שרבר

זיגמונד פרויד
הערות פסיכואנליטיות על תיאור מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה

החקירה האנליטית של הפרנויה מציבה בפנינו, הרופאים שאינם פעילים במוסדות ציבוריים, קשיים מיוחדים במינם. איננו יכולים לקבל חולים כאלה או להחזיקם זמן רב אצלנו, משום שהסיכוי להצלחה הוא התנאי לטיפול שלנו. כך קורה, שרק במקרים חריגים עולה בידי להגיע לתובנה מעמיקה יותר של מבנה הפרנויה, בין משום שהאבחנה שאינה קלה תמיד מצדיקה את הניסיון להשפיע (על מצב החולה), ובין משום שאני נכנע לבקשת הקרובים ומקבל חולה כזה לטיפול לתקופה מוגבלת על אף האבחנה הוודאית. אני רואה כמות מספקת של מקרי פרנויה(ומקרי דמנטיה [שיטיון]) ורוכש מהם ניסיון לא פחות מזה שפסיכיאטרים אחרים רוכשים מהמקרים שלהם, אך בדרך־כלל לא די בכך כדי לגבש מסקנות אנליטיות.

הבדיקה הפסיכואנליטית של הפרנויה לא היתה מתאפשרת כלל אלמלא התאפיינו החולים בנכונותם המוזרה לחשוף, גם אם בצורה מסולפת, דווקא את מה שחולים נוירוטיים אחרים נוהגים להסתיר כסוד. הואיל ואי־אפשר לכפות על החולים הפרנואידיים להתגבר על ההתנגדויות שלהם, ובלעדי זאת הם הרי אומרים רק את מה שהם רוצים להגיד, הרי דווקא במחלה זאת יכול הדיווח בכתב או תיאור־המקרה המודפס לשמש כתחליף להיכרות האישית עם החולה. לפיכך אני סבור, שאין זה בלתי־ראוי לקשור פירושים פסיכואנליטיים לתיאור־המחלה של חולה פרנואידי (דמנטיה פרנואידיס) שמעולם לא ראיתיו, אך הוא עצמו תיאר את קורות מחלתו והוציא אותם לאור בדפוס.

הכוונה לנשיא הסנאט [נשיא בית המשפט לערעורים. העורך] הסקסוני לשעבר, הד"ר למשפטים דניאל פול שרבר, שספרו 'זיכרונות של חולה־עצבים' [התרגום המדויק הוא 'דברים הראויים להיזכר'. העורך] הופיע בשנת 1903, ואם הדיווחים שקיבלתי אכן נכונים הוא עורר עניין ניכר בקרב הפסיכיאטרים. ייתכן שד"ר שרבר עדיין בחיים, ושהוא התרחק מרחק כה רב ממערכת ההזיות שהציג בשנת 1903, עד שהוא עלול לחוש אי־נוחות למקרא ההערות הללו על ספרו [שרבר מת בארבעה־עשר באפריל, 1911, חודשים אחדים לאחר שפרויד כתב את תיאור־המקרה. העורך]. אך אם הוא עדיין שומר על הזהות בין אישיותו היום לבין זו של העבר, נראה לי שאני רשאי להתייחס לטיעונים שהוא עצמו, "אדם בעל מעמד רוחני רם, תובנה חריפה וכושר הסתכלות יוצאי־דופן" (האיפיון העצמי הזה, שאינו בלתי־מוצדק, מופיע בעמוד 55 בספרו של שרבר), נזקק להם כדי לסתור את דברי אלה שניסו להניאו מלפרסם את הדברים. כך הוא אומר: "עם זאת לא התעלמתי מן השיקולים המנוגדים, לכאורה, לפרסום: מדובר בהתחשבות באנשים בודדים החיים עדיין. מאידך דעתי היא, שאילו התאפשרו תצפיות מצד בני־סמכא, הנוגעות לגופי ולגורלי האישי עוד במהלך חיי, הן היו עשויות להיות בעלות ערך למדע ולהכרת האמיתות הדתיות. כל התחשבות אישית חייבת לסגת לאור השיקול הזה" (מתוך ההקדמה לספרו של שרבר, Denkwürdigkeiten. בספר יש הקדמה, מבוא ו'מכתב פתוח' לד"ר פלכסיג). במקום אחר בספר הוא מצהיר, שבדעתו לדבוק בתוכניתו המקורית באשר לפרסום גם אם הרופא שלו, היועץ ד"ר פלכסיג, יגיש נגדו תביעה בלייפציג [פאול אמיל פלכסיג (1847־1929) היה פרופסור לפסיכיאטריה בלייפציג בשנים 1877־1921, והיה ידוע בזכות המחקר שערך בתחום הנוירו־אנטומיה. העורך]. עם זאת הוא מייחס לד"ר פלכסיג את אותה הכוונה שאני, מצידי, מייחס כעת לו עצמו: "אני מקווה שגם אצל היועץ פרופ' ד"ר פלכסיג העניין המדעי בזיכרונותי ידחק הצידה רגישויות אישיות אפשריות."

כדי שהקורא של עבודה זו יוכל להגיע למסקנה באיזו מידה הצלחתי לענות על הציפיה שהפירושים שלי בכל מקום אכן 'ראויים להיזכר' [כשמו של הספר. העורך], כדאי שיתוודע אל הספר, ולו בקריאה אחת בלבד.

1
סיפור־המחלה

ד"ר שרבר מדווח  (ב'זיכרונות'): "פעמיים חליתי במחלת־נפש, בשתיהן כתוצאה ממאמץ רוחני גדול מדי. בפעם הראשונה (בתפקידי כמנהל בית־המשפט המחוזי בחמניץ) כשהעילה היתה מועמדות לרייכסטג, ובפעם השניה בשל עומס עבודה יוצא־דופן, שהוטל עלי בהיכנסי לתפקידי החדש כנשיא הסנאט בבית־המשפט המחוזי של דרזדן.

המחלה פרצה בפעם הראשונה בסתיו 1884, והחולה נרפא ממנה לחלוטין בסוף שנת 1885. פלכסיג, שהחולה שהה במוסד שלו במשך שישה חודשים בתקופה זו, תיאר לאחר מכן, בחוות־דעת רפואית על־גבי טופס, את מחלתו של החולה כהתקף קשה של היפוכונדריה. ד"ר שרבר מאשר שהמחלה התפתחה (חלפה) "ללא תופעות כלשהן על גבול העל־טבעי."

הדיווחים של החולה וגם חוות הדעת של הרופא שצורפה אליהם [בנספח לספרו של שרבר מופיעים כמאה וארבעים עמודים, הכוללים שלושה דו"חות רפואיים־משפטיים שנכתבו על־ידי ד"ר וובר בדצמבר 1899, נובמבר 1900 ואפריל 1902, וכן ההצהרה של שרבר עצמו על המקרה שלו מיולי 1901 והחלטת בית־המשפט מיולי 1902. העורך] אינם נותנים מידע מספיק על קורות המחלה ועל נסיבות חייו של החולה. אני אפילו לא מסוגל לציין את גילו בזמן ההתקף הראשון של המחלה [למעשה הוא היה בן ארבעים־ושתיים בזמן ההתקף הראשון, ובזמן ההתקף השני היה בן חמישים, כפי שפרויד עצמו מציין, בעמ'  71. העורך], הגם שהמשרה הרמה שהגיע אליה במערכת המשפטית כשחלה בשנית, מציבה גבול תחתון לגיל. אנו למדים, שד"ר שרבר היה נשוי זמן רב בעת התקף ה'היפוכונדריה'. הוא כותב: "אשתי היתה אסירת תודה כמעט יותר ממני, והעריצה את פרופסור פלכסיג כאדם שהחזיר לה את בעלה במתנה, ומשום כך העמידה את תמונתו במשך שנים על שולחן העבודה שלה" (עמ' 36). ולהלן: "לאחר שהחלמתי מן ההתקף הראשון של המחלה עברו עלי שמונה שנים מאושרות למדי עם אשתי, שהיו עשירות גם בכיבודים חיצוניים, ואשר הועכרו זמנית רק עקב האכזבות החוזרות ונשנות מן התקווה להתברך בילדים."

ביוני 1893 הודיעו לו על מינויו הצפוי לנשיא הסנאט: הוא נכנס לתפקידו באחד באוקטובר של אותה שנה. בתקופת הביניים (כלומר, עוד לפני שהוטל עליו עומס העבודה המופרז הכרוך במשרה החדשה, שאותו האשים במצבו) מופיעים כמה חלומות, שרק לאחר מכן התעורר בו הצורך לצרף להם פירוש. כמה פעמים חלם, שמחלת־העצבים שלו חזרה, והדבר גרם לו צער בחלום בדיוק כשם שחש אושר כאשר התעורר והתברר לו שזה היה רק חלום. יתירה מכך, בוקר אחד, בהיותו במצב של נים ולא נים, במודעות מלאה.

המחלה פרצה שנית בסוף אוקטובר 1893 [למעשה היה זה באחד באוקטובר. העורך], כשהיא מלווה בחוסר שינה מענה, וגרמה לו לשוב למוסד של ד"ר פלכסיג, אך שם התדרדר מצבו במהירות. ההתפתחות לאחר מכן תוארה בחוות־דעת שחוברה על־ידי מנהל מוסד זוננשטיין (עמ' 380): "בתחילת השהות במקום (במוסד של ד"ר פלכסיג) הוא ביטא מחשבות היפוכונדריות נוספות, התלונן על שהוא סובל מהתרככות המוח ועומד למות. גם מחשבות רדיפה כבר נמזגו לתמונת המחלה, על בסיס של אשליות חושיות שהופיעו בהתחלה בנפרד לכאורה, ועם זאת הופיעו בו־זמנית רגישות יתר לרשמי החושים [Hyperasthesie , העורך] ורגישות גבוהה לאור ולרעש. לאחר מכן הצטרפו לכך הפרעות ראיה ושמיעה, אשר יחד עם הפרעות רגשיות כלליות השתלטו כליל על רגשותיו ועל מחשבותיו. הוא חשב שהוא מת ונרקב, חולה בדבר, דימה שמבצעים בגופו מניפולציות מגעילות למיניהן ועבר דברים נוראים יותר משניתן לשער, וזאת למען מטרה קדושה. ההזיות החולניות הללו העסיקו את החולה עד כדי כך, שנעשה אטום לכל הרשמים האחרים וישב במשך שעות במבט קפוא וללא תנועה (קהות־חושים הזייתית [halluzinatorischer Stupor  [העורך]), ומאידך הם הציקו לו עד כדי כך ששאל את נפשו למות. בשעת האמבטיה עשה ניסיונות חוזרים ונשנים לטבוע, ודרש שיתנו לו את "הציאניד המיועד לו". במרוצת הזמן לבשו מחשבות הטירוף אופי דתי, מיסטי. הוא מקיים יחסים ישירים עם אלוהים, השטנים משחקים בו, הוא רואה 'חזיונות פלאיים', שומע 'מוסיקה קדושה' ולבסוף אפילו מאמין שהוא שוהה בעולם אחר.

לכך עלינו להוסיף, שהוא נהג להשמיץ אנשים שדימה שרדפו או קיפחו אותו. בראשם נמצא רופאו הקודם פלכסיג, שאותו כינה בשם 'רוצח־הנשמה' וקרא לו פעמים רבות 'פלכסיג הקטן', כשהוא מדגיש את המלה 'קטן' (עמ' 383). הוא הגיע אל בית־החולים לחולי־נפש זוננשיין שליד העיר פירנה ביוני 1894, לאחר שהות קצרה בתקופת ביניים בלייפציג, ונשאר שם עד שמצבו התעצב באופן סופי. במהלך השנים הבאות חלו שינויים בתמונת־המחלה שלו, שאותם נתאר בצורה הטובה ביותר בציטוט מדבריו של מנהל המוסד ד"ר ובר (בדיווח שלו בדצמבר 1899):

"מבלי להיכנס יותר מדי לפרטי מהלך המחלה יש לציין בראש ובראשונה כיצד, בהמשך לסימפטומים ההתחלתיים החריפים שאפיינו את ההתרחשות הנפשית כפסיכוזה אשר השפיעה על המתרחש בנפש החולה, ושניתן להגדירה כטירוף הזייתי, התבררה, כלומר התגבשה, יותר ויותר תמונת מחלה פרנואידית, המתגלה לעינינו כעת" (עמ' 385). מצד אחד הוא בנה לעצמו מבנה אשלייתי מורכב, שיש בו כדי לעורר בנו עניין. מצד אחר שוחזרה האישיות שלו, שהוכיחה שהיא מסוגלת להתמודד עם משימות החיים, מחוץ להפרעות בודדות.

ד"ר ובר מדווח עליו בחוות הדעת משנת 1899: "וכך נראה כעת נשיא הסנאט ד"ר שרבר - לבד מכמה סימפטומים פסיכומוטוריים, שאפילו הצופה הלא מעמיק עשוי להתרשם מהם כפתולוגיים - לא מבולבל, לא סובל מעכבות נפשיות ולא נפגע משמעותית באינטליגנציה שלו. הוא נוכח, הזיכרון שלו מעולה, הוא שולט בכמות אדירה של ידע, לא רק בנושאים משפטיים אלא גם בתחומים רבים אחרים, ומסוגל להעביר אותו בחשיבה מסודרת. הוא מגלה עניין בתהליכים פוליטיים, מדעיים, אומנותיים וכדומה ועוסק בהם בקביעות... ובתחומים שצוינו לעיל לא יוכל הצופה שאינו בקי במצב הבריאות הכללי שלו, להבחין בדברים רבים יוצאי־דופן. עם כל זאת, נפשו של החולה מלאה בדימויים שמקורם פתולוגי, שהתגבשו למערכת שלמה, מקובעים פחות או יותר, ואינם נגישים לתיקון באמצעות תפיסה ושיפוט אובייקטיביים של הנסיבות העובדתיות" (עמ' 386).

החולה סבר שהוא מסוגל לפרנס את עצמו, ונקט בצעדים תכליתיים לביטול האפוטרופסות עליו ולשחרורו מן המוסד. ד"ר ובר התנגד לרצונותיו אלה של החולה, ונתן חוות־דעת שבה ביטא עמדה מנוגדת. עם זאת לא יכול היה להתחמק מלתאר את אישיותו והתנהגותו של החולה בחוות־הדעת משנת 1900 במלות הערכה כדלהלן: "לכותב שורות אלה היו במהלך תשעת החודשים האחרונים הזדמנויות רבות, בשעת הארוחות היומיות ליד שולחן־האוכל המשפחתי, לשוחח עם האדון נשיא הסנאט שרבר על נושאים מנושאים שונים. בכל הנושאים שעלו בשיחה – להוציא כמובן את מחשבות הטירוף שלו – בענייני השלטון במדינה, המשפטים, הפוליטיקה, האמנות והספרות, חיי החברה וכל נושא אחר שנגענו בו, גילה ד"ר שרבר התעניינות ערה, ידע מעמיק, זיכרון טוב ושיפוט הולם ובהקשר המוסרי, השקפת עולם שאפשר רק להסכים עמה. גם בשיחת חולין קלילה עם הגברות הנוכחות התגלה כמנומס ואדיב, ובהתייחסות ההומוריסטית לנושאים שונים שמר תמיד על מידה של טקט ועדינות. מעולם לא שרבב לתוך השיחה ליד השולחן עניינים שלא ראוי לטפל בהם שם אלא רק בביקור אצל הרופא" (עמ' 397). אפילו בעניין עסקי, הנוגע לכל בני־המשפחה, התערב בשיחה בדרך המעידה על גישה מקצועית ותכליתית (עמ' 401, 510).

בפניותיו החוזרות ונשנות לבית־המשפט, שבאמצעותן נלחם ד"ר שרבר על שחרורו, הוא אינו מתכחש להזיות שלו ואינו מסתיר את כוונתו להוציא לאור את ה'זיכרונות'. הוא מדגיש דווקא את ערכם של התהליכים המחשבתיים שלו לחיים הדתיים, ואת חוסר יכולתו של המדע בן־זמננו לערער עליהם. עם זאת הוא טען גם, שכל המעשים שנדרש להם כתוצאה מן ההזיות שלו, לא היה בהם כדי לגרום נזק כלשהו (עמ' 430). חריפות שכלו וההיגיון הקולע של האיש שהוכר כפרנואידי הביאו לבסוף לניצחונו. ביולי 1902 הוסרה שלילת זכויותיו של ד"ר שרבר. בשנה שלאחריה הופיע 'זיכרונות של חולה־עצבים', אמנם לאחר שצונזר ולאחר שכמה קטעים בעלי־ערך הוצאו ממנו.

בהחלטה שבעקבותיה הוחזרה לד"ר שרבר חירותו, תומצת תוכנה של מערכת ההזיות שלו בכמה משפטים: "הוא ראה עצמו קרוא לגאול את העולם ולהחזיר לו את האושר שאבד לו, אולם הדבר ניתן לביצוע אך ורק אם יהפוך את עצמו לפני כן מגבר לאשה" (עמ' 473).

תיאור מפורט של ההזיות בהתגבשותן הסופית ניתן למצוא בחוות־הדעת של רופא המוסד ד"ר ובר בשנת 1899: "מערכת ההזיות של החולה מגיעה לשיאה כשהחולה מרגיש שהוא נקרא לגאול את העולם ולהחזיר לאנושות את האושר שאבד לה. משימה זו הוטלה עליו בהשראה אלוהית, הדומה לזו שהיתה נחלת הנביאים. דווקא עצבים מגורים, כמו שהיו עצביו במשך תקופה ממושכת, הם בעלי השפעה מושכת לגבי אלוהים. עם זאת מדובר בעניינים שאינם ניתנים, או ניתנים רק בקושי, לביטוי בשפת בני־אדם, משום שהם מצויים מחוץ לניסיון האנושי והתגלו רק לו. הדבר המהותי ביותר בשליחות הגאולה שלו הוא שעליו להפוך תחילה מגבר לאשה. אין זה אומר שהוא רוצה להפוך לאשה, אלא שמדובר ב'כורח' המבוסס על הסדר העולמי, שלרוע המזל אינו יכול לחמוק ממנו, הגם שמבחינה אישית היה מעדיף להישאר במעמדו הגברי המכובד. אך הוא עצמו, וכל שאר בני־האדם, לא יוכלו לזכות בחיי העולם הבא (Jenseits) אם הוא לא יהפוך לאשה, תהליך העשוי אולי להתאפשר רק כעבור שנים או אף עשרות שנים בדרך הניסים האלוהית. ברור לו לחלוטין שהוא הינו היעד (Gegenstand) הבלעדי של הנס האלוהי, ולפיכך הוא האדם המיוחד ביותר שחי אי פעם בעולם. הוא חווה את הניסים הללו כל יום וכל שעה בגופו, והקולות הדוברים אליו אכן מאשרים זאת. בשנים הראשונות של מחלתו הוא התנסה בהרס איברים שונים בגופו, שהיו גורמים מזמן למותו של כל אדם אחר מלבדו. הוא חי זמן רב ללא קיבה, ללא מעיים, כמעט ללא ריאות, עם ושט קרועה, ללא שלפוחית שתן, עם צלעות מרוסקות, לעיתים אפילו אכל חלק מן הגרוגרת שלו וכיוצא באלה. אבל הניסים האלוהיים (קרניים) תמיד החזירו את מה שנהרס למצבו הקודם ועל כן, כל עוד הוא גבר, הוא אינו בן־תמותה. התופעות המאיימות הללו נעלמו מזמן, ולעומת זאת הגיחה ה'נשיות' שלו אל קדמת הבמה. אך מדובר כאן בתהליך של התפתחות, המצריך עשרות ואולי מאות שנים עד להשלמתו, ואשר ספק אם מישהו מבין האנשים החיים כיום יזכה לראות את סופו. הוא חש כאילו מאסות של 'עצבים נשיים' חדרו לגופו, ומתוכם יצמחו בני־אדם חדשים מתוך ההפריה הבלתי אמצעית של אלוהים. רק אז הוא יוכל למות מוות טבעי ולזכות באושר כמו כל שאר בני־האדם. בינתיים לא רק השמש מדברת אליו אלא גם העצים והציפורים, שהנם מעין 'שיירים של נשמות בני־אדם קודמים שצורתן שונתה באורח פלאי', מדברים אליו בלשון בני־אדם, ובכל מקום מתרחשים ניסים סביבו" (עמ' 386).

העניין של הפסיכיאטר המעשי במערכים הזייתיים כאלו מסתיים בדרך־כלל לאחר שקבע את הגילויים של ההזיה הזו ואת השפעתם על ההתנהלות של חיי החולה. הפליאה שלו אינה משמשת כהתחלה של הבנה. הפסיכואנליטיקאי, מתוך היכרותו עם הפסיכונוירוזות, מעלה את ההשערה שאפילו גילויים מחשבתיים כה חריגים ורחוקים מן החשיבה הרגילה של בני־אדם נולדו מתוך הגירויים הרגילים והמובנים ביותר של חיי־הנפש, והוא מעוניין ללמוד להכיר את המניעים לשינוי הזה ואת האופן שבו התממשו. מתוך כוונה זו הוא ירצה להתעמק בפרטים ובהתפתחות של ההזיה הזו.

א)  כותב חוות־הדעת הרפואית מדגיש במיוחד את תפקיד הגואל ואת שינוי הצורה לאשה. הזיית הגואל היא פנטזיה מוכרת לנו, המהווה תכופות את הגרעין של הפרנויה הדתית. אולם התוספת, שלפיה הגאולה חייבת לבוא בעקבות שינוי הצורה של הגבר לאשה, היא בלתי רגילה ומנכרת כשלעצמה, משום שהיא מתרחקת מאוד מן המיתוס ההיסטורי שהפנטזיה של החולה מבקשת לשחזר. הנחה מתקבלת על הדעת, התואמת את חוות־הדעת הרפואית, היא שהשאיפה לשחק את תפקיד הגואל היא הגורם המניע את התסביך ההזייתי הזה, בעוד שהמשמעות של ביטול הגבריות נתפסת אך ורק כאמצעי להגשמת מטרה זו. גם אם בגיבוש הסופי של ההזיה, התיאור הזה אכן הולם את המצב, התבוננות ב'זיכרונות' מציגה בפנינו תפיסה אחרת לגמרי. אנו למדים ששינוי הצורה לאשה (ביטול הגבריות) היתה ההזיה הראשונית, שהיא נחוותה בהתחלה כמעשה קשה של קיפוח ורדיפה, ורק כעניין שולי לתפקיד הגואל. מתברר גם מעבר לכל ספק, ששינוי הצורה לאשה שימש בראש ובראשונה לפגיעה מינית ולא בשירות של כוונות נעלות יותר. אם ננסח זאת בניסוח פורמלי מדובר בהזיה של רדיפה מינית, אשר נהפכה בדיעבד לשיגעון גדלות דתי של החולה. בתחילה יוחסה הרדיפה לרופא המטפל, פרופ' פלכסיג, ואחר־כך תפס אלוהים בכבודו ובעצמו את מקומו.

להלן אצטט את המקומות המעידים על כך מתוך ה'זיכרונות', מבלי לקצרם (עמ' 56): "כך תוכננה מזימה המכוונת נגדי (בערך במרץ או אפריל 1894) במטרה להפקיד אותי בידי אדם אחר - לאחר שהונח או התברר שמחלת העצבים שלי אינה ניתנת לריפוי - באופן שנפשי תופקד בידיו אך גופי - יהפוך לגוף נשי ויימסר לידי אותו אדם (מן ההקשר הזה וממקומות אחרים מתברר, שהאדם שניצל אותו לרעה לא היה אלא ד"ר פלכסיג עצמו), מתוך אי־הבנת הנטיה המונחת ביסוד הסדר העולמי, כפי שצוין לעיל - לצורך ניצול מיני לרעה, ואחר־כך פשוט 'יושלך ככלי אין חפץ בו', כלומר יופקר לריקבון והתפוררות."

(עמ' 59): "יחד עם זאת, מנקודת הראות האנושית ששלטה בי אז, היה זה רק טבעי שאראה את אויבי האמיתי בפרופסור פלכסיג או בנפשו (לאחר מכן הצטרפה לכך גם נפשו של פ. ו', ולכך אתייחס בהמשך), ואתייחס אל אלוהים הכל־יכול כאל בן־בריתי, שבדמיוני ניצב מול הסכנה של פרופסור פלכסיג. לכן האמנתי, שעלי לתמוך בו בכל האמצעים האפשריים, לרבות הקרבה עצמית. המחשבה שאלוהים עצמו שותף לידיעה, אם לא היוזם של רצח־הנשמה שבוצע בי, הפקרת גופי והפיכתו לגוף של זונה, עלתה בדעתי רק בשלב הרבה יותר מאוחר. אם יותר לי לומר זאת, ההבנה הזאת הגיעה לתודעתי בבהירות רק בעת כתיבת החיבור הזה."

(עמ' 61) "כל הניסיונות שנועדו לגרום לרצח־הנשמה שלי, לביטול הגבריות למטרות המנוגדות לסדר העולמי (כלומר לסיפוק התשוקות המיניות של האדם) ואחר־כך להרס השפיות שלי, נחלו תבוסה. נראה לי שיצאתי כמנצח מן המאבק הבלתי־שוויוני הזה של אדם חלש עם האל בכבודו ובעצמו, אם גם לאחר סבל ומצוקה קשים, וזאת משום שהסדר העולמי עמד לצידי."

בהערה 34 בספרו של שרבר (ההערה מתייחסת למלים 'הסדר העולמי') מדובר על הטרנספורמציה היותר מאוחרת של ההזיה על ביטול הגבריות והיחס אל האלוהים: "קיימת אפשרות שביטול הגבריות (entmannung) ישרת מטרה אחרת - את קידום הסדר העולמי. אפשרות זו אולי טומנת בחובה אפילו את האפשרות לפתרון הקונפליקט, ועל כך נדון בהמשך."

ההתבטאויות הללו הן בעלות חשיבות מכרעת להבנת ההזיה על ביטול הגבריות ולהבנת המקרה כולו. אפשר להוסיף לכך גם את העובדה, שה'קולות' שהחולה שמע לא התייחסו אל שינוי הצורה לאשה אלא כאל ביזיון מיני, שבעטיו הותר להם ללעוג לחולה. "הקרניים האלוהיות (מתברר ש'הקרניים האלוהיות' זהות לקולות המדברים ב'שפה הבסיסית'). כינו אותי לעיתים די קרובות בלעג 'העלמה שרבר' מתוך התייחסות לביטול הגבריות הצפוי לי" (עמ' 127). "האדם הזה הנותן לז--ן (אני מצטט את צורת הדיבור הגסה הזאת בדומה לשאר הביטויים הייחודיים של הכתיבה מתוך ה'זיכרונות'. אני עצמי איני מכיר מניע לגילוי בישנות כזאת בעניין כל־כך רציני) אותו היה אמור להיות נשיא הסנאט" - "האינך בוש ונכלם מפני רעייתך?"

עדות לטבעה הראשוני של פנטזית ביטול הגבריות ואי־התלות ההתחלתית שלה ברעיון הגאולה היא 'הדימוי' שהזכרתי, שהופיע במצב של נים־ולא־נים, שלפיו אולי יהיה נחמד להיות אשה המהווה את הצד הסביל בשעת הבעילה (עמ' 36). הפנטזיה הזאת עלתה למודעות עוד בזמן הדגירה של המחלה ולפני עומס העבודה שהוטל עליו בדרזדן.

שרבר עצמו ציין את חודש נובמבר 1895 כזמן שבו התגבש הקשר בין פנטזית ביטול הגבריות לבין רעיון הגאולה, ונסללה הדרך להשלמה עם הפנטזיה הראשונה. "ועתה התברר לי מעבר לכל ספק, שהסדר העולמי מצווה עלי לבטל את הגבריות שלי, בין אם הדבר רצוי לי אישית ובין אם לאו. ועל כן התבונה אינה משאירה לי שום אפשרות אחרת אלא להסתגל למחשבה בדבר שינוי הצורה שלי לאשה. תוצאה נוספת של ביטול הגבריות יכולה להיות אך ורק הפריה באמצעות הקרניים האלוהיות לשם יצירת בני־אדם חדשים" (עמ' 177).

ב) יחסו של החולה שלנו לאלוהים כל־כך מוזר ומלא בהכרעות הסותרות זו את זו, עד שיש צורך במידה גדולה של אמון כדי להתמיד בציפיה שניתן למצוא 'שיטה' ב'שיגעון' הזה. לפיכך עלינו להגיע להבנה יותר מדויקת של השקפותיו של ד"ר שרבר הנוגעות לשיטתו התיאולוגית־פסיכולוגית, כפי שהן מופיעות ב'זיכרונות', ולהציג את העניינים הנוגעים לכאורה לעצבים, לאושר, להיררכיה האלוהית ולתכונותיו של האל בהקשר (ההזייתי) שלהם. כל קטעי התיאוריה מאופיינים בתערובת מוזרה של דברים נדושים ודברים שיש בהם שאר־רוח, דברים מושאלים ודברים מקוריים.

הרוח (Seele [העורך]) האנושית מעוגנת בעצבים של הגוף, שניתן להציגם כיצירה מעודנת להפליא, הדומה לחוט תפירה דק ביותר. מקצת העצבים הללו נועדו רק לקליטת רשמים חושיים, ואילו אחרים (עצבי התבונה) יוצרים את כל מה שהוא נפשי (sychische [העורך]). כך מתהווה מצב, שבו כל עצב תבוני יחיד מייצג את האינדיוידואליות של האדם במלואה, וקיומם של עצבי תבונה רבים או מעטים יותר משפיע אך ורק במהלך הזמן שבו ניתן להחזיק ברשמים (שרבר עצמו הדגיש את המלים בתיאוריה שלו, ובהערה הוא מציין את היותה שימושית להסברת התורשה. "הזרע של הגבר מכיל עצב אחד של האב, המתאחד עם עצב אחד מגופה של האם לאחדות חדשה" [עמ' 7]. מכאן שאופי שמקורו בזרעון מועבר לעצבים, ולכן מקור 'העצבים' לפי שרבר מגיע, כנראה, מתוך מעגל הדימויים המיני. ב'זיכרונות' אנו נתקלים לא אחת בהערת אגב לתיאוריה הזויה, המספקת לנו את הרמז הדרוש להבנת היווצרות ההזיה, ומכאן גם למשמעותה).

בני־האדם מורכבים מגוף ומעצבים, אך אלוהים מעצם טיבו כולו עצבים. העצבים של אלוהים, שלא כעצביהם של בני־האדם, אינם מוגבלים במספרם, אלא נצחיים ואינסופיים. הם מכילים את כל התכונות המצויות בעצבים של בני־האדם במידה מוגברת. ביכולת שלהם ליצור, כלומר להיהפך לדברים שונים בעולם הבריאה, הם נקראים קרניים. בין אלוהים לבין השמש והרקיע הזרוע כוכבים שוררים יחסי קרבה (על כך ראה להלן: שמש – הזיהוי [או ליתר דיוק העיבוי] של עצבים וקרניים מאפשר לתפוס את הופעתם הליניארית כאחדות. עצבי־הקרניים יצירתיים לא פחות מחוטי עצבי־הזרע.

לאחר שהסתיימה מלאכת הבריאה אלוהים התרחק מאוד (עמ' 11 ועמ' 252) והותיר את העולם לחוקיו. הוא הגביל עצמו לאיסוף נשמות המתים אל חיקו. רק לעיתים רחוקות הוא ניאות ליצור קשר עם אנשים מחוננים במיוחד (ב'שפת הבסיס' זה מנוסח כ"היספחות לעצבים שלהם"), או להתערב בגורל העולם באמצעות מעשי ניסים. על פי הסדר העולמי מתקיימים יחסים סדירים בין האלוהים לבין נשמות בני־האדם רק אחרי המוות (על ההערות נגד אלוהים, המצטרפות לזה, נלמד בהמשך). לאחר שאדם נפטר, חלקי־הרוח שלו (העצבים( עוברים תהליך של זיכוך כדי להתחבר שוב לאלוהים במעמד של "מבואות קדמיים של השמים". כך נוצר מעגל נצחי של דברים, המונח ביסוד הסדר העולמי (עמ' 19(. כאשר אלוהים בורא דבר מה הוא מוותר על חלק מעצמו, ומעניק לחלק מן העצבים שלו דמות שונה. אבל ההפסד הנגרם לכאורה בשל כך בא על תיקונו, כאשר אחרי מאות ואלפי שנים העצבים של בני־האדם שנפטרו וזכו לאושר מתחברים אליו שוב כ"מבואות קדמיים של השמים".

הנשמות שטוהרו בעקבות תהליך הטיהור נהנות מן האושר המוחלט (זה מתבסס בעיקר על תחושה של עונג מיני). בינתיים נחלשה המודעות העצמית שלהן, והן התמזגו עם נשמות אחרות לאחדויות נעלות יותר. נשמות בעלות שיעור קומה, כמו, בין השאר, אלה של גיתה וביסמרק, ישמרו אולי על הזהות המודעת שלהן עוד מאות שנים, בטרם יוכלו להתעלות למערכות רוחניות גבוהות יותר (כדוגמת 'קרני יהווה' ביהדות הקדומה, ו'קרני זרטוסטרה' בדת הפרסית). במהלך ההיטהרות לומדות הנשמות את השפה שאלוהים דובר בה, המכונה 'שפת הבסיס'. "גרמנית קצת מיושנת אך בעלת עוצמה, המצטיינת בשפע של ביטויים בלשון נקיה" (פעם אחת בלבד ניתנה לחולה במהלך מחלתו הזדמנות לראות, בעיני רוחו, את כל־יכולתו של אלוהים בשלמות ובגלוי. אז ביטא אלוהים את המלה השגורה בשפת הבסיס, העוצמתית אך בעלת הנימה הלא ידידותית,  [Luder] 'זונה', עמ' 136).

אלוהים עצמו אינו הוויה פשוטה. "הוא עצמו מרחף מעל ל'מבואות הקדמיים' של השמים, שבניגוד ל'חלקים הקדמיים' הללו של ממלכת האלוהים הם מתוארים גם כ'ממלכות האחוריות של אלוהים'. בממלכות האחוריות שררה (ושוררת גם כיום) חלוקה ייחודית לשניים, המבחינה בין האל התחתון (אָרִימַן - Ariman) לבין האל העליון (אוֹרמוּזד - Ormuzd)" (עמ' 19). לגבי המשמעות היותר עמוקה של החלוקה הזאת לשנים, כל מה שיש לשרבר לומר הוא שהאל התחתון נוטה יותר אל העמים בני הגזע הכהה (השֵמיים), ואילו האל העליון נוטה לעמים בהירי העור (האריים). ואכן אין לצפות ליותר בכל הנוגע להכרה אנושית בנושאים הנשגבים האלה. בכל זאת אנו למדים עוד, שמן הראוי לראות "את האל התחתון והאל העליון, על אף מידה כלשהי של אחדות בכל יכולות של אלוהים, כישויות נפרדות ושונות, שכל אחת מהן, גם ביחסים ביניהן, מצטיינת באנוכיות מיוחדת לה ובדחף להישרדות של העצמי שלה, ולכן הן שואפות תמיד להדדיות" (עמ' 140). שתי הישויות האלוהיות התנהגו במהלך השלב החריף של המחלה באופן שונה כלפי שרבר האומלל (ההערה בעמ' 20 מעלה את ההשערה שמקום אחד בשירו של ביירון [Byron] 'מנפרד', היטה את הכף לטובת הבחירה של שמות האלים הפרסיים. אנו ניתקל בהשפעת השיר הזה גם בפעם נוספת בהמשך).

בתקופה שהיה בריא היה נשיא הסנאט ד"ר שרבר ספקן בכל הנוגע לדת. הוא לא היה מסוגל להתעלות לאמונה איתנה בקיומו של אלוהים אישי. ואכן, על יסוד העובדה הזאת הוא מעלה בסיפור המוקדם שלו טענה שיש בה כדי לתמוך במציאות השלמה של ההזיה שלו ("נראה שמבחינה פסיכולוגית אין זה מתקבל על הדעת להניח שמדובר באשליות חושיות ותו לא. שכן בצדק יכולה האשליה בדבר מגע עם אלוהים או עם נשמות שהלכו לעולמן להתקיים רק אצל בני־אדם שהביאו למצב הגירוי החולני של עצביהם אמונה איתנה באלוהים ובאלמוות של הנפש. אני איני שייך לסוג הזה של בני־אדם, כפי שכבר צוין בתחילת הפרק הזה" [עמ' 79]). אבל מי שילמד את תכונות האופי של האלוהים של שרבר יהיה חייב להגיע למסקנה שהמהפך שחל בו, לכאורה כתוצאה ממחלת הפרנויה שבה לקה, לא היה שלם, ושבגואל העכשווי עדיין נותר דבר מה מן הספקן משכבר.

בסדר העולמי יש פירצה המאיימת על עצם קיומו של אלוהים. הודות לנסיבות שאינן ניתנות להסבר מלא, יש לעצבים של בני־אדם חיים המצויים במצב של עוררות מוגברת כוח משיכה כה חזק על עצביו של אלוהים, שאינו מסוגל להשתחרר מהם, כלומר עצם קיומו מצוי בסכנה (עמ' 11). המקרה הנדיר הזה קרה לשרבר וגרם לו סבל רב. דחף־ההישרדות העצמי של אלוהים התעורר כתוצאה מכך, והתברר מכאן שאלוהים רחוק מרחק רב מן השלמות שהדתות מייחסות לו. לאורך כל ספרו של שרבר עוברת הקובלנה שאלוהים, הרגיל רק לקשרים עם המתים, אינו מגלה הבנה בבני־אדם חיים.

(עמ' 55): "עם זאת שולטת כאן אי־הבנה מהותית, העוברת מאז כחוט השני בחיי, ונשענת על כך שעל־פי הסדר העולמי אלוהים אינו מכיר למעשה את בני־האדם וגם אינו חייב להכירם, ואילו הסדר העולמי מחייב אותו לקיים קשרים רק עם גוויות." (עמ' 141): "הדבר הזה… שוב מתקשר, לפי דעתי, לכך שאלוהים אינו יודע איך לנהוג באנשים חיים, אלא רגיל לקיים יחסים רק עם גוויות או עם אנשים בשנתם (חולמים)." – (עמ' 246): "לא ייאמן כי ייכתב, הייתי רוצה להוסיף, ואף־על־פי־כן הכל אמת לאמיתה, הגם שאנשים מעטים בלבד מסוגלים לתפוס את מלוא חוסר־היכולת של אלוהים לשפוט נכונה את האדם החי, וגם לי נדרש זמן רב להתרגל למחשבות הללו בעקבות תצפיות רבות מני ספור."

רק חוסר ההבנה שלו לגבי בני־אדם חיים היה עשוי לגרום לכך שאלוהים עצמו יזם את הקנוניה המכוונת נגד שרבר, שאלוהים חשבו לטיפש והעמידו במבחנים הקשים ביותר (עמ' 264). הוא כפה על עצמו "כורח מחשבתי" קשה ביותר כדי להימנע מן השיפוט הזה (עמ' 206): "כל אימת שאני מפסיק את הפעילות המחשבתית שלי, אלוהים מיד מסיק שהיכולות הרוחניות שלי כבו ושהרס התבונה שלי (הטיפשות) כבר החל, כפי שקיווה, וכך נהפכה הנסיגה לעניין בטוח."

זעם גדול במיוחד על התנהגותו של אלוהים התעורר בקשר לנושא ההתרוקנות או הדחף לחר-ן. הקטע כל־כך אופייני שברצוני להביא אותו בשלמותו. כדי שתבינו את הדברים עלי להקדים, שמקור הניסים והקולות הוא אלוהים (כלומר הקרניים האלוהיות).

(עמ' 225): "בגלל המשמעות האופיינית של השאלה "למה אתה לא מחר-ן?" שהזכרתי זה עתה, ברצוני להקדיש לה כמה הערות, הגם שהנושא שאני נוגע בו אינו מהוגן. כמו כל דבר בגוף שלי, גם הצורך להתרוקן מקורו בניסים. כך קורה, שכאשר הצואה נדחפת קדימה במעיים (לפעמים שוב אחורה) ולאחר ההתרוקנות כבר לא נותר די חומר, השיירים שעדיין נותרו מתכולת המעיים נמרחים על פתח הישבן שלי. מדובר כאן בנס של האל העליון, החוזר על עצמו בכל יום לפחות כמה עשרות פעמים. זה מתקשר לדימוי הבלתי־נתפס לחלוטין על־ידי בני־האדם, המוסבר כאורגניזם אך ורק מתוך אי ההכרה של אלוהים את האנשים החיים, אשר לפיו החרב ן הוא מבחינה מסוימת הפעולה הקיומית האחרונה. דהיינו, בעקבות הפיכת דחף החרב-ן לנס הושגה המטרה של הרס התבונה והנסיגה המוחלטת של הקרניים נהפכה לאפשרית. אני סבור, שכדי להתחקות אחרי שורשי הדימוי הזה עלינו לחשוב על קיומה של אי־הבנה באשר למשמעות הסמלית של פעולת ההתרוקנות, שלפיה לאדם שהגיע לקשר כמו שלי עם הקרניים האלוהיות יש הצדקה מסוימת לחר-ן על כל העולם.

"כאן מתבטא גם כל הכחש (כאן מופיעה הערה, המנסה למתן את המלה הבוטה 'כחש' על־ידי הגלייתה לצידוק האלוהי שעוד ידובר בו) של המדיניות שנוקטים כלפי. כמעט בכל פעם שדחף ההתרוקנות שלי מעורר פליאה שולחים אלי באמצעות גירוי העצבים של האדם הנוגע בדבר מישהו מן הסביבה שלי כדי שימנע ממני להתרוקן. זוהי תופעה שהבחנתי בה פעמים אין ספור (אלפי פעמים) במרוצת השנים, עד שכל מחשבה על מקריות אינה באה כלל בחשבון. אולם כשמדובר בי התשובה המצוינת לשאלה: "למה אתה לא מחר-ן?" היא: "משום שאני טיפש." העט כמעט מתקומם נגד כתיבת דברי שטות כאלה, לפיהם אלוהים המסונוור לגמרי כתוצאה מאי־הבנת האדם, מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מניח שקיים אדם שאינו מסוגל לחר-ן מרוב טפשות, דבר שכל בעל חיים מסוגל לעשות בנקל. לפיכך, כאשר בעקבות הצורך אני באמת מתרוקן - אני עושה שימוש בדלי לשם כך משום שבית־השימוש כמעט תמיד תפוס - זה תמיד קשור בהתפתחות מוגברת של תשוקת הנפש. השחרור מן הלחץ שנגרם כתוצאה מהימצאות הצואה במעיים, מתבטא בתחושת נעימות אינטנסיבית בעצבי התשוקה; מצב דומה נוצר כתוצאה מהשתנה. מסיבה זו בשעת ההשתנה וההתרוקנות הקרניים תמיד מאוחדות ללא יוצא מן הכלל. לפיכך, כל אימת שאני ניגש לביצוע הפונקציות הטבעיות הללו - מנסים להניא אותי מן הדחף הזה להתרוקן ולהשתין, אם גם בדרך־כלל לשווא" (ניתן לקשור את נכונותו להודות בתאוות ההפרשה שלו, שלמדנו לראות בה את המרכיב האוטו־ארוטי של המיניות הילדית,

האלוהים הבלתי־רגיל של שרבר אינו מסוגל ללמוד כלום מן הניסיון (עמ' 186): "נראה שבשל תכונה כלשהי מן התכונות המעוגנות בישותו של אלוהים, לימוד לקח לגבי העתיד, מתוך הניסיון שנרכש בדרך זו, הוא בלתי־אפשרי." לפיכך הוא חוזר שוב ושוב על אותם העינויים, העמדה בניסיון, מעשי ניסים והשמעת קולות, במשך שנים, עד שהיה ללעג וקלס בעיני הנרדף.

(עמ' 333): "מכאן נובעת העובדה, שלאור כל מה שקורה לי מידי אלוהים, לאחר שהרושם המבעית הקודם של הניסים מיצה את עצמו בחלקו, הוא נראה בעיני מגוחך וילדותי להפליא. מכאן שאני נאלץ, להגנתי ובכורח הנסיבות, לשחק את תפקיד הלועג בקול רם..." (הערה: גם ב"שפת הבסיס" אלוהים לא תמיד היה הצד המגדף אלא לעיתים גם הצד המגודף, למשל: "אוי לעזאזל, קשה לומר שאלוהים נותן שיזיי־ו אותו" [עמ' 194]).

הביקורת על אלוהים וההתקוממות נגדו נתקלת אצל שרבר בזרם נגדי נמרץ, שניתן לו ביטוי במקומות רבים. (עמ' 333): "אולם ברצוני להדגיש באופן הנחרץ ביותר, שמדובר כאן אך ורק באירוע שאני מקווה שיסתיים לכל המאוחר עם בוא הקץ לחיי, שכן הזכות ללעוג לאלוהים נתונה רק לי ולא לשאר בני־האדם. עבור שאר בני־האדם יישאר אלוהים בורא השמים והארץ הכל־יכול, שורש כל הדברים וישועת העתיד, אשר אף־על־פי שכמה מן הדימויים הדתיים המסורתיים מחייבים תיקון, ראוי לכך שיעריצוהו ויסגדו לו."

אנו עדים אפוא לניסיונות חוזרים ונשנים להצדקת האל על התנהגותו כלפי החולה. אלה הם ניסיונות מפולפלים, בדומה לכל מערכת המצדיקה את תכונות האל (Theodiceen), העושה שימוש פעם בטבען הכללי של הנשמות, פעם בצורך של אלוהים לשמור על עצמו ופעם בהשפעות המטעות של הנפש הפלכסית [כלומר נפשו של הרופא פלקסיג. העורך] (עמ' 60 ועמ' 160). אולם ככלל המחלה נתפסת כמאבק של האיש שרבר נגד אלוהים, מאבק שבו האדם החלש יוצא מנצח, משום שהסדר העולמי עומד לצידו (עמ' 61).

מתוך חוות־הדעת הרפואיות נקל להסיק, לא יטמיע בתוכו את כל הקרניים האלוהיות באמצעות כוח המשיכה שלו (עמ' 32(. גם ההזדהות הגלויה עם ישו המשיח מופיעה רק בשלב מאוחר מאוד (עמ' 338, ועמ' 431).

שום ניסיון להסביר את המקרה של שרבר לא יצלח אם לא יביא בחשבון את המוזרויות בדימוי האלוהים שלו, אותה תערובת של תכונות המשלבות הערצה והתקוממות. נפנה עתה אל הנושא הקשור קשר אמיץ אל האלוהים, נושא האושר השמימי.

האושר השמימי קשור גם אצל שרבר ב'חיי העולם הבא', שנפש האדם מתעלה אליהם באמצעות תהליך של היטהרות. הוא מתאר אותם כמצב של עונג בלתי־פוסק הקשור בדרך ההתבוננות באלוהים. זוהי גישה לא מקורית ביותר, אך עם זאת אנו מופתעים מן ההבחנה ששרבר עושה בין האושר הגברי לבין האושר הנשי (עמ' 18). "האושר הגברי נעלה על האושר הנשי, שכן האחרון מבוסס לכאורה בעיקר על תחושה של עונג מיני בלתי־פוסק" (זה תואם לגמרי את הרוח של מילוי המשאלות בחיים שאחרי המוות, שבהם משתחררים סוף סוף מן ההבדלים בין המינים. "והדמויות השמימיות הללו, הן אינן שואלות על גבר ואשה." [מתוך שירה של מיניון ב'ויליאם מייסטר בשנת חניכותו' מאת גיטה, ספר 8, פרק 2. העורך]) במקומות אחרים הוא מציין את הקשר בין האושר השמימי לבין העונג המיני בשפה ברורה ומבלי להתייחס להבדלים בין המינים, כמו גם לאותו מרכיב של האושר שהוא תפיסת האלוהות. כך למשל נאמר (עמ'51): "...העצבים האלוהיים מטבעם, לרבות אלה של האושר השמימי... אם גם לא באורח בלעדי, מכילים בתוכם תחושה מוגברת של העונג המיני." וכן (עמ' 281) "ניתן לראות בעונג המיני חלק מן האושר השמימי, שקורטוב ממנו הוענק מראש לבני־האדם ולשאר היצורים החיים." כלומר שיש להבין את האושר השמימי כהגברה וכהמשך של העונג המיני הארצי!

תפיסת האושר השמימי כלל איננה עוד מרכיב, אשר הופיע בשלבים הראשונים של ההזיה של שרבר ואחר־כך הוצא ממנו משום שאיננו משתלב. עוד ב'נימוקים לייעוד' (Berufungsbegründung, ההצהרה שהגיש לבית־המשפט) (יולי 1891) החולה מדווח על אחת התובנות הגדולות שלו ש"התשוקה - אשר לא הוכרה עד כה עבור שאר בני־האדם - עומדת בקשר הדוק עם האושר של רוחות הנפטרים" (האפשרות שלגילוי זה של שרבר יש משמעות עמוקה יותר תידון בהמשך).

אנו עוד נשמע, ש'הקשר ההדוק' הזה הוא הסלע שעליו בנה החולה את התקווה לפיוס סופי עם אלוהים ולקיצו של הסבל שלו. קרני האל מאבדים את כוונתם העוינת לאחר שרכשו ביטחון, שהם עתידים להיספג בגוף יחד עם תאוות־הנפש (עמ' 133). אלוהים עצמו דורש שהתשוקה תימצא בקרבו [של החולה. העורך] (עמ' 283), והוא מאיים עליו בהחזרת הקרניים שלו אם יתרשל בטיפוח התשוקה שלו ולא יוכל להעניק לאלוהים את מה שהוא דורש ממנו (עמ' 320).

הסקסואליזציה המפתיעה של האושר השמימי יוצרת בקרבנו את הרושם, שמושג האושר של שרבר הוא תוצאה מעיבוי של שני הפירושים העיקריים של המלים הגרמניות 'נפטר' ו'מאושר מינית'[המלה verstorben  (נפטר) שפירושה גם selig  (מאושר), ו־selig במשמעות של מאושר מבחינה מינית]. כאן נמצא גם את העילה לבחון את יחסו של החולה שלנו לארוטיקה בכלל ולשאלת הסיפוק המיני בפרט. שהרי אנו הפסיכואנליטיקנים מחזיקים עד עכשיו בדעה, ששורשי כל מחלות העצבים והנפש טמונים בחיי־המין, חלקנו כתוצאה מן הניסיון הפרקטי והשאר בנוסף לכך גם משיקולים תיאורטיים.

לאחר שהעמדנו במבחן את ההזיה של שרבר עלינו לדחות מכל וכל את החשש שמא המחלה הפרנואידית הזאת תתברר כ'מקרה שלילי', שבו היסוד המיני ממלא תפקיד של מה בכך. שרבר עצמו פולט פעמים אין ספור אמירות כאילו היה חסיד של הדעה הקדומה שלנו. הוא מדבר על 'עצבנות' וכשל ארוטי בנשימה אחת, כאילו אי אפשר להפריד ביניהם (אם באיזה שהוא גוף בעולם פושה ריקבון מוסרי  ('הוללות מינית') או אולי אפילו עצבנות בכל האנשים, סבור שרבר, בהסתמך על התיאורים המקראיים של סדום ועמורה, המבול וכיוצא באלה, הדבר עלול לגרום לאסון בקנה מידה עולמי. – (עמ' 91) "...כאשר אימה ובהלה פשו בקרב בני־האדם, יסודות הדת נהרסים, דבר הגורם להתפשטות של עצבנות כללית וירידה מוסרית בכל מקום, "וכך נראה שבמושג 'נסיך האופל' מתכוונות הנשמות לכוח הלא־טבעי שיכול לפתח תחושת עוינות כלפי אלוהים כתוצאה מירידה מוסרית בין בני־האדם ומצב כללי של עוררות עצבית מוגזמת המתלווה לתרבו־על." [ההדגשות של פרויד במקור]).

לפני שחלה היה נשיא הסנאט שרבר אדם פוריטני (עמ' 281(: "ישנם רק אנשים מעטים" - הוא אומר, ואני איני רואה כל סיבה שלא להאמין לו - "שגודלו על יסודות מחמירים כמוני, ואשר כל חייהם קיבלו על עצמם, גם בתחום יחסי־המין, מגבלות של איפוק המבוססות על היסודות הללו, כפי שאני יכול לומר זאת על עצמי." לאחר המאבק הרוחני הקשה, שהתבטא כלפי חוץ בהופעת המחלה, השתנה יחסו לארוטיקה. הוא הגיע לידי הכרה, שטיפוח התשוקה המינית היא בגדר חובה בעיניו, שרק מילויה עשוי לשים קץ לקושי בתוכו, או סביבו, כפי שסבר. הקולות הבטיחו לו שהתשוקה נעשתה "יראת אלוהים" (עמ' 285), והוא רק מצטער על שאינו יכול להקדיש את כל זמנו לטיפוח העונג המיני (בהקשר של ההזיה נאמר [עמ' 179] "העצבים הנוגעים בדבר איבדו את הבהלה המתלווה למשיכה במידה שנתקלו, תוך כדי חדירה לגופי, בתחושת התשוקה הנפשית, שבה לקחו גם הם חלק. כך שבו ומצאו בגופי תחליף לאושר השמימי שאבד להם, שהיה גם הוא בוודאי מבוסס על עונג מיני, שווה ערך לו או לפחות מתקרב אליו").

זוהי אפוא התוצאה של השינוי שחל במחלה של שרבר בשני הכיוונים העיקריים של ההזיה שלו. לפני שחלה נטה לפרישות בתחום המיני והטיל ספק בקיומו של אלוהים, ובעקבות התפתחות המחלה נהפך למאמין באלוהים ומסור לתאווה. אבל כשם שהאמונה באלוהים ששבה אליו היתה משונה, כך גם העונג המיני שרכש לעצמו היה בעל אופי יוצא־דופן. כבר לא מדובר בחירות מינית של הגבר, אלא בתחושה מינית נשית. הוא הציג את עצמו כאשה לפני אלוהים, והרגיש את עצמו כאילו היה אשתו של אלוהים (הערה לעמוד 4 של ההקדמה: "משהו מקליטתו של ישו המשיח על־ידי הבתולה הטהורה, כלומר על־ידי בתולה שמעולם לא קיימה מגע מיני עם גבר - משהו דומה התרחש בגופי. בשתי הזדמנויות שונות [בתקופה ששהיתי במוסד של פלכסיג] היה לי איבר מין נשי, אמנם לא מפותח ביותר, וחשתי בגופי תנועות קופצניות בדומה לסימני החיים הראשונים של עובר אנושי: באמצעות מעשה ניסים אלוהי הושלכו אל תוך גופי העצבים האלוהיים הזהים לזרע הגברי, כלומר היתה הפריה).

שום קטע אחר של ההזיה שלו לא זכה מידי החולה לטיפול כה מפורט ואפילו טרחני, כמו מה שהוא מכנה בשם שינוי הצורה שלו לאשה. העצבים שנספגו בו לבשו בתוך גופו אופי של עצבי־חשק נשיים, ואלה הטביעו עליו חותם נשי פחות או יותר, בעיקר על עורו שקיבל רכות האופיינית למין הנשי (עמ' 87). הוא מרגיש את העצבים הללו כל אימת שהוא לוחץ לחיצה קלה ביד על איבר כלשהו בגופו, כמרקמים בעלי תכונה של חוטים או חבלים מתחת לפני העור, המצויים גם בחזה במקום של שדי האשה (277). "באמצעות לחיצה על המרקם הזה, בייחוד כשאני חושב על משהו נשי, אני מסוגל לייצר תחושה של תשוקה מינית המבטאת את הנשיות." הוא בטוח לחלוטין בכך שמקורו של המרקם הם עצבים אלוהיים לשעבר, שהמעבר אל גופו לא יכול היה להשחית את המאפיינים העצביים שלהם (עמ' 279). הוא מסוגל לייצר עבור עצמו ועבור הקרניים, באמצעות 'ציור' (דימוי חזותי) את הרושם שגופו מצויד בשדיים ובאיברי־מין נשיים (עמ' 233): "ציור הישבן הנשי - honny soit qui mal y pense - נהפך אצלי להרגל, עד כדי כך שאני מבצע זאת מבלי משים בכל פעם שאני מתכופף." ברצונו "להעז ולומר, שכל מי שרואה אותי עומד מול הראי כשחלק גופי העליון חשוף - בייחוד כאשר האשליה נתמכת על־ידי קישוט נשי כלשהו - יקבל רושם ברור שהוא רואה גוף עליון נשי" (עמ' 280). הוא מציב אתגר לבדיקה הרפואית, כדי לקבוע שעצבי־תשוקה נשיים מפוזרים בכל גופו, מן הראש ועד לכפות הרגליים, בעוד שלדעתו זה חל על הגוף הנשי משום שאצל הגבר, ככל הידוע לו, עצבי־התשוקה מצויים רק באברי־המין או במקומות הקרובים אליהם (עמ' 274). העונג הרוחני שהתפתח אצלו כתוצאה מהצטברות העצבים בגופו חזק עד כדי־כך, שבשכבו במיטה עליו רק להפעיל בצורה קלה ביותר את הדמיון שלו כדי ליצור לעצמו הנאה חושנית, המזכירה בצורה ברורה למדי את ההנאה הנשית בשעת המשגל (עמ' 269).

אם ניזכר בחלום שחלם בתקופת הדגירה של מחלתו, עוד לפני המעבר לדרזדן, יתברר מעל לכל ספק שההזיה על שינוי הצורה לאשה אינה אלא התגשמות תוכן החלום ההוא. בזמנו הוא התקומם בזעם גברי נגד החלום הזה, וגם בתקופת המחלה הגן על עצמו מפני התגשמותו, בראותו את שינוי הצורה לאשה כקללה העתידה להיות מונחתת עליו מתוך כוונה זדונית. אך הגיע רגע (נובמבר 1895) שבו החל להתפייס עם שינוי הצורה הזה, ולקשור אותו אל הכוונות היותר נעלות של אלוהים (עמ' 177-8): "מאז אותו הזמן העליתי על נס את טיפוח הנשיות במודעות מלאה."

הוא הגיע אפוא למסקנה, שאלוהים עצמו דורש ממנו את הנשיות לשם סיפוק רצונו הוא.

(עמ' 281): "כל אימת שאני שרוי לבדי עם אלוהים - אם מותר לי להתבטא כך - אני חייב לנקוט בכל האמצעים שניתן לחשוב עליהם, תוך גיוס כל כוח התבונה שלי, בעיקר כוח הדמיון, כדי לגרום לכך שהקרניים האלוהיות יעוררו בכל רגע (אך משום שזה מעבר ליכולתו של האדם - לפחות בזמנים קבועים במשך היום) רושם של אשה השטופה בתאווה מינית."

(עמ' 283): "מצד אחר אלוהים תובע, שההנאה היציבה של הנפשות תעלה בקנה אחד עם נסיבות הקיום התואמות את הסדר העולמי. המשימה שהוטלה עלי היא להעניק לו את הדבר... בצורת התפתחות התשוקה הנפשית, ובמידה שייפול בחלקי אפילו קורטוב מן העונג החושי, תהיה הצדקה לראות בכך פיצוי מה על עומס הסבל והוויתורים שהוטלו עלי במהלך השנים..."

(עמ' 284): "...אני אפילו סבור, שעל סמך הרשמים שצברתי ביכולתי לומר שאלוהים לעולם לא היה נוקט בצעד כלשהו כדי לחזור בו ממעשיו, צעד העלול לגרום להרעה משמעותית בהרגשה הטובה של גופי, אלא ימשיך ללא התנגדות ובאורח סדיר ושווה את המשיכה הזאת, אילו היה באפשרותי לשחק תמיד את תפקיד האשה השוכבת במהלך החיבוק המיני, להזין את עיני תמיד בבנות המין הנשי, לראות תמיד תמונות נשיות וכדומה."

שני החלקים העיקריים בהזיה של שרבר, שינוי הצורה לאשה והיחס המועדף לאלוהים, קשורים זה לזה באמצעות העמדה הנשית נגד אלוהים. מוטלת עלינו משימה שלא נוכל לדחותה, והיא להוכיח את קיומו של קשר גנטי בין שני החלקים הללו. אלמלא כן אנו עשויים, בעקבות ההסברים שלנו להזיה של שרבר, להיקלע למצב המגוחך של האדם המחזיק במסננת בעוד חברו חולב את התיש, שתיאר קנט בספרו 'ביקורת התבונה הטהורה'.