לוטוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לוטוס
מכר
אלפי
עותקים
לוטוס
מכר
אלפי
עותקים
4.4 כוכבים (137 דירוגים)
ספר דיגיטלי
35
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

ג'ניפר הארטמן

ג'ניפר הארטמן גרה בצפון אילינוי עם גיבור הרומנים האישי שלה ושלושה ילדים. כשהיא לא כותבת סיפורי אהבה מרתקים, קרוב לוודאי שהיא חושבת על כל הדרכים בהן תוכל לשבור לכם את הלב ולחבר אותו אחר כך בחזרה. היא נהנית משקיעות (כי בקרים הם קשים), רכיבה על אופניים, נסיעות, צפיית בינג' בבאפי ציידת הערפדים, ומהשעה הזאת ביום שבה הקפה מתחלף ביין. היא מאוד אוהבת טאקו. 
היא גם ממש, ממש רוצה ללטף לכם את הכלב.  
נשיקות וחיבוקים. 

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

בשביל שאר העולם, הוא היה הילד הקטן שנעלם בארבעה ביולי.
בשבילי, הוא היה הכול. 
מאז שהוא נעלם, הלב שלי לא נותר כפי שהיה, אבל למדתי לבנות את חיי סביב החתיכה החסרה הזו. 
עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר, הדבר האחרון שציפיתי לו היה שהחתיכה החסרה הזו תשוב בחזרה. 
שמו הוא אוליבר לינץ', וזהו הסיפור שלו.
זהו הסיפור שלנו. 

ג'ניפר הרטמן חיה בצפון אילינוי, עם גיבור הרומנים האישי שלה ושלושה ילדים. כשהיא לא כותבת סיפורי אהבה מותחים, קרוב לוודאי שהיא מנסה למצוא את כל הדרכים, בהן תוכל לשבור לכן את הלב ולחבר אותו בחזרה. היא נהנית משקיעות (כי בקרים זה קשה), רכיבה על אופניים, נסיעות, בינג' שידורים חוזרים של 'באפי ציידת הערפדים', ומן השעה הזאת ביום שבה הקפה מתחלף ביין. היא אוהבת טאקו. היא גם ממש, ממש, רוצה ללטף לכן את הכלב. 
http://www.jenniferhartmannauthor.com 

טריגרים: טראומה, חטיפה, הטרדה מינית.

פרק ראשון

פרולוג


"רד מהכביש, פריק!"
אני קופץ לאחור. מכוניות חולפות על פניי במהירות, ברעש חזק ובהבזקים של צבעים ושל אורות. קולות נשימה מבוהלים מטפסים במעלה הגרון שלי כשאני מועד לצד הכביש.
זה חלום.
אנשים יושבים במכוניות האלה, וחלקם מציצים מהחלונות ומכוונים לעברי מכשיר כלשהו. הם נושמים את האוויר, לוטשים עיניים, צוחקים וצועקים מילים אל הערב החשוך.
לא יכול להיות שזה קורה.
אני פורץ בריצה, וסחרחורת מתפשטת בי. קול פעימות הלב שלי כמעט מתפוצץ באוזניי וגורם לרגליים שלי להיחלש בכל צעד בהול. כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה בלגן. אני נחנק, פותח את רוכסן חליפת המגן שלי באמצע הריצה ופושט אותה, כשאני מרים את היד אל המסכה שלי.
אני עוצר.
רעש צופר מבהיל אותי. אני כמעט מועד על הפלסטיק שנערם סביב הקרסוליים שלי וחושף את החזה ואת המכנסיים הספוגים בדם שלי. האוויר הקר מכה בעורי.
לפני שאני מספיק לחשוב על זה, אני מושך את המסכה מעל הפנים — מחסום ההגנה האחרון שלי.
אני שואף חמצן יקר אל הריאות, נושם עמוקות ונותן לקור למלא את ריאותיי לראשונה מזה עשרות שנים. אלוהים, זה מדהים. אני בולע אותו כמו מים, כמו מזון, ומתענג על טעם המושק החורפי והארצי ששכחתי מזמן.
ואז אני מריח את הריח מתחת — מריר וחריף. אדים כלשהם. הלב שלי מפרפר מפחד.
אוי, אלוהים... אדים.
ברדפורד צדק.
עשיתי טעות גורלית.
אני לופת את הצוואר ומחכה למוות. החזה שלי מתכווץ, הריאות שלי מחרחרות ואני צונח בחוזקה על החצץ כשהברכיים שלי קורסות. מכוניות ממשיכות לחלוף על פניי ומרססות אותי בבוץ ובלכלוך. בעיניים מטושטשות, אני רואה את אחת מהמכוניות האלה מאיטה לצידי וכמה שניות לאחר מכן, רגליים מופיעות בקו הראייה שלי. כפות רגליים מתקרבות, והנשימות שלי מאיצות.
"אדוני? הכול בסדר, אדוני?" אני שומע קול גברי, דומה לקולו של ברדפורד. "אני חושב שיש לך התקף פאניקה. אני אתקשר למוקד החירום."
הקול מתפוגג כשאני מתמוטט לגמרי ונאבק לנשום. האדים הרעילים מציפים אותי ומקפדים את חיי. אני מושך את הרגליים אליי לתנוחת עובר ולוחש בקול מחוספס, כשהכול מחשיך סביבי, "לוטוס..."
הלוטוס השחור הובס.

פרק 1


סידני

לא התכוונתי לחשוף את הגוף שלי בפני השכנה.
רק רציתי לקחת את הדואר, והחלוק שלי נראה מכובד מספיק. השכנים שלי רגילים לראות אותי במכנסי פיג'מה מרוחים בצבע, בכובעים צבעוניים, בגרביים לא תואמות ובחולצות אוברסייז בהדפסים של שנות התשעים. בדרך כלל, הכול יחד.
כך שהחלוק נראה כמו עליית מדרגה. הרגשתי טוב עם זה.
אבל אז החלקתי על כתם של קרח ונפלתי בפישוק איברים על שביל הגישה מול הבית של לורנה גיבסון. למזלי, לבשתי תחתונים, אבל חגורת החלוק נפתחה, וציץ הציץ מתוכו, מה שגרם לאישה הזקנה לאחוז במחרוזת התפילה שלה ולעשות את סימן הצלב תריסר פעמים.
אני מחזירה את ה"חברים" למקומם וקמה על הרגליים, כשאני נאנקת מהכאב שפועם בעצם הזנב שלי. אני מנופפת ללורנה, שמפילה את הדואר שלה ובוהה בשמיים, בטח מתפללת שאלוהים יכה אותי בברק. "אני בסדר!" אני קוראת בעליצות מאולצת. היא מתעלמת ממני וממשיכה לדקלם את מילות התפילה שלה. "התחתונים עם הדפס הנמר מוצעים למכירה בוויקטוריה סיקרט, אם את תוהה. הם מבד נושם!"
לורנה מתנשפת בקול, מניחה יד על הלב ומנענעת את הראש לעברי מהצד השני של החצר. נראה כאילו היא רוצה לבצע בי טקס לגירוש שדים בעצמה. "מופקרת," היא ממלמלת לפני שהיא אוספת את הדואר שלה וממהרת להיכנס לתוך הבית.
סידני נוויל. הפרחה המופקרת של סמטת בריארווד.
אני לא מתרגשת, וצוחקת בשקט. לורנה שונאת אותי מאז שסירבתי בנימוס להצעתה להצטרף למועדון התנ"ך שלה לפני כמה שנים. אני מניחה שזה כמו מועדון ספרים של ספר אחד בלבד — התנ"ך.
בהתחשב בזה שאני אוהבת לקרוא רומנים אפלים עם הרבה סקס ושפה גרפית, אני בטוחה שהייתי יושבת שם משועממת ותוהה מתי אדם וחווה סוף־סוף יתחילו להתפרע.
"את בסדר, סידני?"
אני מעסה את הישבן שלי, מהדקת את החלוק ומסתכלת לעבר הבית בצד הנגדי שלי. הראש של גייב מציץ החוצה מבעד לדלת המרושתת, כשקמט מכסה את מצחו.
אני מחייכת ומושכת בכתפיים. "אוי, אתה יודע, רק מרגיזה זקנות לפני הקפה של הבוקר. כרגיל."
"איזו בחורה בעייתית," הוא קורץ ומשעין את המרפק על משקוף הדלת. "נפגעת?"
"רק הגאווה והמוניטין המושלמים שלי."
"אם ככה, את בסדר."
"מעולה." אני מחייכת חיוך רחב. "מרתון 'פילדלפיה זורחת' הלילה?"
הוא מפנה אליי את האצבע שלו. "תכיני את מטבל הטאקו ההוא, ואני בא."
אני מצדיעה לו בשמחה, והוא נעלם בחזרה פנימה.
גייב ולינגטון הוא החבר הכי טוב שלי. גדלנו יחד בעשרים ושתיים השנים האחרונות, ואנחנו כמו אחים. עברתי לגור בבית הזה עם ההורים שלי כשהייתי בת שלוש, ובשנה שעברה קניתי אותו מהם, כשאבא פרש מהעבודה ורצה להגשים את חלום חייו ולחיות במגרשי גולף. גייב גדל בבית הסמוך עם אביו ועם אימו החורגת.
ועם אוליבר.
אבל אנחנו לא מדברים על אוליבר.
אימו החורגת של גייב נפטרה לפני למעלה מעשור, ואביו - טרוויס ולינגטון, התחתן שוב והעביר את הבית לבן שלו.
אז אנחנו עדיין שכנים, עדיין חברים ועדיין מקבלים החלטות גרועות יחד.
אני חוזרת אל הבית, מרפרפת בחיובי כרטיסי האשראי שלי ובשאר החשבונות. אני דוחפת את המשקפיים בעלי המסגרת הכהה שלי במעלה גשר אפי ונזכרת בימים שהייתי מצפה לקבל דואר — כשהייתי מקבלת את המגזינים לנוער ואת כרטיסי האשראי המפוצצים בכסף מסבתא.
החתולה השמנמנה שלי, אלקסיס, מגרגרת כשהיא מקיפה את קרסוליי, ואני מושכת את הקוקו המרושל שלראשי, לפני שאני מתכופפת להרים את החתולה. אני הולכת אל המשרד, כשהג'ינג'ית תחובה מתחת לזרועי, לעשות סדר במיילים ולהתכונן להתחיל בעבודה. אני מעצבת גרפית שעוסקת בבניית אתרים ללקוחות. כך לפחות אני משלמת את החשבונות, בכל מקרה.
אני גם מציירת.
ציור הוא התשוקה האמיתית שלי, ואני אסירת תודה על כך שהוא מספק כר פיננסי נוסף לעזור לתמוך בהרגלי הקפה שלי ובאוסף הספרים המושחתים שלי. כמה יצירות שלי הוצגו בגלריה לאומנות, כמו גם במכירות פומביות. אני משתתפת בירידי אומנות ובתערוכות ספקים, ומקבלת בקשות אישיות באינטרנט.
בהרבה מובנים, זהו חלום חיי. אני עצמאית, עובדת מהבית ועושה את מה שאני אוהבת. מדי פעם בסופי שבוע, אני עובדת בבר, כדי שאוכל להעמיד פנים שיש לי חיי חברה מלבד הפייסבוק והחתולה שלי.
אבל אני לא אשקר ואגיד שזה מושלם — הבדידות מכה בי לעיתים קרובות. ההורים שלי גרים במרחק של שעה נסיעה, ולאחותי, קלמנטיין, יש חיים משלה, עם בת צעירה ומאבק גירושים מלוכלך.
אחרי שאני מדליקה את המחשב הנייד שלי ומתמקמת עם ספל הקפה, אני מתחילה לעבוד. עוברת על המיילים ומתכתבת עם אחת מכותבות ספרי הרומנטיקה האהובות עליי, שיש לי את הפריווילגיה לעצב עבורה אתר אינטרנט.
כשאני מושיטה את היד אל הטלפון הנייד שלי כדי להפעיל את הפלייליסט של שירי להקת לורד הורון, המרפק שלי מכה בטעות באלקסיס, שקופצת מהשולחן ומפילה את ספל הקפה שלי.
"שיט!" אני מקללת ומגלה שהקפה שלי נשפך על ערמת ציורים שהנחתי ליד עמדת העבודה שלי. "לא, לא, לא..." אני תופסת חולצת טריקו זרוקה וממהרת בחזרה אל זירת הפשע. הנשימה שלי נעתקת, כשאני מבחינה בציור שספג את עיקר הפגיעה.
זה ציור של אוליבר לינץ'.
החבר הכי טוב שלי מהילדות.
אחיו החורג של גייב.
הילד הקטן שנעלם בארבעה ביולי לפני כמעט עשרים ושתיים שנה, ולא נראה שוב. אני מנגבת את ציור הדיוקן בטירוף, ודמעות פורצות מעיניי.
לא הציור הזה. בבקשה, רק לא הוא.
השקעתי שמונה חודשים ארוכים בעבודה על הציור הזה. הוא היה מבוסס על תמונת מחשב של אוליבר מבוגר שפורסמה בתקשורת. בתמונה הוא נראה כפי שהיה נראה היום, לו היה עדיין בחיים.
החולצה סופגת את הקפה שנשפך, ואני מתבוננת בקפה המחלחל אל בד הכותנה, מניחה אותה בצד ומתחקה באצבע לאורך קו הלסת שלו. עברו יותר משני עשורים, אבל הפצע עדיין טרי. הלב שלי כואב, כשאני חושבת על הילד עם השיער החום והעיניים בצבע השקיעה. אני יכולה לשמוע את צחוקו ולדמיין את הסרבל שלו המכוסה בכתמים.
לפעמים, אני יכולה להישבע שאני מרגישה אותו או שומעת אותו לוחש את שמי.
סיד.
חדר השינה הישן של אוליבר סמוך למשרד שלי, ששימש בעבר חדר משחקים, כשאחותי ואני היינו ילדות קטנות. הזיכרונות שלו ושלי צועקים בדיחות מעבר לחלון, משחקים בטלפון בחוט ובשתי פחיות, ומספרים סיפורי רוחות, כשפנסים מאירים מתחת לסנטר שלנו. באותו יום אחרון, בארבעה ביולי 1998, תכננו ללכת לראות את הסרט 'אבא מתארס' שיצא באותו חודש. האימהות שלנו היו החברות הכי טובות, והן אהבו לקחת אותנו לקולנוע — היינו צוחקים כשבידינו הפופקורן וסוכריות הגומי שלנו, בזמן שאימא שלי ואימא שלו, שרלין, היו מגניבות יין אל הקולנוע וצוחקות יותר מאיתנו.
אף פעם לא צפיתי בסרט 'אבא מתארס'.
עד היום לא צפיתי בו. לא יכולתי לצפות בו בלעדיו.
במבט אחרון לחלון של אוליבר, שעכשיו חשוך ומלא בקופסאות ובבלגן, אני מסיימת לנגב את הדיוקן ומעבירה אותו למקום בטוח יותר בפינת החדר. אני מדחיקה את הרגשות ומנסה לשוב ולהתרכז בעבודה שלי.
לפני שאני מספיקה לעשות זאת, הרינגטון, הבוקע מהטלפון הנייד שלי, נשמע. זו נעימת הפתיחה של 'תיקים באפלה' — מה שאומר שזאת אחותי. אני לחוצה בגלל הדד־ליין שלי ומעבירה את השיחה לתא הקולי. השעה כמעט עשר בבוקר.
היא שולחת לי הודעה במקום.
קלם: תעני לי, זנזונת.
אני גונחת.
אני: אני עובדת, כלבה.
קלם: אני צריכה שתשגיחי על פופי בסוף השבוע הזה. בבקשה. ואין דובדבן בקצפת, כי אכלתי אותו.
אני כובשת חיוך ומסמסת לה בחזרה.
אני: אני עובדת בבר בסוף השבוע הזה, אבל אוכל לקחת אותה איתי. נוכל ליצור זיכרונות נפלאים ולחשוב אילו בחירות אינן נכונות לעתיד שלה, כשהיא תגדל. וגם, בראנט בטוח ילמד אותה כמה מילים חדשות וססגוניות, ו... יש תחרות החולצה הרטובה.
#איזה־כיף־גיבוש־דודה־אחיינית.
קלם: אני אשאל את רג'ינה.
קלם מסיימת את ההודעה ומוסיפה שפע של אימוג'ים מרגיזים, ואני לא יכולה שלא לצחוק, משתיקה את הטלפון ורצה למטה להכין עוד קנקן קפה.

האידיוט הבריז לי.
גייב ואני קבענו בינג' 'פילדלפיה זורחת' בשעה שבע, ועכשיו כמעט שמונה. מטבל הטאקו הולך ונגמר בכל ניגוב של הטורטייה, כשאלקסיס שוכבת על הברכיים שלי. אני מורידה את המשקפיים ומושיטה את היד לטלפון הנייד שלי, כשאני מתכוננת לפוצץ את הטלפון של גייב בממים של דיוויד הסלהוף. הוא בטח מצא בחורה יפה לבלות איתה את הערב, וזה בסדר גמור, אבל הוא יכול היה לעדכן אותי בשינוי התוכניות שלו.
במקום זה, אני רואה הודעה מקלמנטיין שהחמצתי.
קלם: אחותי. תדליקי חדשות.
אני מקמטת את המצח. היא יודעת שאין לי טלוויזיה רגילה — רק נטפליקס והולו, כמו רוב בני דור המילניום. אני עומדת לפתוח את הפייסבוק, מקור החדשות המועדף עליי, כשאני מבחינה באורות מהבהבים משתקפים על מסך המקלט שלי. אני מתרוממת על הברכיים ומציצה מבעד לווילון, והפה שלי מתייבש.
הבית של גייב מוקף בניידות משטרה.
מה, לעזאזל?
אני תוהה אם הוא עורך את אחת המסיבות שלו, אבל אין מכוניות אחרות בחניה, ולא שמעתי שום מוזיקה או רעש.
שיט, משהו לא בסדר.
בחילה שוטפת אותי כמו גל ועוצרת את נשימתי. אני לא חושבת פעמיים לפני שאני נועלת את מגפי החורף שלי ורצה החוצה מהדלת הקדמית, כשאני לא לובשת דבר מלבד מכנסי הטרנינג וחולצת הטריקו שלי. האוויר הקר הוא ניגוד מבורך לחום שמתפשט בגופי.
אני מסובבת את הראש ימינה ורואה את לורנה גיבסון עומדת במרפסת הקדמית שלה. יד אחת שלה אוחזת בתליון הצלב, והשנייה מכסה את פיה. העיניים שלה אינן מלאות בבוז ובשיפוטיות הרגילים — הן מלאות בדמעות.
בלב הולם ובברכיים שמתחננות לקרוס, אני אוזרת אומץ וצועדת דרך שכבת השלג הדקה שמכסה את הדשא שלי. אורות המשטרה מיטשטשים, כשאני הולכת בצעדים מגושמים לעבר הבית של גייב, וקולטת ששכחתי להרכיב את המשקפיים שלי בחזרה. כשאני מגיעה אל דלת ביתו, אני לא טורחת לדפוק. פותחת את הדלת המרושתת ונכנסת פנימה, וכמעט פוגעת בקצין המשטרה. שלושה פרצופים לא מוכרים מסתובבים אליי בגבות קמוצות ובשפתיים הדוקות.
"את חברה של המשפחה?" שואל אחד מהם.
הקול שלי רועד כשאני מגיבה, "איפה גייב? הוא נפגע?"
אבל אז אני רואה אותו.
הקצין זז הצידה ומגלה את החבר שלי. גייב יושב על קצה הספה, כשהמרפקים שלו מונחים על הברכיים, והידיים מחזיקות את פניו. העיניים שלו אדומות, מלאות בדמעות, והוא מביט בי בהבעה הכי רדופה שראיתי מימיי.
הלב שלי מתכווץ ופועם בטירוף, ובלבול ופחד נאבקים בתוכי. "גייב... מה קרה?"
גייב קם ומשפשף את הפנים שלו בכפות ידיו כשהוא צועד לאט לעברי. השיער הבלונדיני הכהה שלו דבוק למצחו המנצנץ מזיעה. "סידני."
אני מסתכלת עליו ומחכה בעיניים פעורות וברגליים רועדות.
"סידני..." הוא אומר ונושם נשימה עמוקה. "זה אוליבר. מצאו את אוליבר."
האוויר נוטש את ריאותיי ברעש חזק, ואני מתנודדת על שתי הרגליים כשאני תוהה אם שמעתי טוב. הראייה המטושטשת שלי מתערפלת עוד יותר, כשדמעות חדשות מציפות את העיניים שלי. "מ־מה?" קול נשיפה חנוק נמלט מבין שפתיי, כשהמילים נקלטות במוחי אחת אחרי השנייה.
מצאו את אוליבר.
מצאו. את. אוליבר.
אני מצליחה לשאול שאלה אחת: "איפה הייתה הגופה שלו?"
הגופה שלו. העצמות שלו.
הסרבל שלו, המלוכלך בכתמים של ארטיק.
גייב צועד עוד מספר צעדים לעברי, והגרון שלו נע כשהוא בולע בחוזקה. הוא לוחץ את היד על הכתף שלי ואני מודה לו מאוד על כך כשהמילים הבאות שלו מושכות את השטיח מתחת לרגליי.
"הוא חי."
אני מתעלפת.

ג'ניפר הארטמן

ג'ניפר הארטמן גרה בצפון אילינוי עם גיבור הרומנים האישי שלה ושלושה ילדים. כשהיא לא כותבת סיפורי אהבה מרתקים, קרוב לוודאי שהיא חושבת על כל הדרכים בהן תוכל לשבור לכם את הלב ולחבר אותו אחר כך בחזרה. היא נהנית משקיעות (כי בקרים הם קשים), רכיבה על אופניים, נסיעות, צפיית בינג' בבאפי ציידת הערפדים, ומהשעה הזאת ביום שבה הקפה מתחלף ביין. היא מאוד אוהבת טאקו. 
היא גם ממש, ממש רוצה ללטף לכם את הכלב.  
נשיקות וחיבוקים. 

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
137 דירוגים
93 דירוגים
24 דירוגים
11 דירוגים
6 דירוגים
3 דירוגים
13/4/2023

הספר הזה כל כך טוב. כשסיימתי את עדיין פועם הרגשתי שאני חייבת עוד אז קניתי אותו. הכריכה שלו מושלמת!!!! אהבתי מאוד את הדמות הגברית ואת הכתיבה של הסופרת. למרות הנטיה של הגבר להפוך ללא גברי בעקבות כל מה שהוא עבר, הוא דווקא הפך ליותר טוב מהשאר. הרגישות, האהבה שהוא מעניק וכל מה שהוא עבר… התאהבתי!

2
16/12/2022

ספר מדהים!!! כתוב טוב! העלילה מתפתחת כראוי לה.. מהמם! סקסי! סוף מושלם!

1
22/10/2022

מושלם

1
11/7/2025

חמש כפול חמש! הספר הזה לקח את הרגישות והכאב של הספר הקודם והרים אותם לשיאים חדשים! אמנם כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו, אך נחמד שבכל אחד מהספרים נשזרים חלקים מהגיבורים האחרים. כמו כן, בספר הזה, בניגוד לקודם, הטרגדיה היא רק פתח העלילה, וסיפור האהבה היפה שמסופר פה הינו רגיש ומקסים. הסופרת מצליחה להציג ברגישות רבה את הדמויות השונות ונהדר לא פחות הוא חוש ההומור שעוזר להקל קצת את הכאב. ספר מהמם!

7/7/2025

מעולה! מרגש מאוד, מצחיק ומותח בכל מילה

2/7/2025

נחמד

1/6/2025

מושלם ⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️ ההתחלה היתה קצת איטית ולא הייתי בטוחה אם אצליח להתחבר לסיפור ולדמויות אבל לקראת אמצע הספר התרחש השינוי ולא יכולתי להפסיק לקרוא. ספר מרגש, מותח ומפתיע אהבת ילדות ששורדת למרות הכול... מומלץ בחום !

30/5/2025

חובה לקרוא!!

9/3/2025

טוב מאוד. ממליצה!

23/12/2024

ספר מושלם ברמות!!! כל רגע היה שווה קריאה זוג מרגש ברמות. כל כך התאהבתי מהדמות של אוליבר איך שהוא עבר את הדברים וריגש בכל דבר!!! ממליצה מאוד מאוד לקרוא שווה כל שקל

25/4/2024

ממש אהבתי! סיפור יפה ומרגש! יש התפתחות מעניינת בין הדמויות לאורך הסיפור וגם מתח וטוויסט מפתיע בעלילה. מומלץ!

22/2/2024

פשוט וואו! סיפור אהבה מרגש עם עלילה מרתקת ושונה! לא הצלחתי להפסיק לקרוא

6/1/2024

אחרי התחלה איטית וקצת מקרטעת הספר ממריא ונקרא תוך שעות בודדות רומנטיקה, הומור משובח וכמה קטעים ❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥 מה עוד צריך?

23/8/2023

סיפור לא קל ולמרות זאת קשה להפסיק לקרוא. ספר שונה, חזק ומיוחד לא לפספס.

29/7/2023

יפיפה. מיוחד. בעל תפנית מפתיעה. מרתק עד העמוד האחרון

21/7/2023

ספר מדהים, סופרת מיוחדת. מאוד אהבתי את הגילוי על שם הספר ואיך הוא התפרש בספר עצמו. ממליצה בחום! עדיף לקרוא רק אחרי שקוראים את עדיין פועם

13/7/2023

נתחיל בזה שיש לי אהבה לא מוסברת לספר הזה קראתי אותו פעם אחת וזה הרגיש לשניה כיאלו הייתי ילדה בת 12 (חוץ מהקטעים שלט היו של ילדה בת 12) הספר כולל מתח אבל עיקר הספר והעלילה מתבסס על רומנטיקה על אהבה טהורה ומדהימה לא אשקר הכל היה לי צפוי מהרגעשכל דמות נכנסה לסיפור כבר נישכעתי מה הולך לקרות איתה ומה תפקידה וצדקתי זה ספר מדהים שאני רוצה לקרוא שוב אבל לצערי אין כמו לקרוא ספר בפעם הראשונה מסוג הספרים שהייתי רוצה לשכוח אותו רק כדי לקרוא שוב ושוב לגמרי אהבה טהורה אין פה שום עיניין של קנאה או רעילות ככה אהבה צריכה להיות...ולכל הנשים שקוראות תזהירו את הגבר שלכן כי אחרי הספר הזה הסטדרטים שלכן יעלו וכך גם הציםיות

9/7/2023

ספר מקסים ומעורר השראה למרות שנוגע בנושאים לא קלים. לא יכולתי להפסיק לקרוא

29/5/2023

איןןןן אני אוהבת את הסופרת ואת הספרים שלה.. מרגש, נדיר, דרמטי ומרפא. (רק העניין שהילדים מאוהבים מגיל 7 מוזר בעיניי.. אבל זה לא הוריד לי מבחינת הסיפור.)

30/4/2023

ספר מדהים!!! נהנתי בכל פרק, סוחף ומרגש

9/3/2023

מעולה

28/2/2023

ספר די ארוך אבל מאוד סוחף האיחוד של הגיבורים בסיפור וכל הסיפור רקע של הילדות שלהם שובר לב ונשאר איתי כנראה לתמיד הגבר בסיפור חסר ניסיון אז מי שאוהבת זה בשבילך

27/1/2023

ואוו איזה ספר אין מילים פשוט מהמם וכתוב מושלם כהרגלה של גניפר. יש אזכורים לעדיין פועם ודמויות משם שמופיעות בלוטוס ואיזה כיף זה פתאום להזכר!

14/12/2022

ספר נפלא של סופרת נהדרת - מומלץ ביום

2/12/2022

ספר פשוט מושלם! חשבתי שיהיה יותר קשה לקריאה, אבל הוא מתמקד הרבה יותר ברגש שמתואר בצורה מקסימה ונוגעת. דמויות מקסימות, סיפור סוחף ואפילו מעלה חיוכים.

21/11/2022

כתיבה טובה, סיפור יפה

18/11/2022

יש לה קו ברור לסופרת הזו אהבה שצומחת מטראומה קשה וזה עובד. למרות שהספר הזה , בניגוד לקודמו, התפצל לטראומה נוספת וגלש לעולמות המתח/פשע עדיין-טוב

16/11/2022

ספר טוב מעניין וכתוב היטב

28/10/2022

או ...כל כך יפה, רק רוצו לקרוא.

28/10/2022

ואווו אוהבת את הסופרת הזאת!מומלץ

27/10/2022

ספר נפלא שריתק אותי לגמרי, יש בו סיפור אהבה נדיר ששזור בדרמה מרגשת, מתח, אופל רך ואקשן מהסרטים. ממולץ לאלה שאוהבות "תנועה" מתמדת בסיפור אהבה.

25/10/2022

נהנתי מאוד כתוב יפה. סוף מושלם . כדאי.

25/10/2022

מעולה!! עלילה מתפתלת עם גילויים לאורך כל הדרך, בשילוב של סיפור אהבה גדול מהחיים. תענוג גדול. מומלץ!

24/10/2022

מקסים

23/10/2022

ספר מושלם. כל קשת הרגשות בסיפור אחד. האמת , אחרי " עדיין פועם " הספר הקודם היו לי ציפיות גדולות והכי כיף, לא התבדיתי.

18/10/2022

מעולה כמו הספר השני שלה, עדיין פועם

15/10/2022

מדהים מרתק

11/10/2022

סיפור מקסים אחד הספרים היפים יותר שקראתי בתקופה האחרונה

10/10/2022

מעולה. מיוחד ומרתק

9/10/2022

ספר נדיר מרגש ויפה . אהבתי מאוד תודה להוצאת לבבות ותודה לסופרת 😘😘😘😘

8/10/2022

ספר מושלם לא צפוי ומפתיע

6/10/2022

מעולה מעולה

6/10/2022

ספר מהמם. מיוחד מאוד. סיפור שכתוב בצורה מרגשת וסוחפת.

5/10/2022

סיפור יוצא דופן ומרתק, ג'ניפר הארטמן עשתה זאת שוב, ובגדול. המלצה רותחת!!!

4/10/2022

מאד נהניתי. אפילו יותר טוב מהספר הקודם...

3/10/2022

מדהים!!! מתההעל החשיבה המעוותת של הסופרת והדמויות שהיא יוצרת

29/9/2022

אמאל'ה איזה צמרמורות הספר הנהדר הזה עשה לי לא פעם במהלך הקריאה ובסופו... הספר הראשון היה מעולה אבל הספר הזה כמה לכמה דרגות מעל!! פשוט לואו אחד ענק🥰

27/9/2022

מושלם, נקודה.

27/9/2022

ספר מעולה, "האנשים שאנחנו סומכים עליהם, הם המסוכנים ביותר".

26/9/2022

מעולה

24/9/2022

כשם הפרח תוכן העלילה. מרתק, מיוחד, סיפור על אהבת אמת. בין אחיות,אחים,חברים ואהבת נעורים מיוחדת במינה. קראו בהנאה.

23/9/2022

ספר מהמם הלוואי ויהיה המשך על קלמנטיין .

23/9/2022

ספר שהוא פשוט קסם😍 ג'ניפר הארטמן מדהימה. היא יוצרת חוויות מטלטלות שמהן צומחות דמויות יפות, אנושיות וכלכך מופלאות. הכתיבה קולחת, מצחיקה ומרגשת! ממליצה בחום לקרוא את עדין פועם, ולאחריו את הספר הזה. הנאה צרופה!

22/9/2022

כל כך הרבה עוצמה בגיבורי הספר, תענוג לקרוא

21/9/2022

איזה ספר מרגש עשה לי צמרמורת ברובו! היה אפשר לקצר קצת לדעתי אבל עדיין קראתי בשקיקה

5/5/2025

ספר שכתוב בצורה קולחת וגורם לך להישאב לסיפור המתח וגם לסיפור התקרבותם החוזרת של הגיבורים זה לזו... המתח נבנה בצורה מעולה, וזה מוסיף עניין לסיפור האהבה האפי שבבסיס הספר. חיבבתי גם את בעלי החיים השובבים ודמויות המשנה המשעשעות שהוסיפו לקו העלילה הראשי

20/10/2024

איזה ספר מדהים זה שפשוט אין מילים בפי כמה שהוא מרגש ומפתיע. בהתחלה חשבתי שציר הזמן לא הגיוני אך ככל שמתקדמים מבינים את ההיגיון.

9/3/2024

סיפור אהבה מרגש, אותנטי, התפתחות מדהימה של הדמויות. עלילה מקורית ומרגשת. הורדתי כוכב אחד כי היה לי קשה לקרוא את כל הספר בזמן הווה, יכול להיות שהבעיה בתרגום.

8/3/2024

הכתיבה זורמת,רהוטה אבל פחות התחברתי לנדי.בשלב מסויים היא הרגיזה אותי

5/12/2023

3.5 כי סך הכול נהניתי. הכתיבה מעולה אבל לא טוב כמו עדיין פועם של אותה סופרת

25/5/2023

נחמד

14/5/2023

ספר טוב ושווה קריאה הוא יורד מהרמה של עדיין פועם אבל עדיין מעניין. הרגיש לי שה250 עמודים הראשונים נמרחו מאוד ולקח המון זמן עד שהפואטה הגיעה. הסופרת מעולה, משיכה לספר הבא שלה!

26/12/2022

את השני שליש הראשונים של הספר לא הצלחתי להפסיק לקרוא, הכתיבה הייתה סוחפת ומרגשת. בשליש האחרון של הספר, העלילה נהייתה קצת מוגזמת וקיטשית והתקשתי לסיים את הספר

30/10/2022

פחות טוב מעדיין פועם יש הרבה דברים שלא מסתדרים פה מבחינת ההיגיון והרבה דברים צפויים, גם שיש פה ניסיון להפתיע הכתיבה טובה!

29/10/2022

וואו, איזה ספר מדהים! הדמות הנשית עצבנה אותי קצת הרבה זמן אבל בסוף עפתי על הספר😍

18/10/2022

מעניין קשה עלילה לא פשוטה. כמו ספר הראשון

30/9/2022

מעניין וייחודי. אהבתי.

25/9/2022

ספר מקסים על אהבת נעורים. כתיבה יפה, יש מוטיב חוזר של חטיפה שחוזר על עצמו בשני הספרים של הסופרת. אהבתי את הקשר העדין בין שני הספרים (בספר יוזכר הסיפור הקודם). ועדיין הספר הראשון "עדיין פועם" הרבה יותר מוצלח...

20/9/2022

כתיבה רהוטה ונעימה , רעיון מעניין סך הכל שווה.

16/8/2024

לא התחברתי,ארוך מידי, יש פוטנציאל בסיפור אך לא מצליח . חמוד ולא יותר.

23/9/2023

השתעממתי...

6/6/2023

עלילה צפויה, ומעט נמרחת. הדמות של סידני בלתי נסבלת בעיני, התקשיתי להתחבר. ספר פחות מוצלח של הארטמן

9/2/2023

לצערי קראתי את הספר הזה לפני הספר "עדיין פועם"... אבל... לגבי הספר הזה - אהבתי את החלקים שסופר על החיים של גיבורי הסיפור בתקופת ילדותם ופחות התחברתי לסיפור ההווה - אני לא מתכוונת לסיפור העלילה, שהוא טוב, אני מתכוונת לביצוע...לא הצליח לגעת בי...בלב... והסקס - נפילה קשה - אם לא יודעים לתאר סקס שיהיה מספיק אירוטי....עדיף שלא להרבות בתיאורים סתמיים אשר הורסים יותר מאשר מעצימים את הספר. סה"כ הספר לא רע בכלל אבל ממש מעניין אותי איך ארגיש אחרי שאקרא את הספר שפספסתי...אעדכן בהמשך🙏

11/1/2023

ספר בינוני ומטה. הספר הקודם שלה "עדיין פועם", היה הרבה יותר מעניין, מותח ואינטלגנטי. היה בו עומק והתייחסות אמיתית לטראומה ולריפוי. הספר הנוכחי כ"כ רדוד, מתמקד בשולי ובתפל, יש בו פוטנציאל מאוד לא ממומש. סוג של ספר שמשלב בין עדיין פועם לקולו של ארצ'ר אבל ממש לא מגיע לקרסוליים שלהם מבחינת רגישות וכתיבה אינטלגנטית

8/12/2022

קצת מוזר,לא עפתי יותר מידיי

23/11/2022

לא מוצלח כמו הספר עדיין פועם.

21/10/2022

העלילה מותחת, מעניינת ומטלטלת, אך הכתיבה איכותית, מתישה, שפה לא גבוהה.

1/10/2022

חמוד ביותר

27/7/2025

נחמד סהכ. לוקח לעלילה זמן להניע וגם אז זה 2 צעדים קדימה ואחד אחורה.. בקיצור לא עפתי

21/7/2025

מאכזב

14/6/2025

די משעמם העלילה לא מספיק מעניינת

25/1/2025

ספר מאכזב. עלילה לא אמינה, הדמויות חלשות. יותר מדי טראומות הומצאו והתאחדו ליצור סיפור כשאין עיסוק ממשי להתמודדות ולטיפול בהן. הן רק הומצאו לעלילה. מיותר. לא ממליצה לרכוש.

16/12/2024

בזבוז זמן אין סופי.

28/9/2022

איזו עלילה יפהפיה ואיזה ביצוע מעפן. היא מתקרבנת כאילו היא היתה בשבי. הכתיבה מלאה ואפילו החיבור לדמויות מספרים קודמים לא מצליח לגרום להתרגשות של ממש. פספוס

31/7/2025

סיפור שונה מהספר הראשון .עדיין פועם. הפסקתי ברבע הספר כשרוכשים שלישיה מצפים להמשך, אך גם המשך די עלוב סיפור אחר לגמרי וגרוע חבל על הכסף.

27/9/2022

משעמם. סיימתי ממש בכוח. הספר הכי טוב שלה הוא "עדיין פועם" בפער מטורף.

לוטוס ג'ניפר הארטמן

פרולוג


"רד מהכביש, פריק!"
אני קופץ לאחור. מכוניות חולפות על פניי במהירות, ברעש חזק ובהבזקים של צבעים ושל אורות. קולות נשימה מבוהלים מטפסים במעלה הגרון שלי כשאני מועד לצד הכביש.
זה חלום.
אנשים יושבים במכוניות האלה, וחלקם מציצים מהחלונות ומכוונים לעברי מכשיר כלשהו. הם נושמים את האוויר, לוטשים עיניים, צוחקים וצועקים מילים אל הערב החשוך.
לא יכול להיות שזה קורה.
אני פורץ בריצה, וסחרחורת מתפשטת בי. קול פעימות הלב שלי כמעט מתפוצץ באוזניי וגורם לרגליים שלי להיחלש בכל צעד בהול. כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה בלגן. אני נחנק, פותח את רוכסן חליפת המגן שלי באמצע הריצה ופושט אותה, כשאני מרים את היד אל המסכה שלי.
אני עוצר.
רעש צופר מבהיל אותי. אני כמעט מועד על הפלסטיק שנערם סביב הקרסוליים שלי וחושף את החזה ואת המכנסיים הספוגים בדם שלי. האוויר הקר מכה בעורי.
לפני שאני מספיק לחשוב על זה, אני מושך את המסכה מעל הפנים — מחסום ההגנה האחרון שלי.
אני שואף חמצן יקר אל הריאות, נושם עמוקות ונותן לקור למלא את ריאותיי לראשונה מזה עשרות שנים. אלוהים, זה מדהים. אני בולע אותו כמו מים, כמו מזון, ומתענג על טעם המושק החורפי והארצי ששכחתי מזמן.
ואז אני מריח את הריח מתחת — מריר וחריף. אדים כלשהם. הלב שלי מפרפר מפחד.
אוי, אלוהים... אדים.
ברדפורד צדק.
עשיתי טעות גורלית.
אני לופת את הצוואר ומחכה למוות. החזה שלי מתכווץ, הריאות שלי מחרחרות ואני צונח בחוזקה על החצץ כשהברכיים שלי קורסות. מכוניות ממשיכות לחלוף על פניי ומרססות אותי בבוץ ובלכלוך. בעיניים מטושטשות, אני רואה את אחת מהמכוניות האלה מאיטה לצידי וכמה שניות לאחר מכן, רגליים מופיעות בקו הראייה שלי. כפות רגליים מתקרבות, והנשימות שלי מאיצות.
"אדוני? הכול בסדר, אדוני?" אני שומע קול גברי, דומה לקולו של ברדפורד. "אני חושב שיש לך התקף פאניקה. אני אתקשר למוקד החירום."
הקול מתפוגג כשאני מתמוטט לגמרי ונאבק לנשום. האדים הרעילים מציפים אותי ומקפדים את חיי. אני מושך את הרגליים אליי לתנוחת עובר ולוחש בקול מחוספס, כשהכול מחשיך סביבי, "לוטוס..."
הלוטוס השחור הובס.

פרק 1


סידני

לא התכוונתי לחשוף את הגוף שלי בפני השכנה.
רק רציתי לקחת את הדואר, והחלוק שלי נראה מכובד מספיק. השכנים שלי רגילים לראות אותי במכנסי פיג'מה מרוחים בצבע, בכובעים צבעוניים, בגרביים לא תואמות ובחולצות אוברסייז בהדפסים של שנות התשעים. בדרך כלל, הכול יחד.
כך שהחלוק נראה כמו עליית מדרגה. הרגשתי טוב עם זה.
אבל אז החלקתי על כתם של קרח ונפלתי בפישוק איברים על שביל הגישה מול הבית של לורנה גיבסון. למזלי, לבשתי תחתונים, אבל חגורת החלוק נפתחה, וציץ הציץ מתוכו, מה שגרם לאישה הזקנה לאחוז במחרוזת התפילה שלה ולעשות את סימן הצלב תריסר פעמים.
אני מחזירה את ה"חברים" למקומם וקמה על הרגליים, כשאני נאנקת מהכאב שפועם בעצם הזנב שלי. אני מנופפת ללורנה, שמפילה את הדואר שלה ובוהה בשמיים, בטח מתפללת שאלוהים יכה אותי בברק. "אני בסדר!" אני קוראת בעליצות מאולצת. היא מתעלמת ממני וממשיכה לדקלם את מילות התפילה שלה. "התחתונים עם הדפס הנמר מוצעים למכירה בוויקטוריה סיקרט, אם את תוהה. הם מבד נושם!"
לורנה מתנשפת בקול, מניחה יד על הלב ומנענעת את הראש לעברי מהצד השני של החצר. נראה כאילו היא רוצה לבצע בי טקס לגירוש שדים בעצמה. "מופקרת," היא ממלמלת לפני שהיא אוספת את הדואר שלה וממהרת להיכנס לתוך הבית.
סידני נוויל. הפרחה המופקרת של סמטת בריארווד.
אני לא מתרגשת, וצוחקת בשקט. לורנה שונאת אותי מאז שסירבתי בנימוס להצעתה להצטרף למועדון התנ"ך שלה לפני כמה שנים. אני מניחה שזה כמו מועדון ספרים של ספר אחד בלבד — התנ"ך.
בהתחשב בזה שאני אוהבת לקרוא רומנים אפלים עם הרבה סקס ושפה גרפית, אני בטוחה שהייתי יושבת שם משועממת ותוהה מתי אדם וחווה סוף־סוף יתחילו להתפרע.
"את בסדר, סידני?"
אני מעסה את הישבן שלי, מהדקת את החלוק ומסתכלת לעבר הבית בצד הנגדי שלי. הראש של גייב מציץ החוצה מבעד לדלת המרושתת, כשקמט מכסה את מצחו.
אני מחייכת ומושכת בכתפיים. "אוי, אתה יודע, רק מרגיזה זקנות לפני הקפה של הבוקר. כרגיל."
"איזו בחורה בעייתית," הוא קורץ ומשעין את המרפק על משקוף הדלת. "נפגעת?"
"רק הגאווה והמוניטין המושלמים שלי."
"אם ככה, את בסדר."
"מעולה." אני מחייכת חיוך רחב. "מרתון 'פילדלפיה זורחת' הלילה?"
הוא מפנה אליי את האצבע שלו. "תכיני את מטבל הטאקו ההוא, ואני בא."
אני מצדיעה לו בשמחה, והוא נעלם בחזרה פנימה.
גייב ולינגטון הוא החבר הכי טוב שלי. גדלנו יחד בעשרים ושתיים השנים האחרונות, ואנחנו כמו אחים. עברתי לגור בבית הזה עם ההורים שלי כשהייתי בת שלוש, ובשנה שעברה קניתי אותו מהם, כשאבא פרש מהעבודה ורצה להגשים את חלום חייו ולחיות במגרשי גולף. גייב גדל בבית הסמוך עם אביו ועם אימו החורגת.
ועם אוליבר.
אבל אנחנו לא מדברים על אוליבר.
אימו החורגת של גייב נפטרה לפני למעלה מעשור, ואביו - טרוויס ולינגטון, התחתן שוב והעביר את הבית לבן שלו.
אז אנחנו עדיין שכנים, עדיין חברים ועדיין מקבלים החלטות גרועות יחד.
אני חוזרת אל הבית, מרפרפת בחיובי כרטיסי האשראי שלי ובשאר החשבונות. אני דוחפת את המשקפיים בעלי המסגרת הכהה שלי במעלה גשר אפי ונזכרת בימים שהייתי מצפה לקבל דואר — כשהייתי מקבלת את המגזינים לנוער ואת כרטיסי האשראי המפוצצים בכסף מסבתא.
החתולה השמנמנה שלי, אלקסיס, מגרגרת כשהיא מקיפה את קרסוליי, ואני מושכת את הקוקו המרושל שלראשי, לפני שאני מתכופפת להרים את החתולה. אני הולכת אל המשרד, כשהג'ינג'ית תחובה מתחת לזרועי, לעשות סדר במיילים ולהתכונן להתחיל בעבודה. אני מעצבת גרפית שעוסקת בבניית אתרים ללקוחות. כך לפחות אני משלמת את החשבונות, בכל מקרה.
אני גם מציירת.
ציור הוא התשוקה האמיתית שלי, ואני אסירת תודה על כך שהוא מספק כר פיננסי נוסף לעזור לתמוך בהרגלי הקפה שלי ובאוסף הספרים המושחתים שלי. כמה יצירות שלי הוצגו בגלריה לאומנות, כמו גם במכירות פומביות. אני משתתפת בירידי אומנות ובתערוכות ספקים, ומקבלת בקשות אישיות באינטרנט.
בהרבה מובנים, זהו חלום חיי. אני עצמאית, עובדת מהבית ועושה את מה שאני אוהבת. מדי פעם בסופי שבוע, אני עובדת בבר, כדי שאוכל להעמיד פנים שיש לי חיי חברה מלבד הפייסבוק והחתולה שלי.
אבל אני לא אשקר ואגיד שזה מושלם — הבדידות מכה בי לעיתים קרובות. ההורים שלי גרים במרחק של שעה נסיעה, ולאחותי, קלמנטיין, יש חיים משלה, עם בת צעירה ומאבק גירושים מלוכלך.
אחרי שאני מדליקה את המחשב הנייד שלי ומתמקמת עם ספל הקפה, אני מתחילה לעבוד. עוברת על המיילים ומתכתבת עם אחת מכותבות ספרי הרומנטיקה האהובות עליי, שיש לי את הפריווילגיה לעצב עבורה אתר אינטרנט.
כשאני מושיטה את היד אל הטלפון הנייד שלי כדי להפעיל את הפלייליסט של שירי להקת לורד הורון, המרפק שלי מכה בטעות באלקסיס, שקופצת מהשולחן ומפילה את ספל הקפה שלי.
"שיט!" אני מקללת ומגלה שהקפה שלי נשפך על ערמת ציורים שהנחתי ליד עמדת העבודה שלי. "לא, לא, לא..." אני תופסת חולצת טריקו זרוקה וממהרת בחזרה אל זירת הפשע. הנשימה שלי נעתקת, כשאני מבחינה בציור שספג את עיקר הפגיעה.
זה ציור של אוליבר לינץ'.
החבר הכי טוב שלי מהילדות.
אחיו החורג של גייב.
הילד הקטן שנעלם בארבעה ביולי לפני כמעט עשרים ושתיים שנה, ולא נראה שוב. אני מנגבת את ציור הדיוקן בטירוף, ודמעות פורצות מעיניי.
לא הציור הזה. בבקשה, רק לא הוא.
השקעתי שמונה חודשים ארוכים בעבודה על הציור הזה. הוא היה מבוסס על תמונת מחשב של אוליבר מבוגר שפורסמה בתקשורת. בתמונה הוא נראה כפי שהיה נראה היום, לו היה עדיין בחיים.
החולצה סופגת את הקפה שנשפך, ואני מתבוננת בקפה המחלחל אל בד הכותנה, מניחה אותה בצד ומתחקה באצבע לאורך קו הלסת שלו. עברו יותר משני עשורים, אבל הפצע עדיין טרי. הלב שלי כואב, כשאני חושבת על הילד עם השיער החום והעיניים בצבע השקיעה. אני יכולה לשמוע את צחוקו ולדמיין את הסרבל שלו המכוסה בכתמים.
לפעמים, אני יכולה להישבע שאני מרגישה אותו או שומעת אותו לוחש את שמי.
סיד.
חדר השינה הישן של אוליבר סמוך למשרד שלי, ששימש בעבר חדר משחקים, כשאחותי ואני היינו ילדות קטנות. הזיכרונות שלו ושלי צועקים בדיחות מעבר לחלון, משחקים בטלפון בחוט ובשתי פחיות, ומספרים סיפורי רוחות, כשפנסים מאירים מתחת לסנטר שלנו. באותו יום אחרון, בארבעה ביולי 1998, תכננו ללכת לראות את הסרט 'אבא מתארס' שיצא באותו חודש. האימהות שלנו היו החברות הכי טובות, והן אהבו לקחת אותנו לקולנוע — היינו צוחקים כשבידינו הפופקורן וסוכריות הגומי שלנו, בזמן שאימא שלי ואימא שלו, שרלין, היו מגניבות יין אל הקולנוע וצוחקות יותר מאיתנו.
אף פעם לא צפיתי בסרט 'אבא מתארס'.
עד היום לא צפיתי בו. לא יכולתי לצפות בו בלעדיו.
במבט אחרון לחלון של אוליבר, שעכשיו חשוך ומלא בקופסאות ובבלגן, אני מסיימת לנגב את הדיוקן ומעבירה אותו למקום בטוח יותר בפינת החדר. אני מדחיקה את הרגשות ומנסה לשוב ולהתרכז בעבודה שלי.
לפני שאני מספיקה לעשות זאת, הרינגטון, הבוקע מהטלפון הנייד שלי, נשמע. זו נעימת הפתיחה של 'תיקים באפלה' — מה שאומר שזאת אחותי. אני לחוצה בגלל הדד־ליין שלי ומעבירה את השיחה לתא הקולי. השעה כמעט עשר בבוקר.
היא שולחת לי הודעה במקום.
קלם: תעני לי, זנזונת.
אני גונחת.
אני: אני עובדת, כלבה.
קלם: אני צריכה שתשגיחי על פופי בסוף השבוע הזה. בבקשה. ואין דובדבן בקצפת, כי אכלתי אותו.
אני כובשת חיוך ומסמסת לה בחזרה.
אני: אני עובדת בבר בסוף השבוע הזה, אבל אוכל לקחת אותה איתי. נוכל ליצור זיכרונות נפלאים ולחשוב אילו בחירות אינן נכונות לעתיד שלה, כשהיא תגדל. וגם, בראנט בטוח ילמד אותה כמה מילים חדשות וססגוניות, ו... יש תחרות החולצה הרטובה.
#איזה־כיף־גיבוש־דודה־אחיינית.
קלם: אני אשאל את רג'ינה.
קלם מסיימת את ההודעה ומוסיפה שפע של אימוג'ים מרגיזים, ואני לא יכולה שלא לצחוק, משתיקה את הטלפון ורצה למטה להכין עוד קנקן קפה.

האידיוט הבריז לי.
גייב ואני קבענו בינג' 'פילדלפיה זורחת' בשעה שבע, ועכשיו כמעט שמונה. מטבל הטאקו הולך ונגמר בכל ניגוב של הטורטייה, כשאלקסיס שוכבת על הברכיים שלי. אני מורידה את המשקפיים ומושיטה את היד לטלפון הנייד שלי, כשאני מתכוננת לפוצץ את הטלפון של גייב בממים של דיוויד הסלהוף. הוא בטח מצא בחורה יפה לבלות איתה את הערב, וזה בסדר גמור, אבל הוא יכול היה לעדכן אותי בשינוי התוכניות שלו.
במקום זה, אני רואה הודעה מקלמנטיין שהחמצתי.
קלם: אחותי. תדליקי חדשות.
אני מקמטת את המצח. היא יודעת שאין לי טלוויזיה רגילה — רק נטפליקס והולו, כמו רוב בני דור המילניום. אני עומדת לפתוח את הפייסבוק, מקור החדשות המועדף עליי, כשאני מבחינה באורות מהבהבים משתקפים על מסך המקלט שלי. אני מתרוממת על הברכיים ומציצה מבעד לווילון, והפה שלי מתייבש.
הבית של גייב מוקף בניידות משטרה.
מה, לעזאזל?
אני תוהה אם הוא עורך את אחת המסיבות שלו, אבל אין מכוניות אחרות בחניה, ולא שמעתי שום מוזיקה או רעש.
שיט, משהו לא בסדר.
בחילה שוטפת אותי כמו גל ועוצרת את נשימתי. אני לא חושבת פעמיים לפני שאני נועלת את מגפי החורף שלי ורצה החוצה מהדלת הקדמית, כשאני לא לובשת דבר מלבד מכנסי הטרנינג וחולצת הטריקו שלי. האוויר הקר הוא ניגוד מבורך לחום שמתפשט בגופי.
אני מסובבת את הראש ימינה ורואה את לורנה גיבסון עומדת במרפסת הקדמית שלה. יד אחת שלה אוחזת בתליון הצלב, והשנייה מכסה את פיה. העיניים שלה אינן מלאות בבוז ובשיפוטיות הרגילים — הן מלאות בדמעות.
בלב הולם ובברכיים שמתחננות לקרוס, אני אוזרת אומץ וצועדת דרך שכבת השלג הדקה שמכסה את הדשא שלי. אורות המשטרה מיטשטשים, כשאני הולכת בצעדים מגושמים לעבר הבית של גייב, וקולטת ששכחתי להרכיב את המשקפיים שלי בחזרה. כשאני מגיעה אל דלת ביתו, אני לא טורחת לדפוק. פותחת את הדלת המרושתת ונכנסת פנימה, וכמעט פוגעת בקצין המשטרה. שלושה פרצופים לא מוכרים מסתובבים אליי בגבות קמוצות ובשפתיים הדוקות.
"את חברה של המשפחה?" שואל אחד מהם.
הקול שלי רועד כשאני מגיבה, "איפה גייב? הוא נפגע?"
אבל אז אני רואה אותו.
הקצין זז הצידה ומגלה את החבר שלי. גייב יושב על קצה הספה, כשהמרפקים שלו מונחים על הברכיים, והידיים מחזיקות את פניו. העיניים שלו אדומות, מלאות בדמעות, והוא מביט בי בהבעה הכי רדופה שראיתי מימיי.
הלב שלי מתכווץ ופועם בטירוף, ובלבול ופחד נאבקים בתוכי. "גייב... מה קרה?"
גייב קם ומשפשף את הפנים שלו בכפות ידיו כשהוא צועד לאט לעברי. השיער הבלונדיני הכהה שלו דבוק למצחו המנצנץ מזיעה. "סידני."
אני מסתכלת עליו ומחכה בעיניים פעורות וברגליים רועדות.
"סידני..." הוא אומר ונושם נשימה עמוקה. "זה אוליבר. מצאו את אוליבר."
האוויר נוטש את ריאותיי ברעש חזק, ואני מתנודדת על שתי הרגליים כשאני תוהה אם שמעתי טוב. הראייה המטושטשת שלי מתערפלת עוד יותר, כשדמעות חדשות מציפות את העיניים שלי. "מ־מה?" קול נשיפה חנוק נמלט מבין שפתיי, כשהמילים נקלטות במוחי אחת אחרי השנייה.
מצאו את אוליבר.
מצאו. את. אוליבר.
אני מצליחה לשאול שאלה אחת: "איפה הייתה הגופה שלו?"
הגופה שלו. העצמות שלו.
הסרבל שלו, המלוכלך בכתמים של ארטיק.
גייב צועד עוד מספר צעדים לעברי, והגרון שלו נע כשהוא בולע בחוזקה. הוא לוחץ את היד על הכתף שלי ואני מודה לו מאוד על כך כשהמילים הבאות שלו מושכות את השטיח מתחת לרגליי.
"הוא חי."
אני מתעלפת.

המלצות נוספות

עוד ספרים של ג'ניפר הארטמן