפח האשפה והצלחתי להציל אותו. מי שהשליך אותו כנראה חשב שהוא מת. אבל היה בו עדיין טיפה צבע ירוק בגבעול. הוא היה יבש וזנוח, וריחמתי עליו. העובדה שהוא נלחם ושרד כדי ללבלב ולשגשג, מהווה עבורי תזכורת לא להרים ידיים לעולם.
הוא מסתכל על הריבוע הכהה יותר שעל רצפת הלינוליאום, היכן שבעבר עמד המקרר. מכרתי אותו מזמן, כשלא יכולתי לשלם את שכר הדירה, כמו גם את שאר הרהיטים והחפצים שהיו שווים כמה דולרים. בלי מצרכי מכולת, אני לא זקוקה למקרר. לפני כמה דקות, כשהשאלה מאין תגיע ארוחת הערב של מחר הייתה הבעיה הגדולה ביותר שלי, לא שיערתי שהחיים שלי עלולים להידרדר עוד יותר.
עייפה פתאום, אני מחבקת את עצמי. "תראה, פשוט תגיד לי למה אתה כאן ואז תעזוב אותי לבד."
הוא לא מתייחס אליי. הוא מביט במזווה. במקום בדלת, הוא סגור בווילון, שהשארתי פתוח, כך שלעיניו מתגלים צנצנת כמעט־ריקה של חמאת בוטנים והקרום הקשה של הלחם.
"אני מניח שאני צריך להציג את עצמי," הוא אומר, כשהוא סוף־סוף פונה לעברי. "מאחר שאני כבר יודע את שמך, זה נראה הוגן."
"אני לא רוצה לדעת את השם שלך," אני פולטת. ככול שאדע פחות, כך הסיכויים שלי לשרוד יהיו טובים יותר.
הוא מושיט יד. "מקסים בלשו."
הרעידות שלי מתגברות. זה לא נראה טוב מבחינתי. כשאני לא זזה, הוא צועד לעברי, אוחז בידי ומצמיד את שפתיו אל מפרקי אצבעותיי. המחווה נראית כלגלוג ולא כמחווה אבירית, ואני מושכת את ידי הרחק ממגעו.
"עכשיו, אחרי שאנחנו מכירים זה את זה, זו, אנחנו עומדים לנהל שיחה."
"אל תקרא לי ככה." רק אנשים שאכפת להם ממני קוראים לי זו.
הוא מרים גבה. "לא ככה קוראים לך החברים שלך?"
מטרידה אותי העובדה שהוא יודע את זה. "בדיוק. הם חברים."
במקום לכעוס, הוא נראה משועשע. "אז זואי. האחים הגדולים שלך - הם עזבו את העיר לפני הרבה זמן. אני צודק?"
"אם מדובר באיאן או בלאון, לא שמעתי מהם מאז שעזבו."
"לא." הוא מושיט את ידו לאט ומעביר אגודל על לסתי. "לא מדובר בהם."
העדינות שבמגעו תופסת אותי לא מוכנה. אני מוכרחה להישען לאחור כדי לחמוק מהליטוף המוזר, כי השוקיים שלי צמודות לספה.
"מדובר בדמיאן," הוא אומר.
כשהוא שומט את ידו, אני מזדקפת, מנסה להמשיך להביט בו בלי לתת לו לראות את הפחד בעיניי.
"ככה השיחה שלנו תתנהל," הוא אומר. "אני אשאל אותך כמה שאלות, ואת תעני עליהן."
"אף פעם לא."
אני לא מלשינה על דמיאן. מבין כל האנשים במשפחה הלא־מתפקדת שלנו, הוא היחיד שאכפת לו. דמיאן מבוגר ממני רק בחמש שנים, אבל הוא גידל אותי לבד. הוא דאג לי כשאף אחד אחר לא עשה את זה. הוא סבל מספיק. לא הגיע לו אף אחד מהדברים האיומים שקרו לו.
מקסים בוחן אותי. "את יותר קשוחה ממה שציפיתי. העניים בדרך כלל נשברים בקלות."
הזעם שלי גורם לי לשכוח לפחד. "לך תזדיין."
"פגעתי בעצב רגיש?"
"לך לעזאזל," אני מסננת.
"בסדר. נשחק את זה בדרך שלך." הוא מוציא את הטלפון שלו מכיסו ומחליק על המסך.
ליבי הולם חזק כל כך, שאני מרגישה כל פעימה ברקותיי. הוא מניח את הטלפון על הספר שעל שולחן הקפה כשהמסך פונה לעברי. שיחת וידיאו מתחברת. פונקציות הווידיאו והאודיו בצד שלו מנוטרלות. האדם שאליו הוא מתחבר לא יכול לראות או לשמוע אותנו.
שנייה אחר כך, תמונה ממלאת את המסך. אני קופאת. צמרמורת אוחזת בי. החברים של מקסים נמצאים בדירה הסמוכה עם ברוס, והשכן שלי קשור לכיסא.
"ברוס!" אני קופצת לחטוף את הטלפון, אבל מקסים תופס אותי בקלות ואוחז בזרועותיי. אני מנסה להיאבק, אבל אין לי סיכוי מול הכוח שלו. "מה אתה עושה לו?"
"שקט," מקסים אומר.
אני מנסה לבעוט בו, אבל הוא מרסן אותי בקלות.
"למה אתה עושה את זה?" אני זועקת, נאבקת לשחרר את עצמי בזמן שאצבעותיו חופרות חזק יותר בתוך בשרי.
המניאק הקירח מושך את זרועו לאחור ונותן לברוס אגרוף בפנים. הכיסא מתהפך, וברוס נוחת על גבו.
"לא!" אני מנסה לזנק קדימה ולהגיע אל הטלפון, אבל מקסים אוחז בי חזק.
השומר מרים את הכיסא. ברוס יורק דם, עיניו מלאות בארס כשהוא מביט במבט רושף בתוקף שלו. המנוול מכה אותו שוב, הפעם באגרוף על הלסת, שמעיף את פניו של ברוס הצידה.
"תפסיק את זה," אני צורחת. "תעזוב אותו."
ברוס גונח, כשאגרופים מוטחים בבטנו ובצלעותיו. מכה מרושעת גורמת לחתך בגבתו. אני לא יכולה לצפות בזה יותר. רגליי כושלות. אני מתייפחת ונופלת על ברכיי. אחיזתו של מקסים עוברת לשערי. אצבעותיו אוחזות בשערי האסוף לפקעת, כמו תמיד כשאני הולכת לעבודה. הוא מושך את ראשי לאחור ומאלץ אותי לפגוש את עיניו.
"את מוכנה לנהל שיחה עכשיו?"
"בבקשה, תפסיק," אני אומרת דרך הדמעות. "אני אספר לך מה שתרצה לדעת."
הוא לוקח את הטלפון שלו, מקיש על המסך ואומר, "תעשו הפסקה."
אחרי שהוא מכניס את הטלפון לכיסו, הוא אוחז במרפקיי כדי לעזור לי לקום. בעדינות כמעט, הוא מוחה את הדמעות מלחיי. "זה לא מוכרח להיות ככה. זה יכול להיות קל או קשה, איך שאת תחליטי." הוא דוחף אותי אל הספה.
בשיניים נוקשות, אני זזה אל הפינה, מתרחקת ממנו ככל שאני יכולה.
"תישארי שם," הוא אומר.
הוא הולך אל המטבח. הצינורות חורקים כשהוא פותח את הברז. כעבור רגע, הוא חוזר עם כוס מים ודוחף אותה לידי.
"תשתי," הוא אומר.
אני לוגמת באופן אוטומטי, בלי להרגיש צמאה.
הוא מתיישב כל כך קרוב אליי, שהגוף שלו נוגע בגופי. "בואי ננהל את השיחה הקטנה הזאת. את ודמיאן קרובים?"
אני מהנהנת, לא מצליחה לעצור את הדמעות שזולגות על לחיי.
"ששש..." הוא משלב את אצבעותיו בשערי ומעסה את הקרקפת שלי. סיכה משתחררת ונופלת על ברכיי. "את מבקרת אותו בכלא?"
אני מנידה בראשי.
"תשתמשי בקול שלך, זואי."
המילה יוצאת בחריקה. "לא."
"טוב. את מתקדמת יפה." הוא מסלסל סביב אצבעו קווצת שיער שהשתחררה מהפקעת שעל ראשי. "למה לא?"
"הוא לא רוצה שאבוא לבקר."
"למה לא?"
"הוא לא רוצה שאהיה בקרבת האסירים האחרים שאיתו. הוא אומר שהם מסוכנים, ושהם לא יהססו להשתמש בי נגדו."
קשה לשרוד שם בפנים. דמיאן לא מספר לי מה קורה, אבל אחת החברות שלי יצאה עם סוהר. הסיפורים שהיא סיפרה לי גרמו לי לסיוטי לילה.
"בחור חכם." הוא לוקח ממני את הכוס ומשאיר אותה על שולחן הקפה. "בית כלא מלא בגברים מחוספסים וחסרי־מצפון הוא ללא ספק לא מקום לאישה צעירה ויפה.
"דמיאן חף מפשע." אני מביטה לתוך מבטו הקר של מקסים. "גזר הדין שקיבל לא הגיע לו. מה שאתה חושב שהוא עשה, הוא לא עשה."
"איך את יכולה להיות בטוחה כל כך?"
"הוא אמר לי. אני מאמינה לו. אני מכירה את דמיאן. הוא לא גנב את היהלום ההוא. מישהו שתל אותו עליו."
"איזה סוג של קשר יש לכם? את מתקשרת אליו?"
"הוא אומר שיש האזנה לטלפונים. אני כותבת."
הוא מרים גבה. "את המכתבים לא בודקים?"
"דמיאן מכיר את הסוהרים שאחראים על קריאת המכתבים. הם מוגנים. וחוץ מזה, אני לא חולקת שם מידע אישי."
"אז על מה את כותבת?"
"על העבודה שלי." אני מושכת בכתפיי. "על חיי היומיום."
"את מתכוונת לזה שאין לך חיים."
לחיי מתלהטות בזעם חסר־ישע. "אתה מניאק."
"אם אתם כל כך קרובים, למה הוא לא דואג לאחותו הקטנה?"
אני מסתכלת עליו בזעם. "איך הוא אמור לעשות את זה מתא הכלא? וחוץ מזה, אני מסוגלת לדאוג לעצמי."
הוא מעיף מבט סביב החדר. "שמתי לב."
"זו תקופה קשה לכולם." אני מעבירה את מבטי על החליפה היקרה שלו, ומוסיפה, "טוב, לא לכולם. נראה שהבריונים משגשגים."
"אל תתגונני כל כך, ויהיה חכם מצידך לשים לב איך את מדברת איתי. אני צריך להזכיר לך את ההשלכות של התנהגות רעה?"
דמעות חונקות אותי כשאני חושבת על ברוס. התשובה שלי מרירה. "לא."
"דמיאן הזכיר מה התוכניות שלו אחרי שישתחרר?"
"נשארו לו שש מתוך עשר השנים של גזר הדין שלו." ליבי כואב, כשאני אומרת את זה. "אילו תוכניות הוא יכול לעשות?"
"הוא אף פעם לא אמר לך כלום על רכישת מכרה?"
"אתה צוחק? מכרה בטח עולה מיליונים."
"מיליארדים." כמעט בהיסח־הדעת, הוא מחכך את קווצת השיער שלי בין אצבעותיו. "דמיאן סיפר לך על תוכניות לעשיית כסף שהוא עובד עליהן בכלא?"
"לא." אי נוחות מתחילה לחפור לי בבטן. "למה? במה הוא מעורב?"
הוא עוזב את שערי. "בכלום. אני רק בודק. פגשת מישהו מהאסירים האחרים שאיתו?"
"אמרתי לך, הוא לא רוצה שאבוא."
"השם זאיין דה קוסטה, מצלצל לך מוכר?"
"הוא השותף של דמיאן לתא, אבל זה כל מה שאני יודעת."
הוא קם ומושיט לי יד. "אני חושב שאת אומרת את האמת, אבל הייתי רוצה לראות את המכתבים שלו."
אני נותנת לו להקים אותי על רגליי. "אין שום מכתבים. דמיאן אף פעם לא כותב בחזרה."
"למה לא?"
האסירים שקוראים את המכתבים היוצאים הם לא אלה שאחראים על הדואר הנכנס. דמיאן לא בוטח בהם. הוא לא רוצה שהם ידעו שאני קיימת."
"מה לגבי תמונות? בטח יש לך כמה תמונות של אחיך."
אני לא רוצה לתת לו עוד מידע שהוא יוכל להשתמש בו נגד דמיאן. אני לא רוצה שהוא יראה באיזה עוני גדלנו. "אלה תמונות פרטיות."
"זואי." הוא חופן את לחיי. "את צריכה להבין שהאפשרויות היחידות שיש לך מעתה והלאה הן אלה שאני אתן לך. אני מייעץ לך לבחור אותן בזהירות. אל תבזבזי אותן, כי לא יישארו לך הרבה. וחשוב מזה, אל תעמידי אותי במבחן. אני לא אדם עם סבלנות."
אני אוחזת במפרק כף ידו והודפת את ידו. "אל תיגע בי."
שפתיו מתעקלות לחיוך עצל. "יש לי הרגשה שאת תבלעי את המילים האלה."
"אף פעם," אני אומרת בשיניים חשוקות.
"נראה." הוא מצביע על המסדרון. "תתחילי לזוז."
אני מתרחקת ממנו מהר ככל שאני יכולה, אבל הוא הולך אחריי לאורך המסדרון הקצר ולתוך החדר שפעם חלקתי עם שלושת האחים שלי. אני פותחת את מגירת השידה ומוציאה ממנה את הקופסה עם התמונות הישנות, ומושיטה לו אותה. אני מרגישה נורא כשאני עושה את זה, כי הרגעים הנדירים האלה של חיינו, שנלכדו בעדשת המצלמה, לא נועדו לעיניו השונאות, חסרות־הרגש.
"תודה," הוא אומר ולוקח את הקופסה.
"נתתי לך את מה שאתה רוצה. תשחרר את ברוס."
"מה ברוס בשבילך?" הוא אומר את שמו בבוז.
"שכן נחמד." המבט שלי מאשים. "הוא תמיד שומר עליי."
"אין שום דבר רומנטי ביניכם?"
אני משלבת זרועות. "לא, ולא שזה עניינך."
"אני צריך להזכיר לך את מקומך?"
אני מסיטה את עיניי, ושונאת את עצמי, על כך שגזל ממני את הכוח שלי. "קיבלת את מה שרצית. בבקשה, לך."
"לא באתי לכאן בגלל התמונות."
תחושת בחילה שוטפת את גופי מרוב פחד, ואני מביטה בו. "מה עוד אתה רוצה? אמרת שתניח לנו."
"אף פעם לא אמרתי את זה."
אני נסוגה מספר צעדים לאחור, עד שגופי פוגע בקיר. "שיקרת? אתה עומד להרוג אותנו?"
"לא."
"אז מה כן?" כל גופי רועד. אפילו השוליים של החצאית שלי רועדים.
"כל דבר בעיתו. אנחנו יוצאים לארוחת ערב." מבטו יורד שוב אל החולצה הפתוחה שלי. "תדאגי להיות ייצוגית."
אני בוהה בו. "ארוחת ערב?"
"את יודעת," הטון שלו יבש. "הארוחה הזאת שאוכלים בין שבע לתשע."
"אני חייבת ללכת לראות את ברוס," אני קוראת. "הוא פצוע."
הוא פותח את מגירת השידה שלי ומתחיל לעבור על הדברים שבתוכה. "הוא ישרוד."
אני ממהרת קדימה ואוחזת בזרועו. "היי! מה אתה עושה?"
הוא נעצר ומביט במקום שבו אני נוגעת בו.
אני מרופפת את אחיזתי ומסירה את ידי. "זה שלי, וזה פרטי."
הוא מסיט הצידה את התחתונים והגרביים שלי ובודק מתחת לסוודר שלי. הוא עושה את אותו הדבר עם כל מגירה, ואז מסיט את הווילון כדי לבדוק בתוך הארון.
בלי מילה נוספת, הוא יוצא מהחדר והולך אל ארון המטאטאים שבמסדרון, ואז ניגש לחפש בארון שבחדרם של הוריי המנוחים.
אחרי שהוא משלים עם זה שאין כאן שום דבר מעניין, הוא שולף את הטלפון שלו. "אנחנו עוזבים בעוד חמש דקות. זו אחת מאפשרויות הבחירה היקרות שאני נותן לך, זואי. את יכולה לסדר את הבגדים שלך, או שאנחנו נלך ככה, כמו שאת."
"אם אלך איתך, תשחרר את ברוס?"
"את לא בעמדת מיקוח. את באה איתי, אבל אל תדאגי לגבי השכן שלך. העסק שלי הוא לא איתו."
הוא מרים את הטלפון לאוזנו ומזמין שולחן לשניים, תוך כדי כך שהוא עושה את דרכו בחזרה אל הסלון. החזה שלי מכווץ ונשימתי רדודה. מי זה הגבר השחצן הזה? מה הוא רוצה? האם דמיאן בצרות? האם ברוס בסדר?
הדמעות שלי חסרות תועלת, אבל הן זולגות בכל מקרה. אני נכנסת אל חדר האמבטיה ונועלת את הדלת. החלון קטן מכדי שאפשר יהיה לטפס דרכו. אין דלת אחורית. אני לכודה בדירה שלי עם אדם זר מסוכן, בעל עיניים אכזריות וכוונות לא ברורות, אבל מצבו של ברוס גרוע עוד יותר.
אני מביטה בפניי במראה, נראית זוועה. המסקרה מרוחה מתחת לעיניי. הפקעת המסודרת של הבוקר התפרקה חלקית. השיער שלי פרוע. אני פותחת את הברז ושוטפת את פניי ואת המסקרה. הסיכות נופלות על הרצפה, כשאני מפזרת את שערי באצבעות רועדות. אין לי כוונה להרים אותן. המברשת שלי נמצאת על השולחן בסלון, ואני לא מתכוונת לצאת לשם כי הוא שם. אני מעבירה את אצבעותיי בשערי כדי לסדר את הקשרים. שתי החולצות הנוספות שלי נמצאות בכביסה. אני לוקחת סיכת ביטחון מהקופסה שבה נמצאים חוטי התפירה והמחטים שלי ומצמידה יחד את קצות החולצה, כמיטב יכולתי. זה לוקח יותר זמן ממה שזה אמור לקחת, בגלל שאני כל כך רועדת. כשאני מסיימת, אני שומעת נקישה על הדלת.
"תפתחי את הדלת, זואי."
לרגע קצר, אני שוקלת לא לציית, אבל אני יכולה לדמיין איך זה יתנהל. לא צריך הרבה כדי לבעוט בדלת ולהפיל אותה, וברוס יסבול שוב בגלל ההתנגדות שלי. כשליבי תקוע בגרוני, אני מסובבת את המפתח, אבל לא לוחצת על הידית. המוח שלי מסרב לציית לפקודה. לוקח לי רגע לחפש את האומץ, אבל לפני שאני מספיקה למצוא אותו, מקסים פותח את הדלת.
"בואי נלך." הוא אוחז בזרועי ומוביל אותי אל הסלון.
הגבר הבלונדיני כנראה כבר עמד בחוץ, כי מקסים צריך להקיש רק פעם אחת, והדלת נפתחת. כשמקסים גורר אותי דרכה, אני יודעת שהחיים שלי כפי שהכרתי אותם הסתיימו.

המלצות נוספות

עוד ספרים של שרמיין פולס