סיפור הצלחה

חשבו על הרגע הזה, שבו תינוק חי מפציע אל אוויר העולם. איזה רגע מתועב. עוולה נוראית, אין מה לדבר. עובר שט לו במי השפיר, נינוח, מוגן ונטול מכאובים. הוא מוקף בקירות רכים, שומע צלילים רכים, נם וניזון ללא מאמץ. הוא לעולם אינו רעב. הטמפרטורה בבועה מושלמת. ואז, פתאום, טראח. משהו מושך אותו בחוזקה. הוא נדחף בכוח אל תוך מחילה חונקת. הוא מפציע בחלל שלא היה קיים שם קודם לכן. בפעם הראשונה בחייו משהו מציק או כואב לו. משהו מטלטל אותו. קולות רמים מכאיבים לאוזניו. יובש מכסה את גופו. הוא נחנק. הוא מבועת. משהו מפתיע אותו. משהו מבלבל אותו. משהו שהוא כאין וכאפס לעומת הקור והאור העזים שמחכים לו בחוץ כמה דקות או כמה שעות אחרי שהחל עינוי הדחיפה. ואז, מתחילים החיים.

אדם הביט מטה, אל הרחוב הסואן. באופן עקרוני, הוא לא יכול להתלונן על חייו. חודשיים קודם לכן פתח עסק עצמאי. לפרקים, העתיד נראה לו מבטיח. הוא בנה אתר בכוחות עצמו ושינס את מותניו כדי לשווק אותו. הוא החל לשלוח מיילים, לקדם אותו ברשתות החברתיות, לפנות לאתרים ייעודיים לתחום שבו עסק. לקוחות רבים של החברה שממנה פוטר הבטיחו לעבור אליו. לקוחות חדשים טפטפו אליו בהדרגה. מעתה, חשב, לא יהיו לו בוסים על הראש; מעתה יוכל לבטא את יצירתיותו בלי להיצמד אל הקווים שהוכתבו לו; מעתה יהיה אדון לעצמו; מעתה לא תהיה לו משכורת קבועה; מעתה יהיה עליו למלא את הימים שלו בכוחות עצמו; מעתה יבלה את כל היום בפיג'מה; מעתה יהיה עליו למלא טפסים למס הכנסה מדי שנה; מעתה, בהיעדר מסגרת, יסבול מוורטיגו קיומי. לרגע הוא התבלבל. לא יהיה מעתה. למעשה, מעתה לא יהיה כלום. רִיק שחור חיכה לו מן העבר השני של החיים, ריק שניחם אותו עכשיו, לקראת היעלמותו.

המחשבה שהחיים הם בור עונשין עלתה בדעתו בצורה ברורה רק בגיל שלושים ושש. היה לו יותר מדי זמן פנוי. לא היו לו ילדים. הוא לא רצה שילדים ישעבדו אותו, שיכרסמו בעתותיו. הוא בכלל לא אהב ילדים. הם היו רעשנים ומטונפים; הם היו פתיים ותובעניים; הם היו אנוכיים; הם היו חבלים פוצעים של אהבה, שכבלו את הוריהם לנצח. הוא לא רצה חבלים. הוא לא רצה להיות משועבד. אבל החירות העיקה עליו. העובדה שמדי יום יהיה עליו לבחור בין אין־ספור אפשרויות הפחידה אותו בכל בוקר מחדש. בין אם קם בתשע בבוקר כדי לעבוד או בשתים־עשרה בצהריים, בסופי השבוע, הפחיד אותו הריק שנפרש לפניו. לו יכול, היה נשאר ימים שלמים מתחת לשמיכה. היציאה מהמיטה הייתה עבורו כמו כניסה למנהרה, שאור לא נראה בקצָהּ.

הייתה לו בת זוג. קראו לה דַנְיָה והיא הייתה מתולתלת יפה. אבל לא רק יפה. היא הייתה חכמה ונדיבה וסבלנית ואיתנה. היא אהבה אותו מאוד. גם הוא אהב אותה מאוד. הוא היה קשור אליה. הוא היה רגיל אליה. הוא היה תלוי בה. גם כששנא אותה היה תלוי בה. הם היו יחד מזה שמונה שנים. הם היו יחידה מתפקדת. הם התגוררו במרכז תל אביב. היה להם נוח. היה להם כסף. דניה באה ממשפחה עשירה. חברים התקנאו בזוגיות שלהם. כמעט מדי ערב ישבו לשתות כוסית ויסקי ולשוחח שעה ארוכה במרפסת של דירתם. לפעמים הם שתקו. לפעמים שתקו במשך חצי שעה ויותר. הם ישבו זה לצד זה ושתקו. זה היה נורא. זה היה מפני שלפעמים דניה אהבה לשתוק. לא הייתה לו ברירה. הם ישבו ושתקו והוא חיפש נושא לשיחה. לפעמים הוא מצא. לפעמים לא היה לו על מה לדבר. דניה לא התאמצה. היה לה נוח בתוך השתיקה. היה לה נוח בתוך עצמה. לאדם לא היה נוח. הוא רצה להפגין את עצמו. להפגין את עצמו או להיעלם.

הטרדות הקטנות של החיים היו כמו סרפד המגרה את העור. בגיל שלושים וחמש, בשעה שמילא טופס עבור עיריית רמת גן, הוא החליט שזה לא שווה את זה. להוריו, שהתגוררו בארצות הברית, הייתה דירה ברמת גן. אדם, שהיה מיופה כוח שלהם, טיפל בה. אדם טיפל בדיירים, שבפועל לא נזקקו כמעט לדבר. אבל כשהחל תהליך המכירה של הדירה, הוא מצא את עצמו קבור מתחת לאדמה. במסמכים שלו שררה ערבוביה. חשבונות משולמים לעירייה ולחברות המים והגז היו פזורים בתיקיות שונות ועל הדסקטופ שלו באי־סדר מוחלט. מסמכים הטילו עליו אימה. הוא נמנע ממילוי טפסים ככל יכולתו. דניה טיפלה בכל העניינים האדמיניסטרטיביים. אדם היה אחראי ללכת לסופר, לכבס, לבשל, להפעיל את הרובוט שמנקה את הרצפה. הוא היה אחראי על התחזוקה השוטפת, שגזלה כשלושים אחוזים מזמנו. זמנו לא היה יקר לו. הוא רצה למלא אותו במשהו, אבל לא במילוי חובות. הוא לא רצה למלא אותו גם בעבודה. או ביציאה להליכות ברחוב. הוא לא רצה כלום מלבד, אולי, לצייר. אבל בעיקר רצה לישון.

אדם הביט מטה, אל הרחוב הסואן. הוא הדליק סיגריה. לא היה לו עוד מה לעשות פה. הוא מיצה את העניין. לגמרי מיצה. הוא היה בן שלושים ושש והבין הכול. שהחיים הם הונאה. חדר המתנה לרופא, שאפשר להעביר בו את הזמן בכמה דרכים: לשבת ולבהות בקיר; לקרוא ספר; לקרוא מגזין; לשמוע מוזיקה; לפטפט עם השכן; להתהלך במעגלים בחלל החדר. וזהו בעצם. כל זה עד שיגיע התור לרופא. הרופא היה, כמובן, המוות. המוות הטוב, חשב אדם ונשען על המעקה. למרות הכמיהה שלו לכבות את עצמו, זה היה מפחיד. הוא פחד מהדרך למטה. מה יהיה אם ייפגע ממרזב וישבור איבר ויכאב לו נורא. הוא פחד מהחבטה עם הכביש. הוא פחד למות. הוא פחד לא למות.

נוסף על העבודה שלו, אדם היה אמן מצליח. הוא היה אמן חזותי והציג בתערוכות. גם בחוצלארץ הציג. הוא זכה בפרסים כספיים. אפילו ממוזיאון תל אביב. אנשים שיבחו אותו. אנשים קינאו בהצלחתו. אדם אהב שמקנאים בו. זה הפיג את הקנאה הצורבת שלו באחרים. אבל בשנה האחרונה נמאס לו. הוא לא ראה טעם בכל זה. הוא בקושי הרוויח כסף מכל זה. הוא מאס באגו של עצמו. האגו שלו התאווה להופיע בעיתון. האגו שלו התאווה לשמוע שבחים. האגו שלו התאווה למכור עבודות. האגו שלו התאווה להיות מפורסם ושההורים שלו יהיו גאים בו. ההורים שלו היו גאים בו. לפעמים הגיעו מאמריקה לפתיחות של התערוכות שלו. הם שמחו שהבן שלהם מפורסם. הם שמחו שהוא אהוב. הם שמחו שהוא אקטיבי. הם שמחו בדניה. היא הייתה בחורה מצוינת. הם שמחו שיש לו עבודה. הם גידלו בן לתפארת. גם אדם שמח בעבר. בעבר היה אדם שמח.

אדם לא היה בדיכאון. לפחות לא כמו פעם. הוא גם לא היה באופוריה, או במאניה. אולי היה בגמילה מהאופוריה ולכן הרגיש מדוכא, אבל לא היה מדוכא באמת. שנתיים קודם לכן שלחה אותו דניה למרפאה לבריאות הנפש. זה לא היה קשור למכון לרפואה משפטית. זה היה הרבה אחרי שעזב את עבודתו שם כפרוסקטור. הפרוסקטורים הם האנשים המופקדים על הגופות. הם מקבלים אותן; הם מכניסים אותן למקררים; הם רוחצים אותן; הם גוזרים את הבגדים שלהן לקראת הבדיקה הפורנזית; הם חותכים ותופרים אותן בשעת הנתיחה. אדם ראה את המוות מקרוב. גופות צפודות, קרות, מלאות בחתכים או בכיבים. גופות של ילדים שנרצחו על ידי הוריהם, עתירות בדקירות סכינים. גברים ונשים עם פצעי כניסה ויציאה של כדורים. גופות של מתאבדים, עם תעלת חנק סגולה על הצוואר. גופות נקיות של אנשים שמתו מוות פתאומי. הוא עבד בעבודה ההיא בתקופה שלא היה לו כסף. ישר אחרי הלימודים. לפני שהחליט להתפרנס מעיצוב גרפי. לפני שהכיר את דניה. באותה התקופה העדיף לא להזנות את הכישרון שלו. לאמן אסור להשכיר את הכישרון שלו, האמין. האמנות צריכה להישאר טהורה. הוא היה תמים. הוא רצה להתנסות בחוויה קיצונית. הוא היה באופוריה. הוא רצה שהחיים שלו יהפכו לסרט. הוא רצה להיות גיבור של סיפור. לא היה אכפת לו לראות גופות. הוא רצה לראות גופות. הוא רצה להרגיש את המוות. הוא רצה לזעזע אנשים.

אדם היה ילד רגיש. הוא פחד נורא, מהכול. למשל, מלטפס על חבלים או על סולמות; למשל, מגברים עם זקן; למשל, מנקודות שראה באוויר; למשל, מטיסות; למשל, מאחותו התינוקת, גליה; למשל, מליצנים; למשל, מאפונה, ובכלל מדברים עגולים. הוא כעס על ההורים שלו. הוא תבע מהם להגן עליו ולספק לו את כל צרכיו. זה נמשך גם כשהיה לאדם מבוגר. כבר בגיל צעיר מאוד הבין שלא ביקש לבוא לעולם. ההורים שלו היו אשמים. הם היו צריכים לשלם על זה.

בבית הספר היסודי הוא היה נמוך משאר הבנים. את ההפסקות בילה בציור. בבית, היו לו התפרצויות זעם. חשבו שהוא אוטיסט. הוא לא היה אוטיסט. הוא היה בי־פולרי. אבל את זה גילו כשכבר היה מבוגר. אחרי שדניה הציבה בפניו אולטימטום בפעם האחרונה שהתפרץ עליה וכמעט שבר כיסא בבית. לא עזרה לו העובדה שהתנצל בפניה על הברכיים. לא עזרה לו העובדה שבשעת החרטה כבר לא זכר למה התפרץ. או שתטפל בעצמך, או שאעזוב אותך, אמרה. היא שלחה אותו למרפאה לבריאות הנפש. הוא הרגיש אבוד במרפאה האפרורית. במרפאה עם נורות הפלואורסצנט וכיסאות ההמתנה מהפלסטיק. הוא הרגיש שמענישים אותו על לא עוול בכפו. הוא הרי התנצל. הוא הרי היה בסך הכול אדם מתפקד. אבל האבחון של ההפרעה שלו ניחם אותו. עכשיו לפחות היה ברור שיש לו הפרעה. דניה הייתה חייבת למחול לו. למחול לו ולטפל בו, חשב.

היו לו סיוטים בלילות. הוא חלם שגופה רקובה מושכת אותו אל מעבה האדמה; הוא חלם שרוצחים אותו; הוא חלם שהוא רוצח; הוא חלם על אורגיה של גופות; הוא חלם על חתכי סכין; הוא חלם על פציעות ירי; הוא חלם שהוא גוזר את הבגדים של דניה; הוא חלם על אישה שחתך במכון. היא הייתה בחודש התשיעי להריונה. חילצו את התינוק שלה מהרחם. התינוק שלה היה מת. הוא התעורר מהחלומות הללו מזיע. הם הרסו לו את היום למחרת. אדם ראה אנשים ברחוב ודמיין אותם בתור גופות. כל אדם חי נמשל בעיניו לגופה. הוא צדק. בכל אדם חי הייתה טמונה גופה. הוא המשיך לחלום ולראות גופות גם אחרי שהתחיל לעבוד כמעצב גרפי. התקפי הזעם שלו גברו. דניה שלחה אותו למרפאה לבריאות הנפש. טיפלו בו בכדורים. שלחו אותו למיינדפולנס. הוא עשה יוגה. הוא היה מאוזן יחסית. הוא לא היה בדיכאון. הוא לא היה באופוריה. החיים היו רדודים. הוא מילא טפסים עבור עיריית רמת גן.

בגיל שמונה־עשרה התגייס לצבא. הוא התגייס ליחידה קרבית. הוא פנטז למות מות גיבורים. הוא פנטז על גראנד פינאלה. שני חברים שלו מתו. הוא נשאר בחיים. בלוויות שלהם הוא בכה ובכה. ואחר כך נמשכו החיים.

הוא היה בחור אינטליגנט. הוא נעשה חבר של הרופאים. הוא נעשה חבר של מנהלת המכון. שאר הפרוסקטורים נטרו לו. הוא לא נעשה חבר שלהם. הוא בז להם. הם היו אנשים קטנוניים. עלובים. אכזריים. הוא, לעומתם, היה אמן. הוא למד בבצלאל. בחדר העבודה של הפרוסקטורים, כשלא היו גופות, הוא צייר. היה לו כן ציור במשרד, וצבעים. הוא התחיל להצליח. החתימו אותו בגלריה חשובה. הוא הציג בתערוכות. בארץ ובחוצלארץ. בעיתונים ראיינו אותו. שאלו אותו על העבודה שלו במכון לרפואה משפטית. למרות הכבדים המגעילים משחמת, למרות הלבבות המפולחים מקליעים, למרות המוחות הפרוסים לנתחים, למרות הדם והמוגלה ונוזלי הצואה והשתן — אדם ענה בנון שלנטיות. הוא רצה להישמע קוּל. הוא רצה שיעריצו את אומץ לבו. הוא רצה שיעריצו את מיוחדותו.

אדם הביט מטה, אל הרחוב הסואן. הוא הדליק סיגריה נוספת. הוא בז לעצמו על פחדנותו. דניה הייתה בפגישה עם חברה בבית קפה. היא יצאה תדיר לבתי קפה. היא עבדה מהבית. היא הייתה צריכה להתאוורר. הוא אהב את דניה. דניה אהבה אותו. הם היו זוג יוצא דופן. הייתה להם זוגיות פתוחה. ואולי קוראים לזה פוליאמוריה. בשנה האחרונה הייתה לו מאהבת קבועה. בת זוג נוספת. קראו לה אלה. הוא אהב גם אותה. היא נכנסה למחזור הדם שלו. הזיונים אִתה היו מעשה אהבה גרנדיוזי. היו לה שפתיים עבות ורכות. היא נגעה בו באופן מדויק. היא הצחיקה אותו. היא הקשיבה לו בתשומת לב. היא עשתה לו דרמות. היא רצתה את כולו. הוא לא יכול להעניק לה את כולו. הוא רצה קודם כול את דניה. היה לו אִתה עבר משותף. המאהבת הייתה בת זוג נוספת, טרייה. בת זוג שמאוהבים בה. בת זוג בלי עבר ממושך. קשה היה לה לקבל את זה. היא רצתה את כולו. זה לא פשוט לאהוב שתי נשים. ביום שבו עלה בדעתו הרעיון לכבות את עצמו, הוא חשב גם על אלה. הוא חשב שעדיף לה בלעדיו. שעדיף שתמצא אהוב במשרה מלאה. הוא גם חשב, כמובן, על דניה. הוא לא רצה להרוס את החיים שלה. הוא לא רצה להרוס את החיים של ההורים שלו. הוא היה הבן הבכור שלהם. הם אהבו אותו מאוד. הלוואי, חשב, שהם ימשיכו הלאה בלעדיו. הלוואי שיתאוששו. אבל עכשיו הוא פחד. הוא פחד למות. הוא פחד לא למות.

בבוקר עשה כביסה וניקה את הרצפה והדיח כלים. הוא רצה להשאיר את הבית נקי. זה לא יהיה הוגן, חשב, שדניה תגיע הביתה לבצע את מטלות הבית. לא היום, חשב. לא ביום שהוא מת. ואולי שכח לכבות את הגז? לא, הוא זכר שכיבה אותו אחרי שרתח הקפה במקינטה. דניה תצטרך למלא טפסים. היא תצטרך לזהות אותו. ההורים שלו יבואו מארצות הברית. אולי גם אחותו, גליה. הם יצטרכו למלא טפסים. הוא, למזלו, לא ימלא עוד טפסים בחיים. הוא לא יהיה בחיים. הקץ לכביסה ולטפסים; הקץ לאיבוד מפתחות; הקץ להיתקעות עם המנעול של האופניים; הקץ לשטיפת כלים; הקץ להליכה לסופר; הקץ לכאבי הגרון; הקץ לרכיבה על אופניים כשהולכי רגל הולכים בשביל האופניים; הקץ לתסכול; הקץ לאפרוריות; הקץ גם לפתיחות של תערוכות. הוא אהב פתיחות של תערוכות. חילקו בהן בירה או יין בחינם. לפעמים היה גם כיבוד. הוא אהב לאכול ולשתות. בזמן האחרון זה כל מה שאהב. לאכול ולשתות ולעשן סיגריות ולישון. אפילו להזדיין התעצל. עם דניה לא הזדיין כבר שנה. עם אלה כן. בהתחלה הם היו שוכבים במשך תשע שעות ברציפות. אחר כך התקצר הזמן לחמש שעות, ואחר כך לשלוש. היא אהבה שהוא סוטר לה. היא אהבה להשאיר עליו סימני מציצה. אבל הוא לא רצה למות בגללה. הוא אהב אותה נורא. גם את דניה אהב, אהבה איתנה, ממושכת. האהבה שלו אל דניה גילמה בתוכה גם את ההתאהבות, את הטירוף של ההתחלה. אלה הייתה התחלה. הוא היה מאוהב בה. כאב לו הגוף מאהבה. מי מתאבד כשהוא אוהב? חשב. אני. אני.

הוא שנא לקום מוקדם בבוקר. כשעבד במכון לרפואה משפטית, וגם כשעבד בחברה, מדי בוקר, הוא בכה. גם לקום מאוחר הוא לא אהב. לפעמים הוא פצע את עצמו בסכין. כשהיה עצוב או מתוסכל במיוחד. כשחשב על גופות באובססיביות. כשרב עם דניה. כשהיה צריך למלא טפסים. הוא שנא לשווק. היה צריך לשלוח אימיילים. היה צריך לפנות למגזינים לעיצוב. היה צריך לכתוב פוסטים בפייסבוק, לשדר התרגשות והצלחה. לא היה לו זמן לצייר. לא הייתה לו תערוכה באופק. האופק שלו היה ייצור של לוגואים. של כרטיסי ביקור. של תפריטים לבתי קפה, חשב והביט מטה, אל הרחוב הסואן.

הוא עדיין לא טיפס על החומה. פלג גופו העליון היה מוסתר מאחוריה. רק הראש הגיח החוצה, אל דרך בן צבי. אדם נזכר באנקדוטה מהילדות. באנקדוטה הוא היה ילד בן חמש. זה היה בתקופה הקצרה שבה חי עם משפחתו בקיבוץ. סבא וסבתא שלו היו בביקור מארצות הברית וחיכו שיתגלש במגלשה. הוא ישב בראש המתקן. הוא הביט אל סבא וסבתא שלו וחייך. הוא עמד להתגלש. הוא חשב: זה יארך שנייה. אחרי זה אנחת על החול וזה ייגמר. שטות גמורה. מובן שאחרי זה אפשר לטפס פעם נוספת, להתגלש פעם נוספת, עם אותה התוצאה. אבל הייתה גם אפשרות אחרת. אדם רכן הצדה. הוא רצה לבדוק מה יקרה אם יגיע למטה בדרך אחרת. הוא קצת פחד. למגלשה לא היה מעקה. הוא הטה את הראש ימינה, והופ, הראש משך אותו למטה. בום, נשמעה החבטה של גופו על האדמה. זה כאב. הוא צרח. סבא וסבתא באו אליו בריצה. הוא ראה את הראשים שלהם מלמעלה. הוא התפלא עליהם. הם נראו מודאגים. סיליה! מו! קראו, בואו מהר, הילד נפל! אדם הופתע שגם המבוגרים בסיטואציה הזו חסרי אונים. מבוגרים לא היו אמורים להיות חסרי אונים. הם היו אמורים לדעת בדיוק מה לעשות. בשביל זה היו מבוגרים. אבל גם היום אדם לא כלל את עצמו בקבוצת המבוגרים. המבוגרים היו ונותרו "המבוגרים". כולל דניה. כולל אלה. גם הן היו האחר. אמא שלו באה בריצה. היא נופפה בידיים שלה באוויר והוא בכה. כאבה לו הזרוע. הוא התחרט. כשמתגלשים במגלשה לא כואב שום דבר. כשנופלים ממנה, כן. היה עדיף להתגלש. או ליפול ושלא יקרה שום דבר. אף אחד לא ידע שהוא עשה את זה בכוונה. הוא היה שקרן. הוא הרגיש אשם. אמא עזרה לו לקום. לקחו אותו למרפאה. הסיעו אותו לבית החולים הדסה עין כרם. הרבה מהביקור שם הוא לא זכר. הוא יצא משם עם גבס כבד על הזרוע. הוא היה גאה בו מאוד.

*המשך העלילה בספר המלא*