מגרש המשחקים של השטן - כרך א׳

פרולוג

אובססיה היא דבר משונה. בניגוד לרגשות אחרים היא לא מתפרצת באופן מיידי. היא צומחת לאט ובהדרגה — כמו פטריות שפולשות לפינות האפלות ביותר במוח שלנו ומזהמות כל מחשבה.

עד שפתאום — אנחנו חולים. נגועים במחלה חשוכת מרפא.

מושא הנוירוזה שלנו הוא הדבר היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו.

אנחנו מקדישים כל רגע של ערות למחשבה עליו. שואלים את עצמנו מה הוא עושה. על מה הוא חושב.

ערבים שלמים אנחנו מדמיינים את מושא התשוקה שלנו עם המאהב או המאהבת הנוכחיים שלו. לילות שלמים אנחנו מדמיינים את הרגע שבו נשוב ונראה אותו. ניגע בו. נטעם אותו. נכופף אותו עד שיהיה נתון לחסדינו... ממלא כל תשוקה וכל דחף שחולפים בראשנו.

במבט לאחור, זה היה הרגע שבו האובססיה שלי יצאה מכלל שליטה.

הייתי צריך לשמור מרחק. אבל לא הייתי מסוגל.

אחת־עשרה שנים של ריחוק לא הפחיתו את הרעב שלי — הן רק גרמו לו לכרסם בי בכל פה. החולי שלי הרחיק לכת יותר מדי ורק הלך והחמיר. הצורך שלי היה חזק מכדי להתעלם ממנו או לשלוט בו.

אז המשכתי לתכנן. לחפש את הסדק המושלם שדרכו אוכל להתגנב פנימה בחשאי. וכשאהיה בפנים... כל מה שיישאר לי לעשות יהיה לחכות לרגע הנכון ולתקוף.

אבל העניין עם תוכניות הוא...

שהן אף פעם לא עובדות בהתאם לציפיות.

לפעמים החיים זורקים לעברך הפתעה... תמימה, צעירה, בלונדינית...

1

עדן

״את מתרגשת לקראת נשף המסכות השנתי של בלאק הלואוז?״ שואלת הכתבת, המראיינת, החתיכת קוץ בתחת שלי.

אני בקושי מצליחה להתאפק ולא לגלגל עיניים. הבחורה הזאת הרוויחה רשמית את מקומה ברשימה השחורה שלי. לא רק שהיא הכניסה אותי לאותה משבצת תפלה וסתמית של כל בת שמונה־עשרה אחרת, אלא היא גם לא טרחה לעשות שום תחקיר רקע לקראת הריאיון.

אני מדביקה חיוך מזויף על פניי. ״הכי מתרגשת.״

שלילי. הדבר היחיד שאני מתרגשת לקראתו זה הדייט שקבעתי עם גלידה בטעם בצק עוגיות ונטפליקס.

נראה שהציניות הצוננת שלי לא מרתיעה אותה בשום צורה ואופן, כי היא ממשיכה ודוחפת את האייפון שלה לכיווני כדי להקליט את תשובתי לשאלה הבאה. ״יש מישהו מיוחד בחיים שלך כרגע?״

מאוחר מדי למסמס את השאלה. סומק אכזרי כבר עולה ומטפס מאצבעות הרגליים שלי ועד לקו השיער.

והכתבת הכלבה נראית כמו חתול שאכל את השמנת במקום לשמור עליה. ״ידעתי. בנות יפות כמוך לא יכולות להסתובב בעולם בלי שיבחינו בהן, לא?״

יש בהערה שלה רמז ברור לעוינות ואני יודעת מעל לכל ספק שהריאיון הזה עומד להידרדר במהירות.

משהו שהייתי צריכה כנראה לקלוט הרבה קודם, לנוכח העובדה שהיא עדיין לא שאלה אותי אפילו שאלה אחת שקשורה למסע הבחירות של קיין לראשות העיר. במילים אחרות, הסיבה שלשמה אנחנו מקיימות את הריאיון הזה מלכתחילה.

אני מסתכלת סביבי, אבל השאלה הבאה שלה מאלצת אותי לחזור ולהביט בה. ״ותגידי, רק בינינו, הבנות, זה מוזר כשאבא שלך מבוגר ממך רק בכמה שנים בודדות?״ היא מנופפת על עצמה בנייר שבידה. ״אלוהים יודע שאני לא הייתי מצליחה לגור תחת אותה קורת גג עם הרווק הכי מבוקש בבלאק הלואוז. אלא אם הייתי יכולה לישון איתו באותה מיטה כל לילה.״ המבט שלה נהפך לערמומי. ״מצד שני, אם להאמין לשמועות, רומנים עם גברים מבוגרים ממך זה לא משהו שאת פוסלת על הסף.״

הרמיזה גורמת לי לזוז בכיסא שלי באי־נוחות. טעות של מתחילים.

״הוא האבא החורג שלי.״ אני זוקפת כתפיים ומנסה להיראות נחרצת. ״והוא הרווק הכי מבוקש בבלאק הלואוז רק כי אימא שלי מתה, חתיכת כלבה חסרת לב שכמותך.״

היא מתחילה לדבר, אבל אני נעמדת. ״הריאיון הזה נגמר.״

״מה קורה כאן?״ קול עמוק שנשמע כמו שוקולד נמס על חצץ נשמע נובח מהחדר הסמוך.

עיניי פוגשות בעיניו הכהות כשהוא נכנס לחדר, מסרבות להסתכל על כל דבר אחר מחשש שמא הרגליים שלי ייהפכו לג'לי ויקרסו והכתבת תחגוג על זה. אבל מאוחר מדי... השליטה העצמית שלי הולכת ונעלמת. קיין בחר היום בעניבה הירוקה שמבליטה את זהרורי הזהב הזעירים בעיניו. אלוהים אדירים. הלך עליי.

אני מניפה את שערי הארוך והבלונדיני אל מעבר לכתפי, מושכת בכתף ומתחילה ללכת לעבר היציאה. ״כלום.״

נגיעה במרפק גורמת לי לעצור במקום ובתוך שנייה אני שופכת הכול.

״הסתומה הזאת מה'אינדיפנדנט כרוניקל' באה הנה כדי להזכיר לי שהעובדה שאימא שלי מתה הפכה אותך לרווק הכי מבוקש בבלאק הלואוז... וכיוון שהעיר עדיין לא מצאה זונה חדשה שאפשר להצביע עליה ולרכל, הרי ברור לכולם שאני פותחת את הרגליים בשבילך.״

כמו פוליטיקאי טוב שניצב בפני שערורייה, קיין משחרר אותי וממהר לפנות אל הכתבת, שנראית מזועזעת. ״זה מגוחך. היא הבת של אשתי המנוחה.״

הלב שלי, הדבר החבוט והחבול הזה שיש לי בחזה, מתכווץ, ואני מסתובבת אל הכתבת. ״את יכולה ללכת להזדיין.״ ואז אני מסתכלת עליו. ״גם אתה.״

רעד קל של עונג חולף בגופי כשאני רואה את הרוגז שלו מבעבע מתחת לפני השטח. יופי.

אולי עכשיו הוא יבין איך אני מרגישה מאז התקרית.

התקרית שבסופה הוא נפטר ממני כאילו הייתי חתיכת סמרטוט מיותרת, ומאז חוזר בלי היסוס ומשתמש בי בכל פעם שנוח לו.

כמו כל האנשים בחיי.

הלסת שלו נעה קדימה ואחורה. ״איפה דייוויד? חשבתי שהסכמנו שהוא ישגיח עלייך בראיונות האלה?״

״מצחיק.״ אני מסמנת בידי בינינו. ״אנחנו לא הסכמנו על כלום. אתה אמרת לי שכמה כתבים רוצים לראיין אותי השבוע ואמרת לי לא לדבר עם אף אחד שלא בנוכחותו.״

״עדן,״ הוא מסנן מבעד לשיניים חשוקות ואני מקללת את עצמי כשאני תוהה אם ככה הוא היה נוהם את שמי אם היינו גומרים את מה שהתחלנו בלילה ההוא. ״איפה הוא?״

אני משגרת לעברו חיוך גדול. ״אמרתי לו ללכת לאכול ארוחת צהריים.״ החיוך שלי גווע. ״אתה יודע, כי אני לא ילדה שצריכה פאקינג בייביסיטר.״

ואחרי המילים האלו אני עולה במדרגות לחדרי.

״מאיזה עיתון אמרת שאת? כי עד סוף היום את תפני את השולחן שלך במערכת.״ קיין שואג מהסלון. הקול שלו מצית את כל קצות העצבים שלי ומעלה אותם באש, אפילו מרחוק, עד שאני שומעת את המילים הבאות יוצאות מפיו: ״בשם אלוהים, הגופה של אשתי עוד לא התקררה. איזה מין אדם מגיע לבית של מישהו ואומר דברים כאלה לילדה שעדיין מתאבלת על אימא שלה?״

אני מביטה בדלת שמאחוריי וכובשת את צחוקי. אימא שלי מתה לפני יותר משנה, ואלוהים יודע שלא הקדשתי יותר משנייה להתאבל על האישה שנהגה בי כאילו הייתי הטעות הנוראה ביותר שעשתה בחייה ולא הבת שלה.

וגם קיין לא.

הוא אומנם נוזף בכתבת בלי בושה, אבל כל אדם שיש לו טיפת שכל יודע שהנישואים שלהם היו ערמה מהבילה של חרא.

הוא היה בן עשרים וחמש והיא בת שלושים ותשע כשהם נפגשו — מה שאומר שאני — שהייתי רק בת ארבע־עשרה באותו זמן — הייתי קרובה יותר לגילו מאימא שלי.

אבל כיוון שהקמפיין שלה אז, לפני ארבע שנים, כשהיא התמודדה על תפקיד התובעת המחוזית, התמקד בערכי המשפחה — ולא הייתה לה משפחה מלבד הבת שהציתה שערורייה ענקית בדיוק באותה שנה — היא הייתה חייבת למצוא מישהו שימלא את החור הענקי שתורם הזרע שיצר אותי פער בתמונה המשפחתית שלנו.

וכך נכנס לתמונה קיין קרטר — אדם שלא יחמיץ הזדמנות, אפילו לא אל מול רכילות ושערורייה — והחליט להינשא לה. כנראה בעיקר כי — שערורייה או לא — היא הכירה את כל האנשים הנכונים. אנשים שלמרבה האירוניה קידמו אותו למעמד שבו הוא נמצא עכשיו.

המועמד המבטיח ביותר בבחירות לראשות העיר. מה שיהפוך אותו באופן רשמי לראש העיר הצעיר ביותר שהיה לעיירה בלאק הלואוז אי פעם.

בהנחה שלא יפרצו שום שערוריות נוספות באחד־עשר הימים הבאים.

אני יודעת שהוא רוצה את זה כבר זמן מה, אבל אני חייבת להגיד שיש לי רגשות מעורבים בעניין. מחצית מהלב שלי רוצה שהוא ינצח, כי אני יודעת שזו אבן דרך חשובה בדרך לחלום האמיתי שלו — להתמנות לנשיא ביום מן הימים. אבל החצי השני רוצה שהוא יפסיד, כדי להיפטר לפחות ממכשול אחד בינינו.

מצד שני, אם הוא יפסיד, מי יודע מה יהיה עליי. החל ממחר אהיה בגירה, מה שאומר שלא תהיה לו יותר שום מחויבות משפטית לדאוג לי.

זמן קצר אחרי שאימא שלי נהרגה בתאונת דרכים, קיין חשף את התוכניות שלו לרוץ לראשות העיר והציג בפניי שתי אפשרויות. או שאיהפך לנערה חסרת בית שמתגלגלת ברחובות, כי האימא הבת זונה שלי לא השאירה לי אגורה. או שאמשיך לגור איתו והוא ידאג לי, בתנאי שאעשה כל מה שהוא יגיד לי לעשות, אמלא את תפקיד הבת החורגת הטובה ולא אחולל שום מהומות בתקופת מסע הבחירות שלו.

זאת הייתה בחירה קלה. הייתי מאוהבת בקיין מהרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה... אף על פי שפגשתי אותו בתקופה שהייתי בנקודת השפל הכי נוראה של חיי.

לרוע מזלי, קיין מקפיד בטירוף כשזה מגיע לחוקים, נראה שרוב הזמן הוא לא שם זין על הצרכים שלי והוא בחיים לא יחלום לחצות את הגבול הזה.

למעט בלילה האחד ההוא.