סוחר אמנות ושמו נימאנד

פרולוג

 
 
וגם כששכב, שעות ספורות לפני מותו, מקופל כולו בכאב, חבוי בתא המטען של המכונית החומקת בשעת לילה מאוחרת ממחסומי הגסטפו, מגששת דרכה בסמטאות הצרות המטפסות אל בית החולים שבמרכז פריז, קרביו שותתים דם וגופו שטוף בצחנת זיעה חמוצה, ראה חיים סוטין בהזיותיו את הצועני הזקן חוצה את גשר העץ הישן שבכפר הולדתו וצועד היישר מולו. עיניו הגדולות של הילד סוטין נפערו מול הפנים המעוותות, המוארכות, שרכנו לעברו, והבל עבש, מצחין, נשב על מצחו. הצועני נשא את שתי כפות ידיו הגדולות והרכות והניח אותן על ראשו הקטן. "תסתכל פה סביב, על העולם, על הצבעים, הם סמיכים ועמוקים, ותמיד," לחש לעברו הנווד הצועני, "תמיד הם בתנועה." וידו רפרפה עוד לרגע קצר על עיניו של הילד, נגעה בחטף בפניו, והוא נעלם מן המקום.
 
ירייה הדהדה, בהירה וצלולה, ימים רבים לאחר היום ההוא, וזעזעה את סוטין השקוע בבד שמולו. הוא הניח את המכחול בבהלה בקערית המים העכורים ומבטו נפנה אל החלון. המולה מתוחה, כבושה, עלתה מהרחוב. הוא שב והביט בציור "הצועני" שעל הכן. כמעט שסיים אותו, רק עוד משהו אחד חסר לו כאן בציור, הרהר מוטרד. הרעב החל להציק לו והוא לבש את המעיל, ירד אל הרחוב וצעד בעקבות קבוצת אנשים קטנה אל הכיכר הגדולה במונפרנאס, לא הרחק מדירתו שב"לה רוש" בפריז. היתה זו שעת ערביים והאוויר היה אפור וסמיך. עננים שחורים וכבדים עמדו דוממים בציפייה מעל גגות העיר, מבקשים לפרוק את דמעות עצבותם על הרחובות שבהם הילך. סוטין נדחק במדרכות הצרות, מחפש אחר מקום לסעוד בו, כשבזווית עינו הבחין בקהל רב מתגודד בכיכר מונפרנאס מול אחד מבתי הקפה. הוא נדרך ומיהר אל הכיכר. ציירת צרפתייה צעירה שגרה בסטודיו שמעליו חלפה מולו בריצה, ממררת בבכי. סוטין ניסה לעצור אותה, לשאול מה קרה שם, אך זו רק מלמלה מספר מילים בלתי ברורות על אודות החבר שלה הגרמני והמשיכה הלאה בדרכה, מתייפחת, כאילו היא במנוסה. מסוקרן, פילס סוטין את דרכו מבעד לאנשים שהצטופפו קרוב לפתח בית הקפה ונעמד מול שורת שוטרים שחסמה את הקהל כחומה. לפניו, על המדרכה, היתה מוטלת גופה. שני שוטרים עמדו מעליה. סוטין אימץ את עיניו. זו היתה גופת גבר צעיר. רעמת שערו השחורה היתה סתורה על פניו והדם שכיסה את מקטורנו הכתים את חולצתו הכהה. פצע הירי שתת, בעבע בדם שנזל על המרצפות שתחתיו. אחד השוטרים ירה בו, הוא שמע את האנשים מסתודדים נרגשים מאחוריו. גבר צעיר שעמד לא הרחק ממנו צעק שזו בכלל טעות, שלא מדובר כאן בפורץ שאחריו רדפו השוטרים, איזו אישה טענה בקול שהיא עצמה ראתה את הפורץ חומק אל תחנת הרכבת הקרובה. לא, היא לא מזהה את הגבר, ענתה לשאלת השוטרים, כנראה סתם מישהו שהיה בדרכו לבית הקפה פה ממול. ההמון הלך ותסס, הלך ונדחק מול חומת השוטרים. אחד הנערים בקהל החל לצעוק כאחוז דיבוק, הם התבלבלו, זה לא הוא! זה לא הוא! הם התבלבלו! לרגע השתרר שקט פתאומי סביב. אחד השוטרים רכן על הגופה וחשף את הפנים השמוטות על אבני המדרכה. סוטין הסתכל, חידד את מבטו, נדחף מעט קדימה. לא, הוא לא מאמין, זה בלתי אפשרי, הוא שב ואימץ את עיניו. כן, זה הוא, זה הוא, רגליו רעדו, זה הצייר הגרמני המתגורר בסטודיו שמעליו, בן זוגה של הצרפתייה ההיא שרצה בוכייה בדרכו לכאן. הוא הכיר אותו היטב, אין ספק, זה הצייר. השערות על ידיו סמרו. כולם דיברו עליו ככישרון גדול. מה קורה פה, איזה אסון, איזה אסון, מלמל לעצמו ופילס את דרכו נסער אל מחוץ לקהל שהלך והצטופף מסביב לגופה. המום, מהורהר, צעד סוטין חזרה ל"לה רוש". הוא לא זכר מדוע ירד אל הרחוב ומה ביקש לעשות. מכונס בעצמו, דעתו פזורה, טיפס במדרגות ועלה לדירתו, נכנס פנימה והתיישב על הכיסא. גשם כבד החל לרדת והכה בחוזקה בגגות הפח. סוטין קם ונחפז להגיף את החלונות הפתוחים, רגלו ניגפה בכן הציור. הוא הביט בדמות הצועני שעל הבד. פניו המוארכות צמוקות, מיוסרות, מובסות מצער. אוזנו הגדולה כאוזן ארנבת, מדובללת במסכנות. רעמת שיער אפורה לראשו. סוטין התנער, שב ובחן את הציור, נטל את המכחול, טבל אותו בצבע אדום סמיך והוסיף במהירות, בנחישות, עניבה על צווארו הארוך של הצועני. העניבה הצבועה באדום לוהט נמשכה מטה ממעלה הצוואר, כמעט מסנטרו. הוא צעד שני צעדים אחורנית והביט בצועני. ספק עניבה ספק חבל תלייה מונח לו כעת על הצוואר. סוטין התיישב על הכיסא, עיניו תלויות שעה ארוכה בציור הנודף מריחות צבע טריים וראשו ריק ממחשבות. הגשם חדל. הדממה הלכה ונאגרה בחלל החדר, התקשתה וקפאה. מעל שמונים שנה חלפו.
 

פרק 1 
הניגון הנסתר 
ופתאום, מספר שבועות לאחר מותה, מתפרץ צלצול הטלפון אל הבית. עיני נפקחות מול המכשיר המונח על השולחן ומשוטטות כבהלת חיה כלואה בחלל החדר המואר. גופי מתנועע, מבקש לנער מעליו את הצלילים הלופתים את תודעתי, ההולמים בעיקשות בדממת הבית הכבדה, העכורה, האופפת אותי מאז מותה.
כמעט צהריים. אני יורד מהמיטה וצועד ללא מטרה בין החדרים. ידי נעה על הזיפים שעל פני. כבר שבועות ארוכים, המום באבלי, אני יושב בבית. לא משיב לצלצולי הטלפון ההולכים ומתמעטים, המבליחים לעתים, מהססים, בשממה. לא פוגש אנשים, לא קורא, לא מתעניין בדבר. לא יוצא אל הרחוב.
צלצול הטלפון שב וקורע את הדממה, רועם כקול פעמון כנסייה סדוק. אני מדדה לחדר הרחצה, נעמד מול המראה ושוטף את פני. הצלצול אינו חדל. מחשבה פתאומית חולפת בראשי. אולי קרה משהו, אולי מבקשים להודיע דבר מה. אני נחפז אל המכשיר.
קול זקן, סדוק, בקושי נשמע, שואל לשלומי.
"מי מדבר?" קולי נִצרד.
האיש מזדהה, שמו מוכר לי במעורפל. הוא מחפש אחרי כבר כמה ימים ומבקש לפגוש אותי בהקדם.
"מצטער," אני מנסה להתחמק, "לא יכול לדבר כרגע. אולי תתקשר מחר?"
האיש מתעקש, קולו מתחדד. מחר ערב חג. ראש השנה. רצוי שניפגש כבר הערב. מדובר בעניין דחוף, הוא דוחק בי. "אתה חייב, פשוט חייב לעשות מאמץ ולהגיע."
"במה מדובר?" אני מסוקרן.
הוא לא יכול לפרט כרגע, הוא רק מציין שזה בעניין ציור כלשהו. "זה נושא שאתה מבין בו," הוא מדגיש. "כשתבוא אסביר לך הכול. אנחנו זקוקים לעזרתך." קולו שב ונסדק. "אתה לא תצטער."
"לא יודע," אני מהסס. "באיזה ציור מדובר? מי הצייר?"
"צייר שממש מוכר לך," הוא מאיץ בי. "תבין הכול כשתגיע."
אני שותק לרגע. זיעה עולה בכפות ידי. "לפחות תן עוד כמה פרטים, מה הבהילות?"
"מדובר בציור חשוב שנגנב, זה מה שאני יכול להגיד כרגע. הזמן אוזל," הוא אומר בנשימה כבדה.
"איפה אתה גר?" קולי נחלש, קרוב לכניעה.
"בחיפה, והאמן לי," הוא לוחש, "אתה לא תצטער. כל העניין כרוך גם בתשלום נדיב."
אני מביט סביבי. בגדי מושלכים על הספות, על הרצפה. כלים מלוכלכים פזורים על השולחן. ספרים מגובבים בערמה קטנה, מעלים אבק בפינת החדר. פיסת נייר אדומה מונחת על השידה, מישהו הצמיד אותה אתמול לדלת הדירה, התראה על ניתוק החשמל. הנסיעה הזאת אולי תעשה לי טוב, חולפת מחשבה בראשי.
"אבוא," אני ממלמל.
פני ניבטות אלי מן המראה שבחדר הרחצה, עייפות, לא מגולחות. עיני עצובות, טרוטות, ובגדי מהוהים, קמוטים. בהחלטה של רגע הנשאבת משרידי כוח הרצון שלי אני נכנס למקלחת, שוטף את גופי בקפידה ומתגלח. מוציא מארון הבגדים את חליפתי הטובה, ידי טופחת עליה ועננת אבק קטנה עולה מול פני.
כעבור זמן קצר אני צועד נמרץ לעבר המכונית, דרוך כמו בימים ההם שלפני מותה.
לפנות ערב אני מגיע לחיפה. המכונית מטפסת במעלה ההר, מגששת באטיות אחר הרחוב שבו הוא גר, לא הרחק ממרכז הכרמל. אני מחנה לצד איזה מרכול קטן וצועד במורד הרחוב, תר באטיות אחר הבית. רוח קלה טופחת על פני, מפדרת את צמרות העצים שמעלי ומרעידה את גווי. לרגע אני עוצר, מהסס. מולי, על חומת אבן גבוהה, לצד שער ברזל נמוך, קבוע שלט קטן עליו מופיע שמו. אני הודף את שער הברזל ונכנס אל החצר. שקט סביב. אור היום מאפיר. שביל לבנים ארוך חוצה מדשאה רחבה, מוליך אל בית אבן. מאחוריו מתנשאת דבוקת עצי אורן גבוהים, עלוות צמרותיהם נדה לעומתי ברוח.
איני מספיק ללחוץ על הפעמון ואישה נמוכה מלוכסנת עיניים, כבת חמישים, פותחת את הדלת. ללא אומר היא מסמנת לעברי באצבעה ואני צועד אחריה לאורך מסדרון שמשני צדיו דלתות עץ רחבות. ריח טחב קל, חמצמץ, עומד באוויר, חודר אל אפי מן הקירות.
האישה פותחת דלת בקצה המסדרון, מבקשת ממני להיכנס אחריה ומחווה בידה אל כורסה שעומדת לצד חלון זכוכית רחב. היא מזדרזת לצאת מן החדר ואני מתיישב בכורסה ובוהה מבעד לשמשה הרחבה באורות המפרץ הרחוקים, ההולכים ונדלקים אל שעת דמדומים. הזמן חולף. אצבעותי ממוללות את גדילי מפת הבד הפרושה על השולחן הנמוך שלפני ועיני נפקחות אל אפלולית החדר. מול החלון ניצבת ספרייה רחבה הנישאת עד לתקרה. כרכי הספרים מצטופפים באפלה כגוש שחור ואטום שאיני יכול להבחין בפרטיו. מכתבה, שאֲריות מגולפים משמשים לה כרגליים, ניצבת במרכז החדר ומאחוריה תלויות שתי תמונות שמן גדולות, חלל פעור ביניהן.

♦

קולות נמוכים, מסתודדים, עולים מן המסדרון, ושקט דרוך משתרר פתאום. הדלת נפתחת ואיש זקן חוצה את המפתן. הוא קורא בשמי בקול צרוד ומדדה לעברי, ידו הימנית אוחזת במקל הליכה.
אני מביט בו. גופו עגלגל ורחב ורעמת שיער לבנה, בוהקת, מעל פניו האפורות והבשרניות. אפו הרחב בולט פחוס ועיניו הקטנות, החומות, ננעצות בי בסקרנות.
"הוראס," מציג את עצמו הזקן ונעמד מולי. אני מזדקף במהירות ולוחץ את ידו המושטת. פניו נרתעות מעט לאחור, בוחנות את פני.
"שב! שב! מה זה החושך הזה?" הוא רוטן כעבור רגע ומתיישב בכורסה שמולי. פלג גופו העליון נוטה במאמץ לעבר אהיל שחור, התלוי בקצה עמוד נחושת דק. הוא לוחץ על מתג המנורה ואור עכור, חלש, מאיר עלינו, מותיר באפלולית את שאר חלקי החדר. באלומת האור שהתפשטה על הקיר שלצדי נגלה ציור שמן בגודל בינוני. סצנת קרקס בצבעים עליזים בוהקים. מבטי בוחן. זהו ציור שמן נדיר של שאגאל, מה הוא עושה כאן? אני חושב, מופתע.
הוראס ממשיך וסוקר אותי. ריח זקנה חריף נודף ממנו והאוויר בינינו מתאבן לרגע של מבוכה. לבסוף הוא מתכופף אל השידה שלצדו, מוציא בקבוק ויסקי מהמדף התחתון, מנופף בו מולי ומביט בי בשאלה.
אני מהנהן.
הוא מוזג בסיפוק את הוויסקי לשתי כוסות ומניח אותן על השולחן הנמוך שבינינו. הנוזל הצהבהב נראה עכור מבעד לזכוכית הכוס הדהויה.
אני לוגם מהמשקה, עיני נתלות בתמונה התלויה לצדי. "התמונה הזאת," אני מצביע בהיסוס, מנסה להפר את השתיקה, "היא משהו."
"השאגאל?" הוא מהנהן ומחייך. "יש לי אותה הרבה שנים."
"תמונה נדירה."
"בהחלט," הוא מהנהן בסיפוק, "היא צוירה בשנות השישים. אתה בטח יודע ששאגאל צייר בתקופה הזאת סצנות של קרקס."
"כן, בטח." אני מבחין בטפט שמעל התמונה, המתקלף ומשחיר בקצותיו. "יש לך אותה הרבה שנים?"
"קניתי אותה כשגרתי בניו יורק." הוא מהסס לרגע. "לפני יותר משלושים שנה."
אני שותק ומביט ברצפת העץ השחוקה, בשטיח הישן.
"הרבה פעמים שאלו ממני שם את התמונה הזאת לתערוכות." עיניו מצטמצמות מולי, בוחנות אותי בקפידה.
"הרבה שנים גרת בניו יורק?"
"כן, רוב חיי הבוגרים."
"אז ממתי אתה פה, בחיפה?"
"כמעט עשרים שנה." הוא משתתק לרגע ארוך.
אני מביט בו, מנסה לאמוד את גילו.
"אני אוהב את המקום הזה," קולו עולה לבסוף בדממת החדר. "אתה יודע," הוא נשען על מסעד הכורסה, "ארבעים שנה חייתי בניו יורק ואפילו שם, כשישבתי בדירה שלי במנהטן, בקומה החמישים ומשהו, זה היה החלום שלי." הוא מכחכח בגרונו וממשיך כשח עם עצמו, "לשבת פה בחיפה, בערב, מול הנוף של המפרץ ולהתבונן בשלווה בכל המראה הזה, והנה," ידו מחווה אל החלון, "מה עוד אני יכול לבקש?"
"מה עשית בניו יורק כל כך הרבה שנים?" אני מסתקרן.
"סחרתי ביהלומים ובאבני חן." הוא מזדקף. "היה לנו עסק גדול, חנות תכשיטים במרכז העיר, אבל אחרי שהתאלמנתי," הוא נאנח, "פרשתי מן העסק. הבן שלי מנהל עכשיו את העניינים וגם הוא עצמו עומד לפרוש."
"יש לך עוד ילדים?"
"בת. יותר צעירה." קולו ענייני. "גרה פה, בחיפה."
"גם היא עוסקת ביהלומים?" אני מנסה למשוך את השיחה.
הוראס לא עונה. הוא מפשפש בכיס מקטורנו ושולף משם סיגר קטן, עבה. הוא מניח את הסיגר תחת חוטמו, ממשש אותו באצבעותיו במשך רגע ארוך ונושא אלי את מבטו.
"הבת שלי בכלל מתעסקת בדברים אחרים." הוא מתכופף ולוקח לידיו קופסת גפרורים. "היו לה עסקים עם בעלה לשעבר." הוא מגחך, מצית גפרור ומקרב אותו אל קצה הסיגר עד שנאחזת בו הלהבה. עיניו מביטות בסיפוק בבערה האדומה המלאה, היוקדת בקצה הסיגר. הוא מתחיל לינוק ממנו בתאווה ועשן סמיך ממלא את החדר, מתרומם מעל ראשינו.
"במה הם עסקו?" אני מבקש להפר את שתיקתו.
"באיזה לופטגְשֶעפטֵן." ידו מונפת בביטול. "הם נפרדו לפני שנתיים וגם הבחור הזה כבר לא בין החיים."
"מה קרה?" אני מסוקרן.
"כלום. הבחור, איך לומר, לא היה הכי..." הוא משתהה לרגע. "לפני קצת פחות משנה הוא טבע פה בים."
"מה? אני ממש מצטער לשמוע," אני ממלמל בנימוס.
"זה העולם." הוא פורש ידיו בהשלמה. "אבל איך הגענו לדבר פה עלי?" עיניו מצטמצמות לעברי בשאלה. "אתה מבין שלא בשביל לשתף אותך באסונות שלי הזמנתי אותך לכאן. חכה פה רגע, זמננו קצר."
הוראס מניח את הסיגר במאפרה, מתרומם בכבדות מהכורסה ומדדה לעבר הספרייה. זמן מה הוא נעמד מולה ולבסוף שולף מאחד המדפים ספר עב כרס, מצמיד אותו לחזהו ולופת אותו בחוזקה. גופו העגול מתנודד חזרה אל מקום מושבו.
"אתה מכיר את הספר הזה?" הוא מניח אותו על השולחן. "זה 'הקורטיון', הקטלוג הראשון שמתעד את הציורים של חיים סוטין." עיניו עוקבות אחרי כשאני מעלעל בדפי הספר. "אתה יודע," קולו מתחזק בגאווה, "אי־אפשר להשיג אותו, הדפיסו אותו לפני יותר משבעים שנה."
"כן, יודע." אני מחזיר את הספר באדישות אל השולחן, מנסה להבין לאן הוא חותר.
הוראס מרים את הספר ומדפדף בו במהירות. קול פרימת הדפים הישנים עולה בדממת אוויר החדר הדחוס. לבסוף הוא משתהה לרגע, כאילו מהסס, ושב ומושיט לעברי את הספר הפתוח. "תראה את זה." הוא מצביע על אחד התצלומים.
אני מביט בתצלום של הציור שעליו מונחת אצבעו. הציור מודפס לכל רוחבו של העמוד.
"'דר ציגיינר'," הוא אומר ומוסיף, "'הצועני'," מבקש להיות בטוח שהבנתי.
אני מביט בהוראס ובציור המוכר לי.
"אתה בטח יודע, זהו אחד הציורים החשובים של סוטין. תראה בכמה מוזיאונים הוא הוצג." הוראס מצביע על הדף שבו מפורטות תולדותיו של הציור.
אני סוקר בשתיקה את רשימת התערוכות שבהן הוצג הציור.
"ותראה את זה." הוא רוכן נלהב לעבר הספר והופך את העמוד. דף נוסף, צהוב, מוצמד לספר בשתי סיכות שדכן שכבר החלידו. "תקרא," הוא דוחק בי, "תקרא את הרשימה הזאת, היא מעודכנת."
עיני מרפרפות במהירות על הרשימה הארוכה של הספרים שבהם הציור מתועד. בקצה הדף, בריבוע קטן, מצוינים שמות האספנים שהחזיקו בציור לאורך השנים. מבטי מהסס מול השם האחרון ברשימה. אני נרתע, נושא את עינַי אל הוראס.
חיוך ניצת על פניו. "כן," הוא מאשר, כקורא את מבטי, "אנחנו החזקנו בציור בעשרות השנים האחרונות, מאז תחילת שנות החמישים. זה סיפור ארוך. אספר לך אותו, אבל לא היום. הציור היה תלוי כאן." הוא מצביע על החלל הריק, הפעור בין שתי התמונות, מאחורי מכתבת העבודה שלו.
"הציור המקורי עצמו, של סוטין, היה תלוי כאן?" אני שואל מופתע, ספקן.
הוראס מהנהן.
"ואיפה הוא היום?"
"איפה הציור?" הוא מגחך. "זאת בדיוק הסיבה שהזמנתי אותך לכאן." ופניו המרצינות שוקעות באיזו מחשבה רחוקה, טרודה.
"אתה יודע," אני משתהה לרגע, לוגם מכוס המשקה. "זה ציור נדיר ביופיו, אני מכיר אותו. לא ידעתי שהוא בידיים פרטיות. תמיד חשבתי שהוא תלוי באחד המוזיאונים."
"כמעט שלא הוצאנו אותו מהבית." פניו של הוראס מתרככות. "רק לעתים רחוקות השאלנו אותו וגם אז, רק למוזיאונים. היה לי קשה בימים שהציור לא היה תלוי פה." הוא מסדיר את נשימתו, רוכן אלי ולוחש, "אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל האמן לי, היה בציור הזה משהו מכשף."
אני שב ולוקח את הספר, מביט בעיניו הבוערות של הצועני. "ואיך הגיע אליך הציור? קנית אותו, או שקיבלת אותו בירושה?"
"לא ניכנס לזה עכשיו," קולו מתקשה, "השאלה היא לגמרי אחרת." הוא משתתק, מניח את הסיגר במאפרה, גוהר לעבר השידה שלצדו, שב ושולף משם את בקבוק הוויסקי ומניח אותו כמעט באלימות על השולחן. עיניו המצומצמות סוקרות אותי לרגע ארוך. "בערך שבועיים אחרי שהחתן שלי טבע ואפסה כל תקווה למצוא את גופתו, ערכנו לו ערב זיכרון בבית הכנסת, פה בשכונה." הוא מצביע מעבר לחלון. "כשחזרנו, ישבתי פה שעות בכורסה הזאת. לא יכולתי לזוז. אתה יודע, גם בגילי, עם כל מה שראיתי בתשעים שנות חיי, לאבד בן אדם שהיה קרוב אליך," הוא ממלמל ומשתתק לרגע ארוך כנאחז בזיכרון רחוק. לבסוף הוא מתנער, מוזג לעצמו כוס ויסקי נוספת ומכחכח בגרונו. "רציתי לשאול אותך." מבטו ננעץ בי. "אתה מזהה את שתי התמונות האלה?" ידו מחווה לעבר התמונות התלויות על הקיר מולנו, משני צדיו של החלל הריק.
אני קם מהכורסה ומתקרב אל אחת התמונות.
"זה של הצייר מקס ליברמן!" אני נרגש לראות את התמונה שבה מצויר בית מידות מטופח, מוקף בגן פורח בצמחייה ירוקה, פראית.
"זה הבית שבו גר ליברמן בוואנזה, בברלין," מציין הוראס בגאווה. "ומה דעתך על הציור השני?" הוא מחייך בסיפוק.
אני מתקרב אל התמונה השנייה. היא ממוסגרת במסגרת גבס כהה, ישנה, מעוטרת בתבניות פרחים וסדוקה בחלקה העליון. אני מתבונן בה בקפידה. אם ובנה יושבים על סלע בשפת הים, דרוכים בציפייה ומבטם בוהה, מגשש אחר דבר מה בים הסוער, הכהה, שלפניהם.
"זאת אחת התמונות הטובות של ג'וזף יזראלס שראיתי." אני מסובב אליו את פני בהתלהבות.
הוא מהנהן.
"תמיד אהבתי את התמונות שלו." אני סוקר את התצלומים המשפחתיים הרבים המונחים צפופים על מכתבת העבודה של הוראס ושב אל הכורסה, תוהה לאן הוא חותר.
הוראס ממתין מעט וממשיך, "בכל אופן באותו ערב, כשקמתי מהכורסה כעבור שעות, הרגשתי שמשהו חסר כאן." הוא מצביע על החלל הריק שבין שתי התמונות. "עמדתי אולי דקה מול הקיר עד שקלטתי שהציור של סוטין נעלם. באותו רגע כמעט שהפסקתי לנשום."
הוא משתתק, נשען על גב הכורסה ויונק ארוכות מן הסיגר.
"אני לא מבין, לאיפה נעלם הציור?"
"זאת בדיוק השאלה!" הוא מרים את קולו. "לרגע קיוויתי שמשהו נשכח ממני, אתה יודע, לא מזמן חגגתי תשעים." חיוך עקמומי עולה על פניו. "אבל מהר מאוד התברר שהציור נעלם בזמן שהיינו כולנו בערב הזיכרון." הוא מתכופף לעברי, ריח הוויסקי נודף מפיו וידו טופחת בכוח על הספר הפתוח. "הציור נגנב, נעלם וזהו," קולו ניחר.
"יש לך מושג איך זה קרה?"
"כאן הבעיה." ידו חותכת בתנועה חדה, אלימה, את החלל העומד בינינו. "עשינו הרבה מאמצים למצוא את הציור, אבל כלום. איפה לא חיפשנו. את מי לא עירבנו. חקרנו בכל הכיוונים האפשריים. גם אנחנו, גם המשטרה, גם החוקרים של חברת הביטוח," הוא מונה בלאות. "הרבה שאלות בעניין הזה שבו והתעוררו אצלי בימים האחרונים ולא אפרט לך אותן כרגע, אבל עכשיו, לפני מותי, אני רוצה לקבל עליהן תשובה." הוראס נועץ בי את מבטו.
"כן, אבל מה..." אני מגמגם, מבין לפתע את כוונתו.
"מר נימאנד," הוא קוטע אותי, "אני צריך את עזרתך. אנחנו חייבים למצוא את הציור."
"לא יודע אם שמעת..." אני מהסס.
"כן, שמעתי," הוא קוטע אותי, "כשביררתי עליך, סיפרו לי שאשתך נפטרה לא מזמן ממחלה קשה. זה היה די פתאומי?" עיניו מביטות בי בשאלה.
"סרטן בכבד, גילו את זה מאוחר." אני מנסה לייצב את קולי, "היא עוד לא היתה בת ארבעים, אפילו לא הספקנו..."
"צר לי." הוא מניף את ידו. "זה אסון גדול, אבל אני אתן לך עשר סיבות למה דווקא עכשיו, דווקא אחרי כזה אסון," הוא מטעים, "כדאי לך, לקחת את המשימה הזאת."
אני מביט בו ושותק.
"הסיבה הראשונה היא שאני הולך לשלם עבור העזרה שלך הרבה מאוד כסף. כסף שאני מנחש שאתה צריך." הוא מנמיך את קולו כחולק עמי סוד, "ועכשיו נראה לי," הוא מחייך, "ששאר הסיבות כבר לא מעניינות."
אני מנסה לומר לו משהו, אך הוא עוצר בעדי וממשיך, "שתדע, אני מאוד קשור לציור הזה ואלך רחוק כדי שהוא יחזור אלי." אצבעו מורה על הקיר החשוף. "אשלם את כל ההוצאות שלך למפרע וכן מקדמה. ובסוף, כשתביא את הציור, תקבל מאה אלף דולר במזומן. מה אתה אומר?"
ההצעה הממה אותי.
"מר נימאנד, אני זקוק לעזרתך. מאוד חשוב לי לפענח את התעלומה הזאת לפני מותי." גופו נכפף אלי ועיניו מביטות בי בשאלה, כמעט בתחינה.
"אבל למה דווקא אני?"
"אתה באמת רוצה לדעת?"
אני מהנהן.
"תראה," הוא אומר לאחר שתיקה קצרה, "כמו שאמרתי לך, ביררתי עליך. אני יודע שכבר שנים אתה סוחר באמנות באירופה ובארצות הברית. אתה מכיר שם הרבה אנשים. תשאל, תבדוק אצל כל הסוחרים והמכרים שלך. תחקור. תחטט. עולם האמנות הוא בסך הכול עולם קטן."
"יש לך מידע כלשהו, אפילו הזניח ביותר, מה קרה עם הציור?" אני מתרכך.
"הבנתי מהמשטרה שהציור כבר לא בארץ לכן קשה להם לאתר אותו, אבל לא יכול להיות שציור כזה ייעלם סתם כך באוויר. אתה יודע, הוא חייב לצוץ באיזשהו מקום, הרי אנשים מדברים. בטח הציעו אותו לסוחר או לאספן גדול, וכמה אספנים של סוטין כבר ישנם? סע לאירופה, סע לארצות הברית, מבחינתי אפילו לאפריקה או לתרשיש, העיקר שתמצא אותו לפני שאמות, ואין עוד הרבה זמן." קולו דעך והוא נשען על מסעד הכורסה, מבקש להירגע מקצב דבריו.
אני מביט בכוס המונחת לפני, ובלגימה אחת גומע את שארית המשקה הצהוב, החלק, שנותר בה. טעם חריף, כבד, ממלא את פי.
"מתי מתחילים?" יוצאות ממני המילים כמו מעצמן.
"אם כך, חכה רגע." קולו של הוראס עולץ והוא מתרומם מהכורסה, נאחז במקל ההליכה וממהר אל המכתבה. הוא מתיישב על הכיסא ומתכופף אל אחת המגירות.
"בוא לכאן," הוא קורא לי, משליך מעטפה על השולחן.
אני קם מהכורסה וקרב אליו.
"פתח את המעטפה, פתח!"
חבילת שטרות חדשים מונחת במעטפה, מלופפת בחבק נייר, ולצדה כרטיס אשראי שאותיות שמי מוטבעות עליו. אני מביט בו מופתע.
"יש לך כאן מקדמה. עשרים וחמישה אלף דולר וכרטיס אשראי לכל ההוצאות שלך."
אני מהנהן, מנסה לעצור את הרעד בידַי.
"תודיע לי מתי אתה נוסע ולאן?"
"כן, בטח," קולי ניחר. "מחר ראש השנה, נראה לי שאסע מיד אחרי יום כיפור."
"בסדר, ואיפה תתחיל?" קולו לאה.
"לא יודע." אני מושך בכתפי. "אחרי החג אבדוק כמה דברים, אעשה טלפונים ואז אחליט."
"תודיע לי." הוא מושיט את ידו לפרדה. כף ידו מונחת עייפה, רפה, בכף ידי.
"אתה גם זקוק לזמן הזה, לעצמך." הוא מרפה ממני ולא מפרש. אני תולה בו מבט שואל, אך סוכנת הבית צצה לפתע בפתח החדר ורומזת לי להצטרף אליה. אני צועד אחריה לאורך המסדרון הארוך עד לדלת הכניסה.
"נימאנד, אני מחכה לשמוע ממך." קולו של הוראס עולה אלי גבוה, תובעני, מקצה המסדרון. אני פותח את דלת הבית וחומק במהירות אל החצר החשוכה.

♦

הרחוב שומם. מן הפנסים מבקיעה את החשכה אלומת אור צהובה המאירה את צמרות עצי האורן הנכפפות ברוח הנושבת. אני נחפז אל המכונית וידי ממששת את המעטפה העבה הטמונה בכיס מקטורני. צינה פתאומית מרעידה את גופי. אני סוגר את חלונות המכונית ונוהג במורד הכביש, תר אחר היציאה מן העיר. ברמזור, לפני הפנייה לכביש הראשי, נוצצים מולי אורותיו של מועדון לילה השוכן במקום שבו עמדה פעם תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר.
השעה קרובה לחצות.
אני מחנה את המכונית בקצה התחנה וצועד לעבר המועדון. רגלי נעות על המרצפות הסדוקות לצד רציפי התחנה הריקים. שלטי הרציפים דהו, התיישנו כספסלי העץ השבורים. מעקי הברזל העומדים ביניהם החלידו ובשמשות חלונות הראווה המנותצות, שלצדן אני חולף, דבק אבק אפור ודלוח. אני מטפס במדרגות האבן הרחבות, ריח צחנת צואה ושתן חריף עולה באפי. אני נשען לרגע על מעקה האבן ומביט למטה אל הרציפים. זיכרון תמונת אמי, מנופפת אלי באהבה מחלון האוטובוס העמוס באנשים, נגלית מול עיני. האוטובוס יוצא מהתחנה ואני ובן דודי שבים להלך בין ההמון הנדחק אל הרציפים. אנו נכנסים לחנות תקליטים גדולה ומגלים להפתעתנו כי הגיע התקליט שחיכינו לו זמן רב. התקליט החדש של להקת "אבבא". בהתלהבות אנו רצים לטלפון הציבורי, מתקשרים לבת דודתי, וזו מגיעה בחופזה באוטובוס מהכרמל, ארנק בידיה. אנו קונים את התקליט, נרגשים.
איני זוכר כמה פעמים האזנו לתקליט באותם ימים. אך גם היום, כארבעים שנה מאז אותו בוקר, כשאני שומע באקראי שיר מאותו תקליט, מתדפק בי זיכרון הימים ההם והצלילים המוכרים מעוררים לרגע את הרגשות הרעננים והחדים של ילדותי וזכרם המתוק מבקיע מבעד לכל ההתנסויות והתובנות שנאספו ונערמו בנפשי, והם פורצים את כל אותן שכבות שנאטמו ונעזבו במרתפי השכחה, ומעלים תחתן את רעננות אותם ימים בגעגועים צורבים.
אני מתנער וממשיך לטפס בגרם המדרגות. מספר בחורים צעירים מתגודדים בחבורה לא הרחק מהכניסה למועדון, קולותיהם הגבוהים מהדהדים כקולות עטלפים בתחנה החשוכה.
שומר המועדון הגברתן מבחין בי מרחוק, הוא מהנהן לעברי ופותח בפני את דלת המועדון הכבדה. אני עומד בחלל הגדול, הכמעט ריק, עיני ממצמצות מול נורות הניאון האדומות המפיצות סביבן אור עמום וקלוש. לא הרחק מן הכניסה נמתח בר משקאות ארוך, עלוב למראה, ובקצהו הרחוק של האולם ניצבת בימה שעמוד ברזל במרכזה. כורסאות בד אדומות, מרוטות, מפוזרות מול הבימה ועליהן יושבים בחורים צעירים בחבורות קטנות, בוחנים בעיניים דרוכות את הבחורות המסתובבות ביניהם בבגדים קלים וחשופים.
אני מתיישב על כיסא גבוה בקצה הבר ומזמין לעצמי משקה. ידי נשלחת אל כיס מקטורני, ממששת את המעטפה. הרהורי נושאים אותי אל הוראס, אל הציור, אל כל מה שסיפר. זוהי באמת תעלומה. מאיפה בכלל אתחיל? אני תוהה, מבטי דרוך בציפייה אל הבימה.
כעבור זמן עולה אחת הבנות על הבימה, רוקדת לצלילי איזה שיר ופושטת את בגדיה תוך כדי ריקוד, ידיה מחליקות על העמוד. מחיאות כפיים הססניות מלוות אותה על כל בגד שהיא משילה והיא מחייכת בהתרסה אל הקהל. לבסוף הבחורה קדה, אוחזת ביד אחת בשמלתה המכסה במעט את מערומיה, נחפזת לרדת מהבימה ומתיישבת בין חבורת גברים העולצים לעומתה.
בינתיים מסתובבות הבחורות האחרות בזוגות או לבדן בין הגברים, משוחחות עמם, מתבדחות, לעתים מתיישבות בחיקם. שמץ של אווירה משפחתית שורר במקום, ונדמה שכולם מכירים זה את זה.
שתי בחורות, האחת גדולה והשנייה גוצה, נעמדות לא הרחק ממני לצד הבר. רק תחתונים וחזייה לבנה לגופן. הן שקועות בשיחה על איזה סכסוך שיש לגוצה עם חברה משותפת. משהו על בגדים חדשים שהיא השאילה לה וחזרו מרופטים. אני מתבונן סקרן בגופן החלק, הגמיש, הרענן. הן מדברות ומתנועעות בהתלהבות לקצב המוזיקה. בחורה שישבה בפינת המועדון עולה לבימה והן משתתקות. חיוך חמוץ, לעגני, מתפשט על פניהן. אני מביט בהן. הן שבות להתנועע בהתלהבות. בעוד ארבעים, חמישים שנה, אני חושב לעצמי, לא ייוותר דבר מהאנרגיה התוססת הזאת הכלואה בגופן, המניעה אותן. כל זה יתפוגג, יתמוסס, וכל מה שיישאר מגופן היפה, החלק, המתריס, יבואו הימים והזִקנה בסופם, וימחקו.
הבחורה יורדת מהבימה. יופייה ניכר מרחוק. היא ממהרת להסתיר את מערומיה ולהיעלם בפתח חדר צדדי בקצה המועדון.
הבחורה הגדולה, העומדת בגבה אלי, פונה לחברתה בקולה הצרוד ואומרת, "שחצנית," כשהיא מחווה בראשה לעבר הבימה.
"אני לא אוהבת אותה," עונה לה הגוצה.
"היא חושבת שהגוף שלה עשוי מזהב," מצחקקת הגדולה.
"שתחשוב," אומרת הגוצה, "אבל מה אכפת לך, את, שבוע הבא היא עוזבת."
"כבר?"
"כן. היא סטודנטית, נוסעת לגרמניה."
"מה, ללמוד?" שואלת הגדולה בקנאה.
"ובטח גם לעבוד," עונה לה הגוצה, ושתיהן פורצות בצחוק.
"לאיפה בדיוק היא נוסעת?" מתעניינת הגדולה.
"אני חושבת שלברלין."
מבטה של הגוצה נתקל בי. אני מסב ממנה את פני והשתיים משתתקות לרגע. הגדולה מסתובבת ומסתכלת עלי. מבטה רע.
אני מחייך לעברן.
הגדולה אוחזת בידה של הגוצה ומושכת אותה אחריה.
"שמעתי שיש שם בברלין הרבה עניינים." אני עוד מספיק לשמוע את הגוצה מסננת בלעג לעבר הגדולה, שעה שהן מתיישבות על אחת הספות שלפני הבימה.
אני אוחז בכוס הבירה המונחת לפני על הדלפק ושותה את מה שנותר ממנה. אני יודע מאיפה להתחיל עם הציור! מכה בי ההבנה. חיוך מתפשט על פני ואני קם לצאת. קול מהוסס קורא בשמי. מבוהל, אני מסתובב לעבר קצה הדלפק. אישה גבוהה, שחורת שיער, צועדת לעברי.
"יצחק? זה אתה?!" האישה, גבוהה, נאה מאוד, נעמדת לא הרחק ממני.
אני מאמץ את עיני בחשכה הקלושה.
"לאה! מה את עושה כאן?" אני מופתע.
"עובדת." היא מושכת בכתפיה וקרבה אלי, מחייכת. "פה בבר, כרגע הגעתי."
"פה בבר?" אני חוזר אחריה בשאלה.
"צריכה להתפרנס, אתה יודע." החיוך השקט לא סר מפניה.
"כן, כן," אני ממלמל במבוכה.
"בבוקר אני עובדת במשרד."
"במשרד? מה, מה את..."
"חכה פה רגע," היא קוטעת אותי ומחווה בראשה לעבר אדם מבוגר היושב מצדו השני של הבר ומנופף בידו לעברה. היא ממהרת אל קצהו הקרוב של הדלפק, רושמת איזה דבר על פיסת נייר ושבה אלי.
"קח." היא מניחה את הנייר בכף ידי. "אתה חייב להתקשר אלי. עד מתי תהיה פה, בעיר?"
"אני נוסע, אבל אולי, אולי בעוד חודש."
"יופי, אז תתקשר, ניפגש, אני חושבת שלא התראינו שנים, אולי מאז הרצח," היא אומרת מהורהרת.
"כן, כן." אני עדיין נבוך. "אתקשר."
לאה אוחזת לרגע בכף ידי המאוגרפת, לוחצת אותה קלות, חיוך עקמומי מבין כול עולה על שפתיה והיא פונה במהירות אל האדון שבקצה הדלפק.
הכביש כמעט ריק ואני מבקש לשוב במהירות לביתי. רגלי נלחצת עוד ועוד על דוושת הדלק וראשי סחרחר מעט. מבטי מרוכז בכביש. צליל המנוע המתאמץ מגרגר באוזני.
אורות הערים הקטנות שלצד הדרך מהבהבים לרגע כשאני חולף על פניהן במהירות. המכונית נדבקת לאספלט, נסה מחשכת הדרך. מכונית שחורה, גדולה, ממהרת לעברי מאחור, נצמדת אלי. אני מאיץ, מנסה לחמוק ממנה. גבר בן גילי יושב בה. נוסע עיקש במסלול שלצדי. מדי פעם הוא מפנה אלי את פניו. מבטו בוחן, מתריס. אני מרפה מן הדוושה, מניח לו לעקוף אותי ופונה במהירות אל תחנת דלק שוממה בצד הכביש, ניגש לאחד הברזים שלצד משאבות הדלק המיותמות ושוטף את פני במים. ערני, אני שב למכונית ונוהג בדרך הקצרה שעוד נותרה עד הבית.
השינה רחוקה ממני. אני משוטט נרגש בין החדרים, מתיישב בכורסה ובוהה חסר מנוחה במסך המחשב שלפני. כעבור זמן אני מתעשת, נכנס לאחד מאתרי האמנות ומחפש במכירות הפומביות האחרונות אחר הציורים של חיים סוטין.
הציור "הצועני" מעולם לא הוצע במכירה פומבית כלשהי. אני ממשיך ובודק בעוד אתר שבו מופיעים בבירור גם תצלומי הציורים. כלום. הציור לא הוצע למכירה בעשרות השנים האחרונות. ציורים אחרים של סוטין מתחלפים מולי על צג המחשב. הם נמכרו בשנים האחרונות במחירים גבוהים. שני מיליון, שלושה ואפילו ארבעה־עשר מיליון דולר. אני מבחין בציור דומה של סוטין ולבי מאיץ את פעימותיו. זהו הציור "האופה", דמות נער בוגר בבגדי אופה לבנים. הוא עומד נטוי מעט על צדו וידיו נתמכות על מותניו. עיניו עצובות, פניו עצורות בזעם. הציור זהה בגודלו ל"צועני" והוא צויר באותה שנה. גם הציור הזה הוצג בתערוכות רבות. הוא נמכר בכריסטיס ניו יורק במאי בשנה שעברה. קצת מעל לשישה מיליון דולר.

♦

עם אור ראשון אני נכנס למיטה, ראשי סחרחר משתייה. זה לא יהיה פשוט, אני מהרהר ושוקע לשינה כבדה, קשה, סחופת חלומות. סבי ניצב מולי, גבוה. גופו מוצק, איתן. פניו המגולחות ברורות וחלקות, בגדיו הדורים. לראשו כובע לֶבֶד חסידי ולרגליו מגפי עור של פָּריץ פולני המגיעים כמעט עד לברכיו. הוא פונה אלי בלשון שאיני מבין, ובכל זאת דבריו ברורים ונהירים. לרגע אני תוהה מה הוא עושה כאן, הרי הוא מת בילדותי. הוא ממלמל על איזה סיפור חסידי ששמע: מלאך התגלה בפני חסיד אחד בחלום וסיפר לו כי בעיר רחוקה עומד גשר מעל נהר החוצה את העיר, ומתחת לגשר טמון אוצר. "חלומות שווא ידבֵּרוּן," אמר החסיד לעצמו. אך גם בלילה הבא פקד אותו החלום, ובלילה השלישי, כשמראה העיר ומראה הגשר ניצבו מולו בבירור, החליט החסיד לנסוע לאותה עיר רחוקה. בפאתי העיר הזאת, הגדולה, ממשיך סבי, לא הרחק ממוסדות צבא השלטון ניצב גשר קטן מעל הנהר, והחסיד זיהה בו את הגשר שראה בחלום. אלא שהשומרים של בתי השלטון, סבי רוכן אלי ופניו הולכות ונקמטות למולי, סובבים סביב הגשר ללא הפסקה. החסיד עמד שם, חוכך בדעתו מה יעשה, עד שהבחין בו אחד השומרים וניגש אליו. יהודי, מה מעשיך פה, הוא שאל אותו, למה אתה עומד כאן שעות לצד הגשר? החליט החסיד לשתף את השומר בסיפור החלום שבגללו הגיע לכאן, אולי יהיה לו השומר לעזר. אך כששמע השומר את החלום, געה בצחוק פרוע. אוי, יהודי טיפש, טפח על ראש החסיד, גם אני חלמתי חלום שבקיר הבית של איזה יהודי באיזו עיר נידחת טמון אוצר, וכאן נקב בשם עירו של החסיד ובשם החסיד. אז מה, גיחך הנוכרי, בגלל חלום כזה מטופש אסע עד לשם? סבי משתתק לרגע, אני מביט בו. פניו זקנו, קמטו, הוא כמעט בן מאה. קומתו השתוחחה וידיו הגדולות כבדו. אני מביט בבבואתי ואני ילד. הוא מושיט אלי את מגדל הבשמים להבדלה. אני מקרב לאפי את מגדל הבשמים בידי הקטנה, ריח ציפורן חריף אך מתוק עולה ממנו. סבי נוטל את נר ההבדלה הקלוע. להבת הנר מרפרפת, נוטה לצדה. הוא מחפה עליה בכפות ידיו הגדולות, המגוידות, מבדיל בין קודש לחול. אני מבקש לשאול אותו מה אירע בסוף עם החסיד. הוא נושא אלי את מבטו, עיניו מנצנצות באהבה ושפתיו העבות ממלמלות תפילה. הוא פושט לעברי את ידיו ומושיב אותי על ברכיו. גופי גדול מגופו. פני מרצינות כפניו. אני מרכין אליו את ראשי, הוא מזמזם איזה ניגון. אוזני קרבות לשפתיו, הניגון בלתי ברור, רחוק. ידי מנענעת את כתפיו והוא מביט בי. הניגון מתנגן בפיו מקוטע, סדוק, וידו נישאת בכבדות הלאה ממנו. מבטי נישא אחר ידו אך איני רואה דבר, אני רק יודע שאלו הם ימי חייו האחרונים. אני שב מבית הספר ומביט בעורפו הרחב. יושב שעות בביתנו בכורסה, מביט בחלון. הוא ממלמל משהו על הגינה של ביתנו, היא לא מטופלת כראוי. כן, אני יודע, אני עוטף בידי את צווארו, מנער את כתפו, אבל מה עם האוצר? האוצר, אה כן, הניגון, אתה עוד תדע בסוף. הוא מחייך בסלחנות ומניח את ידו הכבדה על ראשי. עיניו נעצמות ושפתיו הנעות מברכות אותי בכוונה גדולה.