כל הזמן ידעתי!
חורף 1953 היה גשום וקר.
באחד הלילות הסוערים של חודש נובמבר החלו צירי הלידה של אימא. היא לא הייתה צריכה לנסוע לבית החולים. היא כבר הייתה שם. במשך חודשים ארוכים הייתה אימא מרותקת למיטה בגלל היריון בסיכון.
אבא מיהר להזעיק את הצוות הרפואי ואימא הובהלה לחדר הלידה.
לאחר שעות מייגעות של צירים כואבים הגיחה התינוקת הראשונה לעולם. אימא הייתה מאושרת.
אלא שהצירים לא פסקו.
“מה קורה?״ היא שאלה, מבוהלת, את הרופא המיילד.
הוא לא ענה. אחרי דקות ארוכות של מתח מורט עצבים הוא אמר בעליצות:
“עוד תינוק מגיע.״
עוד תינוק?!
בשנות החמישים של המאה העשרים לא היה אולטרה-סאונד. לאימא הייתה בטן הריונית קטנה, ואיש לא תיאר לעצמו שהיא נושאת ברחמה שני עוברים, לא כל שכן אם מדובר בשני בנים, שתי בנות או בן ובת.
“רק שיהיו בריאים,״ התפללה אימא בליבה.
לאחר 20 דקות הגיחה לעולם בת נוספת, והרופא — הוא לא נתן לעובדות לבלבל אותו.
“כל הזמן ידעתי שמדובר בשני עוברים,״ הוא אמר תוך שכנוע עצמי, רק “שכח״ לשתף באבחנתו את אימא ואבא.
לימים סיפרה לנו אימא שבתוך כל הכאב, הדאגה והמאמץ חלפה במוחה מחשבה מפתיעה נוספת: “הלוואי שזו תהיה עוד בת, שתהיינה תאומות זהות.״
שאלנו אותה: “אם כבר שני תינוקות בלידה אחת — למה לא רצית משני המינים?״
היא השיבה: “ההיריון היה קשה ומסוכן. ידעתי שלא יהיו הריונות נוספים וקיוויתי שלבת הראשונה תהיה אחות-חברה הכי טובה, נפש תאומה, ושתשרור ביניכן אהבה נטולת קנאה ותחרות.״
אמרה, ולא ידעה עד כמה צדקה.
הגענו הביתה, או ליתר דיוק לבית של סבתא וסבא מצד אימא. סבא הסיע אותנו בגאווה בטנדר שלו, כאילו הייתה זו לימוזינה מפוארת. בשנה הראשונה לחיינו גרנו בביתם, עד שהבית שבנו הורינו בקרבתם היה מוכן.
השמחה הייתה גדולה, אבל איך מסתדרים? צריך לארגן מהר עוד מיטה, עגלה כפולה, שני לולים... והחיתולים — זו הייתה לוגיסטיקה ממש מורכבת: נולדנו בעיצומו של החורף, הרבה לפני שחיתולים חד-פעמיים היו בשימוש בארץ. בעוד שאת אימא ניתן היה למצוא בשבועות הראשונים רוב הזמן בתנוחת הנקה — תינוקת אחת מסיימת והשנייה מתחילה — אבא וסבתא נרתמו לביצוע המשימות היום-יומיות הבלתי נגמרות: כביסה, ייבוש (גם מייבש כביסה עוד לא נראה במחוזותינו), קיפול, סידור בארונות וחוזר חלילה.
אשר למיטה וללול הנוספים — להם נמצא פתרון זמני: בשבועות הראשונים לחיינו השכיבו אותנו במיטה אחת ובלול אחד.
נראה שכבר אז, כפי שקיוותה אימא, התהדק בינינו הקשר, קשר שהתחיל כבר ברחם.
בעניין השמות ההחלטה הייתה קלה: לבת הבכורה קראו אירית — על שם סבא אריה (מצד אבא), ולבת הזקונים קראו שלומית — על שם סבא שלמה (מצד אימא).
התאומות שמר.
ובכל זאת...
הלכנו עם אימא ברחוב. היא, כרגיל, צעדה באמצע, אוחזת בידינו הקטנות מימינה ומשמאלה.
באותם ימים רחוקים של המאה העשרים עדיין לא הייתה נפוצה תופעת התאומים והשלישיות. לימים, באופן תמוה, הרחוב — שבעבר התגוררו בו חלוצים ידועים, סופרים ומשוררים (ובהם דוד בן גוריון, א״ד גורדון, יוסף חיים ברנר וסופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר) — התמלא בזוגות תאומים, עד כי הליצן השכונתי אמר שמשהו באוויר של האזור גורם לכך.
בשכונה הקטנה שלנו כולם הכירו את כולם, והשמועה על הולדתנו נפוצה במהירות. ההתלהבות הייתה גדולה. סבא נהג לקחת את שתינו לטיול בעגלה, והשכנים סיפרו ש״הוא התהלך ברחוב כמו טווס״. כולם נהנו להשתעשע בשאלה מי זאת מי, ודווקא המבוגרים התקשו יותר להבדיל בינינו. גדולים כקטנים ביקשו להצטלם איתנו, ובאלבומי התמונות שלנו מופיעה תמונה אחת שחוזרת על עצמה פעמים רבות בשינוי קל: דמות מתחלפת באמצע, מחזיקה את שתינו על הידיים משני הצדדים.
באותו יום חולין פסעה מולנו על המדרכה הסופרת תמר בורנשטיין-לזר, שגרה ברחוב סמוך. אימא והסופרת החליפו ביניהן מילות ברכה, ולפתע אמרה תמר לאימא:
“אני רוצה לכתוב עליהן באחד מספרי ‘קופיקו’״ (סדרת ספרים פופולרית לילדים שכתבה הסופרת).
אימא הביטה בנו, ובהכירה את “הסחורה שלה״, לא הייתה מופתעת כשענינו בפסקנות:
“לא רוצות.״
תשומת הלב שהרעיפו עלינו מכל עבר הביכה אותנו, וניסיונות השכנוע של הסופרת לא נשאו פרי.
אך פטור בלא כלום אי אפשר. תמר בורנשטיין-לזר אכן עמדה בהבטחתה, אך כעבור שנים מועטות, כאשר לסופרת עצמה נולדו תאומות, היא הזכירה את שמותינו בספר “קופיקו והתאומות״. אחד מילדי המשפחה הסביר לקופיקו שלחבורה שלהם נוספו תאומות, כמו אירית ושלומית.
והנה היום, משבגרנו, הפתענו אפילו את עצמנו כשהחלטנו להעלות על הכתב את חוויותינו.
בנות שתיים בובתיים
מנהל בית הספר העממי שבו למדנו עמד בפתח הדלת של הכיתה. הוא החליף מבטים עם המורה וסימן לנו באצבעו לגשת אליו.
עבור רוב התלמידים, תנועת זימון כזו הייתה מאיימת ומפחידה. בעקבותיה הגיע בדרך כלל עונש על התנהגות בלתי ראויה. אנחנו, לעומת זאת, שמחנו לבואו. תיארנו לעצמנו שנתבקש, כרגיל, להיכנס לכיתות נמוכות יותר ולהחליף מורות שלא הגיעו לעבודה. עשינו זאת בהצלחה יתרה, וחשבנו שזה יהיה מקצוענו בעתיד. אז חשבנו...
להפתעתנו, באותו יום קרא לנו המנהל מסיבה שונה לחלוטין.
“אנחנו מתכננים טקס גדול לתלמידים ולהורים לכבוד החג הקרב ובא,״ אמר, “במהלך הטקס תדקלמו את השיר של חיים נחמן ביאליק ‘בנות שתיים בובתיים, צילי וגילי עמי פה’, ותרקדו לצלילי השיר העממי ‘הביטי אליי’.״
זו לא הייתה בקשה; זו הייתה הוראה שאי אפשר היה לסרב לה. מאחר שהיינו אטרקציה גם בבית הספר, החליטו המורים למנף את הסקרנות ואת ההתעניינות בנו, וביצירתיות רבה הם חיברו עבורנו כוריאוגרפיה מיוחדת לשני השירים.
ההצלחה הייתה מסחררת, אלא שמאז, למורת רוחנו, הכינוי “צילי וגילי״ דבק בנו והפך לשם הנרדף שלנו עבור אנשים שלא התאמצו להבדיל.
כל הזמן ידעתי!
חורף 1953 היה גשום וקר.
באחד הלילות הסוערים של חודש נובמבר החלו צירי הלידה של אימא. היא לא הייתה צריכה לנסוע לבית החולים. היא כבר הייתה שם. במשך חודשים ארוכים הייתה אימא מרותקת למיטה בגלל היריון בסיכון.
אבא מיהר להזעיק את הצוות הרפואי ואימא הובהלה לחדר הלידה.
לאחר שעות מייגעות של צירים כואבים הגיחה התינוקת הראשונה לעולם. אימא הייתה מאושרת.
אלא שהצירים לא פסקו.
“מה קורה?״ היא שאלה, מבוהלת, את הרופא המיילד.
הוא לא ענה. אחרי דקות ארוכות של מתח מורט עצבים הוא אמר בעליצות:
“עוד תינוק מגיע.״
עוד תינוק?!
בשנות החמישים של המאה העשרים לא היה אולטרה-סאונד. לאימא הייתה בטן הריונית קטנה, ואיש לא תיאר לעצמו שהיא נושאת ברחמה שני עוברים, לא כל שכן אם מדובר בשני בנים, שתי בנות או בן ובת.
“רק שיהיו בריאים,״ התפללה אימא בליבה.
לאחר 20 דקות הגיחה לעולם בת נוספת, והרופא — הוא לא נתן לעובדות לבלבל אותו.
“כל הזמן ידעתי שמדובר בשני עוברים,״ הוא אמר תוך שכנוע עצמי, רק “שכח״ לשתף באבחנתו את אימא ואבא.
לימים סיפרה לנו אימא שבתוך כל הכאב, הדאגה והמאמץ חלפה במוחה מחשבה מפתיעה נוספת: “הלוואי שזו תהיה עוד בת, שתהיינה תאומות זהות.״
שאלנו אותה: “אם כבר שני תינוקות בלידה אחת — למה לא רצית משני המינים?״
היא השיבה: “ההיריון היה קשה ומסוכן. ידעתי שלא יהיו הריונות נוספים וקיוויתי שלבת הראשונה תהיה אחות-חברה הכי טובה, נפש תאומה, ושתשרור ביניכן אהבה נטולת קנאה ותחרות.״
אמרה, ולא ידעה עד כמה צדקה.
הגענו הביתה, או ליתר דיוק לבית של סבתא וסבא מצד אימא. סבא הסיע אותנו בגאווה בטנדר שלו, כאילו הייתה זו לימוזינה מפוארת. בשנה הראשונה לחיינו גרנו בביתם, עד שהבית שבנו הורינו בקרבתם היה מוכן.
השמחה הייתה גדולה, אבל איך מסתדרים? צריך לארגן מהר עוד מיטה, עגלה כפולה, שני לולים... והחיתולים — זו הייתה לוגיסטיקה ממש מורכבת: נולדנו בעיצומו של החורף, הרבה לפני שחיתולים חד-פעמיים היו בשימוש בארץ. בעוד שאת אימא ניתן היה למצוא בשבועות הראשונים רוב הזמן בתנוחת הנקה — תינוקת אחת מסיימת והשנייה מתחילה — אבא וסבתא נרתמו לביצוע המשימות היום-יומיות הבלתי נגמרות: כביסה, ייבוש (גם מייבש כביסה עוד לא נראה במחוזותינו), קיפול, סידור בארונות וחוזר חלילה.
אשר למיטה וללול הנוספים — להם נמצא פתרון זמני: בשבועות הראשונים לחיינו השכיבו אותנו במיטה אחת ובלול אחד.
נראה שכבר אז, כפי שקיוותה אימא, התהדק בינינו הקשר, קשר שהתחיל כבר ברחם.
בעניין השמות ההחלטה הייתה קלה: לבת הבכורה קראו אירית — על שם סבא אריה (מצד אבא), ולבת הזקונים קראו שלומית — על שם סבא שלמה (מצד אימא).
התאומות שמר.
ובכל זאת...
הלכנו עם אימא ברחוב. היא, כרגיל, צעדה באמצע, אוחזת בידינו הקטנות מימינה ומשמאלה.
באותם ימים רחוקים של המאה העשרים עדיין לא הייתה נפוצה תופעת התאומים והשלישיות. לימים, באופן תמוה, הרחוב — שבעבר התגוררו בו חלוצים ידועים, סופרים ומשוררים (ובהם דוד בן גוריון, א״ד גורדון, יוסף חיים ברנר וסופרת הילדים תמר בורנשטיין-לזר) — התמלא בזוגות תאומים, עד כי הליצן השכונתי אמר שמשהו באוויר של האזור גורם לכך.
בשכונה הקטנה שלנו כולם הכירו את כולם, והשמועה על הולדתנו נפוצה במהירות. ההתלהבות הייתה גדולה. סבא נהג לקחת את שתינו לטיול בעגלה, והשכנים סיפרו ש״הוא התהלך ברחוב כמו טווס״. כולם נהנו להשתעשע בשאלה מי זאת מי, ודווקא המבוגרים התקשו יותר להבדיל בינינו. גדולים כקטנים ביקשו להצטלם איתנו, ובאלבומי התמונות שלנו מופיעה תמונה אחת שחוזרת על עצמה פעמים רבות בשינוי קל: דמות מתחלפת באמצע, מחזיקה את שתינו על הידיים משני הצדדים.
באותו יום חולין פסעה מולנו על המדרכה הסופרת תמר בורנשטיין-לזר, שגרה ברחוב סמוך. אימא והסופרת החליפו ביניהן מילות ברכה, ולפתע אמרה תמר לאימא:
“אני רוצה לכתוב עליהן באחד מספרי ‘קופיקו’״ (סדרת ספרים פופולרית לילדים שכתבה הסופרת).
אימא הביטה בנו, ובהכירה את “הסחורה שלה״, לא הייתה מופתעת כשענינו בפסקנות:
“לא רוצות.״
תשומת הלב שהרעיפו עלינו מכל עבר הביכה אותנו, וניסיונות השכנוע של הסופרת לא נשאו פרי.
אך פטור בלא כלום אי אפשר. תמר בורנשטיין-לזר אכן עמדה בהבטחתה, אך כעבור שנים מועטות, כאשר לסופרת עצמה נולדו תאומות, היא הזכירה את שמותינו בספר “קופיקו והתאומות״. אחד מילדי המשפחה הסביר לקופיקו שלחבורה שלהם נוספו תאומות, כמו אירית ושלומית.
והנה היום, משבגרנו, הפתענו אפילו את עצמנו כשהחלטנו להעלות על הכתב את חוויותינו.
בנות שתיים בובתיים
מנהל בית הספר העממי שבו למדנו עמד בפתח הדלת של הכיתה. הוא החליף מבטים עם המורה וסימן לנו באצבעו לגשת אליו.
עבור רוב התלמידים, תנועת זימון כזו הייתה מאיימת ומפחידה. בעקבותיה הגיע בדרך כלל עונש על התנהגות בלתי ראויה. אנחנו, לעומת זאת, שמחנו לבואו. תיארנו לעצמנו שנתבקש, כרגיל, להיכנס לכיתות נמוכות יותר ולהחליף מורות שלא הגיעו לעבודה. עשינו זאת בהצלחה יתרה, וחשבנו שזה יהיה מקצוענו בעתיד. אז חשבנו...
להפתעתנו, באותו יום קרא לנו המנהל מסיבה שונה לחלוטין.
“אנחנו מתכננים טקס גדול לתלמידים ולהורים לכבוד החג הקרב ובא,״ אמר, “במהלך הטקס תדקלמו את השיר של חיים נחמן ביאליק ‘בנות שתיים בובתיים, צילי וגילי עמי פה’, ותרקדו לצלילי השיר העממי ‘הביטי אליי’.״
זו לא הייתה בקשה; זו הייתה הוראה שאי אפשר היה לסרב לה. מאחר שהיינו אטרקציה גם בבית הספר, החליטו המורים למנף את הסקרנות ואת ההתעניינות בנו, וביצירתיות רבה הם חיברו עבורנו כוריאוגרפיה מיוחדת לשני השירים.
ההצלחה הייתה מסחררת, אלא שמאז, למורת רוחנו, הכינוי “צילי וגילי״ דבק בנו והפך לשם הנרדף שלנו עבור אנשים שלא התאמצו להבדיל.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
