העמק הירוק האחרון

1

סוף מרס 1944
אזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה

רוח קרה נשבה באור השחר. פצצות הדהדו מצפון וממזרח. רעמי המלחמה הלכו והתקרבו מדקה לדקה.

אדלין מרטל בת העשרים ושמונה יצאה בקושי רב מהדלת האחורית של מטבחה. לבושה בגדי חורף כבדים ובידיה ארגז מלא כלי בישול, היא התקדמה לעבר עגלה מחופה רתומה לשני סוסי משא, בחזית בית המשפחה הצנוע בכפר החקלאי הזעיר והמרוחק פרידנשטל.

טנק פנצר גרמני פגום נקש וטרטר על פניה באור צפרירי הבוקר והרגיז את הסוסים. משאיות עמוסות בחיילים גרמנים פצועים נסעו בעקבות הטנק. אדלין שמעה את זעקותיהם זמן רב לאחר שחלפו, וראתה עוד משאיות ועוד עגלות רתומות לסוסים ופרדות כמו שלה מגיעות ממזרח, מוארות בשמש העולה שזרחה בגבן.

״אמא!״ קרא בנה הקטן, וילהלם, שיצא בריצה מהדלת האחורית מאחוריה.

״לא עכשיו, ויל,״ אמרה אדלין ונאנחה כשהגיעה אל ירכתיה של עגלת עץ גדולה שבדים משומנים המתוחים על מסגרת עץ יצרו מעליה מעין סוכך.

״אבל אני צריך לדעת אם אני יכול להביא את זה,״ אמר בן הארבע וחצי שהחזיק אבן, שהייתה אחד מחפציו היקרים החדשים.

״תביא במקומה את כובע הצמר שלך,״ אמרה כשמצאה מקום לארגז לצד ארגז נוסף שבו אחסנה צלחות, כוסות ותבניות אפייה. בארגז שלישי היו כלי חרס עם קמח, שמרים, מלח, פלפל, שומן חזיר, ושאר מצרכים הכרחיים להישרדותם.

אמיל הגיע מצידו השני של הבית וגלגל חבית עגולה עם מכסה.

״כמה?״ שאלה.

״שמונה קילו חזיר מיובש. עשרה קילו בשר בקר מיובש.״

״השארתי מקום מאחור.״

עוד טנק קרקש בסמוך להם בשעה שבעלה בן השלושים ושתיים גנח, העמיס את החבית הקטנה מאחור והתחיל לקשור אותה אל דופן העגלה.

״אביא את כל הבצלים ותפוחי האדמה מהמרתף,״ אמרה. ״המצעים ארוזים.״

״אני אמלא את נאד המים הגדול,״ אמר לפני שעוד פצצה הכתה בצפון־מזרח.

בנם הגדול, ולדמר בן השש וחצי, יצא מאחורי הבית ומשך אחריו העתק מוקטן של העגלה הגדולה, עם אותם דפנות וגב גבוהים ואותם סרנים וגלגלים, עם פח ממוסמר סביב השוליים.

״ילד טוב, וולט,״ אמרה אדלין והצביעה על העגלה. ״אני צריכה אותה.״ היא לקחה את הידית ממנו וסובבה את העגלה הקטנה. ״בוא אחריי. מהר. אני צריכה את עזרתך.״

הבנים הלכו אחריה אל המרתף ועזרו לה להעביר את מאגר תפוחי האדמה, הבצלים והסלק לעגלה הקטנה, ומיהרו לחזור לעגלה הגדולה. היו עכשיו יותר משאיות גרמניות ורכבים חמושים שניזוקו בכביש, וכן עשרות עגלות מחופות וסוסים, כולם בדרכם מערבה, כולם מנסים להקדים את צבאותיו של יוסף סטלין, ששוב יצאו למתקפה.

האוויר הצחין מגללי סוסים, פליטת מנועים, דלק שנשפך ובני אדם עמלים. ההמולה, הרוח הקרה שבישרה על סופה מתקרבת, התמהיל המחליא של הריחות והלחץ של הסוסים — הכול הלחיץ את אדלין עוד יותר כשהעמיסו את תכולת המרתף אל תוך שקי יוטה, בשעה שאמיל קשר נאד מים גדול מגומי אל צד העגלה יחד עם הדלי מהבאר.

מעל לראשיהם וכמה קילומטרים דרומה, מטוס קרב גרמני חלף על פניהם בשאגה ושיהק עשן ממנועיו.

״אמא,״ אמר וולט. ״אני לא אוהב את כל הרעש.״

״לכן אנחנו עוזבים,״ אמר אמיל כשהעמיס את שקי היוטה על העגלה הגדולה ואז הביט באדלין ברוגז. ״היינו צריכים לנסוע קודם עם ההורים שלי.״

״לא היינו מוכנים לנסוע עם ההורים שלך בארבע לפנות בוקר וכרגיל, הם לא חיכו לנו,״ השיבה אדלין בחריפות. ״וחוץ מזה...״

״חוץ מזה, מה?״

היא צפתה בעוד טנק עובר, התקרבה אליו ואמרה בשקט, ״אתה בטוח, אמיל? לברוח ככה עם הנאצים?״

אמיל ענה בלחישה. ״אנחנו יכולים להישאר ולחכות שהדוב שאנחנו מכירים יהרוג אותנו או יאנוס אותך ויהרוג אותי ואת הבנים או יכלא את כולנו בסיביר. או שאנחנו יכולים לברוח עם הזאבים שיגנו עלינו, עד שנצליח לברוח מערבה. לברוח מהמלחמה. לברוח מהכול.״

שלושה ימים קודם לכן, קצין אס־אס דפק על דלתם והציע להם הגנה אם יארזו את מיטלטליהם ויעברו מערבה. לאחר הביקור הם התווכחו במשך שעות. עכשיו אדלין הביטה אליו, עדיין נסערת בגלל ההחלטה, אבל יודעת שאמיל, מלבד היותו שתקן ובעל מצב רוח משתנה, היה לא רק אדם טוב, אלא אדם שעמד בניסיונות, לוחם ושורד.

״בסדר,״ אמרה. ״נברח עם הזאבים.״

״מה לגבי העגלה הקטנה שלנו?״ שאל וולט.

״נמצא לה מקום,״ אמר לו אמיל.

הרוח העזה נשבה. עלֶה חום מסולסל מהסתיו שעבר התרומם מהדשא הקמל משמאלה של אדלין, הסתובב, הסתחרר וריקד על פני השלף וסביבה וסביב הבנים, לפני שנשר בעדינות לאדמה. הוא הזכיר לה את אותו לילה שבו ראתה כסף מופיע ברוח, שטר יחיד ומקומט שריקד לפניה באותה צורה משונה, כאילו בתגובה לתפילה נואשת וקדמונית.

אדלין חזרה למטבח בפעם האחרונה. העלה והזיכרון העלו בה, למרבה הפלא, רגשות צער מרים־מתוקים אך מסתוריים, מעוררי התפעמות אך מפחידים.

כמו כל שינוי גדול בחיי, גם זה נישא ברוח.

ליד הבית, אמיל סיים לקשור את העגלה הקטנה לירכתי העגלה הגדולה.

״שאף אחד לא יעלה על זה, ברור?״ אמר לבניו הקטנים. ״אם אתם רוצים לצאת מאחור, תחכו עד שאני אזיז את זה.״

וולט הנהן. ויל אמר. ״מתי אנחנו עוזבים, אבא?״

״ברגע שאמא תחזור,״ הוא אמר. ״וסבתא ודודה שלך יגיעו לכאן. לכו תשתמשו בשירותים שבחוץ אם אתם צריכים.״

שני הבנים רצו אל מאחורי הבית בשעה ששני הסוסים המסורסים, אודן ותור, נעו במקומם, מבוהלים מהטנקים שעברו קרוב כל כך אליהם. אמיל נאלץ להרגיע ולשדל אותם עד שסוף־סוף נרגעו. הסוסים היו בריאים וטופלו היטב. הם היו רגילים לגרור מחרשות ומשאות. אמיל סבר שאם יאט אותם בגבעות התלולות וישמור על בריאותם, הצמד יוכל לקחת את משפחתו מרחק רב.

הוא עצר לבחון את הבית שבנה במו ידיו, נאבק ברחמים עצמיים וחרטה. בית הוא בית. יהיו אחרים. אמיל למד בדרך הקשה שבעלותו על רכוש היא תמיד זמנית. אבל הוא הביט לרגע בגג וראה את עצמו שנתיים וחצי קודם לכן, מעמיס לוחות גג מפח וקושר אותם בעגלה שלו בעיירה בשם דובוסארי, שלושים קילומטרים מערבה מכאן.

הוא התנער מהזיכרון והפנה עורף לבית ולגג הזה.

״אלוהים נתן וסטלין לקח,״ מלמל אמיל וסירב להמשיך לחשוב על הבית שבנה. במוחו ובליבו, הבית כבר קרס לעפר או נשרף עד אפר.

פוף, פוף. אש פגזים נורתה לכיוון צפון. פוף, פוף. הפיצוצים לא היו קרובים מספיק כדי לגרום לאדמה לרעוד, אבל הוא ראה תוך זמן קצר ענני עשן בשמים בצפון־מזרח, לא יותר מתשעה או עשרה קילומטרים משם. לראשונה, הסיכון האמיתי של המסע שחיכה לו ולמשפחתו נראה בבירור, והוא דידה בראש סחרחר אל צד העגלה. הוא נזכר ביום ההוא באמצע ספטמבר 1941, כשלפת את צידה של אותה עגלה והרגיש בחילה עזה ואת חום הצהריים, ושמע את הצרצרים מזמזמים כשהקיא את הרעל שהצטבר בקרבו. הוא הרים את מבטו בזעם ונופף את אגרופו אל השמים במרירות כזאת, ששוב הרגיש חולה.

כשנזכר באותו יום ועדיין נאחז בצד העגלה, אמיל השתנק בגלל הכאב בליבו. אני זוכר את זה. איך הרגשתי כשהנשמה נעקרה לי מהחזה.

אדלין רצה מהבית עם עוד כמה דברים. הבנים יצאו מהשירותים.

״אנחנו יוצאים עכשיו?״ שאל ויל.

״כן,״ אמרה. היא הקיפה את הבית וראתה את אמיל שפוף, נאחז בעגלה ביד אחת, משתנק, בעיניים עצומות. פניו התעוותו בכאב וידו הפנויה שרטה את חזהו.

״אמיל!״ היא צעקה ומיהרה אליו. ״מה קרה?״

בעלה נבהל והביט באדלין כאילו היא הייתה חלק מסיוט ואז חלום שציפה לו מאוד. ״כלום.״

״נראית כאילו קרה משהו ללב שלך.״

״הוא כאב למשך שנייה,״ אמר, קם ומחה את הזיעה ממצחו. ״אבל אני בסדר.״

״אתה לא בסדר,״ אמרה. ״אתה לבן כמו שלג, אמיל.״

״זה עובר. אני בסדר, אדלה.״

״אמא, הנה באים סבתא ומליה!״ קרא ויל.

תשומת ליבה של אדלין הוסטה כשהבחינה באמה ליד המושכות של שני סוסי פוני, שמשכו את העגלה שלה בקצב יציב דרך שיירת הפליטים והחיילים המובסים שנעה לכיוון מערב.

הפנים של לידיה לוסינג היו נוקשות ועצובות יותר מהרגיל, אבל האישה בת החמישים וארבע הייתה עדיין לבושה כמו בחמש־עשרה השנים האחרונות — בצבעי אפור כהה ושחור של אלמנות. כפי שנהגה לעשות, לידיה פטפטה עם מליה, אחותה בת השלושים וחמש של אדלין, שהייתה מרוחקת מעט מאמה, הנהנה וחייכה בלי להגיב, התנהלות שכיחה בין השתיים. מליה קיבלה בעיטה בראש מפרד בגיל חמש־עשרה ולכן נשארה במובנים מסוימים כמו ילדה, ובאחרים — נבונה יותר מרוב בני האדם. היא הביטה באדלין וקרצה.

עוד מטח תותחים נורה, הפעם קרוב דיו להרעיד את האדמה מתחת לרגליהם. ארבעה מטוסי קרב גרמניים פילחו את השמים, ואחריהם שישה מטוסים סובייטיים. מכונות ירייה פתחו באש מעליהם.

״וואו!״ אמר ויל בהתלהבות.

״אמא!״ אמר וולט ותפס במותניה של אדלין.

״כולם להיכנס!״ צעק אמיל ורץ להתיר את סוסיו מהעץ.

כשעלה על הספסל עם המושכות בידיו ובדק שאדלין לצידו והבנים מתחת לסוכך מאחוריו, הוא צעק אל חמותו. ״בואו נתרחק היום מהקרבות כמה שרק אפשר!״

״מהר ככל שסוסי הפוני שלי ייקחו אותנו!״ קראה אליו לידיה.

אמיל שחרר את ידית הבלם של העגלה וסימן לסוסים. העגלה החלה להתגלגל לאט בתחילה, ואז צברה מספיק תאוצה כדי להשתחל במרווח בין עגלות אחרות וחבורות פליטים שעמדו בשוליים, כל מיטלטליהם בשקי יוטה, מביטים בקנאה בבני משפחת מרטל החולפים על פניהם.

בצד המערבי של הכפר, הם חלפו על פני בית הוריו של אמיל, בית ילדותו. דלת הכניסה לבית הישן הייתה פתוחה. לא היה בחצר שום דבר ששווה להציל.

אמיל סירב לתת לזיכרון אחד מילדותו או מחייהם בפרידנשטל לעלות. זה נגמר. האדם שזה קרה לו כבר לא היה קיים עוד. מבחינתו, החיים ההרוסים האלה היו כעת עיי חורבות.

לידו הביטה אדלין לתוך החצרות החולפות וראתה רוחות רפאים של מערכות יחסים מהעבר, של ילדים משחקים והורים שרים בקציר. כל אורח חייהם היה קשור לעונות השנה ולחגיגות סביבן.

היא זכרה תקופה מאושרת יותר: 1922, כשהייתה בת שבע וקיפצה בעגלה כזאת. אדלין ישבה מאחור ליד סלים של אוכל שאמה הכינה, כשרכבו אל השדות שבהם הגברים קצרו חיטה. היה זה כמעט חודש אוקטובר, אבל האוויר היה עדיין חמים והדיף את ריחותיהם של כל הדברים הנפלאים בחייה. היא לקחה את הסל לאביה, מנהל הקציר, שעבד במכונת הדיש.

לקרל לוסינג הייתה פינה חמה בלב לבתו הצעירה והוא חייך כשהביאה לו ארוחת צהריים. הם ישבו זה לצד זה בצֵל מכונת הדיש, והביטו אל גבעות החיטה הזהובות, אכלו לחם טרי עם נקניק ושתו תה קר.

היא זכרה שהרגישה מוגנת לחלוטין ואהבה עד כלות את סביבתה.

״תמיד נגור כאן, אבא?״ שאלה אדלין הצעירה.

״תמיד ועוד קצת, ילדה,״ אמר. ״אלא אם כן, כמובן, הבולשביקים המסריחים יצליחו להשליך אותנו לרוח ולזאבים.״

בעגלה שלהם, שהתגלגלה לעבר הקצה המרוחק של פרידנשטל עשרים ושתיים שנים לאחר מכן, אדלין זכרה היטב כמה התעצבה כשאביה אמר את זה. במשך תקופה היא הביטה מעבר לכתפה מחשש שזאבים יפרצו מהיער וירדפו אותה.

היא הרגישה את אותו הדבר כשעזבו את הכפר ושמו פעמיהם מערבה, כשהשמש זורחת ואש התותחים הרועמת מאחוריהם, עוברים על פני שדות ממתינים לחרישה, עצים מניצים וציפורים החגות ושורקות מעל הסלעים, וחלומות שנחרבו, קבורים במציאות של בצורת ומלחמה.

עוד מטוסים גרמניים טסו במהירות על פני השמים בדרכם אל שדות הקרב.

״לאן אנחנו הולכים, אבא?״ שאל וולט, מודאג.

״מערבה,״ אמר אמיל. ״מערבה ככל שנוכל. אולי נחצה את האוקיינוס. אני לא יודע.״

״נחצה את האוקיינוס?״ שאלה אדלין, מופתעת ומעט מפוחדת מהרעיון.

״למה לא?״ שאל בעלה והביט בה.

היא אמרה את הדבר הראשון שעלה בראשה. ״אנחנו לא יודעים לשחות.״

״אנחנו נלמד.״

ויל אמר, ״אבל למה אנחנו נוסעים מערבה?״

״כי החיים שם יהיו טובים יותר,״ אמר אמיל.

סוס צהל ואז צווח בכאוס המתנועע של עגלות ומרכבות וטנקים ומשאיות מאחוריהם. אנשים התחילו לצעוק ולצרוח. וולט התאמץ להביט לאחור.

״משאית של הוורמאכט התנגשה בעגלה של מישהו, קצת מאחורי העגלה של סבתא,״ אמר. ״גם בסוס. העגלה התהפכה והסוס שבר את הרגל ולא יכול לקום.״

אמיל צקצק אל אודן ותור, והם מיהרו לצמצם את הפער מול העגלה שלפניהם.

ויל עדיין נראה מצוברח. הוא טיפס לחיקה של אמו, התכרבל על חזה ואמר, ״תגידי לי איך זה ייראה, אמא.״

״מה?״ שאלה אדלין, חיבקה וערסלה אותו.

״המערב. איך הוא ייראה?״

אדלין ליטפה את פניו של בנה, הביטה לתוך עיניו ואמרה, ״אנחנו נוסעים לעמק ירוק ויפהפה מוקף בהרים ויערות. ושלג על הפסגות. ומתחת יהיה נהר מתפתל ושדות חיטה ללחם, וגנים עם ירקות שנוכל לאכול מהם, ואבא יבנה לנו בית שבו כולנו נחיה יחד לנצח ולא ניפרד לעולם.״

נראה שזה מרגיע את ויל. הילד הקטן נרגע.

״אני חושב שיהיו ילדים אחרים שאוכל לשחק איתם,״ אמר.

אדלין חייכה מול הבעת פניו, תמימה וחדורת תקווה, וליבה התרחב. היא דגדגה אותו ואמרה, ״אני חושבת שיהיו הרבה ילדים שתוכל לשחק איתם וגם תהיה הרבה עבודה. אבל נהיה מאושרים, ואתה ואחיך תגדלו ותלכו אחרי מה שהלב שלכם מבקש.״

״מה זה אומר?״

אמיל אמר, ״שתהיו מי שאתם רוצים להיות, לא מי שאומרים לכם להיות.״

״אני אהיה בדיוק כמוך, אבא,״ אמר ויל בעוד עיניו נעצמות.

אדלין הביטה בבעלה שחייך ואז לאחור אל וולט שנשכב והתנמנם.

היא הביטה שוב באמיל שחיוכו הפך למשהו כאוב יותר.

״אתה בטוח שאתה בסדר?״

הוא שיהק. ״זהו, זה אמור לפתור את העניין. כנראה זה מה שהרגשתי שם.״

כעבור כמה רגעים היא אמרה בשקט. ״אנחנו נמצא את זה, נכון, אמיל? עמק שיהיה ביתנו? מקום שלא נעזוב לעולם?״

פניו של אמיל נדרכו עוד יותר. הוא לא הביט בה כשמשך בכתפיו ואמר, ״מישהו פעם אמר לי שאם מתפללים למשהו כל הזמן, מוכרחים להשיג אותו בסוף.״

״אני אמרתי לך את זה,״ אמרה אדלין וחייכה. ״וגברת קנטור אמרה לי את זה.״

״אני יודע.״

״זה חסד, אמיל. המענה של אלוהים לתפילות שלנו. אתה עדיין מאמין בחסד, נכון?״

״אדלין, אחרי מה שראינו במו עינינו, יש ימים שבהם אני בכלל לא יודע אם אלוהים שומע אותנו ועל אחת כמה וכמה אם הוא עונה. אבל אגיד לך במה אני מאמין.״

״במה?״

״לא משנה לאן נגיע בסוף, זה יהיה עדיף על הגיהינום שכבר עברנו.״

השיירה הגיעה למישור ופנתה צפונה. לאדלין הייתה הזדמנות אחת אחרונה להביט לאחור אל החיים שזנחו. הקור הפך מצמית. היא שמעה שוב את התותחים וראתה עשן עולה מהרכסים שמעבר לכפר.

״אתה צודק,״ אמרה. ״כל מקום אחר יהיה עדיף.״